החילוף הגדול

יום ראשון, 29 ביולי, 2007
 

אפה של גלגשת חותך את לחות העיר. היום אני לובשת שחור. מכנסי דגמ"ח שחורים, חולצת טי עם הדפס של לוּ רִיד על רקע שחור, כובע בייסבול הפוך, משקפי שמש עגולים ונעלי ואנס קלאסיק אולד־סקול שחורות על הרגליים. על כתפי נרתיק מצלמת וידאו וסביב מותניי פאוץ' עור שחור.

המצלמה בידי ותוך כדי גלישה אני מצלמת פירות פיקוס מעוכים שחולפים במהירות תחת גלגשת על מדרכת אלנבי. כף רגלי השמאלית מכה במדרכה ואני פונה ימינה ומאיצה במורד קינג ג'ורג' עד דיזנגוף סנטר. שתי דקות ואני שם.

רבע לתשע בבוקר. אני ממתינה לקפה הפוך מדויק שנֵסְיָה מכינה. על אחת הספות הירוקות שרוע איש קירח. אני לא זוכרת מאיפה אני מכירה אותו. אולי מהטלוויזיה. הוא מצומק ויש לו עיני קוקר ספניאל מעט בולטות שנותנות לפרצופו הבעה של שובב מסכן או סחבק חסר ישע שכזה. לידו אָבְּבָיוֹב, מעצב תפאורה מוכשר שכבר עבדתי איתו בעבר, יושב זקוף, ממושקף, מתולתל. בצד השני של המצומק, שרוע גם כן, אלא שרגליו הארוכות נמתחות עד אמצע הגרין־רוּם, מוזיקאי מפורסם שמגרד את ראשו ומשפשף את פניו בתנועה מחזורית. מול שלושתם, על הדום קטיפתי ירוק יושבת נוּקי מיץ, שהיא לעיתים מעצבת תפאורה ותלבושות ולעיתים מעצבת תלבושות ופאות. בפעם האחרונה שעבדתי איתה הסתדרנו יפה. לימינה של נוקי, על הדום ירוק נוסף, מקופלת במעין ישיבה מזרחית זולגת לרצפה, מישהי שעל פי תנוחתה ניתן להקיש שהיא הכוריאוגרפית. על הכורסה שבין אבביוב לנוקי מנמנם פופאי קורדובה, מעצב תאורה שמנמן ומתוק. גם איתו עברתי לילות ארוכים באין־ספור חזרות תאורה לפני שהפכתי למנהלת מחלקת האביזרים של התיאטרון העירוני.

המטחנה טוחנת וריח קפה טרי מתפשט בנחיריי. אני שומעת את המצומק אומר, "וגם, זה לא נכתב כמחזה, אלא כמחזה־בלט ולכן החלטנו לקחת את זה לכיוון של מחזמר או ספקטקל עם אפקטים, שירים, קטעי ריקוד, וג'אגלינג ואקרובטיקה. להלן כוריאוגרפיה. מי שלא מכיר עדיין, זאת ליאת ברכה", הוא מפנה ראשו אל הכוריאוגרפית וזו מצמידה כפות ידיים בברכת נמסטה, מהנהנת ואומרת, "היוש, נורא מתרגשת".

עתה הוא פונה אל ארוך הרגליים. "ואת דורי קמפינסקי אין צורך להציג". נראה שהצימוק הקירח הוא הבמאי של ההפקה הממשמשת. כששתי ידיו דחופות עמוק בתוך קדמת מכנסי הג'ינס שלו הוא ממשיך בהסבריו. "הטוויסט בעלילה שלנו, כלומר בהפקה הזאת, הוא שראש העיר לוחץ להשתמש בתצלומים של סוסקין ובליטוגרפיות של גוטמן. לא יודע, משהו שקשור לחגיגות המאה של העיר. בכל מקרה זה אומר שבמהלך ההצגה יוקרנו שקופיות של הצילומים והליטוגרפיות שישתלבו בתפאורה. תכף אבביוב יראה לכם".

מכונת הקפה משמיעה סדרה של גרגורים והמשקה השחור ניגר אל כוס זכוכית.

"במסגרת ההתכתבות שלנו עם ההווה", ממשיך הבמאי, "טוּאָנֶט, מנהלת משק הבית של אַרְגָן, היא ערבייה מיפו ומערכת היחסים ביניהם... אני יודע? אנלוגיה למה שקורה בין יהודים לערבים בעיר ללא הפסקה".

נסיה מוסיפה קצפת חלב לקפה. אני שואלת לשלומה והיא עונה, "הכול בסדר, ברוך השם". בזמן שאני משלמת אני שומעת את אבביוב מסביר את הקונספט הוויזואלי שנשען על ארכיטקטורה אירופית עם נגיעות מזרח־תיכוניות והרבה חול. הוא מראה לכולם תצלומים של משפחת אבולעפיה ומשפחת שלוּש שצילם אברהם סוסקין.

"אפשר לראות שהבגדים הם שילוב של אופנה אירופאית ותורכית", נוקי מיץ מציינת וכולם נשענים קדימה לראות. רק פופאי ממשיך לנמנם.

אני משלמת ולוקחת בזהירות את הכוס החמה. כשאני יוצאת מהגרין־רום חולפת על פניי רקפת קושניר, עוזרת הבמאי. אני אומרת לה שלום ועושה דרכי אל המחלקה שלי, שם אשתה בנחת את הקפה, אעשן סיגריה ואקשיב לרדיו עד לשעה תשע חמישים וחמש.

בשעה עשר הצוות הטכני ומנהלי המחלקות מתאספים בחדר החזרות השחור. "אהלן, אהלן, אהלן", אני אומרת לכולם, למעט כמה פרצופים חדשים. לאורך הקיר האחורי של חדר החזרות, שורת שולחנות ומאחוריהם כיסאות. שם יֵשבו הצוות האומנותי, השחקנים הראשיים ומנהלת ההפקות. המקט, כלומר, המודל של התפאורה ושל הבמה, כבר מונח על אחד השולחנות ומאחוריו יושב אבביוב שמניח בתוכו רהיטים קטנטנים ודמויות מיניאטוריות. ליד מעצב התפאורה יושב נער ממושקף שאותו אני לא מכירה. אני מתיישבת. לשמאלי מרתה, מנהלת מחלקת איפור ופאות. משקפי קריאה זהובי מסגרת נחים על קצה האף המושלם שלה והיא סורגת במסרגה אחת קונוס צמר.

"מה זה?" אני שואלת.

"פרוטזה שָׁד", היא עונה.

"מה?"

"נו פרוטזה, במקום השד. זה להתנדבות שלי באיכילוב".

"אה, כן, כן", אני נזכרת שהיא סיפרה לי. לימיני, ראשו נשען לאחור אל תוך כפות ידיים שלובות, מרפקיו פרוסים לצדדים ורגליו שלוחות לפנים, יושב מנהל הייצור, ברנרד שלוס, עולה לא לגמרי חדש מאזור בוואריה שבדרום מזרח גרמניה. הוא מרוכז במודל שיהיה עליו להוציא מהכוח אל הפועל.

רועש בחדר ובזמן שאנשים טכניים מדברים זה עם זה, האנשים האומנותיים נכנסים לחדר וניגשים אל הכיסאות שמאחורי השולחנות. אני רואה את הבמאי הולך מחובק עם מישהי מכוכב אחר. גם אותה אני לא מכירה. בד רב־צבעים כרוך כטורבן סביב ראשה ושערה הכהה פורץ מתוכו כמזרקה. מעל עצמות לחיים גבוהות, עיניה רחוקות זו מזו ומצחה גבוה וחלק. לאוזניה עגילי חרוז אינדיאניים והיא כולה שכבות של צעיפים, טוניקה, שמלות ומכנסי שרוואל. בקרבת השולחן, הבמאי לוחץ אותה אליו ומשחרר. הם נפרדים והיא מתיישבת ממש ליד דלת הכניסה, רחוקה מכל יתר העובדים. כיסאות נגררים, והאומנותיים מתיישבים. לפתע האישה שנפלה מכוכב אחר מרימה עיניים עמוקות ומביטה בי. לאורך השנייה הזאת אני מנסה ללמוד את הבעת פניה.

מרתה שואלת, "נו? מתחילים?" ודרך הדלת, כשקלסרים אחוזים אל גופה וצווארה משוך לפנים, עוברת מנהלת ההפקות. מי שעוד עומד מתיישב ובחדר החזרות משתרר שקט.

"מזל טוב, אנחנו מתחילים הפקה חדשה", מנהלת ההפקות מפטירה. התיאטרון העירוני הוא תיאטרון רפרטוארי. מוצגות בו במקביל לפחות עשר הצגות שונות באולמות הנמצאים בבניין התיאטרון עצמו, באולמות שונים בתוך העיר ובאולמות אזוריים מחוצה לה. מנהלת ההפקות אחראית לשלום כל ההצגות בכל רגע נתון והיא לא מתרגשת מהפקות חדשות. נהפוך הוא. "טוב, את דודי דובדבני אין צורך להציג — כולם מכירים".

הבמאי המצומק, שהיום לבוש חולצת טי צמודה מפוספסת לבן־כחול בתוך ג'ינס ליווייס הדוקים ולרגליו נעלי טימברלנד חורפיות, מהנהן. היא ממשיכה ומציגה את יתר אנשי הצוות האומנותי וכשהיא מגיעה לילד הממושקף היא אומרת, "זה ג'וזף כהן שמתמחה בפְּרוֹגֶ'קשֶן על במות בתיאטרון, באופרה ובמופעים. גדעון פגש אותו בביקור האחרון של להקת הצעירים בפסטיבל הפרינג' בפראג והזמין אותו לעבוד איתנו כאן. הוא ינהל את כל נושא הווידאו וההקרנות בהפקה הזאת. וֶולקאם ג'וזף. תהיו נחמדים".

"מה זה? הוא נראה כמו ילד בן שתים־עשרה", מרתה מעירה וחוזרת לסריגה.

מנהלת ההפקות ממשיכה ומציגה את השחקנים המרכזיים. כשהיא מציגה את עדנה, השחקנית הראשית, הנוכחים מוחאים כפיים ועדנה בתנועה אצילית מרכינה קלות את ראשה.

"מה? היא גם בדבש פרא וגם בזה?" אני לוחשת למרתה. מרתה רק מרימה גבות מעל המשקפיים.

בסיום הצגת הצוות האומנותי והשחקנים, הבמאי נעמד ומספר את תקציר המחזה. "למי שעוד לא יודע", הוא אומר תוך עצימת חצי עפעף, "ההצגה היא 'החולֵה המדומה' והדמות הראשית היא אַרְגָן ההיפוכונדר. הוא מכור בעיקר לחוקנים, משלשלים ורופאים..." הבמאי מתאר ליושבי החדר את סיפור המחזה בנימה יבשה. כשהוא חש בשיעמום המתגבר של יושבי החדר הוא מקצר את הנאום ומוסיף רק את העדכונים. "בקונספט שלנו ארגן הוא איש עסקים יהודי שמבין את הפוטנציאל הכלכלי של המזרח התיכון והוא בא מאירופה לכאן לעשות כסף. טואנט היא ערבייה מיפו עם שתי רגליים על הקרקע שבעצם מנהלת את הבית ואת החיים של העשירים האלה ובָזָה למניירות, לחמדנות ולפינוק שלהם. את המתח הזה ביניהם יעטפו קטעי ריקוד, לוליינות ושירה של צוענים שהם כאילו תושבי יפו הערביים ומולם שוטרים יהודיים. אני יודע שהקונספט גדול ומורכב אבל אנחנו רוצים ליצור ספקטקל עם אמירה מסוימת שמתכתבת עם המציאות של היום וכמובן, לתת כבוד לצלם אברהם סוסקין המיתולוגי, לצייר ולאומן נחום גוטמן ולתקופה ההיא בכלל".

"וגם לקבל עוד קצת כסף מהעירייה", מרתה ממלמלת בעוד המסרגה יוצרת לולאה ועוד לולאה.

"אבביוב, אתה רוצה להרחיב על עניין הקונספט?" הבמאי שואל.

מעצב התפאורה מביט במקט ומתאר אותו. "כמו שאתם רואים על הקיר האחורי יש ציקלוֹרַמָה שעליה מצוירת אחת מליטוגרפיות גימנסיה הרצליה של נחום גוטמן. כאן, כאן וכאן יש שלושה מסכי הקרנה פעילים. כאן במרכז יש מסך גאזה ועוד אחד כאן, ממש מאחורי הפְּרוֹסֶנִיוּם בקדמת במה..."

בחלק הזה של התצוגה הצוות הטכני מתעניין יותר, אך גם ההסבר הזה מתחיל ליגע ורובנו זזים במושבינו. אבביוב ממשיך ומסביר. "לאורך המופע יוקרנו התצלומים ההיסטוריים של סוסקין על התפאורה ועל מסכי גאזה והם ישולבו עם קטעי וידאו־ארט שיוסיפו עוד ממד לתפאורה ולהתרחשות הדרמתית על הבמה..."

ברנרד שלוס מקרב ראשו לאוזני הימנית ושואל, "זה עוד פָּם 'עלובי חיים'?" אני צוחקת ומנהלת ההפקות מצליפה בי מבט. מעצב התפאורה מצביע על המודל. "יהיו שלושה מקרנים באולם, כאן, כאן וכאן וכל אחד מהם יקרין למסך אחר ובחילופי התפאורה נקרין את השקופיות המשולבות לקטעי וידאו אל מסכים שירדו בדָאוּן־סְטֵייג', באמצע ובאַפּ־סטייג'..."

השעה כעת רבע לאחת־עשרה ומבעד לדלת שמפרידה בין חדר החזרות לאולם הראשי ניתן לשמוע רחש קהל שבא לראות את ההופעה האחרונה של "עוץ לי גוץ לי" לעונה זו. מרתה בודקת את שעונה. אבביוב מזדרז ומסיים את דבריו. למרות שמְצָדָה, מנהלת ההפקות, מעיפה מבט בשעון הצלילה שעל זרועה השמאלית, נוקי מיץ נעמדת ומסבירה על בדים וצבעים שהולמים את השילוב שבין טורקיה, הלבנט והאינטליגנציה האירופית. מבט וניד ראש מודגש של מנהלת ההפקות לכיוונה משתיקים את המעצבת והיא מתיישבת. מנהלת ההפקות מזכירה למנהלי המחלקות ולמנהלת ההצגה שישיבת ההפקה תתקיים ביום שלישי בעשר בבוקר, "וחוץ מזה", היא פונה אל כל הנוכחים, "ההפקה הזו אולי לא עלובי החיים אבל היא לא פחות מורכבת. חברי להקת 'בהראם' יבצעו את כל קטעי הריקודים והלהטוטים, הם כבר התחילו חזרות מחוץ לתיאטרון, אבל ממחר הם יהיו כאן בחדר החזרות. ו... משתתפים בהצגה גם שלושה נגנים. אני מבקשת מכולם להיות אדיבים למשתתפים ולעזור היכן שצריך. תודה".

אנו קמים ללכת וברנרד ומרתה מסכמים שההקרנה זה עניין מסובך.

"איך הם יעשו את הספקטקל גם עם הפרויקציה וגם עם תאורה על השחקנים אני לא יודעת", מרתה אומרת במבטא רומני חזק.

"כן", ברנרד, כתמיד, מהורהר, "זה צריך הרבה רֶפֶּטִיצִיה טכני. מתי עושים כל זה גם אני לא יודע".

מרתה מהנהנת. "משעמם לא יהיה".

כשאנו יוצאים מחדר החזרות אני הולכת מימין לברנרד ומרתה משמאלו. אנו צועדים בשתיקה. אחרי לא מעט צעדים אני שמה לב שהחייזרית, זו שהגיעה מחובקת עם הבמאי, נמצאת לצד מרתה, צועדת יחד איתנו. בתחתית המדרגות מרתה והחייזרית פונות שמאלה, ברנרד ואני ממשיכים ישר ויורדים עוד כמה מדרגות אל תוך המסדרון המוביל אל מחלקת האביזרים ומשרד מנהל הייצור שממוקמים על המפלס שמתחת לבמה. מעל ראשינו עוד רגע יחלו שחקני עוץ לי גוץ לי לשיר ולרקוד.

מחלקת האביזרים היא מרתף ארוך וצר, עתיר מדפים, מגירות, ארונות ומתלים. היא נמצאת בדיוק מתחת לבמה ולכן נקראת בפי כולם "המחילה". המדפים נושאים מאות אביזרים עטויים בשכבת אבק דביקה. על מדף אחד עומדים בקבוקי זכוכית בצורות, בגבהים ובצבעים שונים. על מדף אחר צלחות וצלוחיות וקערות שצמודות לספלי פורצלן ופח, וכוסות פלסטיק וזכוכית שצמודות לגביעים מנחושת וקריסטל ותחתם מדף עמוס סירים, מחבתות, פינג'אנים וקומקומים. בירכתי המחילה נמצאת פינת הצמחייה המלאכותית ולידה פגיונות וכדורי ספורט וכפפות ושק אגרוף ושם נמצא גם ארון פח נעול שבו מונחים אקדחים ורובים נוטפים שמן. לאורך הקיר המערבי, זה שנמצא תחת קדמת הבמה או בעגה המקצועית ״הפְּרוֹסֶנִיוּם", נמשכת כוננית אדומה רבת מגירות שבתוכן סכו"ם תקופתי, מודרני ורטרו, דפים, ניירות, כלי כתיבה, טושים, גבס, פיברגלס, פוליאסטר, לטקס, פייטים, נצנצים, זוהרים, מדבקות, מדבקות זוהרות, חוטים, כלי תפירה, מפות, מפיות, מעטפות, מטבעות, שטרות, מסמכים, תעודות, דרכונים ועוד ועוד. חוץ מכל אלה, אל לוח עץ שמעל הכוננית מחוברים מגוון כלי עבודה — פטישים, מסורים, מברגים, צבתות, פליירים, קאטרים, מפתחות שבדים, מפתחות אלן, מקדחה ומברגה נטענות וכולו וכולו. אה כן, ושכחתי את השעונים, שפרט לזה שתלוי מעל שולחני, כולם עמדו מלכת ומשום שאין להם מקום משלהם הם מפוזרים על פני כל המדפים במחילה.

על השולחן הרחב שלי פרוס נייר ביצוע מוכתם בדיו וצבע ועליו מספרים ומילים ומחיקות וסקיצות וקשקושים. על נייר הביצוע פתוח יומן שבועי גדול שבסביבתו אלפון מרופט, מאפרה, צנצנת כלי כתיבה וספר דפי זהב ישן נושן. בצד השמאלי של השולחן ניצב טלפון חוגה נקי, מצוחצח ופעיל בצבע שנהב. בפינה הימנית הרחוקה של השולחן נמצא רדיו טייפ שמשמיע שירים בכל זמן שאני שוהה במחילה ואני שרה איתו.

כשאבביוב מתכופף אל תוך מחלקת האביזרים ויורד שתי מדרגות אל מפלס שולחן הניהול, אני מחלישה את הווליום ומפסיקה לזמר. הוא מתיישב על כיסא בר לצד השולחן ומתיק עור מוציא קלסר שבתוכו רשימת אביזרים וכמה תצלומי חוקנים, כריות, נרגילות ושרפרפים מזרח־תיכוניים. הוא מניח את הרשימה והצילומים לפניי.

"תראי, למרות שזה תקופתי, בסך הכול זה לא נורא מסובך", אבביוב מסביר בקולו הרך, "בגלל שהסיפור קורה כאן, בתל־אביב. אני חושב שאת רוב האביזרים התקופתיים אפשר למצוא אצל שמעון בשוק הפשפשים או בחנות הענתיקות בצד השני של השעון".

"אני, יותר מטרידים אותי כל אביזרי האש של הג'אגלינג. לא יודעת אם אפשר בכלל למצוא כאלה פה בארץ", אני אומרת לו ומסמנת בטוש צהוב זוהר את הפריטים המאתגרים.

"טוב, כדאי שתתחילי לברר כי דובדבני רוצה את הדבר האמיתי הכי מהר שאפשר".

"יאללה סבבה". אני רושמת ביומן: "ג'אגלינג אש — לברר מהר!"

"טוב", אבביוב מרים אליי עיניים, "הוא רוצה אפקט של עשן שיוצא מהשחקן בשתי סצנות. פעם אחת במערכה הראשונה ופעם אחת במערכה השנייה. כלומר, צריך מנגנון שיהיה מחובר לבגד שהשחקן הראשי ישים על עצמו בחילוף מהיר, כי ארגן כמעט לא יורד מהבמה".

"אוקיי. אדבר עם ברנרד ואולי נוציא את זה לרני אפקטים. נברר כמה זה יכול לעלות".

"יופי", אבביוב מהנהן.

"מתי אתה יכול לצאת איתי לסיבוב קניות?" אני שואלת והוא מוציא יומן מהתיק ומדפדף.

"יום רביעי בסביבות אחת־עשרה, נראה לי", הוא עונה ואני רושמת ביומן. "תסתכלי על הצילומים, זה הסגנון. אולי יש כאן במחסן דברים שאפשר למחזר. אם כן, נסתכל על זה במהלך השבוע. יאללה, נתראה ברביעי".

אבביוב יוצא מהמחילה. אני מתקשרת לברנרד שלוס. אין תשובה אצלו אך בזמן שאני כותבת לעצמי לשאול אותו לגבי החולצה המעשנת הוא מכניס ראשו למחילה. אוקיי, הוא יברר כמה תעלה חולצה מעשנת אצל רני אפקטים. אני מדליקה סיגריה, שואפת עמוק ובוחנת את התצלומים שאבביוב השאיר על השולחן. באמת לא נראה כזה סיפור. אני מתקשרת לאברהם לוי.

"הי, אברהם, מה קורה, יופי. אני צריכה ארגז אביזרים. יש להם חזרה עם ג'ונגלרים כבר ממחר אני חושבת. יש במחסן ארגז של המלך ליר? אוקיי, סבבה. תודה".

אני מאפרת, לוגמת את שארית הקפה ושואפת עוד עשן. ביומן כתוב "דחוף: נקניקיות שיץ — לייצר שתיים חדשות, לבדוק ששרית מרעננת את ארגז ברנרדה, דם מלאכותי מדוּדי־דם, סכין מדממת מקבת' — לנקות ולבדוק שמשפריץ, לדבר עם המשטרה בקשר לחידוש רשיונות נשק, האם חייבים כספת?"

לרשימה הזאת אני מוסיפה "לבדוק היכן ארגז המלך ליר — ריק/מלא? האם יש גישה אליו?"

מועכת הסיגריה, מלבישה עצמי בסינר וניגשת אל שולחן העבודה מחוץ למחילה, היכן שהושארו הנקניקיות הפצועות אתמול בלילה. מדובר בשרשרת נקניקיות ושתיים מהן מושחתות באופן המחייב ייצור נקניקיות חדשות. בדרכי ללוחות הקלקר הטלפון מצלצל. מרימה השפופרת.

"חולדה המליטה בארגז של ברנרדה. אני לא נוגעת!" שרית, מתפעלת האביזרים של ההצגה "בית ברנרדה אלבה" שנמצאת כרגע במחסן התפאורות, מודיעה. אני מעיפה מבט בשעון שמעליי. עשרים לאחת. ייקח לי רבע שעה לגמור עם הנקניקיות. הדבק והצבע חייבים להתייבש עד הערב. אם אני יוצאת בעוד רבע שעה אהיה במחסן באחת וחצי.

"אני תכף יוצאת אלייך ואת לא הולכת לשום מקום, את מחכה לי". להיפטר מגללי חולדות וגורים ייקח בדיוק חמש דקות ואז אני צריכה לבדוק איפה ארגז המלך ליר ואם בכלל יש גישה אליו ואז אוכל לקפוץ מהמחסן על גלגשת לדודי־דם. אני מתקשרת לדודי ומוודאה שאפשר להגיע אליו סביב השעה שתיים. עוד שלוק מהקפה ואני לוקחת לוח קלקר שמונה סנטימטר ויוצאת לשולחן העבודה. חותכת ומשייפת הקלקר לצורת נקניקייה, גוזרת רצועות בד ערבי וטובלת אותן בדבק פלסטי מדולל במים. אני מברישה את הקלקר, תחילה במברשת יבשה ואז במברשת טבולה בדבק פלסטי לא מדולל, מדביקה הרצועות לקלקר ועם עיפרון חורצת חריצים לאורכן. נשבר השפיץ, עוברת למברג, ותולה נקניקיות לייבוש.

במחסן התפאורות שרית יושבת ליד דלת הכניסה וארגז האביזרים הפתוח עומד מטרים רבים ממנה בעומק המחסן. אני רואה שאת רוב האביזרים היא כבר הוציאה ממנו.

"את האימא ראית?" אני שואלת אותה.

"את מי?" שרית מסתכלת עליי כאילו משהו אצלי לא בסדר.

"את החולדה, האימא של הגורים, ראית?"

"לא ראיתי, ולא רוצה לראות", היא משיבה ונשארת לשבת ליד דלת המחסן.

בעת הניסיון להוציא בעזרת שתי חתיכות קרטון חצי תריסר יצורים ורודים מקן עשוי פיסות־פיסות של מה שהייתה פעם רשימת אביזרים, האימא מזנקת עליי מפינת הארגז. אני מאבדת שיווי משקל, ידיי עפות לצדדים והגורים הקירחים מתעופפים באוויר ונוחתים בארבע רוחות הארגז. אין ברירה צריך להפוך אותו.

"שרית, תעזרי לי להפוך את הארגז?"

"ממש לא".

אני הופכת לבד את הארגז. שארית תכולתו נשפכת לרצפה. שרית ואימא חולדה נמלטות לכיוונים מנוגדים. עכשיו רק נשאר לאסוף את הקטנטנים ולשים אותם באיזו פינה חשוכה שבה יינצלו או ייאכלו. בסופו של דבר לוקח לי קצת יותר מחמש דקות לטפל בחולדות ואני מתפנה לחפש את ארגז ליר.

יש משהו עצוב בתפאורה זנוחה. אני מזהה את הצבעים והטקסטורות של המלך ליר מאחורי תפאורת ברנרדה. ארגז האביזרים נמצא בין קוליסות ואי אפשר להגיע אליו. אני צריכה לזכור להגיד לאברהם שאין גישה לארגז. אני עולה על גלגשת וגולשת אל הסטודיו של דודי־דם ברחוב ירמיהו. אחרי שיחה קצרה על דם דביק ודם מחליק, על גווני מג'נטה לעומת גווני פוקסיה ובורדו, כשאני מצוידת במכל דם איכותי, אני גולשת חזרה אל התיאטרון.

אני משתוקקת לשתות קפה עם מרתה אך לפני כן עליי לצבוע נקניקיות. אני מניחה את מכל הדם במקרר וניגשת לנקניקיות. הדבק יבש מספיק. אפשר לצבוע.

כשאני נכנסת למחילה פועלי הבמה כבר מפרקים הצגת בוקר ומקימים הצגת ערב. מעל ראשי פטישים, מקדחות, גרירה, זריקה, הדיפה והפלה של חפצים בגדלים שונים. סופת אבק יורדת על מחלקת האביזרים. מהמדף שמעל שולחן העבודה אני מורידה צבעים אקריליים, שמה סינר וכפפות וצובעת את הנקניקיות. מתפעלת אביזרי עוץ לי גוץ לי מבקרת אצלי ומדווחת שמטאטאי הנוצות הצבעוניים הרוסים ולקראת חידוש ההצגה בעונה הבאה כדאי לדאוג לחדשים. מניסיון העבר אני יודעת שכשמדובר בהצגה שתחודש רק בעונה הבאה אני מייד מטפלת. כבר היו מקרים שערב יום החידוש, שבמקרה נפל על מוצאי שבת, נפתח ארגז האביזרים והסתבר שאביזר מתכלה משמעותי איננו ואין להשיגו. אני מורידה כפפות, פותחת דפי זהב ומוצאת "בבורשטיין בית מסחר לצביעת נוצות". אני מחייגת. בעברו השני של הקו עונה קול בריטון־בס מנומס במבטא ירושלמי.

"בבורשטיין נוצות, במה אוכל לעזור?"

"כן שלום, רציתי לברר אם אתה מייצר מטאטאי נוצה ואם כן, האם אפשר לקנות אותם ישירות ממך?"

הוא אומר שיש ואפשר לקנות ישירות.

עוטה שוב הכפפות, מסיימת הצביעה, תולה את הנקניקיות, מורידה כפפות וסינר והולכת לבקר את מרתה.

"שלום גברת ג'ונגל", מרתה אומרת כשאני נכנסת למחלקת האיפור והפאות. פעם, מזמן, כשנכנסתי בפעם הראשונה לכאן, מרתה תחקרה אותי. שלום, מי את? מה התפקיד שלך? באיזו הצגה? מאיפה את בארץ? מה עשית עד עכשיו? מאיפה ההורים? מאיזה מוצא? איפה גדלת? ומכל האינפורמציה הכי הרשים אותה שגדלתי במדינה אפריקאית.

"וגם", היא אמרה אז, "הטמפרמנט שלך הוא קצת טמפרמנט של ג'ונגל". מאז אני גברת ג'ונגל.

מרתה מרתיחה מים ומניחה כפית קפה שחור בכל אחת משתי כוסות הזכוכית שליד הקומקום.

"אז מי זאת הגברת עם המזרקה על הראש?" אני שואלת.

"מה זה?" מרתה מעקמת את הפרצוף.

"זאתי עם הכרבולת", אני עושה תנועות המחשה עם הידיים.

"אה, זאת הפאנית החדשה".

הקומקום מבעבע ומרתה מוזגת רותחין לכוסות. היא מניחה כוס אחת לידי ועם הכוס השנייה מתיישבת במקומה.

"ו...?" אני רוצה לשמוע עוד.

"היא חזרה עכשיו מלונדון, עבדה שם במחלקת הפאות של אינגליש נציונלה תאטרֵה" היא מספרת במבטא צרפתי־רומני.

"אינגליש נשוֹנָל תִ'יאָטֶר" אני אומרת במבטא אנגלי.

"טוב, בסדר, בסדר", מרתה משיבה.

"ומאיפה היא מכירה את דובדבני?"

"אני חושבת שהם למדו שם תיאטרון ביחד".

אני מציעה למרתה סיגריה, אך היא מסרבת בנימוס ושולפת מתוך ארנק סיגריות מעוצב סיגריה ארוכה ודקה. אני מציתה את שתי הסיגריות. מרתה פותחת חלון ורעש הרחוב פורץ פנימה.

"תראי", מרתה אומרת, "ממה שראיתי, היא מאוד כשרונית, ועם המצב החדש, עכשיו שלודמילה נפטרה, אני חייבת מישהו שמבין בסירוק ותפירה".

"והיא מבינה?" אני שואלת.

"כן, אני חושבת שכן", מרתה מנידה קלות ראשה. כשמרתה אומרת שהיא חושבת שמישהו מבין בפאות זו מחמאה גדולה. לפני שאני מספיקה לשאול איפה היא עכשיו, מרתה אומרת, "מחר היא מתחילה לעבוד. היום היא רק באה לראות את המקט".

נראה שמרתה סיימה לנדב אינפורמציה על החייזרית המסקרנת. אנחנו מעשנות, לוגמות ומדברות על הא ודא.

ממחלקת האיפור אני הולכת למזנון ומזמינה סביח וקולה. דרך מערכת שמיעת ההצגה אפשר לשמוע את קולות פועלי הבמה ואת דפיקות פטישיהם. נסיה שואלת אם לשים חריף, אני אומרת, "לא תודה". אני משלמת ויורדת למחילה. הרדיו מנגן ואני מזמזמת איתו.

תוך כדי נגיסה בפיתה, ביומן הפתוח אני מסמנת וי לצד נקניקיות שיץ, ארגז ברנרדה ודם מדודי־דם. אחרי הארוחה, אנקה טוב־טוב את סכין מקבת' המדממת, אמלא את השלפוחית בדם טרי ואבדוק את עוצמת הזליגה. אסור לי לשכוח להודיע למנהלת ההצגה שהסכין מחכה לה על שולחן העבודה מחוץ לדלת המחילה ולהודיע לאברהם שלא הצלחתי להגיע לארגז של ליר.

בסביבות חמש ולאחר שהודעתי לכל הנוגעים בדבר את כל שהיה עליי להודיע, אני נועלת המחילה, אוספת את גלגשת ויוצאת לכיוון החנות לציוד רפואי שבדרך בגין.

רגלי השמאלית חובטת במדרכת שדרות בן־ציון התלולה. במפגש השדרות בן־ציון ורוטשילד גלגשת משייטת אל תוך מרמורק שמתחבר אל קרליבך ובמנחם בגין פונה ימינה עד רחוב הרכבת. החנות פתוחה. אני נכנסת פנימה.

מאחורי הדלפק תלויה מפה צבעונית של מערכת העיכול. בתוך ארונות זכוכית עומדים בקבוקי שטיפה, מבחנות, מזרקים, צינורות, מספרי הידוק, סכיני ניתוח, מבערים, כוסות רוח, מאזניים, מיקרוסקופים ועוד ועוד. גן עדן של מנהלי מחלקות אביזרים.

"כן, במה אפשר לעזור?" מדלת צדדית ניגש אליי מוכר בחלוק לבן.

"אני רוצה להסתכל על החוקנים הכי גדולים שיש לכם".

הוא משהה מבטו רק לרגע על פניי. "כן, אביא כמה דוגמאות", הוא אומר וחוזר אל המקום שממנו יצא. הדוגמאות שהוא מניח על השולחן, טובות ומתאימות לדרישות המעצב. אני בוחרת את שלושת החוקנים התיאטרליים ביותר — אחד שהוא כלי קיבולת מנירוסטה לבנה שממנו משתרבבת צינורית גומי כתומה, אחד שהוא כדור גומי כתום עם שפיץ שאליו מחוברת זרבובית שחורה ואחד שמורכב מכלי מדידה מזכוכית שעליו מותקן ברז ואל הברז מחובר צינור צהוב.

"מה המחיר של זה, זה וזה?"

"את שלושתם את צריכה?"

"כן", אני אומרת. האיש מחשב ואומר, "הכול ביחד מאתיים ושמונה־עשר שקלים".

הייתי רוצה להגיד לו, "טוב, תעגל למאתיים", אבל במקום זה אני שואלת, "איך קוראים לך?"

"שאול", הוא עונה.

"שאול, נעים מאוד, אני זאטוטה מנהלת מחלקת האביזרים של התיאטרון העירוני, אחזור אליך מחר".

שאול לא מתרשם ומחזיר את החוקנים אל החדר הפנימי.

בחוץ הרחוב הומה צפצופים ומנועים ואנשים שמחכים לאוטובוס שיקרב אותם אל ביתם. אני מפילה את גלגשת למדרכת דרך מנחם בגין ועולה עליה תוך כדי תנועה. בצ'לנוב אני פונה שמאלה וגולשת מטה עד הבית שלי.

הבניין שבו נמצאת דירתי הוא בניין בעל ארבע קומות. בצד הפונה לרחוב, קומת הקרקע היא קומה מסחרית שבה שלוש חנויות: חנות ביצים, חנות לתיקון מקלדות מחשב וקפה־אינטרנט שמשרת את מהגרי העבודה המתגוררים בחלק הזה של העיר. בצידה האחורי של קומת הקרקע גרים כרגע שני פלסטינים. החדר שבו הם מתגוררים רשום בטאבו כמחסן וגודלו ארבעה מטרים על שלושה. לא ברור מה מעמדה החוקי של דירת החדר. אין בה שירותים או מקלחת ותחלופת המתגוררים בה רבה. מבין הדיירים ששהו עד עתה בחדרון היו זונות, סרסורים, נרקומנים, סוחרי סמים וכמובן מוסלמים מישראל ומהשטחים.

אני חולפת על פני חנות הביצים ואבְשָׁה יוצא ממנה. "רגע", הוא מסמן לי. אני מסובבת גלגשת ונעצרת לידו.

"היי אבשְ, מה נשמע?"

"הכול דבש, ברוך השם. אבל, עיוני, את עוד חייבת לי כסף מהפעם הקודמת שהזמנתי ביובית ואני מריח שהביוב עוד רגע שוב נסתם".

מייד מתאבנת הסרעפת שלי. המרדף הלא נגמר אחרי בעלי הדירות ובעלי החנויות האדישים שגרים הרחק מכאן מוציא אותי מדעתי. "כמה אנחנו חייבים?"

"שלוש מאות", אבשה אומר.

"טוב, זה בדיוק מה שדויד שלזינגר הבעל־בית הקמצן שלך ומשה יצחק הבעל־בית של הפיליפינים חייבים", אני אומרת, מבטיחה לטפל, נפרדת מאבשה ונכנסת לבניין.

בקומה הראשונה, בדירה מימין גרה אָנְקָה, בולגרייה בת שבעים ומשהו שאיבדה את ילדותה במלחמת העולם השנייה ומצאה אותה שוב כשיצאה לפנסיה בתום ארבעים שנות עבודה כקופאית ברשת שופרסל. אנקה מביטה אל העולם בעיני תכלת גדולות ואיש לא יודע אם הבינה או לא, אך יש לה צחוק מתגלגל שמשכיח מסובביה את הצורך לדעת אם הבינה או לא.

באותה קומה, בדירה משמאל, גר מרק אסטרפיץ והוא בן שבעים ואחת. מרק הוא בחור עליז ושמח שאוהב לספר בדיחות ארוכות. הוא אימהי ויש לו נטייה כפייתית לסדר. מגלים אותה כשפותחים את ארונותיו ואת המקרר שלו שבהם הכול מסודר בשורות לפי צבעים וגדלים. יחד עם מרק גר דייר המשנה אלברט בכר, גבר יפה־תואר ממוצא טורקי בשנות החמישים לחייו שעובד בסניף הדואר הראשי ברחוב מקווה ישראל. אלברט מתגורר אצל מרק כבר בערך שני עשורים.

בקומה השנייה, בדירה מימין, גרה גניה. מוצאה פולני והיא אלמנה מנומסת וצנועה. היא אוהבת להקשיב לאופרות של ורדי. לגניה שני בנים שבאים לבקר לעיתים רחוקות. בימי שלישי בשמונה בערב גניה משחקת קלפים עם שלושה משכניה. כשגניה מארחת היא לא מתנגדת לכוסית ברנדי אחת או יותר.

בדירה שמשמאל, בצמוד לגניה, גרים כעשרים פיליפינים ופיליפיניות שמשכירים את הדירה ממשה יצחק ואשתו פרלה. הפיליפינים משתמשים בדירה בשיטת המיטה החמה, כשאלה הנמצאים בימי החופש שלהם מבלים בדירה בזמן שכל היתר עובדים ולנים אצל זקני היהודים.

בקומה השלישית, בדירה הימנית, גרה סוניה, ואני בשמאלית. את הדירה שלי רכשתי באמצע שנות התשעים באמצעות סכום כסף צנוע שירשתי מסבתי. באותן שנים דירות קטנות בבניינים ישנים בדרום הפרוע של תל־אביב לא היו יקרות והירושה כסתה שליש ממחיר הדירה. את שני השלישים הנוספים כסתה המשכנתה שאני מחזירה בתשלומים חודשיים מאז ועד היום.

פרט לעברית לא רעה כלל סוניה דוברת צ'כית, הונגרית, רוסית ויידיש. סוניה היא אישה גדולת ממדים בת שבעים ושמונה. כשבועיים לאחר שעברה לגור בדירתה, לגמרי במקרה ראיתי את המפגש הראשון בינה לבין מרק כשזה יצא מדירתו, בירך אותה לשלום והמשיך לדרכו. סוניה החווירה ונאחזה במעקה. שאלתי אותה אם הכול בסדר והיא לא סיפרה מהיכן הם מכירים. בדיעבד נודע לי שלאחר מכן היא החלה לבשל תבשילים שהביאה בכל יום שישי לשולחן סעודת השבת של מרק ושל אלברט.

בתוך הדירה אני מניחה את גלגשת לצד הדלת, מרתיחה מים בקומקום וניגשת אל שולחן רחב ידיים שעליו שני מסכים גדולים ותחתיו מחשב חדיש. אני מניחה את המצלמה והפאוץ' בצד השמאלי של השולחן, מדליקה המחשב ומתיישבת על כיסא משרדי מרווח ונוח במיוחד. מתוך קופסת פח אני מוציאה ניירות גלגול וגבעול גראס מיובש. באצבעות יציבות אני מגלגלת חרוט מדויק ומניחה אותו על גומחת המאפרה. המים רתחו. אני ניגשת למטבח הפתוח, מכינה לעצמי ספל נס קפה מתוק וחוזרת אל "האולפן". כשאני מתיישבת אני נושמת נשימה עמוקה ומרגישה שזו הנשימה הראשונה שלי היום.