פרחים מלאכותיים

מבוא

בשנת 2007 ראה אור ספרי אין זוכרים אותי עוד, קובץ מכתבים ששלח אחי, ז'וֹזֵה סֶלְיוּ, לאימי, זֵ'נִי, בין השנים 1970 ו־1978, בתקופה שעבד כחָרָט בגִ'יאָדֵמָה, חלק מסָאוּ פָּאוּלוּ רבתי. שנתיים לאחר מכן פרסמתי את הייתי בליסבון ונזכרתי בך, תיעודם של ארבעה ראיונות שערכתי עם סֶרְזְ'יוּ גִ'י סוֹאוּזָה סַמְפָּיוּ, ברזילאי שהיגר לפורטוגל. בעקבות פרסומן של היצירות האלה, שבשתיהן שימשתי מלקט ועורך יותר מאשר יוצר, הפנו אליי קוראים אחדים כמה וכמה מסיפוריהם מתוך כוונה כי אלה אולי יוכלו להיכלל באיזשהו ספר עתידי. מכיוון שמעולם לא התיימרתי להיות סופר צללים לטקסטים שכתבו אחרים, ממילא החלטתי לדחות בשתי ידיי את התרומות הללו.

עם זאת, בספטמבר 2010 קיבלתי מכתב ובו הצעה כה ייחודית, שהביאה אותי לשוב ולשקול את החלטתי. במכתב שאביא בהמשך ככתבו וכלשונו, השולח, דוֹרְיוּ פִינֵטוֹ, מביע בתמציתיות את רצונו לשתף אותי ב"זיכרונותיו", שייתכן כי אוכל "לעשות שימוש באחדים מנושאיהם". במלוא הכּנוּת הודה האיש שאין הוא, וגם אין לו כל רצון להיות, סופר, ומשום כך הוא מעניק לי שפע של חופש לעשות ב"ניירות שלו" כראות עיניי, ובכלל זה אף להשליכם לפח.

כמהנדס בהכשרתו וכיועץ הבנק העולמי למיזמים בתחום התשתיות בילה דוֹרְיוּ את מיטב ימיו במסעות אל הנידחים שבקצווי תבל. בדרך זו נזדמן לו להתוודע אל אינספור אנשים ואל מגוון עצום של תופעות, ואלה היו לדמויות ולעלילות שתיעד במחברותיו.¹ אחדים מאותם הדפים שמכלולם כונה מסעות אל הארץ הזרה, נחו על שולחני במשך קצת יותר משלוש שנים. מכיוון שנכתבו בפורטוגלית מוזרה למדי, בשילוב משונה בין הלשון המדוברת במדינת מִינָאס זֵ'רָאִיס² לבין הדים ללשונם של הקלסיקונים הפורטוגלים,³ אפיינו אותם ערבובייה סגנונית חסרת תקנה וניסוחים משרדיים מסורבלים למדי.⁴ דיווחתי לדוֹרְיוּ מה קביעתי — אותה מלאכה תצריך עריכה סגנונית — אלא שאז הפציר בי האיש ש"אלטש נא הכתוב" בהתאם למיטב הבנתי ויכולתי. אולי מכיוון שאנחנו בני אותו המקום, ובמקור גם קרובים רחוקים, הבעתי בסופו של דבר את נכונותי לקחת על עצמי את הטיפול במשימה החריגה הזאת.

בהסכמת דוֹרְיוּ אשר סירב בכל תוקף להצעתי ששמו יככב בספר כסופר לצד שמי, בחרתי פרקים אחדים שיוכלו לשמש בתום הליטוש ליצירת הספר.⁵ הקוראים ייווכחו לדעת כי מכיוון שהעלילות נחוו במקורן בשלוש שפות⁶ — באנגלית, בצרפתית ובספרדית — ותורגמו תוך כדי ההתקדמות בשלבי הכתיבה, הרי תוך כדי כך אבדו להם מאפייניהם הייחודיים, והתוצאה היא לשון אחידה למדי.⁷ לא עלה בדעתי כיצד אוכל לתקן את המעוות, אבל כולי תקווה שהעניין שהעלילות עצמן מעוררות יצליח להשלים את החסר ויפצה את הקוראים.

צירפתי לסיפורים כמעין אחרית דבר, אוסף של הערות קצרות המתייחסות אל עברו של דוֹרְיוּ פִינֵטוֹ,⁸ אולם לטענתו נבצר ממנו לזהות את עצמו על סמך הכתוב בהן. האם נבעה אותה טענה מקנטרנותו השובבה של המתועד בביוגרפיה הזאת, או שמא מהיעדר כישוריו של הביוגרף? שאלה טובה.

מכל מקום, הריני מגיש בזאת לקוראים זר פרחים מלאכותיים.

מכתב מדוֹרְיוּ פִינֵטוֹ
וושינגטון, 16.9.2010
 

לוּאִיז רוּפָאטוֹ הנכבד,

אודה ולא אבוש, אם כי מוצאי כמוצאך במשפחת מתיישבים איטלקים אשר קבעה מושבה ברוֹדֶיְרוּ, בעבר לא ידעתי שכבודך סופר. מי שבפעם הראשונה נקבה בשמך, והדבר אירע לפני כשלוש שנים, הייתה רופאה פסיכיאטרית, הדוקטור רֵזִ'ינָה גָזוֹלָה, והדברים שהשמיעה באוזניי עוררו בי עניין, או ליתר דיוק ובמלוא הכנות, הם גירו את סקרנותי. זה כמעט עשרים וחמש שנים אני חי בחו"ל, בתור יועץ לבנק העולמי בתחום ההנדסה, אך יש לי דירה קטנה ברובע פְלָמֶנְגוּ שברִיּוּ דֶה זָ'נֶיְרוּ, ואני מבלה בה ימים אחדים כל שנה, כשאני בחופשה, או אם יש לי במקרה איזושהי פגישה בבְּרָזִילְיָה. העבודה שלי מחייבת אותי להיות זמין לצורך נסיעות, ומוצא חן בעיניי שאין לי מקום קבוע, למעשה מעולם לא היה לי מקום של קבע, מפני שבשלב מוקדם מאוד בחיי עזבתי בית הוריי כדי ללמוד באוּבָּה, משם עברתי לז'וּאִיז גִ'י פוֹרָה, מז'וּאִיז גִ'י פוֹרָה המשכתי לרִיּוּ, ואחר כך מרִיּוּ אל העולם הרחב...

ממש לקראת סוף האלף ביקרתי בברזיל. נָחַתִּי בגָלֵאָאוּ ב־27 בדצמבר 1999, והדירה שלי הייתה מצוחצחת הודות לגברת וֵרָה שבאה לנקות, לסדר ולתחזק פעם בשבועיים. עם רדת הלילה ב־31 בחודש התיישבתי לי בסלון, מזגתי לעצמי כוס יין אדום, שמתי תקליטור עם שירים ישנים של רוֹבֶּרְטוּ קַרְלוּס, והתכוננתי לקבל פני המאה העשרים ואחת. העיר סערה וגעשה, בכל מקום זיקוקין די־נור, השכונה נמלאה רעש אימים. כאשר ניגשתי לרגע אל החלון, אנשים שבחיים לא ראיתי באו להגיד שלום ולאחל לי שנה טובה לרגל שנת 2000.

התיישבתי אז שוב על הכורסה והתחלתי לחשוב: מה עשיתי מן החיים? לא התחתנתי, לא נולדו לי ילדים, כבר לא יצא לי עוד אף פעם לדבר לא עם אחי ולא עם אחיותיי. לא היו לי חברים, לא היה לי שום בנאדם לשוחח איתו. ככל שהלכה וקרבה שעת חצות, הרגשתי לחוץ יותר ויותר. נזכרתי באימי שמתה כשהייתי בן שבע־עשרה. נזכרתי באבי שבאותה העת היה עדיין בחיים, אבל זה שנים לא חיפשתי אותו. נזכרתי בנשים שחלפו בדרכי. דומה שכל רוחות הרפאים של חיי התקהלו להן בסלון הריק ההוא.

בעודני שרוע על הספה וכל בגדיי עליי, התגלגלה לאוזניי הספירה לאחור, העיניים שלי היו פקוחות, אבל לא ראיתי מאומה. רעשי הרחוב גברו, מכוניות עברו על פני הבית בצפירות, הקולות שעלו מן הדירות הסמוכות היו מחרישי אוזניים. אחר כך הלך הכול ושכך, שכך עד כדי כך שמרגע מסוים ואילך יכולתי לשמוע אפילו איך השוער משוחח עם מישהו בכניסה לחדר המדרגות. השחר הפציע, וכעבור שעה קלה הקיצה העיר משנתה, הייתה כבר שעת צוהריים, ואחריה ירד הערב, והינה שוב הלילה, ואני עודי שוכב לי בו במקום, בה בתנוחה...

לפנות בוקר עלה בידי ללכת לחדר השינה. נשכבתי על המיטה, ישר על השמיכה, ועצמתי עיניים. בו ברגע שמעתי יללה, אבל לא ייחסתי לה חשיבות רבה. הבליח אז במחשבתי שאני מעלה בדמיוני קולות ותו לא. אלא ששוב הגיעה לאוזניי יללה. פקחתי עיניים וראיתי חתול שפרוותו צהובה ולבנה פוסע מצד לצד כארי בסוגר... זה נראה לי מחזה מוזר, אבל לא היה לי כוח לחשוב, כך שתכף נרדמתי שוב... אין לי מושג כמה זמן עבר, אבל זה היה מתישהו בבוקר כששמעתי מפתח מסתובב בחור המנעול. מישהו נכנס והדליק אור. בדי עמל הצלחתי לקום.

החתול, ז'וּאָאוּ זִ'ילְבֶּרְטוּ, אהב לברוח מהבית. הבעלים שלו, הגברת טֵרֵזָה, שמעה יללות עולות מן הדירה שלי וביקשה עזרה מהאחראי על התחזוקה של הבניין, האדון פֵרֶיְרָה, שהחזיק אצלו מפתחות רזרביים. האיש היה משוכנע שאני בנסיעות, ומשום כך נכנס לדירתי ללא כל התראה מוקדמת. לאחר שהתנצלו, הגברת טֵרֵזָה, תמיד מוכנה ומזומנה לעזור, הביעה דאגה לנוכח מראי והחליטה להתקשר לבתה כדי שזאת תבוא לבדוק אותי. אם כי אמרתי פעם אחר פעם שממש אין צורך, כעבור שעה קלה התייצבה במקום הבת ונלוותה אליה דוקטור אָנָה פָּאוּלָה. הרופאה אמרה שאין ביכולה לסייע בהרבה, מפני שהיא אנדוקרינולוגית, ואולם, חרף החיפזון, בדקה אותי, הקשיבה לדופק, שאלה שאלות אחדות, קבעה שאני סובל מכמה וכמה תסמינים המאפיינים דיכאון, והשאירה לי מספר טלפון, זה של דוקטור רֵזִ'ינָה גָזוֹלָה.

במשך כל המחצית הראשונה של שנת 2000 נעדרתי מן העבודה. לאחר מכן התחלתי לנסוע לרִיּוּ פעם בחודש לצורך מעקב אצל דוקטור רֵזִ'ינָה, מעקב אחר תוצאותיו של הטיפול. במשך השיחות בינינו ניעור בי הרצון להעלות על הכתב כל מה שסיפרתי לה. בין מרס 2002 לדצמבר 2009 ניצלתי כל שעה פנויה שעמדה לרשותי כדי לכתוב כל אותם זיכרונות. מדובר בשש מחברות, ובכל אחת מהן יש מאה דפים, כלומר שש מאות דפים בסך הכול, ומִרְיָם, בחורה ששילמתי לה תמורת מלאכתה, הקלידה לי הכול על המחשב.

לפני כשלוש שנים הפנתה דוקטור רֵזִ'ינָה תשומת ליבי לספריך וסיפרה לי שכבודך כותב על אזור רוֹדֶיְרוּ,9 וכאשר ניגשתי לברר עניין זה, נוכחתי לדעת כי בין בני משפחת רוּפָאטוֹ לבין בני משפחת פִינֵטוֹ יש אפילו קרבת דם. משום כך, ואך ורק משום כך, הרשיתי לעצמי לכתוב לך. ברצוני לברר אם בסדר מבחינתך שאשלח לך חבילה ובה אוסף של סיפוריי. אין לי שום עניין לפרסם ספר. אינני סופר, וממרומי גילי המופלג אין לי גם שום יומרה להיהפך לסופר. בסך הכול חשבתי שכבודך אולי יוכל להשתמש באחדים מן העניינים הנדונים בהם. מטבע הדברים אבין אם מסיבה כלשהי לא תגלה בכך שום עניין, או אם לא תוכל לקרוא דפים אלה שכתבתי. החיים קצרים מכדי שיאפשרו לנו להיענות לכל בקשה. אם בכל זאת תמצא לנכון, אדוני, לעשות שימוש כלשהו בדפיי, אנא עשה כן. הריני מעניק בזאת לכבודו חופש מוחלט להכריע כראות עיניו. ובכלל זה אף הזכות לזרוק הכול לפח.

אצפה אפוא בכליון עיניים לתשובתך. על החתום בהערכה,

דוֹרְיוּ