מארז הצווארון הכחול

פרולוג

לפני תשע שנים

תיכון סנט ג'ורג', הידוע בכינויו "גיהינום"

מדיסון

"אני לא רוצה ללכת," התבכיינתי בפעם המאה.

"צאי." לורן עומדת ליד ג'יפ הרנגלר החבוט של אבי. קיבלתי אותו בשבוע שעבר, מתנה ליום הולדתי השישה־עשר.

אני דוחפת את המשקפיים במעלה גשר האף שלי. "זאת בסך הכול מסיבת שמיניסטים. תוכלי לבחור איזה סרט שאת רוצה אם רק נלך כבר הביתה, בבקשה! אני אפילו אסכים לך להתגנב לארון המשקאות של אבא שלי."

זה היה סוף השבוע שלי אצל אבא ובזכות חיי הרווקוּת החדשים שלו היה לי קצת יותר חופש. בדרך כלל הוא הגיע הביתה בשעות הלילה המאוחרות או מוקדם בבוקר, תלוי כמה רחוק הצליח להגיע עם האישה שיצא איתה באותו הערב.

לורן אוחזת בידי ומוציאה אותי מהג'יפ. "אני לא מתכוונת לשבת בבית ולראות עוד קומדיה רומנטית דבילית."

אני מועדת החוצה, נוחתת היישר לתוך שלולית ונעלי הספורט הלבנות שלי מתלכלכות בבוץ. "נהדר. אימא שלי תהרוג אותי."

"זה נראה בסדר." לורן נראית מהמם, כרגיל. היא לובשת מכנסיים רפויים וטי־שירט ולמזלה זה באופנה כרגע, אבל למען האמת היא התלבשה ככה תמיד, אפילו כשהייתה בגן. הערב, לאחר שירדה מהרכב של אימא שלה, זיהיתי על השפתיים שלה שכבת ליפגלוס מבריקה וידעתי שזה סימן לצרות.

"ברור שזה בסדר מבחינתך, את לא תצטרכי לבלות את השעות הבאות עם גרביים שמרעישים בנעליים כי הם ספוגים במים."

היא מגלגלת עיניים. "אם רק היית מאפשרת לי להלביש אותך..."

"את חושבת שהבטן שלי תיראה ככה בטי שירט צמודה?" אני מצביעה על מותניה הצרים. "השומנים שלי יישפכו מהגב ומהצדדים."

לורן ואני חברות מהיום שאנחנו זוכרות את עצמנו, אבל אנחנו שונות לחלוטין.

לאחר שעות הלימודים היומן של לורן תמיד מלא: כדורגל, מחניים או כדורעף, תלוי בעונה. לעומתה, היום שלי מסתכם ברביצה בבית, חוץ מהימים שבהם אני במועדון התיאטרון. מעצבת תפאורה, כן? לא באמת חשבתם שאני מככבת בתפקיד הראשי... בנות כמוני לא נמצאות במרכז הבמה.

"תסתמי, את מושלמת." היא חובטת בכתפי, כרגיל. מייד אני משנה נושא כי אני לא רוצה להיות החברה שהורסת את כל הכיף.

המדורה כבר בוערת וכמה נערים מהתיכון שלנו יושבים סביבה על ענפים רחבים. השנה הסתיו הגיע מוקדם לאילינוי.

אני שמה לב לכמה זוגות מתמזמזים ומסיטה מבט במהירות. קיטן ברקשייר מספר אגדה אורבנית על נערה שנעלמה ביער וגופתה המבותרת נמצאה למחרת. חלק מהנערים מרותקים לסיפור ששמענו כבר אין־ספור פעמים. הוא משנה קצת את העלילה ומוסיף שאף אחד לא התגעגע אליה כי היא הייתה כזאת לוזרית מכוערת.

הבטן שלי מקרקרת מרוב עצבים. אני לא שייכת לכאן, אפילו לורן בקושי שייכת לכאן. הבוגרים מקבוצת הכדורגל שלה הזמינו אותה למסיבה אחרי שהבקיעה את שער הניצחון במשחק הכדורגל בשבוע שעבר. אני, לעומת זאת, רחוקה שנות אור מאזור הנוחות שלי.

"בואי, קודם ניקח בירה," היא גוררת אותי בכיוון ההפוך. נראה לי שהיא שמעה את הסיפור של קיטן ועכשיו דואגת שאברח וימצאו אותי רק מחר, מבותרת לחתיכות קטנות.

כל האלכוהול מאופסן ביער, למקרה שהשוטרים יגיעו ויעצרו את המסיבה. הם לא ימצאו הוכחות לשתייה מתחת לגיל המותר, כמובן.

לפעמים אני תוהה לגבי רמת המשכל של השוטרים. שלא תבינו אותי לא נכון – כולם ממש התאמצו לטשטש את העקבות. יש כאן פח אשפה מרוסס בצבעי הסוואה שבתוכו מוסתרת חבית בירה, ליד בול העץ הגדול מפוזרים כל מיני בקבוקי אלכוהול ועליהם נפרש ברזנט חום־ירוק שמישהו תפר. אם אני יודעת את זה, מה הסיכויים שהשוטרים לא יעלו על זה?

"אני נוהגת," אני אומרת.

היא נעמדת בסוף התור לחבית הבירה. עיניים סקרניות סוקרות את שתינו, כנראה תוהות מה לעזאזל אני עושה כאן.

"אה, נכון. אז פשוט תחזיקי את הכוס, שייראה כאילו את שותה," היא זורקת אליי כוס פלסטיק אדומה ואני מחזיקה אותה.

"היא הפוכה!" היא חוטפת ממני את הכוס, הופכת אותה ודוחפת חזרה ליד שלי.

"אלוהים, תירגעי," אני רוטנת.

הגשר בשיניים מציק לי יותר מהרגיל ואני משרבבת מעליו את השפתיים. לפעמים אני חולמת שיהיה לי גשר משעווה כדי שלא אפצע אותן כל הזמן. עוד חצי שנה אהיה חופשייה ממסילת הרכבת הזאת.

האבא הקמצן שלי סירב לקנות לי גשר משעווה כשהייתי בחטיבת הביניים. התירוץ העלוב שלו היה שאני לא אחראית מספיק. אולי הוא היה צריך לבוא למדורה הערב ולהרגיש כמו איזה אאוטסיידר לעומת כולם.

התור לבירה נמשך נצח, בעיקר בגלל כמה בנות שהתלוננו שיש יותר מדי קצף על הבירה שלהן והבנים צחקו והציעו לתרום מהקצף שלהם.

אני מגלגלת עיניים כשלורן משחילה הערה גסה שגורמת לכולם לצחוק. הבחורה הזאת מצליחה להשתלב בכל מקום, וזה כל הזמן מזכיר לי שאני מונעת ממנה להיות 'מקובלת'.

כולם מתפזרים וחוזרים למדורה עם כוסות מלאות. כמה מעודדות מצחקקות נתקלות בענפים בולטים ומועדות, והחברים שלהן – שחקני פוטבול חסונים – מייד נחלצים לעזרתן. אני כל־כך רוצה להיות אחת מהן, אבל כשאלוהים חילק את הנתונים הטבעיים של מלכות הנשף אני כנראה עמדתי בתור אחר.

אימא שלי תמיד מקשקשת שכל אחד מגיע לשיא הפריחה שלו בתקופה אחרת בחיים. אני ממשיכה לשכנע את עצמי שאני חכמה מספיק כדי להתקבל למכללה מעולה, וברגע שאוריד את הגשר ואשכנע את אבא שלי שעדשות מגע הן לא בזבוז כסף, דברים ישתפרו.

טוב, אולי גם אתחיל להשקיע בעצמי ולצאת עם לורן כשהיא מציעה, ואז לא אצטרך לחכות שההורמונים שלי יתעוררו וסוף־סוף אגיע לשיא הפריחה שלי.

"מאדי!" לורן צועקת ושולפת אותי מהרהוריי.

אני בוהה בכוס שלי שהולכת ומתמלאת מתחת לברז הבירה. "סליחה," אני ממלמלת ולוקחת ממנה את הכוס, אבל רגליי נעוצות במקומן.

למה היא מילאה את הכוס שלי?

"הברז בחבית נדפק ואי אפשר לעצור את הזרם. אף אחד לא רוצה לפספס את ההזדמנות, אז תזוזי." לורן מסמנת לי להתרחק ואני קולטת פתאום את קולות המחאה מאחוריי.

"סליחה," אני יוצאת מהתור. הבירה גולשת מעל שולי הכוס ואני מסדרת את המשקפיים שהחליקו במורד אפי.

"בואי נחזור אל המדורה."

לורן משלבת את זרועה בשלי. הקואורדינציה וההליכה האתלטית שלה מונעות ממנה למעוד על הענפים בחושך והיא מצילה אותי פעמיים מהתרסקות טוטאלית.

האש במדורה הולכת וגדלה, אני יודעת את זה כי אני בוהה בה כבר חצי שעה. לורן אמרה שהיא הולכת למלא את הכוס שלה ועדיין לא חזרה, לא רציתי לסכן שוב את הקרסול שלי אז החלטתי להישאר במקום.

הערב עובר בסדר. לורן הציגה אותי בפני קבוצת הבוגרים של נבחרת הכדורגל וכולם מחייכים אליי בנימוס וממשיכים לדבר על הקבוצה שנגדה ישחקו בשבוע הבא. אני לא לבד ומי שנמצא סביבי לא מתנהג אליי מגעיל, אז אני לא מתלוננת.

לורן שאלה אותי אם למלא גם את הכוס שלי. שפכתי חצי ממנה בשיחים והעמדתי פנים שאני שותה את החצי השני.

"לא, אני בסדר."

"טוב, אני כבר חוזרת." לורן מעכה את היד שלי במחוות הבטחה שלא תתעכב.

מולי יושבים זוגות ומתמזמזים. איפשהו בין הלהבות המרצדות בצבעי כתום וצהוב קצת שכחתי איפה אני ואפשרתי למוח שלי לנדוד לשלב בחיים שבו אני לא לוזרית מוזרה. קשה להאמין שתקופה כזו באמת תגיע אי פעם. למה לא נולדתי מהממת? למה הירכיים שלי שמנמנות כל־כך? למה גֵן הרזון דילג על המשפחה שלי? ואם זה לא מספיק, יש לי אבא קמצן שממש לא משפר את המצב.

משהו מבעד ללהבות מושך את עיניי ואני נועצת מבט. הלב שלי מזנק מהחזה ונתקע ישר בתוך הגרון.

מאורו ביאנקו.

הוא בוהה בי חזרה.

אני מייד מפנה את ראשי הצידה, אבל מגניבה מבט אחרי שנייה וקולטת שהוא לא בוהה בי, הוא פשוט גם מהופנט מהאש.

עיניי בוחנות את תווי פניו, מתמקדות באש שמשתקפת בעיניו הכחולות ואני לא שמה לב לנוזל שנשפך עליי מאחור.

"איכס!" אני נעמדת ושולחת יד כדי להרחיק את השמלה הרטובה מגבי.

"אוי, שיט. סליחה," זו קמי־משהו שלומדת איתי פיזיקה. "מזל שהשמלה כזו מכוערת."

הבנות בקבוצה שלה צוחקות, מתלהבות מההערה המתוחכמת ומאשרות שהשמלה שלי באמת מכוערת. הייתי רוצה להתעמת איתן, אבל הכתפיים שלי מתכווצות ואני מסתובבת לאחור. מאורו נעלם.

אני מחפשת את לורן בסביבה, אבל לא רואה אותה בשום מקום.

בשלב הזה אני מנסה לצמצם נזקים ועוזבת את המדורה בתקווה שלורן לא תיקח אותי שוב למקומות כאלה. ממילא התכוונתי לקרוא את הספר הדיסטופי החדש שכולם מדברים עליו.

משוטטת בלי מטרה, אני מנסה להתעלם מהתחושה שכולם בוהים בי, מתלחששים ותוהים מה אני עושה פה. בקו הכניסה ליער אני מתלבטת אם להסתכן ולעבור דרך הבר המאולתר. כבר עברו ארבעים וחמש דקות מאז הפעם האחרונה שראיתי את לורן ואני מניחה שהיא מתמזמזת איפשהו עם אחד הספורטאים.

עיניי מצטמצמות – כאילו אי פעם זה עזר למישהו לראות טוב יותר – ואני מסתכלת לכיוון העצים אבל לא רואה את החבית, לא את הבקבוקים ולא את התור הארוך. אולי הם הזיזו את הכול?

אני שולפת את הטלפון ומכוונת את הפנס אל העצים כדי לוודא שחוש הכיוון שלי לא מנסה לעבוד עליי.

"אכפת לך לא לעוור אותי?" אני שומעת קול עמוק, ומצליחה לזהות בחור גדול שמגן על עיניו כשהוא יוצא מבין השיחים.

"סליחה," אני ממלמלת, מרגישה מטומטמת.

הוא מתקרב ואני מתחילה לזהות אותו. מעיל ספורט, מכנסי ג'ינס, מגפיים חומים גדולים, כובע בייסבול הפוך וזיפים שלא אמורים לצמוח על פנים של תלמיד תיכון.

"היי," הוא מקיש באצבעותיו ומצביע עליי, כאילו מנסה להיזכר בשמי.

נו, ברור. אני חולמת על החתונה שלנו והוא אפילו לא יודע איך קוראים לי.

"מאדי," אני אומרת.

הוא שולח יד ונשען על העץ שמאחוריי. הבטן שלי מתהפכת בציפייה עד שהוא נושם עליי וסירחון האלכוהול מכה בי.

הוא שיכור.

"נכון, מאדי. אף פעם לא ראיתי אותך במסיבות האלה."

אני מסדרת את המשקפיים בפעם המיליון. "אה, כן. אני מקווה שלא נגעת בטעות בטוקסיכודנדרון." אני מצביעה אל היער שמאחוריו והפנים שלי בוערות. סוף־סוף יש לי הזדמנות לדבר איתו וזה מה שבחרתי לומר?

"מה?" הוא מביט בי, מבולבל. "עובר עליי לילה גרוע. אני לא שותה בדרך כלל, אבל..." הוא לא מסיים את המשפט. לא ברור לי אם קו המחשבה שלו הלך לאיבוד או שהוא פשוט לא רוצה להמשיך.

"זה קורה לפעמים." אני מחווה בראשי לעבר היער, "ראית שם עוד מישהו?"

הוא מביט לאחור אל היער, כאילו לא זוכר שהרגע יצא משם.

"אני מנסה לא להסתכל על אחרים כשהם משתינים," הוא מגחך ועיניו בורקות בגוון כחול שגורם לי לבלוע את הלשון.

"אה, חשבתי שהאלכוהול נמצא שם."

הוא מגחך בקול עמוק ואני מרגישה פרץ של אנרגייה בין ירכיי. תחושה חדשה ולא מוכרת.

"זאת המשתנה. עמדת האלכוהול נמצאת שם," הוא מצביע על צידו השני של היער מעבר למדורה.

שיט.

"אוקיי, תודה." אני פונה לכיוון השני לחפש את לורן, מתפללת שהוא לא יזכור את המפגש הזה.

הוא אוחז ביד שלי לפני שאני מספיקה להתרחק, מצית צמרמורת בכל גופי.

"את לא נראית שתויה."

"ואיך בדיוק אתה יכול לדעת?"

צד אחד של שפתיו מתרומם לחיוך. "חכמה וגם מצחיקה, אה?"

"איך אתה יודע שאני חכמה?"

"בגלל שהשתמשת קודם במילה המתנשאת הזאת. למה לא פשוט אמרת 'קיסוס רעיל'?"

אני לא יכולה לעצור את החיוך שמתפשט על פניי. אם מישהו היה מצלם אותנו עכשיו, אי אפשר היה לפספס את המבט המעריץ שלי.

"איך ידעת שהתכוונתי לקיסוס רעיל?"

החיוך שלו מתרחב, גורם לו להיראות מושך אפילו יותר והירכיים שלי מתהדקות בתגובה לא רצונית.

"במה עוד יכולתי לגעת ביער שהיה גורם לי נזק? לא כל הספורטאים מטומטמים."

אני מזדקפת בהפתעה, "לא אמרתי את זה!"

"אני בטוח שזה הסטראוטיפ שהדבקת לי." קולו משתנה במאה ושמונים מעלות.

אני בוהה בידו שמונחת על הזרוע שלי. הוא מבחין במבטי ומסיר אותה.

"מצטער."

"אז אני לא שתויה, מה אתה צריך?" אני שמחה לשנות נושא.

"טרמפ הביתה? אני צריך לישון עד שהחרא הזה יצא מהגוף שלי."

להיות לבד במכונית עם הבחור שאני דלוקה עליו? אני מציצה סביבי, מחפשת צוות צילום שיקפוץ מהעצים ויכריז שזו מתיחה. רק בסרטים ספורטאים מתאהבים בחנוניות, בחיים האמיתיים זה לא עובד. אבל אני לא מתכוונת לסרב לו. בכל זאת יש לי ממוצע 98, אני לא מטומטמת.

"חכה רגע, אקרא לחברה שלי ואסיע אותך."

"מעולה." הוא הולך איתי לכיוון המדורה ואני תוהה מה כולם יחשבו כשיראו אותנו יחד.

הייתי צריכה לדעת ששום דבר לא ילך חלק.

מצאתי את לורן עם ג'יי יואיט, הקפטן של קבוצת הכדורגל, וזה הצדיק את התיאוריה שלי – אני באמת מפריעה לה להיות פופולרית. המצב החמיר כשג'יי אמר שהוא יסיע אותה אליי הביתה אחרי שהמדורה תדעך והיא הסכימה.

וזה אומר שאני נשארת לבד עם מאורו. אין סיכוי שלא אעשה מעצמי צחוק כשאני איתו. לא יודעת מה יש בו, אבל כשהוא בסביבה אני לא מצליחה לחשוב בבהירות.

הוא החליט לא להיגרר אחריי לחיפוש אחר לורן, אז הסברתי לו איך להגיע לרנגלר שלי. אמרתי לעצמי שזה לא שהוא לא רוצה שיראו אותו איתי, הוא פשוט ממש שיכור.

מעניין אם הוא יהיה במקום שבו חניתי כשאגיע לשם.

אני חוזרת דרך השטח עם העשבייה הבוצית ומוצאת את מאורו נשען על הג'יפ.

"זה נעול," הוא נראה משועמם בטירוף.

"סליחה."

הג'יפ שלי די ישן, כך שאני חייבת להשתמש במפתח כדי לפתוח את דלת הנוסע לפני שאוכל לעבור לצד הנהג.

"אל תחשבי שיקרה פה משהו הלילה," הוא מתבדח כשהגוף הרחב שלו מחליק אל תוך הג'יפ שלי.

הוא בהחלט תופס הרבה יותר מקום מלורן.

"אל תדאג, לא אנצל אותך."

וואו! יכול להיות שפלרטטתי עם מאורו ביאנקו?

אני מתניעה בידיים רועדות. הפעם האחרונה שבה הייתי כל־כך קרובה אליו הייתה בשנת הלימודים הראשונה, כשהכתף שלי התחככה בשלו ליד הלוקר והדופק שלי השתולל בטירוף. אני משתדלת מאוד להתרכז בכביש ולא בעובדה שהגוף שלי מרגיש כאילו סיימתי טריאתלון.

"ספרי לי על עצמך," הוא מוצא את הידית שמתחת למושב ומשכיב לאחור את הכיסא.

"אין הרבה מה לספר, אני בשנה השנייה."

"אז את בטח מכירה את אחי, לוקה ביאנקו."

אממ... לא יכול להיות שהוא כזה תמים. כל בחורה מגיל ארבע־עשרה עד שמונה־עשרה ברדיוס חמישים קילומטר מכירה את האחים ביאנקו, שלושה איטלקים מדהימים עם הפרש של שנה ביניהם. ספורטאים מוכשרים וחתיכים למות.

"אני חושבת שאנחנו יחד בשיעור ספורט." נראה לי שהצלחתי להישמע אגבית. כמעט כל תלמידה בבית הספר מנסה לשנות את המערכת שלה כדי להשתתף בשיעורי ספורט עם אחד מהאחים.

"הוא כזה שחצן, נכון? לא כולנו ככה." הקול שלו נחלש, כאילו העייפות משתלטת עליו. "אני מסיים את הלימודים השנה, ואין לי פאקינג מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. בלי מלגת פוטבול אין לי הרבה אפשרויות. אני חושב אולי להתגייס לצבא."

אני מקווה שהוא לא שם לב שאני נוסעת לבית שלו בלי הכוונה. כולם יודעים איפה האחים ביאנקו גרים.

"זה מאוד... הרואי," אני לא מצליחה להסוות את הדאגה שלי.

"זה לא נשמע ככה. אימא שלי כועסת עליי שאני בכלל חושב על זה, עצבנית כאילו עוד רגע תדפוק לי מחבת בראש. אין לה התנגדות שאשרת את המדינה שלי, היא רק מפחדת שלא אחזור. את יודעת איך זה עם אימהות." הוא נועץ את אצבעותיו בשערו.

המחשבה שמשהו יקרה לו מעבר לים ושהוא לא יחזור מעבירה צמרמורת בגופי.

"למה אתה רוצה להתגייס?"

הוא נושף באיטיות, מה שמזכיר לי שוב שהוא בטח לא היה מדבר איתי בחופשיות כזו אם לא היה שיכור.

"אני פשוט לא רוצה להיתקע לנצח במעדנייה," הוא מושך בכתפיו, "זה כל מה שאני יודע."

המעדנייה היא העסק המשפחתי שלהם ונמצאת במרכז העיר ליד בית המשפט. הוא הבן הבכור במשפחה איטלקית, אז מן הסתם מופעל עליו לחץ עצום לקחת על עצמו את העסק. אבל הוא לא נראה כמו אחד שיפרוס נקניקים למחייתו.

"אין משהו אחר שמעניין אותך? משהו בלימודים?" אני מאיטה ומאותתת לפני הפנייה ימינה, מביטה לכל הכיוונים לפני שאני לוחצת שוב על דוושת הגז.

"לאורך כל תקופת התיכון עברתי ממסיבה למסיבה. העתיד שלי נראה רחוק כל־כך... כאילו אף פעם לא יגיע." יש איזו עצבות בקולו, נראה שהמחשבה הזו רודפת אותו.

"מה את רוצה לעשות?"

"טוב... יש לי עוד קצת זמן עד שאסיים, אבל אבא שלי לא יוותר לי על הקולג'. גם אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. מרגיש קצת יותר טוב?"

אחת הזוויות של פיו מתרוממת לחיוך. "קצת. חשבתי שתגידי שאת רוצה להיות איזה דוקטור או משהו שתצטרכי ללמוד עשר שנים."

"אז אתה שמח שגם אני לא החלטית כמוך?"

הוא מגחך שוב ומגביר מעט את עוצמת המוזיקה. השיר Chasing Cars של Snow Patrol מתנגן בג'יפ ומאורו מזמזם את המילים. "אני יודע שזה אנוכי מצידי, אבל אני באמת מרגיש הקלה."

אני פונה אל הכביש המוביל אל ביתו.

"נעים לדבר איתך," הזרוע שלו נמתחת כשהוא פותח את החלון. אוויר סתווי קריר חודר אל הג'יפ. "מצטער, נראה לי שאני עומד להקיא."

האצבעות שלי מתהדקות סביב ההגה. "תגיד לי אם תצטרך ואעצור בצד."

אבא שלי יהרוג אותי אם מישהו יקיא בג'יפ.

הוא נשען לאחור, הקול שלו מתפוגג אל תוך השיר שממשיך להתנגן ברקע. אני מעיזה להביט בו ומגלה שעיניו עצומות.

כמה דקות מאוחר יותר אני עוצרת ליד הבית שלו. בחצר שלוש קסדות נעוצות על מוטות ובתחתית כל אחת מהן כתוב 'ביאנקו' ומספר השחקן.

הרחוב חשוך וריק. אני יוצאת מהרנגלר, פותחת את דלת הנוסע ומטלטלת קלות את כתפו של מאורו.

עיניו נפקחות בבהלה, רחבות וכחולות. "שיט, אני מצטער."

"רגע, תיזהר," אני צועדת לאחור.

"אני בסדר." הוא יוצא מהג'יפ, לא ממש יציב, אבל מסוגל ללכת. "רוצה ללכת לפארק?"

הוא שואל, אבל כבר מתקדם אל החשכה בלי להמתין לתשובה.

"אני חושבת שאתה צריך לנוח."

"לא," הוא מניף יד בביטול, "בואי, תשתחררי קצת."

אני מתקדמת בעקבותיו, כי אם את בחורה כמוני ובחור כמו מאורו מזמין אותך להצטרף, את הולכת איתו.

הפארק מואר מעט באור הצהבהב של פנסי הרחוב.

"זוכרת כשהכול היה פשוט? ההחלטה הכי קשה הייתה לבחור בין המגלשה לנדנדה." הוא עוקף את הנדנדות בדרכו אל המגלשה.

"הייתי הכי טובה במתקני הטיפוס."

"ברור, כי את ממוקדת במטרה. בטח התאמנת הרבה זמן עד שהצלחת," הוא זוקף את גבותיו.

יחסית לאדם שיכור, הוא אינטואיטיבי מאוד. אבל שוב, מעולם לא הייתי שיכורה. אולי זה מגיע עם האלכוהול.

"חודש. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שניצחתי את לורן במשהו פיזי."

הוא מטפס על הסולם ומסתובב אליי. "בגלל זה את מוכרת לי. את חברה של לורן האנט."

אני כועסת על עצמי. כבר סיכמנו שהוא לא באמת יודע מי אני.

"החברות הכי טובות מהגן."

"אבל אתן שונות כל־כך."

כן, היא אחת הבחורות השוות ואני סתם אחת.

"כן, היא סופר אתלטית ואני לא יכולה לרוץ בלי למעוד."

הוא מתיישב בראש המגלשה, רגליו הארוכות מכסות כמעט חצי ממנה. "התכוונתי לומר שלורן קשוחה כזו ואת... מתוקה." הוא מחליק במורד המגלשה והלב שלי מנתר בחזה. "הכי אהבתי את המגלשות. אהבתי כל דבר שגרם לי להרגיש גבוה. התנדנדתי בנדנדות רק כשלוקה או כריסטיאן התגרו בי ואמרו שהם יכולים לקפוץ הכי רחוק מהנדנדה."

הוא מתעלם מהמחמאה שנתן לי, אבל אני יודעת שלעולם לא אשכח אותה. הוא ממשיך לשוטט, מתקדם אל השדה החיצוני של מגרש הבייסבול ושם קורס על גבו.

"תשכבי לידי," הוא טופח על הדשא לצידו.

"אני באמת צריכה לחזור הביתה," אצבעותיי ממוללות את קצה השמלה ואני מפסיקה כשאני מבינה שזה גורם לה להימשך למעלה.

"בחייך, רק עכשיו התחלנו להכיר."

אני מתיישבת לידו והוא תופס את גב השמלה שלי, מושך אותי למטה.

"חשבת פעם מה הסיבה לכל זה? החיים... למה אנחנו פה? למה שנינו הולכים לבית ספר קתולי? חשבת מה התוכניות של אלוהים לגבייך?"

"כן."

הוא מסתובב על הצד ומשעין את ראשו על הזרוע. "אני מרגיש שאני אמור לעשות משהו משמעותי. לֹא לשבת במשרד, או גרוע יותר – להזמין בשר לכריכים ולדאוג למלאי. אני רוצה לחיות כאילו אין מחר, לא להסתכל לאחור ולחשוב מה לעזאזל עשיתי עם החיים שלי. מבינה? אני מבין את ההורים שלי. כל אחד מהם בא לכאן כדי למצוא חיים טובים יותר והמעדנייה היא כל החיים שלהם," הוא צוחק, "וכריסטיאן, לוקה ואני, ברור. הם מאושרים."

"אז אתה פשוט רוצה להיות מאושר?" אני ממשיכה לבהות בשמיים, מנסה להתעלם מחום הגוף שלו שקרוב אליי כל־כך.

הוא רק בחור, סתם עוד אחד.

בזווית העין אני רואה אותו מושך בכתפיו. "זאת הבעיה, אני דפוק. אני רוצה הכול. משפחה, בית, קריירה, אני לא רוצה לוותר על כלום, אבל אף אחד לא יכול לזכות בטריפקטה.1"

ליבי נצבט ואני מסובבת אליו את ראשי. יכול להיות שהספורטאי הזה, שעד היום היה מבחינתי רק פנים יפות וגוף הורס, נכנס ברגע זה לתוך הלב שלי ושבר חתיכה קטנה?

"מה איתך, את מאמינה באהבה?"

אני מביטה הצידה ואז חזרה בכוכבים, מנסה להשאיר את נשימתי רגועה. "פעם האמנתי, אבל אחרי הגירושים של הוריי אני די מסכימה איתך. אי אפשר לקבל הכול. אני מעדיפה קריירה על משפחה."

"את לא רוצה להיפגע."

כן, הוא הרבה יותר אינטואיטיבי מכפי שחשבתי.

"כנראה. שני ההורים שלי נפגעו מאוד מהגירושים." אני קופצת שפתיים, נזכרת באותה תקופה בחיי.

"ההורים שלי רבים כמו משוגעים, אבל בדרך כלל אחרי כמה שעות הם מסתגרים בחדר השינה. אנחנו בורחים מהבית כשהם משלימים." ידו מחליקה מטה, אצבעותיו מלטפות את ידי בתנועות עולות ויורדות.

"תסתכלי עליי," הוא מבקש בעדינות.

אני מסובבת אליו את ראשי ומבטי ננעל במבטו. הוא מניח את ידו על לחיי ורוכן אליי. עיניו ננעצות בשפתיי ואני צווחת מבפנים.

"אפשר לנשק אותך?"

"בסדר," אני כמעט לוחשת.

עלובה, מאדי. איזו עלובה.

"תירגעי ותעצמי את העיניים."

הוא יודע שזאת הפעם הראשונה שמישהו עומד לנשק אותי? זאת הסיבה שהוא מבקש רשות ומסביר לי מה לעשות? המוח שלי שוחה במיליון מחשבות בו־זמנית כשמאורו מצמיד את שפתיו אל שלי. כל הדאגות שמתרוצצות בראשי נעלמות כשהלשון שלו מחליקה לאט אל תוך הפה שלי.

לא פעם דמיינתי את התחושה שמישהו מנשק אותי, אבל כשהנשיקה הראשונה שלי מגיעה ממאורו ביאנקו אני מרגישה כמו בסרט או משהו.

כל תא ועצב בגופי מעקצצים והוא גונח ברכות, מקרב את גופו אל גופי כשהוא מעמיק את הנשיקה. השדיים שלי צמודים לחזה שלו וזו תחושה חדשה ולא מוכרת. פתאום אני מבינה למה בנות רוצות לעשות את זה. אני פותחת את פי עוד קצת, נהנית מהמגע של הלשון שלו בשלי.

"אוי, שיט," הוא נסוג פתאום לאחור, מתיישב ומצמיד את ידו אל שפתיו. "הגשר שלך."

השפה שלו מדממת.

"אני מצטערת," העיניים שלי מתרחבות, ליבי פועם בטירוף ולחיי מאדימות. הוא מרים את הטי־שירט שלו אל פיו כדי לספוג את הדם. "זה בסדר," הוא קם, עדיין מתנדנד ומנסה למצוא את נקודת האיזון. "רוצה להתגלש?"

ובדיוק ככה, הנשיקה נשכחת והוא ממשיך ללכת.

"מאורו, מה אתה עושה?!" אנחנו שומעים צעקות ומישהו חוצה את הרחוב.

"פאק, מאורו, אימא תהרוג אותך."

"כריס... שתיתי קצת יותר מדי אבל מישהי הקפיצה אותי. אתה מכיר את...?" הוא מעיף מבט לאחור, אל הנקודה בדשא שממנה אני מנסה לחלץ את עצמי ומחווה אליי בזרועו. אני מתקדמת אליהם, יוצאת מהחושך ועיניו של כריסטיאן מתרחבות.

"היי, מאדי," הוא מתעלם מאחיו המדמם ופונה אליי, "הכול בסדר?"

"אממ... כן. הקפצתי את אחיך הביתה."

השפה של מאורו עדיין מדממת, אבל כבר לא נוטפת.

"שום דבר אחר לא קרה?" כריסטיאן מרכין את ראשו ומביט בעיניי. אני נאבקת להרכיב משפט הגיוני ולהסביר לו שאני בסדר.

לפני רגע התנשקתי בפעם הראשונה עם הבחור שחלמתי עליו והצלחתי לפצוע את השפה שלו עם הגשר שלי. אני חיה בסרט. לא סרט רומנטי, יותר בכיוון של סרט אימה.

"כן, הכול בסדר. אתה יכול לוודא שהוא נכנס הביתה?"

"כן." כריסטיאן ניגש לאחיו ותוחב את ידו מתחת לכתפו של מאורו. "תודה רבה, מאדי."

“מאדי!” מאורו מתחיל לזמזם את השיר של בארי מנילו.

"השיר הזה הוא על מנדי, חתיכת דפוק," אומר כריסטיאן.

מאורו צוחק לרגע ואז משתררת דממה.

"אני עומד להקיא."

אני נכנסת לג'יפ ומציצה לעבר הפארק. מאורו רוכן קדימה, ראשו מעל פח האשפה וכריסטיאן מנופף לי לשלום.

הטלפון שלי מצלצל ואני מעבירה את השיחה לדיבורית.

"איפה את?!" לורן צורחת כשאני עונה.

"סליחה, הלכתי לאיבוד," אני משקרת ומתניעה, לוקחת את עצמי רחוק ככל האפשר מהבית של משפחת ביאנקו.

סוף השבוע הזדחל לאיטו. הרצתי את הנשיקה בראשי שוב ושוב – גם את החלק המדהים וגם את החלק המביך של השפה המדממת.

יום שני מגיע ואני לא יכולה להתעלם מהתקווה שצומחת בי כמו פרח שביר. ממש לפני השיעור הראשון אני רואה אותו חולף במסדרון ונתקפת בחילה והתרגשות. אני מתה מפחד לדבר איתו בין קירות בית הספר.

הוא הולך ומתקרב ואני נעצרת, לובשת חיוך רחב שיבין שזה בסדר לומר לי שלום, אבל הוא חולף על פניי בחיוך מנומס.

ההשפלה כללית ומוחלטת. גם אם אף אחד לא יודע מה קרה.

אני רצה לשירותי הבנות, חולפת על פניה של לורן ושומעת אותה קוראת בשמי. אני לא עוצרת, לא רוצה להיות עם אף אחד כרגע, נכנסת לשירותים ומסתגרת באחד התאים.

הדמעות זולגות מעצמן ואני מאפשרת להן. איך בכלל חשבתי לרגע שיש לו רגשות כלפיי? איזו בדיחה. הייתי צריכה לדעת שאני היחידה שהרגישה משהו באותו ערב.

פרק 1

מדיסון

הווה

"אלף דולר!" לורן עומדת ומניפה את השלט גבוה באוויר כאילו היא פאקינג פסל החירות. בעצם, זה השלט שלי, לא שלה.

"לורן!" אני נוזפת בה וקמה מהכיסא.

של מי היה הרעיון להחליף את השלטים ולזרוק הצעות מחיר אחת עבור השנייה? בטח לא שלי. למה בכלל זרמתי עם הרעיון שלורן תבחר את הרווק שאיתו אצא לאחר המכירה הפומבית למען משפחות החללים של כוחות ההצלה? ולמה חשבתי שהיא תבחר בשבילי מישהו מתאים? כנראה יצאתי מדעתי.

ברור לי שהשלטים הוחלפו כשהיא קלטה את מאורו ביאנקו עולה לבמה והנוירונים שאחראים על התפקוד המוחי שלי קרסו מייד.

הוא עדיין נראה כמו דוגמן. הזרקור מעל ראשו מאיר את שערו הכהה בגוונים טבעיים, והלסת שלו מפוסלת ומסותתת אפילו יותר משהייתה בגיל שמונה־עשרה.

כל הגוף שלי עולה בלהבות שרק הוא יכול לכבות.

אלה לא הכתפיים הרחבות, המותניים החטובים, הגומות בלחיים או השפתיים הוורודות והעסיסיות שממיסים אותי. אלה העיניים שהופכות מתכלת לכחול העמוק ביותר של האוקיינוס, תלוי במצב הרוח ועומק הרגשות שלו. תוסיפו לכל אלה את גוון הברונזה של עורו – תוצאה של גנטיקה איטלקית משובחת – ואני נמסה לחלוטין.

הקריין פוסע הלוך ושוב בין לורן לאישה נוספת, שתיהן רוצות חתיכה ממאורו ואני באמת לא יודעת אם אני רוצה שלורן תנצח, או שהבחורה השנייה תזכה.

הפטיש הולם בפודיום והשרירים שלי נמתחים כשהוא מצביע על לורן וצועק, "נמכר!"

היא מפילה את השלט באמצע השולחן כאילו מדובר בחבילת שטרות של מאה דולר.

"תודי לי בחתונה שלך," היא מצחקקת.

לורן סבלה את כל השלבים שעברתי כמתבגרת מעריצה של מאורו ביאנקו. מעולם לא סיפרתי לה מה קרה באותו לילה גורלי כשהסעתי הביתה את הבחור השיכור שהייתי דלוקה עליו. הייתי נבוכה מכדי לדבר על זה, אפילו איתה.

"אני לא רוצה את מאורו," אני מוחה על אף שגופי מסוחרר רק מהמחשבה שאהיה איתו לבד לילה נוסף, הפעם בלי גשר בשיניים ובלי משקפיים. אנחנו אולי לא שווים גם עכשיו, אבל הפער בהחלט הצטמצם.

אל תעופי על עצמך, קולי הפנימי מזהיר.

"מה בדיוק קרה פה? אני צריכה להתעדכן." שערה הבלונדיני של ונסה מתנופף מצד לצד כשהיא מביטה בי ובלורן לסירוגין. הפכנו לשלישיית חברות רק כשהגענו לקולג' ונשלחנו לחדר שמיועד לארבע בלי שותפה רביעית. מעולם היא לא פגשה את מאדי שגמגמה בכל פעם שמאורו היה בטווח קילומטר, והיא לא תפגוש אותה גם עכשיו. לא אהפוך שוב לילדה חסרת ביטחון שחושבת שהוא אלוהים.

"אחר כך," אני לוחשת, מסרבת להישאב אל רגעי העבר.

"ככה? אם זה המשחק שאת רוצה לשחק," היא פונה לעבר הקריין המציג את לוקה, אחיו הקטן של מאורו, "אז גם אני יכולה."

כשהמכירה הפומבית מסתיימת שלושתנו לחוצות בטירוף מהדייטים שבחרנו זו לזו. איכשהו כל אחת מאיתנו מצאה את עצמה עם אחד מהאחים ביאנקו. לורן כמעט התנפלה על ונסה שבחרה בשבילה את לוקה, וונסה אמרה שהיא לא תצא עם כריסטיאן כי הוא קצין במשטרה.

ממש כיף.

לאחר שאנחנו משלמות עבור הדייטים שלנו אני מרגישה קצת יותר טוב, כיוון שהכסף מיועד לארגון צדקה נפלא.

אבל אז אני רואה את מאורו בצידו השני של החדר וחושבת שארגיש הרבה יותר טוב אם הדייט שלי לא יפלרטט עם איזו בלונדינית שלא מפסיקה למשש את שרירי הידיים שלו. השניים נראים שבויים בקסם של הרגע. זו האישה שהתמודדה עליו מול לורן? אני מכווצת את עיניי כדי לראות טוב יותר, אבל לא בטוחה.

אם אני כבר פה, כדאי שאבדוק את הסחורה בחדר הקבלה – נמצאים שם כבאים, שוטרים ואנשי חירום חתיכים. אני יוצאת מהחדר ומשאירה את שתי השותפות שלי להתווכח על הדייטים שנבחרו להן.

אולי לוח הזמנים של מאורו יהיה צפוף מכדי להיפגש איתי והדייט הזה לא יקרה לעולם. אף פעם.

את לא באמת מקווה שזה מה שיקרה.

אולי הוא יתנער מהאחריות. בתיכון הוא לא היה בדיוק הטיפוס שנשמע לחוקים. בכל מקרה הם מעולם לא חלו על מלך הנשף ושחקן ההגנה בליגת הפוטבול. אחרים נענשו ונעצרו כשניסו להבריז מבית הספר, אבל מאורו רק היה צריך לנופף בידו ולהיעלם מעבר לפינה. כשכל התלמידים היו צריכים להציג אישור כדי להסתובב במסדרונות בזמן השיעור, מאורו התנהג כאילו המסדרונות הם הממלכה שלו. לא היו לנו שיעורים יחד, אבל השמועה אומרת שבדרך כלל הוא ישן בשורה האחורית בכיתה.

כף יד מחוספסת נוגעת ברכות בזרוע שלי. "סליחה," אומר קול עמוק.

אני מסתובבת וכל הגוף שלי כּבֶה לרגע כשמאורו ביאנקו עומד ממש מולי. העיניים שלו מהפנטות בדיוק כמו אז, בשנים שהיינו בתיכון.

"שמעתי שאת זו שזכתה בי. טוב, לא בי, רק בדייט איתי. אבל אני מניח שטכנית זה אותו הדבר." הוא מנענע בראשו וצוחק לעצמו.

אני מצחקקת.

כאילו אני עדיין בת שש־עשרה. אוף.

הוא מושיט לי יד. "בואי נתחיל מחדש." החיוך שלו מידבק, העיניים שלו מהפנטות, השרירים שלו גורמים לכל אישה לרייר, והינה אני שוב בכיתה י'. "אני מאורו ביאנקו. תודה שהגעת כדי לתמוך במטרה טובה כל־כך."

"היי. אני... מ...מ...מד...יסון קלי."

החיוך שלו גדל והבטן שלי ממשיכה להתפתל, כפות הידיים שלי מזיעות והלב שלי פועם כמו גיטרה בס בלהקת רוק בזמן שאני מחכה בנשימה עצורה.

"נעים להכיר," הוא אומר, מתעלם מהגמגום שלי.

האוויר משתחרר ממני כמו דליפה איטית מבלון והתקווה מתנדפת בשריקה חרישית. הוא לא זוכר אותי. כמובן. בשבילו תמיד הייתי בלתי נראית.