ככל שאני ממהרת, אני קטנה

תמיד אהבתי לגמור עם דברים. מחממי אוזניים, חורף, אביב, קיץ, סתיו. חייו המקצועיים של אֶפְּסילוֹן. לגמור עם זה ודי. ולקוצר הרוח הזה היו השלכות כשאפסילון נתן לי סחלב ליום ההולדת. סחלב לא היה הדבר שרציתי יותר מכול, מעולם לא הבנתי מה הטעם בפרחים, בין כה וכה הם נובלים בסוף. הכי רציתי שאפסילון יצא לפנסיה. "אבל אני צריך מקום מקלט מ..." ונראה שהוא עומד להגיד "הזוגיות", אבל בסוף הוא אמר "העירום". "אתה מתכוון אליי?" שאלתי. "אני לא נוקב בשמות," הוא אמר.

אז במקום להתפשט מולו התחלתי להתפשט מול הסחלב, ועד מהרה הנצו ניצנים והוא נמלא פרחים ורודים. "הלוואי שגם עליי הייתה לך השפעה כזאת," אמר אפסילון.

הסחלב הגיע עם הוראות שימוש, היה כתוב בהן שאחרי שהפרחים נובלים יש לגזום את הצמח, והפרחים יחזרו אחרי שישה חודשים. מדי יום ישבתי והסתכלתי על הסחלב ושאלתי את עצמי אם הוא לא מתכוון לנבול בקרוב. בסוף כבר נמאס לי לחכות, מוטב לגמור עם זה, אמרתי לעצמי וגזמתי את כל הפרחים, נשארו רק שני גבעולים דקיקים.

"מה קרה כאן?" שאל אפסילון כשחזר הביתה מהעבודה. "הייתי מוכרחה לעשות את זה," אמרתי. "הוא סירב לנבול. אבל אין לך מה לדאוג, בעוד שישה חודשים, בסתיו, יופיעו פרחים חדשים. אם הייתי מחכה עוד הוא היה עלול לפרוח רק בחורף."

אבל הסתיו הגיע, ואחריו החורף והאביב, והפרחים לא חזרו, והסחלב מת, וליום ההולדת הבא שלי קיבלתי כרית נוי.

עכשיו כשאני שוכבת במיטה אני ההפך מקצרת רוח, וחבל שאין לי דרך לאגור את המעט שנותר מחיי עד שאדע מה אעשה בהם. אבל זה לא ילך, בשביל זה אצטרך להישכב במקפיא, ויש לנו רק מקפיא קטן כזה בחלק העליון של המקרר. אני שומעת בחוץ אנשים שחוזרים הביתה מהעבודה, הם חושבים מה יאכלו לארוחת ערב בעוד אני שוכבת לי כאן, וכל זה מזכיר לי ספר שקראתי פעם.

כדאי אולי שאכבה את האור. אבל זה לא באמת משנה, מלאך המוות יכול לראות גם בחושך, הוא ימצא אותי כך או אחרת. אני בודקת את עצמי. את הרגליים. הזרועות. מעניין מה ימית אותי בסוף. אני מזיזה את אצבעות הרגליים והידיים. חלקו השמאלי של הגוף ללא ספק רדום. גם הימני. אבל סביר להניח שזה יהיה הלב. לפני אפסילון ליבי היה כמו עינב, ועכשיו הוא צימוק. או שאולי בסוף השקדים יהיו הסוף שלי, אי־אפשר לסמוך עליהם.

זמן רב עלול לעבור עד שמישהו יבין שהסתלקתי לעולמי. קראתי בעיתון על סיני אחד ששכב מת בדירתו עשרים שנה, כך העריכו על סמך תאריך העיתון שנמצא על שולחן המטבח שלו, וכשמצאו אותו הוא היה שלד בפיג'מה. או שאולי אתחיל להסריח, ובהתחלה השכנים יחשבו שאלה הפקיסטנים מהקומה הראשונה, אבל כשגם הם יתחילו להתלונן מישהו ייזכר פתאום בזקנה מהקומה השלישית. "רגע, היא לא נורתה למוות בזמן המלחמה?" הם ישאלו. "לא," יאמר השכן מהדירה ליד, יוּנֶה. "ראיתי אותה בחג המולד שעבר. כדאי שנתקשר לשירותי החירום."

בילדותי חלמתי תמיד שיאספו אותי באמבולנס, וכשהיה אמבולנס בסביבה הייתי מחזיקה אצבעות ולוחשת: "הלוואי שזה בשבילי, הלוואי שזה בשבילי," אבל זה אף פעם לא היה בשבילי, האמבולנסים תמיד התרחקו, שמעתי לפי הסירנות. עכשיו אני שוב שומעת סירנות של אמבולנס במרחק, והם היו צריכים לבוא אליי כי לבשתי תחתונים נקיים ובקרוב אמות. אבל אדם אחר שוכב באמבולנס במקומי, אדם שכבר לא אחראי למעשיו.

בחוץ מחשיך, אני מנסה להתרכז במשהו שימושי, והדבר היחיד שיש לו משמעות עכשיו הוא מה יהיו מילותיי האחרונות. "הסבירות שנמות חייבת להיות קטנה מ-ε אם ε הוא ערך קטן באופן מיקרוסקופי," אמרתי לאפסילון. לא מתאים לי להגיד דבר כזה, ואני מתחרטת שלא אמרתי משהו אחר.

אני רוצה להגיד משהו משמעותי, ואני שוכבת ערה כל הלילה ומנסה למצוא חרוז הולם. בליבי אני יודעת שלא אקום עוד מהמיטה. אבל אז מגיע הבוקר ואני רעבה כל כך.

אפסילון אומר שמבחינה סטטיסטית הסבירות הגדולה ביותר היא למות במיטה.

אולי כדאי שאקום.