לאהוב בעברית

1
מבוא

פעם עשו כבוד לטלפון. זה לא היה מכשיר ששמת בכיס או החלפת פעם בשנתיים. זה היה מרכז הבית, כמעט רהיט: שחור, כבד, עשוי מבקליט, עם חוגה כסופה שעבדה על קפיץ. והיה לו מדף ייעודי, שאצלנו ניצב בין הסלון למטבח, ברחבה שנקראה "הוֹל", כולו פיתוחי ברזל וזכוכית. עליו היה מונח הטלפון ומתחתיו ספר הטלפונים — כרך עב כרס שכדי להדפיסו ביראו דונם של יער גשם.

מתחת למדף היה רדיאטור, כדי שיהיה נעים וחם לדבר בחורף. ואילו מעליו היה תלוי צילום ישן ומאורך בצבעי חום־אדום, נתון במסגרת עץ וזכוכית: אישה צעירה כפותה למוקד, מישירה מבט בעיניים ספק מבועתות וספק מלגלגות. היא סופקת כפיים וכבר עולה ממנה קצת עשן. יופייה אינו נתון לוויכוח. היא התגלמות היופי, האישה הכי יפה בעולם, שלמות מוחלטת וכולנו יודעים את זה. כל מי שמדבר בטלפון, כל מי שמשיב לצלצולו מחריש האוזניים, כל מי שמחייג בחוגתו הכסופה, מעלעל בספר עב הכרס שתחתיו, מנסה לאחוז את השפופרת החמקמקה בין האוזן לכתף — כל אלה יודעים, שהם מביטים באישה היפה בתבל, עולה באש.

האישה הזו הייתה סבתא שלי. זה היה צילום נושן ממחזה על ז'אן ד'ארק שהיא כיכבה בו בתחילת המאה העשרים. העשן, עיניה החולמניות שכאילו מתעלמות מן האש שכבר אוחזת בכפות רגליה (אחת מהן חשופה, מבצבצת מן הבגד הלבן, צחה וילדית), הבגד המפתה הכרוך סביב גזרתה המושלמת ומהודק לגופה בסרטי משי, המחשוף, הצמיד הצנוע שלפרק ידה, החבלים בהם היא כפותה, הכתפיים הצחות, זר הפרחים שלראשה והלירה — אותו נֵבֶל קדמון ורומנטי — המונחת לצידה, כל אלה לא היו פס הקול של ילדותי, אלא פס האור. ידעתי, פשוט ידעתי שזהו היופי הצרוף. הלנה השיקה אלף ספינות? סבתא שלי השיקה ספינות רבבה.

אבל אבא שלי חשב אחרת. עם היופי הוא לא התווכח. אי אפשר היה, וחוץ מזה אבא שלי לא היה איש של ויכוחים אלא של הסכמות. אבל את סבתא שלי הוא לא סבל (ממש כפי שהיא לא סבלה אותו) ולכן הוא מצא לו חברים אחרים בתמונה: האש והעשן שאחזו בחמותו. הוא נהג להביט בהם ולחשוב, לפעמים אפילו למלמל בקולו הרדיופוני: "מתי?"

כולנו גרנו יחד באותה דירה רחבת ידיים בירושלים: אימא, אבא, אחי, אני וסבתא שלי, לאה בן אב"י לבית אבושדיד, שאנחנו קראנו לה מוּמָה. באוויר עמדה תחושה (מטומטמת ומופרכת לתפארת) שאנחנו אריסטוקרטיה. מכל קירות הבית ניבטו אלינו דיוקנאות שמן של בני משפחה עתיקים ובעיקר תמונות של מומה ושל בעלה המנוח, איתמר בן אב"י (היא קראה לו בנסיון) ששלוש הנשים שניהלו את חיינו — מומה, אימא שלי ודודתי רינה — התייחסו אליו כאל אל. לטענתן, הוא היה תמצית היופי (שוב יופי!), הטוב והחוכמה. הן הודיעו לאחי ולי שהעיניים שלו בדיוקן השמן שבסלון יודעות לזהות שקרים. אם לא האמינו למה שאמרנו, העמידו אותנו מול התמונה וביקשו שנחזור על דברינו, וכששיקרנו סבא שלי תמיד תפס אותנו (את אשתו ובנותיו פחות. אולי הוא קצת פחד מהן).

מכל מקום, בשנות השישים של המאה הקודמת, יותר משני עשורים אחרי מותו של סבא שלי, עדיין חיינו בתוך סיפור האהבה שלו ושל מומה שפעם, חמישים שנה קודם לכן, הסעיר את ירושלים הזעירה והקרתנית והדיו הגיעו עד סלוניקי, לונדון וברלין. מבחינתנו, הוא עדיין היה נסיך יהודה, היא עדיין הייתה היפה בנשים, האלילה שיופייה כבש לבבות, ריסק מוסכמות והִפנט גברים, והרומן האסור ביניהם — סיפור האהבה הסוער בין נסיכה ספרדייה ואביון אשכנזי, עלמה מיוחסת ופרחח מצוּרפת, ילדת תפנוקים והילד העברי הראשון — הסיפור הזה עדיין חי, עדיין ריגש, עדיין בער יומם ולילה מעל הטלפון שבהול.

ונשאלת השאלה: האם לא נסחפנו קצת? הרי מן המפורסמות הוא, שבני משפחתי (ובעיקר בנותיה) נוטים לגוזמאות ומרבים למסוך דרמה גם בעלילות היום־יומיות ביותר. בכיתה ד', כשסוף־סוף עלה בידי, בעמל רב ועם לא מעט עזרה בתשלום, להפנים את כללי לוח הכפל, הדביקו לי מייד בני משפחתי את הכינוי 'איינשטיין השני'. חתולת החצר שלנו, שספק אם לכדה עכבר (או מחבל) מימיה, נקראה 'עזית'. על דודתי רינה, שעבדה תקופה מסוימת כמלצרית בבית קפה בניו יורק, בו נהגה לשיר בעודה מפנה שולחנות, סיפרו ש"כל הוליווד רדפה אחריה". אחי יפה התואר, שתמונתו פיארה במשך שנים את חלון הראווה של חנות הצילום 'פוטו פריזמה' בכיכר ציון, תואר כ"יפה כמו דוד המלך" (עליי זה פסח, למרבה הצער) ואפילו על העוזרת שלנו, עישה, שהייתה בת משפחה לכל דבר ועניין, אבל נחשדה כפרש אפוקליפסה מרוקני במסווה, אמרה מומה בביטחון רב ש"זאת תחריב יום אחד את הבית על ראשינו".

וכך, בבית בו אכילת תפוח אחד מעבר למכסה השבועית (הרשו לנו לא יותר משלושה) נחוותה כפריצה מחודשת של מלחמת מאה השנים, בבית בו כשלא הלכתי לקורס קצינים בצבא (כי לא רציתי. זה לא שצה"ל התנכל לי) התייחסו אליי כאל דרייפוס, בבית בו נטען ש"עיטוש אחד של אימך יכול להחריב את חומות יריחו", האם יש מקום להאמין לסיפורים על מומה, שעם יופייה מסמא העיניים וכישרונה האדיר למשחק, כבר בהיותה בת שש־עשרה רצו לשלוח אותה לפריז כדי שתאפיל אפילו על שרה בֶּרְנאר?

הספר הזה נועד לבחון כמה אמת הייתה בילדותי שטופת השמש ובדורות שקדמו לה. הספר הזה נועד לפשפש במסמכים מצהיבים, במכתבי אהבה שנמנמו במגירות ובארכיונים במשך דורות ושנים, בשירים שכבר נשכחו, ולבדוק האם נוגה האהבה שבהם הועם, או שאולי דווקא התעצם. הספר הזה נועד, כפי שמומה ביקשה לא אחת, "לשים קומפרס על לבבי". והוא נכתב בגעגועים ובתודה ובהשתאות ובאהבה.

2
שלב ההוכחות
 

על שקרים לבנים, נימוסים
אלמנטריים ורגליים שמנות

כמה יפה היא הייתה? והאם באמת לא היו יפות כמו סבתא שלי? או שאולי היו לה מתחרות? אני מעניק (בענווה ובאהבה) את רשות הדיבור לסבא שלי, איתמר בן אב"י, ומצטט מהאוטוביוגרפיה שלו, 'עם שחר עצמאותנו':

(...) היו לי הרפתקאות לא מעטות בעלמות עבריות, ואקרא בשמותיהן אחת־אחת. במרחק הזמן אני רואה את הרפתקאותיי אלו כמעשי ילדות שאין להתבייש בם, קווים משלימים לסיפור ימי חיי, וגם לחיי ירושלים המשכילית בתקופה רחוקה מאיתנו.

בת־שבע נבון — מבנות המשפחות העשירות המעטות לירושלים העיר (רק משפחות ולירו, אלישר ומזרחי התחרו בנבונים בעשירות). בית הנבונים היה ממול לדירת זקני, שהפכה למסעדה ולמכולת כאחת. הייתי מבקר בבית הזה יום־יום אחר הצהריים, מתוך ציפייה להסתכל בבת־שבע. ואמנם, ערב־ערב, כמטוטלת מדויקת, הייתה היפה בבנות ירושלים יושבת לה ליד הגדר הפונה לרחוב יפו, מצד פנים, תחת סוכת עופאים, עם ורדיה וסגוליה, ציפורניה ודמומיותיה — כל אלה דמו למין קישוט לאפריון אשר במרכזו הייתה יושבת בכורסה שהובאה מן הבית. הייתה זו דמות נפלאה באמת של ירושלמית מרמות המעלה בימי קדם, ששמה היה מזכיר לי תמיד את בת־שבע היפה, אשתו של דוד המלך ואימו של שלמה.

תסרוקת־ראש כמגדל, גבות כקשתות מעל לשקדי עיניים שחורות, פנים חיוורים עדינים וחוטם יווני ופה קטן ומתוק ככפתור הוורד לפני היפתחו — כזה היה מראה פני בת־שבע נבון, היפה בבנות ירושלים. והיא הייתה ידועה ביופייה לא רק בין בחורי ירושלים היהודים, אך גם בין לא־היהודים — האפנדים, התורכים והערבים, הקונסולים ופקידי הממשלה. קטנה הייתה ירושלים בימים ההם ומרחקיה מצומצמים, ותושביה מבני העדות קרובים זה לזה, ואדם נתקל באדם יום־יום.

רבים היו מבקשי ידה של בת־שבע נבון, עשירים ופייטנים וחומדי יופי מקומיים ורחוקים, והיו גם נבלים ונוכלים שאמרו לחטפה, אך היא לא שעתה לכל אלה ולא נכנעה לפניהם עד שבבוקר עבות אחד נעלמה לביירות שבלבנון, שם נישאה לאחד מבני משפחתה, פקיד הבנק היהודי הראשון בה.

עלמה שנייה מאלו שאהבתי הייתה שרה שטיינברט — בתו של סוחר מן המזרח הרחוק. תמירה הייתה קומתה, רגליה כשל איילות, רוקדות תמיד, אצבעותיה היו ענודות טבעות רבות, שערותיה היו "יפניות" ומלבושיה שקופים ומבליטים את כל פרטי גופה הנחשי. סופה של עלמה זו היה, שנישאה לסוחר רב־עסקים בלונדון.

והשלישית: הלינה גרינהוט ואחותה הבכירה ממנה, אשר הביאו איתן מבודפשט מולדתן הרבה מסערת הנפש ומשיכרון יינותיה המתוקים של הונגריה. ביתן היה מרכז ריקודים ומחולות בתחילת "כליל ירושלים" המתענגת. אימן של שתי אחיות אלו הייתה שומרת עליהן כעל בבות עיניה, ואביהן, שהיה מנהל בית היתומים מיסוד ה"עזרה", היה מנסה להטיל עליהן את עבריתו של בן יהודה.

ורביעית: קסניה סטפנוף, רוסייה, נוצרייה, שהייתה מעכסת ברגליה הקלות בכל רחובות ירושלים עם גרבי משי עד ממעל לברכיה הנראות — חידוש גדול בימים ההם ודוגמה לבנות ירושלים גם בסלסול התמידי של תלתליה וגם בשמלותיה הרקומות, שהיו לראש שיחה בפי ה"מטרוניות" היהודיות.

וחמישית: רוזה ברוך, עלמה יפהפייה, אם כי רגליה היו שמנות קצת, אך בצחוקה הנצחי ובשערותיה הערמוניות המפוזרות על כתפותיה הייתה קוסמת לגבר.

ושישית: יהודית שלנק מנחלת שבעה, דקה כדקל ירושלמי, בזהב שערה ובתכלת עיניה — כים כנרת ביום אביב, וקומתה דומה לירדן בהגיחו ממימיו, אפס כי מבטה החולם ופיה הסגור לרוב, היו מפחידים את מחזריה והייתה להם כצל עובר ללא שוב.

ושביעית: לינה קרישבסקי (בתו של המורה מרדכי קרישבסקי־אזרחי), אשר הפתיעה את כל רואיה בהיותה בת י"ב והיא כבר אז פרח עם יופי אוקראיני (ארץ מוצאה).

ואחרונה אחרונה חביבה: לאה אבושדיד, הבת הקטנה של אותה משפחה עשירה, שאחת מבנותיה, פרלה, נישאה לסוחר ביירותי והשנייה, ריקה, נישאה לפרדסן ספרדי בן יפו העתיקה — והיא, לאה, עוד לא מלאו לה שמונה, וכבר נחשבה כחביבת בית הספר של מרת לנדאו בדמותה האצילה, בחינה הקוסם, בזוג עיניה הגנדרניות ובקולה הרונן. בכל תנועה מתנועותיה הייתה מגלה כישרונות שחקניים, וכל נקישה באצבעותיה על המכושית הייתה מנבאה לה עתידות. אימה אמרה לשלחה לפריז, כדי להיות רחל השנייה או שרה ברנאר שנייה.

אני קורא את המילים האלה וליבי נכמר. אני משער שסבא שלי שילם על חטאיו בריבית דריבית. לא, לא על כך שהתרברב בכיבושיו בקרב נשים. על כך אני מניח שסבתא שלי סלחה לו, גם כי ניצחה את כולן וגם כי זו דרך גבר בעלמה. אבל זה שהעז לכתוב על רוזה ברוך "עלמה יפהפייה אם כי רגליה היו שמנות קצת" — על זה אני מניח שמומה שתתה את דמו.

לרגליים, משום מה, ניתנה חשיבות מיוחדת בקרב בנות משפחתי. פעם, בתחילת שנות השבעים, ישבתי עם מומה במרפסת בעודה מעלעלת במוסף השבת של העיתון. על השער הייתה תמונה של ראש הממשלה, גולדה מאיר. מומה התחלחלה. "איך לקחו אישה עם קרסוליים עבים ועשו ממנה ראש ממשלה, זאת לא אבין!", כך היא אמרה, וכשהעזתי לשאול (כי אפילו לשאול אסור היה) אם רגליה שלה היו יפות יותר, השיבה מומה: "אה, קודי, לו ראית רגליי בזמנו, כי אז ידעת מה הוא יופי."

כך שלכתוב על מישהי שהיו לה רגליים שמנות?! קונם! הכלל הזה הוקנה לי ודבק בי מילדות מוקדמת, לצד עוד תקנות התנהגות מחמירות, כצידה לחיים. למשל, בבואך אל אישה, חובה להחזיק לפחות שקר לבן אחד בכיס. כדי לתקף את הכלל הזה חזרו באוזנינו שוב ושוב על סיפור מותה של דבורה בן יהודה, סבתא רבתא שלי, האם העברייה הראשונה:

כשנטתה דבורה למות ואושפזה במנזר, מיהרה אימה ארצה, כדי לראותה פעם אחרונה. דבורה, ללא ספק הדמות הטרגית ביותר בסיפור תחיית העברית, שכבה באולם ובו עשרים מיטות ובהן חולות אנושות, חיוורת, שדופה, אכולת שחפת, ללא כל שריד ומזכרת מיופייה הרוסי. היא השביעה את האחיות לא לגלות לאימה באיזו מיטה היא מאושפזת ואכן, האם עברה ממיטה למיטה בחפשה אחר בתה הגוועת וכשהגיעה למיטתה, לא זיהתה אותה ועברה הלאה.

דבורה קראה לה ואמרה: "אימא, זאת אני. עכשיו אני יודעת שאמות."

"למה, בתי?" שאלה אימה, "עוד יש סיכוי להצילך."

"כשאם אינה מזהה את בתה הבכורה, סימן שהגיע זמנה ללכת," השיבה דבורה. ואז שלפה אימה את השקר הלבן מכיסה ואמרה: "לא, לא. זה רק כי שינית תסרוקת."

דורות של נשים במשפחתי מעריצים את התשובה הזו עד היום.

חמדה, אחותה של דבורה, שנישאה לאליעזר בן יהודה מייד עם מות אחותה הבכורה, העריצה את בכורו, איתמר בן אב"י, והתייחסה אליו כאל נסיך. את אהובותיו היא פחות העריכה, וגם לסבתא שלי, אשתו, היא הוציאה את הנשמה. לכך נידרש בהמשך, אבל בינתיים, הנה כתב הגנה קטן על הבחור רב המעללים (שהעז לכתוב על רגליים שמנות!) וכתב פלסתר קטן נגד רעייתו ומוצאה — מפרי עטה של חמדה בן יהודה. וכך היא כותבת בספרה 'נושא הדגל' אודות סבא שלי:

איזה דון ז'ואן רצו לעשות ממנו הבחורות. אך הוא היה צנוע ביחס לאישה. מעולם לא שמעו ממנו מילה מעליבה, מורידה ערכה או כבודה של בחורה. היה תמיד רזיף [מילה בן יהודאית שלא נקלטה בשפה, ומשמעותה מענטש, אדם ראוי, הנושא את עצמו כיאות] — בזה מודות כולן.

בת האלוהים [לינה קרישבסקי מיודעתנו, האוקראינית מלפני כמה פסקאות, שהערבים כינו אותה 'בִּנת אללה' בשל יופייה] צוחקת לאהבותיו של בן־ציון בהיותה משוכנעת כי את כולן יעזוב למענה. ואם לא? אחת היא לה. היא אומרת בגלוי כי היא אוהבת אותו וגם אם לא יישאנה — תאהבנו לנצח, ולמי שתינשא לא תכחיש זאת. את בן־ציון ורק אותו תאהב.

אבל ידעו כולן כי נטייתו לילידות הארץ, ובין אלה הוא מעדיף את בנות עדות המזרח. הרוסייה עם כל קסמיה זרה לרוחו, כמו כן הצרפתייה והגרמנייה. את האנגלייה והאמריקנית טרם הכיר. אדיש הוא לשיער בהיר של לבקניות ולעיני התכלת. אהובים עליו תלתלים שחורים ועיניים שחורות שורפות את ליבו.

כל זה אינו צביון סתם, אלא שיש לו מטרה בפיתוח רגשותיו אלה: להתקרב לעדות המזרח, מהם יצאנו ואליהם אנו חוזרים, ולשכוח כל ארצות גלותנו עם כל העוול והעלבונות אשר שבענו שם בכוונה רעה או דרך אגב, מתוך כוונה תחילה או מבלי דעת.

ופה מתעוררת ביני, המחנכת והמשפיעה, ולבין תלמידי התנגדות ומלחמת דעות. אני אומרת לו בגלוי, בל יחשוב רגע כי באנו הנה להתבולל בעדות המזרח שלנו או בעם־הארץ. חלילה! באנו לשמור על תרבותנו האירופית ואדרבה, לזרעה ולנטעה בתוכם. אני מרגישה כי מחשבותיי אלו מכאיבות לו. הוא משתדל להחזירני למוטב, לשנות את דעתי — לשווא! ולא אני השפעתי עליו לשנות את דעתו, כי כבר היו בו שני הזרמים, המזרחי והאירופי, שהחזיקוהו ביניהם והשתדלו כל אחד לשלוט על השני. אלא שהטוב, המועיל והעוזר לתחייתנו, אלה יכריעו אצלו.

חייבים להודות שהנחישות הרוסית של חמדה, שלא לומר ההתנשאות, מעוררת אי־נוחות מסוימת ממרחק השנים. אבל צריך לקרוא את המילים בהקשרן התקופתי ולזכור שחמדה — או בשמה המקורי ביילה יונאס —סטודנטית משכילה לכימיה באחת האוניברסיטאות הטובות בתבל, הגיעה ממוסקבה הצארית לפלשתינה — פלך נידח וידוע חולי בירכתי האימפריה העות'מאנית שעבר זמנה. מה שהיא מצאה בירושלים של סוף המאה הי"ט היה עוני, אדיקות, קרתנות ופיגור. נראה לי שיותר משהאשכנזיות קסמה לה, הניוון הלבנטיני הבעית אותה.

מכל מקום, יש לזקוף לזכותה את אהבת האמת שהיא רחשה לבן־ציון־איתמר אחיינה, ואת ההערצה בה היא התייחסה אליו כל ימיה. בסוף פרק המחלוקת העדתית הזה היא מגיעה לתובנה שאפילו היא (ואלוהים עדי שהייתה לה דעה מאוד טובה על עצמה) אינה יכולה לדעת מה טוב ונכון לבן־ציון, ושבענייני אהבה, אולי יש גבול אפילו לכוחותיה. "נסיך ירושלים!", היא חותמת, "לך לקוסמת ושאל את פיה: מה מכין לך הגורל?"