אנשי האור 4 - הזן המושלם

1 
קייטי

שוב עליתי באש. הרגשתי זוועה, גרוע יותר מהתקופה שבה חליתי כתוצאה מהמוטציה, או כשאבן השוהם הותזה על פניי. התאים בגופי קיפצו לכל עבר, כאילו מנסים לפלס את דרכם בתוך העור שלי. ואולי זה מה שהם באמת עשו. ההרגשה הייתה כאילו פערו אותי לרווחה. רטיבות הכתימה את לחיי.
אלה היו דמעות.
במעמקי גרוני התהוו דמעות של כאב וכעס - כעס חזק כל־כך בטעם של דם. או שאולי זה באמת היה דם. אולי טבעתי בתוך הדם של עצמי.
הזיכרונות שלי ממה שקרה לאחר נעילת הדלתות היו מעורפלים. מילות הפרידה של דיימון רדפו אותי בכל רגע של ערות. אני אוהב אותך, קאט. תמיד אהבתי. תמיד אוהב. הדלתות נסגרו באוושה ונותרתי לבד עם בני הארום.
אני חושבת שהם ניסו לאכול אותי.
הכול החשיך והתעוררתי לעולם הזה, שבו כל נשימה כאבה. הזיכרון של קולו ושל מילותיו הקל קצת על הייסורים. אבל אז נזכרתי בחיוך הפרידה של בלייק, בזמן שהוא החזיק את מחרוזת הבזלת שלי. זו שדיימון נתן לי כדי שאצליח להינצל אם נקלע לצרות - וזעמי הרקיע לגבהים חדשים. הייתי כלואה, ולא ידעתי אם דיימון הצליח לצאת עם השאר.
לא היה לי מושג מה קרה או קורה.
הכרחתי את עיניי להיפקח, ומצמצתי כנגד האורות החזקים שבהקו מעליי. לרגע אחד, לא יכולתי לראות דבר מרוב שסונוורתי. ראיתי רק הילות, אך בסופו של דבר, האורות התבהרו ותקרה לבנה התגלתה.
"יופי. התעוררת."
למרות תחושות הצריבה הפועמות, גופי קפא למשמע קול גברי לא מוכר. ניסיתי להביט לעבר מקור הקול, אבל הכאב פילח את גופי, מפתל את אצבעות רגליי. לא יכולתי להזיז את הצוואר, הזרועות או הרגליים שלי.
אימה מקפיאת דם התפשטה בוורידיי. רצועות של אבן שוהם נכרכו סביב צווארי, מפרקי ידיי וקרסוליי, והחזיקו אותי שרועה על גבי. החרדה השתלטה עליי והתקשיתי לנשום. חשבתי על הפצעים שדוסון ראה סביב צווארה של בת'. נחשול של בחילה ופחד זרם דרכי.
קולות צעדים התקרבו אליי ופרצוף נכנס לשדה הראייה שלי וחסם את האור. זה היה גבר מבוגר, אולי בשנות הארבעים המאוחרות שלו, עם שיער כהה צמוד לקרקפת שלו ושזור במעט אפור בצדעיו. הוא לבש מדי צבא ירוקים־כהים. צד שמאל של חזהו היה מעוטר בשלוש שורות של כפתורים צבעוניים ועל צידו הימני התנוסס נשר עם כנפיים. גם במצבי המבולבל והמטושטש מרוב כאב, ידעתי שהאיש הזה חשוב.
"איך את מרגישה?" הוא שאל.
מצמצתי באיטיות, כשאני תוהה אם האיש הזה רציני.
"הכול... הכול כואב," חרחרתי.
"אלה הרצועות, אבל אני חושב שאת יודעת את זה," הוא החווה לעבר משהו או מישהו מאחוריו. "היינו צריכים להשתמש באמצעי זהירות כשהעברנו אותך."
העבירו אותי? בהיתי בו בזמן שקצב הלב שלי נסק לגבהים. איפה, לעזאזל, הייתי? האם אני עדיין נמצאת בהר וובר?
"קוראים לי ג'ייסון דאשר. אני עומד לשחרר אותך כדי שנוכל לדבר וכדי שאפשר יהיה לבדוק אותך. את רואה את הנקודות השחורות על התקרה?" הוא שאל. המבט שלי עקב אחר מבטו ואז ראיתי את הכתמים הכמעט בלתי נראים. "זה שילוב של אבן שוהם ויהלומים. את יודעת מה השוהם עושה ואם תילחמי בנו, החדר יתמלא כולו בשוהם. העמידות שהצלחת לבנות לא תעזור לך פה."
בכל החדר? בהר וובר זה היה רק משב לתוך הפנים. לא זרם בלתי פוסק.
"האם ידעת שליהלומים יש את הרמה הכי גבוהה של השתקפות אור? אין להם את אותן ההשפעות המכאיבות כמו השוהם, אבל בכמויות מספיק גדולות ובשימוש משולב עם שוהם, הם מסוגלים לרוקן את בני הלוקסן ולהותיר אותם ללא יכולת להתחבר למקור. תהיה לזה את אותה ההשפעה עלייך."
טוב לדעת.
"החדר מצויד בשוהם כאמצעי זהירות," הוא המשיך, עיניו החומות הכהות מתמקדות שוב בעיניי. "למקרה שאת מסוגלת להתחבר למקור באיזה שהוא אופן או לתקוף את אחד מחברי הצוות שלי. כשמדובר בהיברידים, אנחנו לעולם לא יודעים מה עוצמת הכוחות שלכם."
ברגע זה חשבתי שלא אצליח להזדקף בכוחות עצמי, שלא לדבר על לשחק אותה נינג'ה.
"את מבינה?" הוא זקף את סנטרו, ממתין לתגובתי. "אנחנו לא רוצים לפגוע בך, אבל אנחנו ננטרל אותך אם תהווי איום. את מבינה את זה, קייטי?"
לא רציתי לענות, אבל כן רציתי שיסירו ממני את רצועות השוהם המזורגגות. "כן."
"טוב מאוד." הוא חייך אבל זה היה חיוך מיומן ולא ידידותי במיוחד. "אנחנו לא רוצים שתסבלי מכאבים. זה לא מה שמעניין את דדלוס. וזה רחוק ממה שאנחנו מייצגים. אולי את לא מאמינה לזה עכשיו, אבל אנחנו מקווים שתצליחי להבין במה אנחנו עוסקים, אחרי שתגלי מי אנחנו באמת ומי הם בני הלוקסן."
"קצת קשה... להאמין לזה כרגע."
הקצין דאשר לא התעמק בדבריי, הוא רכן למטה, אל מתחת למיטת המתכת הקרה. נשמע צליל גבוה של קליק, והרצועות הוסרו מעצמן, מחליקות מהצוואר והקרסוליים שלי.
התנשפתי ברעד בזמן שהרמתי באיטיות את זרועי המשקשקת. כל גופי סבל מחוסר תחושה או מרגישות־יתר.
הוא הניח יד על זרועי ונרתעתי. "אני לא מתכוון להכאיב לך," הוא אמר. "אני רק רוצה לעזור לך להתיישב."
בהתחשב בכך שלא הייתה לי כמעט שליטה על איבריי הרועדים, לא יכולתי להביע מחאה. הקצין הושיב אותי תוך שניות. נאחזתי בקצות המיטה כדי להתייצב ושאפתי אוויר כמה פעמים. ראשי השתלשל מהצוואר כמו אטרייה רטובה ושערי החליק מעל כתפיי, חוסם את החדר לרגע.
"את תרגישי קצת סחרחורת, אבל זה אמור לחלוף."
כשהרמתי את ראשי, ראיתי איש נמוך וקירח לבוש בחלוק מעבדה לבן עומד ליד דלת שחורה שהייתה נוצצת כל־כך שהחדר השתקף דרכה. הוא החזיק כוס נייר ביד אחת ומה שנראה כמו מד לחץ דם ידני בידו השנייה.
העיניים שלי סרקו באיטיות את החדר שהזכיר מרפאה משונה מצוידת בארוניות, צינורות שחורים שחוברו לקיר ושולחנות קטנים עליהם הונחו כלים שונים.
כשהקצין נתן סימן, האיש בחלוק המעבדה התקרב לשולחן ונתן לי לשתות מכוס שהוא החזיק בידו בזהירות. שתיתי בחמדנות. הקרירות הרגיעה את היובש בגרון שלי, אבל שתיתי מהר מדי ולבסוף נתקפתי בסדרת שיעולים קולנית וכואבת.
"אני דוקטור רוט, אחד מהרופאים בבסיס פה." הוא הניח את הכוס בצד והכניס את ידו לכיס החלוק שלו, משם הוציא סטתוסקופ. "אני רק אאזין ללב שלך, בסדר? ואז אמדוד את לחץ הדם שלך."
קפצתי קצת כשהוא הצמיד את החפץ הקר כנגד עורי.
הוא הניח אותו על גבי וביקש, "תנשמי עמוק." כשעשיתי זאת הוא חזר על ההוראות שלו. "טוב. תיישרי את היד שלך."
צייתִי לו ומיד שמתי לב לחבורה אדומה שהקיפה את מפרק ידי. חבורה נוספת התנוססה מעל ידי השנייה. בלעתי בקושי והסבתי את מבטי. הייתי במרחק שניות מלאבד את זה, במיוחד כשעיניי פגשו באלה של הקצין. הן לא היו עוינות, אבל הן היו שייכות לאיש זר. הייתי לגמרי לבד - עם אנשים זרים שידעו מה אני ולכדו אותי עבור מטרה מסוימת.
לחץ הדם שלי טיפס כנראה לגבהים מטורפים כי ליבי הלם ובית החזה התכווץ מה שבוודאי לא היה סימן טוב. כששרוול לחץ הדם החל למחוץ את זרועי, שאפתי אוויר כמה פעמים. "איפה אני נמצאת?"
הקצין דאשר עמד עם ידיו מאחורי גבו. "את בנבדה."
בהיתי בו, והקירות הצבועים לבן, למעט אלה עם הנקודות השחורות הנוצצות, סגרו עליי. "נבדה? זה... זה בצד השני של המדינה. באזור זמן אחר."
דממה.
ואז זה הכה בי. צחוק חנוק נמלט ממני. "אזור 51?"
הייתה עוד שתיקה, כאילו הם לא יכלו לאשר את הקיום של המקום הזה. אזור 51 המזורגג. לא ידעתי אם אני אמורה לצחוק או לבכות.
דוקטור רוט שחרר את מד הלחץ. "לחץ הדם שלה קצת גבוה, אבל זה צפוי. הייתי רוצה לעשות לה בדיקה יותר מקיפה."
תמונות של מכשירי בדיקה מפחידים וכל מיני דברים איומים הציתו את דמיוני. החלקתי במהירות מהמיטה, מתרחקת מהגברים כשאני מקרטעת איכשהו על רגליים שבקושי הצליחו לשאת את משקלי. "לא. אתם לא תעשו את זה. אתם לא יכולים—"
"אנחנו כן יכולים," התערב הקצין דאשר. "תחת חוק 'הפטריוט' אנחנו יכולים ללכוד, לעצור ולמקם מחדש כל אחד, אנושי או לא אנושי, שמהווה סיכון לביטחון הלאומי."
"מה?" גבי נתקל בקיר. "אני לא טרוריסטית."
"אבל את מהווה סיכון," הוא ענה. "אנחנו מקווים לשנות את זה, אבל כמו שאת מבינה, ויתרת על הזכות שלך לחופש ברגע שעברת מוטציה."
רגליי כשלו והחלקתי על הקיר עד שנפלתי בחוזקה על הישבן. "אני לא יכולה..." המוח שלי סירב לעכל את המצב. "אימא שלי..."
הקצין לא אמר דבר.
אימא שלי... אלוהים אדירים, אימא שלי בטח יוצאת מדעתה. היא בטח בהלם ובחרדה נוראיים. היא לעולם לא תתגבר על זה.
הצמדתי את כפות ידיי אל מצחי ועצמתי את עיניי בחוזקה. "זה לא בסדר."
"מה חשבת שיקרה?" שאל דאשר.
פקחתי את עיניי, מתקשה לנשום.
"כשחדרת למתקן ממשלתי, מה חשבת שיקרה? שפשוט תיכנסי ותצאי והכול יהיה בסדר? שלא יהיו שום השלכות לפעולה כזאת?" הוא התכופף מולי. "או שקבוצת ילדים, חייזרים או היברידים, יגיעו רחוק כל־כך מבלי שנעלה על זה?"
קור התפשט בגופי. שאלה טובה. מה בדיוק חשבנו לעצמנו? הרי חשדנו שזו עלולה להיות מלכודת. הכנתי את עצמי לכך, אבל לא היינו מסוגלים להמשיך בחיינו כשבת' נרקבה פה. איש מאיתנו לא היה מסוגל.
הרמתי את מבטי לעבר האיש. "מה קרה ל... לאחרים?"
"הם ברחו."
הקלה עצומה שטפה אותי. לפחות דיימון לא היה כלוא בשום מקום. איכשהו, זה ניחם אותי קצת.
"היינו צריכים לתפוס רק אחד מכם, למען האמת. או אותך, או את מי שהעביר אותך מוטציה. ברגע שאחד מכם בידינו, השאר לא מאחרים להגיע." הוא השתהה. "כרגע, דיימון בלאק נעלם מהרדאר שלנו, אבל נראה לנו שהמצב הזה לא יימשך זמן רב. מהמחקרים שעשינו, למדנו שהקשר בין בן הלוקסן והאדם שהוא העביר אותו מוטציה עוצמתי מאוד, במיוחד כשמדובר בגבר ובאישה. ומהתצפיות שעשינו, שניכם מאוד... אממ... קרובים זה לזה."
כן, ההקלה שלי התאדתה, עלתה באש השמיימה, ונתקפתי בפחד. לא היה שום טעם להעמיד פנים שאין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל לעולם לא אאשר שמדובר בדיימון. לעולם לא.
"אני יודע שאת פוחדת וכועסת."
"כן, אלה בהחלט שני הרגשות הכי חזקים כרגע."
״מובן. אבל אנחנו לא רעים כמו שאת חושבת, קייטי. כשתפסנו אותך, הייתה לנו כל זכות להשתמש באמצעים קטלניים. היינו גם יכולים לחסל את החברים שלך, ולא עשינו את זה."
הוא נעמד והצמיד את כפות ידיו לפניו. "את עוד תראי שאנחנו לא האויב פה."
לא האויב? הם כן היו האויב - והיוו איום גדול יותר מגדוד שלם של בני ארום - כי כל הממשלה ניצבה מאחוריהם. הם יכלו פשוט לחטוף אנשים ולהרחיק אותם מהכול - מהמשפחה שלהם, מהחברים שלהם ומכל החיים שלהם - ולא לשלם על כך שום מחיר.
הלך עליי.
כשחומרת המצב חלחלה אל מוחי, הניסיון העיקש שלי להמשיך להישאר בשליטה אבד, והתפרקתי לגמרי. הוצפתי באימה מוחלטת שהפכה לחרדה ויצרה תוהו ובוהו מכוער של רגשות שהתגברו כתוצאה מהאדרנלין בגופי. דחף השתלט עליי - לא מהסוג שנולדתי איתו, אלא מהסוג שנוצר בי, אחרי שדיימון ריפא אותי.
קפצתי על רגליי. שרירים כואבים צעקו במחאה והראש שלי התנועע מהתנועה הפתאומית, אבל נותרתי לעמוד. הרופא זז הצידה, פניו הולכות ומחווירות והוא הושיט את ידו לעבר הקיר. הקצין אפילו לא מצמץ. הוא לא פחד מזה שהפכתי לחיה רעה.
היה אמור להיות קל לזמן את המקור, בהתחשב בכל הרגשות האלימים שהתרוצצו בתוכי, אבל לא הרגשתי שום זרם של ריגוש - מהסוג שמקבלים כשעולים לשיא הגובה ברכבת הרים - או אפילו תחושה של חשמל סטטי שנוצר על העור.
כלום ושום דבר.
מתוך ערפל האימה והחרדה, שאפף את המחשבות שלי, המציאות חלחלה ונזכרתי שאני לא יכולה להשתמש פה במקור.
"דוקטור?" אמר הקצין.
במטרה להשיג כלי נשק, רצתי סביבו בדרך לשולחן שעליו הונחו כלים קטנים. לא ידעתי מה אעשה אם אצליח לצאת מהחדר. הדלת עלולה להיות נעולה. לא חשבתי כלל מעבר לאותה שנייה. הייתי פשוט חייבת לצאת מהחדר הזה. עכשיו.
לפני שהספקתי להגיע למגש הכלים, הרופא הטיח את ידו על הקיר. נשמע צליל איום ונורא, אך מוכר, ובעקבותיו הגיע רצף של אוושות. לא הייתה שום אזהרה. שום ריח. שום שינוי בהרכב של האוויר.
אבל אותן הנקודות הקטנות על התקרה והקירות שחררו לאוויר שוהם ולא הייתה לי שום דרך להימלט מכך. אימה אחזה בי. הנשימה שלי נקטעה כשכאב אדום וחם, שהחל בקרקפת שלי, שטף את כל גופי. כאילו שפכו עליי דלק ועליתי בלהבות. אש חלפה על כל עורי. רגליי כשלו וברכיי קרסו אל המרצפות. האוויר מלא השוהם שרט את גרוני וחרך את ריאותיי.
הצטנפתי לכדור. אצבעותיי נפרשו על הרצפה בזמן שהפה שלי נפער בצרחה אילמת. גופי התעוות ללא שליטה, כשהשוהם חדר לכל תא בגופי. לא היה לזה סוף. שום תקווה שהאש תחוסל על ידי דיימון, וקראתי בשמו בשקט, שוב, ושוב, ושוב, אבל לא הגיעה שום תשובה.
לא היה שום דבר, ולא יהיה שום דבר, מלבד כאב.

דיימון

שלושים ואחת שעות, ארבעים ושתיים דקות ועשרים שניות עברו מאז שהדלתות נסגרו, מפרידות ביני לבין קאט. שלושים ואחת שעות, ארבעים ושתיים דקות ועשר שניות מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה. קאט הוחזקה בידי הדדלוס במשך שלושים ואחת שעות וארבעים ואחת דקות.
כל שנייה, כל דקה וכל שעה שחלפו גרמו לי לצאת מדעתי המזורגגת. הם נעלו אותי בבקתה בת חדר אחד, שלמעשה הייתה כלא שצויד בכל מה שיכול להשבית בן לוקסן. אבל זה לא עצר אותי. פוצצתי את הדלת וגם את בן הלוקסן ששמר עליי, והעפתי אותם אל גלקסיה אחרת. זעם מריר שטף אותי, מצפה את איבריי בחומצה בזמן שהאצתי, עף מעל שורת הבקתות ונמנע ממקבץ הבתים. כיוונתי לעבר העצים שמקיפים את הקהילה של בני הלוקסן, שהוסתרה מאחורי הצללים של הרי סנקה. כמעט בחצי הדרך לשם ראיתי אור לבן מטושטש זורם ישירות אליי.
האם הם מנסים לעצור אותי? כן, אבל זה לא עמד לקרות.
נעמדתי במקום, והאור חלף מעליי והסתחרר. האור עוצב כבן אנוש שנעמד ישירות מולי, בוהק כל־כך עד שהוא האיר את העצים הכהים שמאחוריו.
אנחנו רק מנסים להגן עליך, דיימון.
בדיוק מה שדוסון ומת'יו חשבו שהם עושים. הם היממו אותי והוציאו אותי מכלל פעולה בהר וובר ואז נעלו אותי, והכול בשביל להגן עליי. היה לי עניין לא סגור בגודל אסטרונומי עם שני אלה.
אנחנו לא רוצים לפגוע בך.
"חבל." מתחתי את צווארי. מאחוריי התאספו עוד בני לוקסן. "כי לי אין שום בעיה לפגוע בכם."
בן הלוקסן שלפניי הושיט את זרועותיו. זה לא חייב להיות ככה.
לא הייתה שום דרך אחרת. נתתי לצורה האנושית שלי לדעוך, כאילו השלתי מעליי בגדים צמודים מדי. צבע אדמדם התפשט על הדשא כמו דם. בואו נגמור עם זה.
איש מהם לא היסס.
גם אני לא.
בן הלוקסן, שהיה כתם מטושטש של איברים בוהקים, השתגר קדימה. התכופפתי מתחת לזרועותיו וצצתי מאחוריו. תפסתי את זרועותיו והטחתי את כף רגלי על גבו השפוף. חלף רגע בלבד מאז שבן הלוקסן הזה יצא מכלל פעולה ועד שאחד אחר תפס את מקומו.
זינקתי הצידה בעודי תופס את זה שהתעופף מולי, ואז התכופפתי, מחמיץ בקושי כף רגל שנועדה להכאיב. קיבלתי את זה בברכה - את הפיזיות של המאבק. הוצאתי כל חלקיק של זעם ותסכול על כל מכה ובעיטה, והצלחתי להשבית עוד שלושה מהם.
הבזק של אור חדר מבעד לצללים, מכוון ישירות אליי. התכופפתי ונתתי אגרוף לקרקע. רגבי אדמה עפו באוויר כשגל ההדף הסתחרר כלפי חוץ, תופס את בן הלוקסן ומעיף אותו באוויר. התרוממתי ותפסתי אותו, אור בוהק ועוצמתי השתחרר ממני, הופך לרגע אחד קצרצר את חשכת הלילה לאור יום.
הסתובבתי והעפתי אותו כמו צלחת מעופפת.
הוא הוטח אל תוך עץ ואז נפל על הקרקע, אבל זינק במהירות חזרה ונעמד על רגליו. שובל של אור לבן משובץ בכחול עקב אחריו כמו זנב של כוכב שביט. הוא שחרר שאגת קרב לא אנושית ואז חבט בי בכוח בכדור אנרגייה בעל עוצמה גרעינית.
אהה, אז ככה הוא רוצה לשחק?
נטיתי הצידה וכדור האנרגייה דעך בזמן שהוא חלף על פניי. זימנתי את המקור ונסוגתי לאחור, מאפשר לכוח להתגבר. הטחתי את כף רגלי על הקרקע, יוצר מכתש שיצר עוד גל הדף, מערער את שיווי המשקל של בן הלוקסן. פשטתי את זרועי ונתתי למקור להשתחרר. הוא עף מהיד שלי כמו כדור, מכה אותו ישירות בחזה.
הוא התמוטט. בן הלוקסן נותר בחיים, אך כל גופו היה מעוות.
"מה אתה חושב שאתה עושה, דיימון?"
למשמע קולו של איתן סמית', הסתובבתי. האיש המבוגר עמד בצורתו האנושית כמטר מאחורי אלה שהתמוטטו. גופי רעד מרוב כוח בלתי מנוצל. הם לא היו צריכים לנסות לעצור אותי. אף אחד מכם לא היה צריך לנסות לעצור אותי.
איתן שילב את ידיו על החזה. "אתה לא אמור לסכן את הקהילה שלך בגלל נערה אנושית."
היה סיכוי טוב שאשגר אותו ישירות לכל הרוחות. היא לא מישהי שאני מתכוון לדבר איתך עליה.
"אנחנו העם שלך, דיימון." הוא צעד קדימה. "אתה צריך להישאר איתנו. לרדוף אחרי בת אנוש זה רק—"
פשטתי את ידי ותפסתי בצווארו של בן הלוקסן שניסה להתגנב לעברי. הסתובבתי אליו ושנינו החלקנו לצורתנו האנושית. עיניו התמלאו אימה. "באמת?" נהמתי.
"שיט," הוא מלמל.
הרמתי אותו באוויר והטלתי את בן הזונה האידיוט על הקרקע. אבנים ורגבי אדמה עפו באוויר בזמן שהזדקפתי והחזרתי את מבטי לאיתן.
האיש המבוגר החוויר. "אתה נלחם בבני עמך, דיימון. זה בלתי נסלח."
"אני לא מבקש את הסליחה שלך. אני לא מבקש כלום."
"אתה תנודה," הוא איים.
"תנחש מה?" התרחקתי, מותיר עין פקוחה על בן הלוקסן ששכב על הרצפה והחל לזוז. "לא אכפת לי."
הבעתו הרגועה, הכמעט נינוחה, של איתן נמוגה והוא התפרץ בכעס. "אתה חושב שאני לא יודע מה עשית לאותה נערה? מה אחיך עשה לנערה השנייה? שניכם הבאתם את זה על עצמכם. זו הסיבה שאנחנו לא מתערבבים איתם. בני אדם גורמים רק לצרות. אתה עומד לגרום לנו צרות. הם יתחילו לבחון את המעשים שלנו מקרוב. אנחנו לא צריכים את זה, דיימון. אתה מסכן הרבה מאוד בגלל בת אנוש."
"כדור הארץ הוא שלהם," אמרתי, מפתיע את עצמי עם ההצהרה הזאת. אבל זו הייתה האמת. קאט כבר אמרה את זה ואני חזרתי על דבריה. "אנחנו האורחים פה, חבר."
העיניים של איתן הצטמצמו. "נכון לעכשיו."
נרתעתי למשמע שתי המילים האלה. לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שזו הייתה אזהרה, אבל כרגע, זה לא היה בסדר העדיפויות שלי. קאט הייתה. "אל תבואו בעקבותיי."
"דיימון—"
"אני מתכוון לזה, איתן. אם אתה או מישהו אחר תרדפו אחריי, זה לא ייגמר טוב. אני כבר לא אהיה סלחני, כמו שהייתי עכשיו."
המבוגר נחר בבוז. "היא באמת שווה את זה?"
צמרמורת חלפה במורד גבי. ללא התמיכה של קהילת בני הלוקסן אישאר לבד ולא אתקבל יותר בברכה במושבות שלהם. השמועה תישא כנפיים במהירות. איתן יוודא שזה יקרה. ובכל זאת, לא היה אף רגע של היסוס.
"כן," אמרתי. "היא שווה הכול."
איתן נשם בחדות. "אתה סיימת פה."
"מה שתגיד."
הסתובבתי והמראתי דרך העצים, מאיץ לעבר הבית שלי. המוח שלי רחש וגעש. לא גיבשתי שום תוכנית, שום דבר מעשי, אבל ידעתי שאצטרך כמה דברים. כסף היה אחד מהם. וגם מכונית. לא הייתה לי שום כוונה לרוץ כל הדרך להר וובר. ידעתי שיהיה לי קשה לחזור הביתה. די ודוסון היו שם והם ינסו לעצור אותי.
בהלך הרוח הנוכחי שלי, הייתי רוצה לראות אותם מנסים.
אבל כשהגעתי להר הסלעי והאצתי את המהירות שלי, דבריו של איתן האפילו על התוכניות שהתחלתי לגבש. שניכם הבאתם את זה על עצמכם. באמת? התשובה הייתה פשוטה וברורה - וממש מתחת לאף שלי. דוסון ואני העמדנו את הנערות בסכנה רק כי התעניינו בהם. איש מאיתנו לא תכנן שהן ייפגעו, או שהריפוי שלהן יעביר אותן מוטציה למשהו שהוא לא בדיוק אנושי או לוקסני, אבל ידענו מה הסיכונים.
אני במיוחד ידעתי מה הסיכונים.
בגלל זה בהתחלה התרחקתי מקאט והתנהגתי בצורה קיצונית כדי להרחיק אותה ממני ומדִי. גם בגלל מה שקרה לדוסון, אבל גם כי היו כל־כך הרבה סיכונים. ולמרות זאת, הכנסתי את קאט עמוק לתוך העולם הזה. החזקתי את ידה ולמעשה ליוויתי אותה היישר פנימה, וכולנו יודעים לאן זה הביא אותה.
הדברים לא היו אמורים להשתבש ככה.
אם מישהו היה צריך להיתפס כשהעניינים הידרדרו בהר וובר, זה הייתי אני. לא קאט. לעולם לא קאט.
שניות לפני שהגעתי לקצה היער, פגעתי בטעות בפיסת קרקע, שהוארה על ידי הירח הכסוף, ונעצרתי. סיננתי קללה.
עיניי התמקדו מייד בבית של קאט והרגשתי לחץ בחזה.
הבית היה חשוך ודומם כפי שהיה במשך שנים, לפני שהיא עברה לגור בו. ללא שום סימן חיים, קליפה ריקה וכהה של בית.
עצרתי ליד המכונית של אימה ושחררתי נשימה רועדת שלא הקלה על הלחץ בחזי. ידעתי שאיש לא ראה אותי בחסות החשכה וגם אם סוכנים של הדדלוס או משרד הביטחון חיפשו אותי, הם היו מוזמנים לתפוס אותי. זה רק יקל עליי.
כשעצמתי את עיניי, יכולתי לראות את קאט יוצאת מהדלת הקדמית, לובשת את החולצה הטיפשית עם הכיתוב 'הבלוג שלי מוצלח יותר מהוולוג שלך', עם המכנסונים האלה... הרגליים האלה...
אלוהים, התנהגתי אליה כמו מניאק, ובכל זאת, היא לא התרחקה ממני. אפילו לא לשנייה.
אור נדלק בבית שלי. כעבור שנייה, הדלת הקדמית נפתחה ודוסון עמד שם. משב הרוח נשא באוויר את הקללה השקטה שהוא פלט.
הייתי חייב להודות שדוסון נראה פי אלף יותר טוב מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה. הצללים הכהים מתחת לעיניו כמעט נעלמו והוא כבר לא היה רזה כל־כך. שוב היה כמעט בלתי אפשרי להבחין בינינו - כמו בתקופה לפני שהוא הוחזק בשבי הדדלוס ומשרד הביטחון - למעט שערו הארוך והמבולגן. כן, הוא נראה כמו מיליון דולר. בת' חזרה אליו.
הייתי מריר, אבל על הזין שלי.
ברגע שכפות רגליי נגעו במדרגות, גל הדף התפרץ ממני, סודק את המדרגות ומרעיד את לוחות העץ.
הדם אזל מפניו של אחי והוא צעד לאחור. תחושת סיפוק חולנית התפשטה בתוכי. "לא חשבת שאחזור מהר כל־כך?"
"דיימון." הגב של דוסון הוטח בדלת הקדמית. "אני יודע שאתה מעוצבן."
עוד גל של אנרגייה השתחרר ממני, מכה בתקרה. העץ חרק וסדק נפער במרכזו, לכל אורכו. הראייה שלי התערפלה כשהמקור מילא אותי, הופך את העולם כולו ללבן. "אין לך שום מושג, אחי."
"רצינו שתישאר מוגן עד שנדע מה לעשות - איך להחזיר את קאט. זה הכול."
נשמתי עמוק וניגשתי אל דוסון, מסתכל לו בעיניים. "אז חשבת שלנעול אותי בקהילה זה הפתרון הכי מוצלח?"
"אנחנו—"
"חשבת שתוכל לעצור אותי?" כוח נורה מתוכי, היישר אל הדלת שמאחורי דוסון, מעיף אותה מהצירים שלה אל תוך הבית. "אני אשרוף את העולם כולו כדי להציל אותה."