חכמינו לימינו 2 - חמורים וחרוכים - סיפורי טבע

הַמַּעְגָּל שֶׁל חוֹנִי

הַחֹדֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַחֹרֶף, חֹדֶשׁ אֲדָר, כִּמְעַט שֶׁנִּגְמָר, וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים. הַשָּׂדוֹת יָבְשׁוּ, הָעֵצִים קָמְלוּ, הַמַּעְיָנוֹת חָרְבוּ. חֹרֶף שָׁלֵם חָלַף בְּלֹא טִפָּה אַחַת שֶׁל גֶּשֶׁם.

כָּל הָאֲנָשִׁים הָיוּ מֻדְאָגִים: ״בְּלִי גֶּשֶׁם אֵין לָנוּ אֹכֶל וְאֵין לָנוּ פַּרְנָסָה״.

״מָה יִהְיֶה? אֲנַחְנוּ זְקוּקִים לְגֶשֶׁם!״

״אֲפִלּוּ זִקְנֵי צְפַת אֵינָם זוֹכְרִים חֹרֶף כָּזֶה יָבֵשׁ״.

״זִקְנֵי צְפַת בְּקֹשִׁי זוֹכְרִים אֶת הַחֹרֶף שֶׁעָבַר״.

הָלְכוּ לְחוֹנִי. חוֹנִי הָיָה יָדוּעַ כְּצַדִּיק שֶׁתְּפִלּוֹתָיו נַעֲנוֹת. כְּשֶׁהוּא הָיָה מִתְפַּלֵּל, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר אָדִישׁ. אִם חוֹנִי הָאָהוּב מִתְפַּלֵּל — אֵיךְ אֶפְשָׁר לְסָרֵב?

אָמְרוּ לְחוֹנִי: ״הִתְפַּלֵּל נָא וְיֵרְדוּ גְּשָׁמִים!״

הִתְפַּלֵּל חוֹנִי, וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים.

חוֹנִי עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ.

הַאִם הוּא אָפָה עוּגָה בַּתַּנּוּר וְעָמַד בְּתוֹכָהּ? מָה פִּתְאוֹם.

הַאִם הוּא הֵכִין עוּגָה מִבּוֹץ וְקָפַץ עָלֶיהָ? לֹא וָלֹא.

חוֹנִי סִמֵּן בַּחוֹל מַעְגָּל בְּצוּרָה שֶׁל עוּגָה עֲגֻלָּה וְנֶעֱמָד בְּמֶרְכַּז הַמַּעְגָּל. יְלָדִים הִתְחִילוּ לַשִׁיר מִסָּבִיב: ״עוּגָה עוּגָה עוּגָה בַּמַּעְגָּל נָחוּגָה, נִסְתּוֹבְבָה כָּל הַיּוֹם, עַד אֲשֶׁר נִמְצָא מָקוֹם, לַגֶּשֶׁם — הַיּוֹם!״

וְאָז פָּנָה חוֹנִי לְבוֹרֵא הָעוֹלָם, מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם:

״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! בָּנֶיךָ מְצַפִּים מִמֶּנִּי שֶׁאֶפְנֶה אֵלֶיךָ כִּי אֲנִי כְּמוֹ בֶּן־בַּיִת לְפָנֶיךָ. אֲנִי נִשְׁבָּע בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ וְתוֹרִיד גֶּשֶׁם״.

אֲנָשִׁים מִסָּבִיב הִתְחִילוּ לִדְאֹג, ״וּמָה אִם הַשֵּׁם לֹא יוֹרִיד גֶּשֶׁם? נִתָּקַע גַּם בְּלִי גֶּשֶׁם וְגַם עִם חוֹנִי בְּתוֹךְ הַמַּעְגָּל? וּמָה פִּתְאוֹם חוֹנִי מְאַיֵּם כָּכָה עַל הַבּוֹרֵא? מָה זֶה פֹּה, הֶפְקֵרוּת?״

אֲבָל הָאֲנָשִׁים אֲפִלּוּ לֹא הִסְפִּיקוּ לִתְהוֹת וּלְהִתְפַּלֵּא יוֹתֵר מִדַּי, וְהִתְחִילוּ גְּשָׁמִים מְנַטְּפִים. טִיף־טַף, טִיף־טַף. טִפּוֹת קְטַנּוֹת וְחַלָּשׁוֹת.

אָמְרוּ תַּלְמִידָיו שֶׁל חוֹנִי: ״רַבֵּנוּ, נִרְאֶה לָנוּ שֶׁהַגֶּשֶׁם הִתְחִיל לָרֶדֶת רַק כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לָצֵאת מֵהַמַּעְגָּל, וְלֹא בֶּאֱמֶת כְּדֵי לְהַרְווֹת אֶת הַשָּׂדוֹת וְאֶת צִמְאוֹנָם שֶׁל הָאֲנָשִׁים. זֶה לֹא בֶּאֱמֶת גֶּשֶׁם מָה שֶׁיּוֹרֵד עַכְשָׁו״.

פָּנָה שׁוּב חוֹנִי לַשָּׁמַיִם מִתּוֹךְ הַמַּעְגָּל שֶׁלּוֹ וְצִוָּה: ״סְלִיחָה, רִבּוֹנוֹ, אֲבָל לֹא לָזֶה הִתְכַּוַּנְתִּי. אֲנִי רוֹצֶה גְּשָׁמִים שֶׁמְּמַלְּאִים אֶת הַבּוֹרוֹת, אֶת הַשּׁוּחוֹת וְאֶת הַמְּעָרוֹת. אֲנִי רוֹצֶה גֶּשֶׁם עַכְשָׁו, גֶּשֶׁם שֶׁל מַמָּשׁ״.

עַכְשָׁו הִתְחִילוּ הַגְּשָׁמִים לָרֶדֶת בְּזַעַף. טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת, גְּדוֹלוֹת מְאוֹד, עֲנָקִיּוֹת, צְפוּפוֹת, מְהִירוֹת. הֵן שָׁטְפוּ אֶת הַשָּׂדוֹת וְאֶת הָרְחוֹבוֹת. הַכְּבִישִׁים הוּצְפוּ, חֲצֵרוֹת נִמְלְאוּ בִּשְׁלוּלִיּוֹת עֲנָק. אֲפִלּוּ בַּרְוָזִים הִתְחִילוּ לְגַעְגֵּעַ בַּבְּרֵכוֹת: דַּי, דַּי. מִהֲרוּ הַתַּלְמִידִים לְחוֹנִי בִּצְעָקוֹת: ״רַבֵּנוּ, דַּיייי! תְּבַקֵּשׁ שֶׁיֵעָצְרוּ! עוֹד מְעַט כָּל הָעוֹלָם יִטְבַּע בַּגֶּשֶׁם!״

חוֹנִי, רָטֹב כֻּלּוֹ, עוֹד לֹא יָצָא מֵהַמַּעְגָּל. הוּא שׁוּב פָּנָה לַשָּׁמַיִם וְאָמַר: ״הַשֵּׁם הַטּוֹב שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הַגֶּשֶׁם הֵבִיא אוֹתִי אֵלֶיךָ שׁוּב. לֹא זֶה מָה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי. לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי לִגְשָׁמִים חַלָּשִׁים מִדַּי וְלֹא לִגְשָׁמִים חֲזָקִים מִדַּי, אֶלָּא לְגִשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה״.

הִתְחִילוּ הַגְּשָׁמִים לָרֶדֶת בְּאֹפֶן רָגִיל. עַכְשָׁו הַמַּיִם כְּבָר מִלְּאוּ אֶת הַבּוֹרוֹת וְאֶת הַשְִּׁבִילִים וַאֲנָשִׁים טִפְּסוּ לִמְקוֹמוֹת גְּבוֹהִים וַאֲפִלּוּ לְהַר הַבַּיִת כְּדֵי לְהִתְחַמֵּק מֵהַשְּׁלוּלִיּוֹת וּמֵהַשִּׁטְפוֹנוֹת.

אָמְרוּ כֻּלָּם לְחוֹנִי: ״בְּסֵדֶר, תּוֹדָה, חֵן חֵן וְכָל הַכָּבוֹד. אֲבָל אִם תּוּכַל לְהִתְפַּלֵּל שֶׁיִּפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים לְגַמְרֵי, אֲבָל לְגַמְרֵי לְגַמְרֵי — נוֹדֶה לְךָ מְאוֹד״.

אָמַר לָהֶם חוֹנִי, שֶׁעֲדַיִן עָמַד בְּתוֹךְ הַמַּעְגָּל שֶׁלּוֹ: ״הָאֱמֶת? זֶה נִרְאֶה לִי קְצָת לֹא מְנֻמָּס לְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ לַעֲצֹר כָּל־כָּך הַרְבֵּה טוֹבָה שֶׁיָּרְדָה לָעוֹלָם. אֲבָל הַפַּעַם, מִכֵּיוָן שֶׁאַתֶּם פֹּה וַאֲנִי עוֹד בְּתוֹךְ הַמַּעְגָּל, בְּכָל זֹאת אֲבַקֵּשׁ״.

פָּנָה חוֹנִי לַשָּׁמַיִם וְכָךְ אָמַר: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֶה שׁוּב אֲנִי, חוֹנִי שֶׁכֻּלָּם כְּבָר קוֹרְאִים לוֹ חוֹנִי הַמְּעַגֵּל. עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם, אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לֹא בְּרֹב טוֹבָה וְלֹא בְּרֹב פֻּרְעָנוּת. כָּעַסְתָּ עֲלֵיהֶם וּמָנַעְתָּ גְּשָׁמִים — אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּכָךְ, הִשְׁפַּעְתָּ עֲלֵיהֶם טוֹבָה — אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהּ. מִין עַם כָּזֶה שֶׁאַף פַּעַם אֵינוֹ מְרֻצֶּה מִמָּה שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ. אָז הִנֵּה בַּקָּשָׁה אַחֲרוֹנָה, בִּרְשׁוּתְךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים וִיהֵא רֶוַח בָּעוֹלָם״.

מִיָּד נָשְׁבָה הָרוּחַ וְנִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים וְזָרְחָה הַחַמָּה. כָּל הָאֲנָשִׁים יָצְאוּ לְלַקֵּט פִּטְרִיּוֹת שֶׁצָּמְחוּ כְּפִטְרִיּוֹת אַחַר הַגֶּשֶׁם, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח, הֶחָכָם הַגָּדוֹל שֶׁחַי בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה, חָלַץ אֶת מַגָּפָיו, פָּשַׁט אֶת מְעִילוֹ, הֵסִיר אֶת כּוֹבָעוֹ, וְהָלַךְ אֶל הַמַּעְגָּל שֶׁל חוֹנִי: ״לוֹמַר לְךָ אֶת הָאֱמֶת, חוֹנִי? אִם זֶה לֹא הָיִיתָ אַתָּה, הָיִיתִי אוֹמֵר לַאֲנָשִׁים לְהִתְרַחֵק מִמְּךָ, כִּי אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ פֹּה מָקוֹם לְקוֹסְמִים וְלִמְכַשְּׁפִים״.

״אֲבָל רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּסַךְ הַכֹּל הִתְפַּלַּלְתִּי לַה' שֶׁיּוֹרִיד גֶּשֶׁם וְהוּא נֶעֱתַר לִי״, אָמַר חוֹנִי, ״לֹא עָשִׂיתִי שׁוּם קֶסֶם, שׁוּם כִּשּׁוּף וְשׁוּם אַבְּרָה־קָדַבְּרָה״.

״אָמְנָם כֵּן״, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח, ״אֲבָל אֲנָשִׁים עֲלוּלִים לַחְשֹׁב שֶׁבְּכָל זֹאת עָשִׂיתָ קֶסֶם. וְכָכָה, בְּכָל פַּעַם שֶׁיִּהְיוּ צָרוֹת וְתִהְיֶה בַּצֹּרֶת, הֵם לֹא יְנַסּוּ לְשַׁפֵּר אֶת דַּרְכָּם, הֵם לֹא יַתְחִילוּ לְחַפֵּשׂ מַדּוּעַ בָּאָה עֲלֵיהֶם הַצָּרָה הַזּוֹ. הֵם יַגִּידוּ: 'לֹא נוֹרָא. נֵלֵךְ לְחוֹנִי שֶׁלָּנוּ וְהוּא יַעֲשֶׂה הוֹקוּס־פּוֹקוּס וְיוֹרִיד לָנוּ גֶּשֶׁם…' ״

רָאָה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁעֲנָנָה הִתְפַּשְּׁטָה עַל פָּנָיו שֶׁל חוֹנִי, וְהוֹסִיף מִיָּד: ״אַל תִּכְעַס עָלַי, חוֹנִי. אֲבָל אַתָּה צָרִיךְ לָצֵאת מֵהָעִגּוּל שֶׁלְּךָ וּלְהָבִין שֶׁלֹּא כֻּלָּם הֵם חוֹנִי. כְּדֵי שֶׁיֵּרֵד גֶּשֶׁם אֲנָשִׁים צְרִיכִים לְהִתְנַהֵג טוֹב אִישׁ לְרֵעֵהוּ, לְהִתְפַּלֵּל וְלִהְיוֹת רְאוּיִים לְגֶשֶׁם. אֲנִי יוֹדֵעַ, חוֹנִי, שֶׁאַתָּה אָהוּב עַל הַשֵּׁם. כְּשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל הַשֵּׁם נַעֲנֶה לְךָ, כְּמוֹ אַבָּא שֶׁעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל בְּנוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא כָּל רֶגַע מְבַקֵּשׁ מַשֶּׁהוּ אַחֵר. אַתָּה מַמָּשׁ כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵאַבָּא שֶׁלּוֹ כָּל מִינֵי בַּקָּשׁוֹת: 'אַבָּא, תֵּן לִי אֱגוֹזִים, תֵּן לִי שְׁקֵדִים, אֲפַרְסְקִים וְרִמּוֹנִים — וְאַבָּא לֹא יָכוֹל לְסָרֵב. הוּא כָּל־כָּךְ אוֹהֵב אֶת בְּנוֹ, שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל לְהַגִּיד לוֹ לֹא״.

״זֶה נָכוֹן״, אָמַר חוֹנִי, ״לִפְעָמִים מֵרֹב שֶׁאֲנִי קָרוֹב לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי אוּלַי קְצָת מַגְזִים עִם הַבַּקָּשׁוֹת שֶׁלִּי״.

יָצָא חוֹנִי מֵהַמַּעְגָּל, לָבַשׁ בְּגָדִים יְבֵשִׁים וְיָשַׁב עִם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח לֶאֱכֹל עוּגָה טוֹבָה. עֲגֻלָּה כַּמּוּבָן.

מבוסס על תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כג