נושמת איתו

פרק 1

"סתמי את הפה שלך כבר זונה קטנה! את כלום ואת אפס ובחיים לא ייצא ממך שום דבר. את תמותי עלובה ובודדה בדיוק כמו שאת היום. ועכשיו, עופי לי מהעיניים. לא רוצה לראות אותך יותר".
אני מנערת את הראש ולוגמת מכוס המים. זה ממש לא הזמן ולא המקום. אני קמה מהכיסא, מיישרת את החצאית שלי, "רבותיי סיימנו" אני אומרת. 
"אבל עדיין לא שמענו איך אתם מתכוונים לטפל בתקלה? הלקוח יגיע ביום חמישי" - אני שומעת את יו"ר הדירקטוריון במעומעם. אני משתדלת כמיטב יכולתי להסתיר את הפנים הכואבות שלי מהפלאשבק שהרגע עבר לי בראש. אני לא יכולה להרשות לעצמי שיראו אותי חלשה. בטח לא כאן, בישיבת הדירקטוריון שבה הרגע הצגנו את המיזם החדש שלנו שהולך לשבור את השוק. "אל תדאגו, ענבר תעשה את הקסם שלה, כמו שתמיד היא עושה" אמיר אמר תוך כדי שהוא שם עליי יד, מחייך. הוא נשאר איתי בזמן שסידרתי חזרה את הדברים שהכנתי לפרזנטציה.
החדר מתרוקן ואנחנו נשארים רק שנינו. "את בסדר? מה קרה?" הוא שואל אותי ואני לא עונה. "היית נראית כאילו ראית רוח רפאים. דברי איתי" - הוא לא מוותר. "אני בסדר" אני אומרת לו. "הכול יהיה מוכן ליום חמישי וזה בטוח ימקם אותך בתור המנכ"ל הצעיר, המבטיח והעשיר ביותר בארץ". אני מחייכת אליו. "והכי חתיך" הוא מוסיף וקורץ לי. "מה שתגיד, אני עדיין זוכרת אותך עם החצ'קונים והגשר בשיניים ותן לי להגיד לך שזה מראה שקשה למחוק מהזיכרון". 
"ועכשיו ברצינות" הוא מסתכל עליי במבט דואג "אני דואג לך - את כמעט לא ישנה ואת מאמצת את עצמך יותר מדי בעבודה, את תקרסי במוקדם או במאוחר". 
"אני באמת בסדר" אני מנסה לזייף את החיוך שלי הכי טוב שאני יכולה. אמיר מכיר אותי. הוא יודע שעבר עליי משהו. הוא רק לא יודע מה, והוא גם לא יידע. הוא בטוח שאני מעסיקה את עצמי ימים ולילות בעבודה. וזה נכון, לגבי הימים לפחות, הלילות מטרידים אותי בדרך אחרת. "קחי לך את יתר היום לנוח" אמיר לוחץ עליי. "אין צורך, אני באמת בסדר. יש לי עוד מלא דברים להספיק וחבל על הזמן" אני מוחה, אבל לשווא. "זה לא נתון לוויכוח. אני הבוס שלך אז אני מחליט". "בסדר" אני מתרצה. "רק אסיים כמה דברים קטנים ואלך הביתה. אמבטיה מפנקת דווקא נשמע לי טוב עכשיו". 
"אני יכול להצטרף?" הוא מסתכל עליי במבט השובב שלו. 
"אם רק הייתי יכולה למחוק את המראה שלך עם החצ'קונים והגשר" אני עונה וצוחקת. אני מכירה את אמיר מאז שאני זוכרת את עצמי בערך. הוא ואיתן, אחי הבכור, גדלו יחד, ובתקופות הטובות, כשעוד הייתה לי משפחה נורמלית, הוא היה רובץ אצלנו ימים שלמים. הוא החבר היחיד שמכיר אותי לפני שהכול קרה. תמיד דאג לי ואהב אותי כמו אח, במיוחד אחרי שהמשפחה שלי התפרקה והאחים שלי השאירו אותי לבד להתמודד עם כל החרא. אמיר הוא הדבר הכי קרוב למשפחה ממה שנשאר לי ואני תמיד אסתכל עליו בתור אח גדול ודואג. "מילד עם חצ'קונים וגשר דווקא יצאתי לא רע אם דורגתי כאחד מעשרת הרווקים הכי נחשקים בארץ". 
"מצטערת, התמונה הזאת חרוטה לי בזיכרון", אני מחבקת אותו ויוצאת מחדר הישיבות למשרד שלי. אני חייבת לדאוג שיטפלו עוד היום בתקלה הזאת כדי שנוכל לעמוד בלוח הזמנים שהקצבנו לעצמנו. אני מתכננת לאמיר הפתעה ומתכוונת לנסות ולהקדים את הצגת התוכנה ללקוח. בפועל, התכוונו להציג אותה בשלב הבדיקות, אבל אני מנסה לעשות מאמץ ולהציג אותה כשהיא כבר פועלת. בינתיים לא שיתפתי את אמיר בזה, כי אני עדיין לא בטוחה שזה ייצא לפועל. הכול תלוי באסף, המנהל הטכני הדביל שלנו.
אני מגיעה למשרד שלי, מתיישבת על הכיסא ולוקחת נשימה עמוקה לפני שאני מרימה את הטלפון שלי ומתקשרת לאסף. אסף הצטרף למשרד שלנו לפני כחודשיים לנהל את כל הצד הטכני של התוכנה. הוא מטפל בפרויקטים נוספים כמוני, אבל בשבועות האחרונים עיקר העבודה שלנו, של כל המשרד, היא סביב התוכנה הזאת. כשאמיר הכיר לי אותו הספיק לי מבט אחד כדי לראות שהוא בחור שחצן ומתנשא שבטוח שהשמש זורחת לו מהתחת. אני לא יכולה לסבול אנשים כאלה, אבל אמיר הבטיח לי שהוא מקצוען בתחומו ושהוא יהווה נכס לחברה בזכות הכישרון והניסיון שלו. 
"כן?" אני שומעת את הקול המתנשא שלו. 
"אני חייבת סטטוס על התקלה, כרגע סיימנו ישיבת דירקטוריון ואנחנו חייבים לעמוד בלוח הזמנים. הלקוח יגיע ביום חמישי והתוכנה חייבת לרוץ בלי שום הפרעות או בעיות" אני יורה בלי לקחת אוויר. "תזכירי לי מי את?" 
אני מרגישה את הלחיים שלי מאדימות מעצבים. מי הוא חושב שהוא? אני עזרתי לאמיר להקים את החברה הזאת מאפס. מי הוא שידבר אליי ככה? עאלק תזכירי לי מי את, כאילו שהוא לא יודע מי אני. כולם פה יודעים מי אני. אני מגייסת את מעט הכוחות שנשארו לי ואומרת בטון הכי מגעיל שיכולתי למצוא: "אסף, אני ממש מתנצלת על ההפרעה, זאת ענבר, מנהלת התפעול, יד ימינו של אמיר, זאת שאחראית שתבצע את העבודה שלך כמו שצריך על התוכנה הזאת, כן זאת אני. בהוראת המנכ"ל - תעזוב את כל מה שאתה מטפל בו או עובד עליו ותעבדו על התקלה. תפתרו אותה עד מחר בבוקר. אני ממתינה לעדכון". מגיע לו. לאפס הזה. שיבין טוב מאוד עם מי הוא מדבר. "אשתדל" אני שומעת אותו אומר וכמעט נחנקת. "מה זה אשתדל??" אני כמעט צורחת "אני ממש לא מתכוונת לאחר בזמנים בגלל שאתה עסוק בעצמך ובאגו הנפוח שלך. תעזוב הכול ותטפל בזה בבקשה". "אשתדל" הוא אומר לי שוב ואני מרגישה שאני מאבדת את זה, אבל כל מה שאני מצליחה להגיד זה "תעדכן אותי" ואני מנתקת את הטלפון. 
בן זונה. מי הוא חושב שהוא? אני מרגישה שהעיניים שלי מתמלאות דמעות. אני מתעשתת בשניות ואוספת את הדברים שלי. אמיר צדק. אני חייבת לסיים את היום הזה. גם ככה הראש שלי טרוד מדי ושום תועלת לא תצא ממנו, אני חייבת להיות מפוקסת ליום חמישי. עדיין לא סיימתי לכתוב את הנאום שלי ועדיין לא סיימתי לערוך את המצגת שלי. זאת ההזדמנות שלנו להפוך מחברת סטארט־אפ קטנה לשחקן מרכזי בעולם ההיי־טק. התוכנה שלנו עוזרת לחברות לבצע בדיקות מוצר על המוצרים המובילים שלהן על מנת לוודא שאכן המוצר משרת את המטרה לשמה הוקם. ומי הוא חושב שהוא האסף האידיוט הזה? כל החברה כבר חודשיים על הרגליים כדי לסיים את המיזם הזה בזמן והוא מרשה לעצמו להתעסק באגו הנפוח שלו. ולמה הוא משפיע עליי ככה? במשך שנים לא ירדה לי דמעה אחת. אני בחיים לא בוכה או מראה רגש. כבר הרבה מאוד שנים, אבל הוא, בשניות מצליח לעצבן אותי ככה ומביא אותי כמעט לכדי דמעות. כנראה שבאמת העמסתי על עצמי יותר מדי לאחרונה ואני חייבת להירגע, להוריד רגע את הרגל מהגז ולנקות את הראש כדי להיות הכי מוכנה ליום חמישי. אני יוצאת מהמשרד שלי, קונה לי משהו לשתות ויורדת לעשן סיגריה לפני שאלך הביתה. אני כבר מדמיינת את האמבטיה המפנקת שאעשה אחרי שאקרע את עצמי בחדר כושר ואז באימון קרב מגע. ספורט תמיד עוזר לי לנקות את הראש. שילוב של כאב ואדרנלין, השילוב האהוב עליי - זה הדבר היחיד שמצליח להרגיע לי את המחשבות ולתת לי שעה של שקט, בלי סיוטים או פלאשבקים שמתישים אותי בלי סוף. בעודי שקועה במחשבות אני רואה אותו חולף על פניי עם איזה מישהו מהצוות שלו. הוא לא אומר לי שלום וגם לא מסתכל לכיוון שלי. מי הוא שיתעלם ממני?? העצבים חוזרים לזרום לי בגוף. אני חייבת לשכנע את אמיר לפטר אותו אחרי ההשקה. לא מעניין אותי כמה מקצועי הוא יכול להיות, לא מתאים שיהיו אנשים כמוהו אצלנו בחברה. אמיר עבד כל כך קשה כדי להקים את החברה הזאת. עבר ממשקיע למשקיע, עמל ימים ולילות על רעיונות ובפגישות ולא ויתר, ואפילו שבהתחלה כולם סירבו לרעיון שלו, הוא האמין בעצמו וידע שהוא יכול לשנות את עולם ההיי־טק בארץ עד שלבסוף הצליח לגייס את הכסף הנדרש להקים את החברה, ולא מגיע לו שאיזה נאד נפוח עם אגו בגודל של אוקיינוס יהרוס לו את ההזדמנות. 
פתאום אני קולטת עיניים חומות עם מבט חודר מסתכלות עליי. אני מרגישה אותו כל כך קרוב אליי, אפילו שהוא יושב רחוק ממני. בכלל לא שמתי לב שהסתכלתי עליו עד שהמבט שלו תפס אותי. אני משפילה את המבט שלי. צמרמורת עוברת לי בגוף. מה קורה פה? למה הוא משפיע עליי ככה? אני מנערת את הראש שלי, מכבה את הסיגריה ומתחילה לצעוד לכיוון הדירה שלי. המשך היום עובר יחסית רגוע, אני קורעת את עצמי בחדר כושר ומספיקה גם לשיעור קרב מגע. היכולת להגן על הגוף שלי נותנת לי מעט נחמה.

אני מגיעה לדירה שלי בשדרות רוטשילד בתל אביב, דירת שלושה חדרים, לא גדולה מדי אבל גם לא קטנה מדי. מספיקה לי בדיוק למה שאני צריכה. יש לי חדר שינה, ועוד חדר עבודה וסלון ואפילו עשיתי לעצמי איזו מרפסת מאולתרת שאוכל לעשן בה כשמתארחים אצלי אנשים שלא מעשנים. ירקתי הרבה דם כדי שאוכל להרשות לעצמי אותה, אבל המיקום המרכזי שלה, הקרבה שלה למשרד ועצם הידיעה שיש לי מקום מפלט משלי - שווים כל שקל. לרגע אני מתפתה לשבת על המחשב ולבדוק אם התקבלו מיילים חשובים, אמיר לא מאמין במיילים מהטלפון. הוא אומר שכשיוצאים מהעבודה לא צריכים להמשיך לעבוד. הוא כן מאפשר עבודה מהבית במידת הצורך, כי לפעמים יוצאים לפגישות או שיש איזה הורה עם ילד חולה בבית שצריך להיות זמין, אבל לא מהטלפון. זה קדוש מבחינתו. זה אחד הדברים שעושים אותו בוס כזה מדהים. אני לא מספיקה להתיישב ליד המחשב כשהטלפון שלי מצלצל ועל המסך כתוב 'סיון אחות על מלא שמנסה להשכיב אותי'. 
"מה קורה אחותי?" אני עונה לה. 
"מה שלום אשכית הפלא שלי?" סיון שואלת אותי. 
"אשכית הפלא שלך עסוקה. אמרתי לך לא להטריד אותי עד יום חמישי", אני אומרת ויודעת שזה יעצבן אותה. "סתמי את הפה שלך. אני אתקשר מתי שבא לי וכמה שבא לי. אני לא עוד אחת מהעובדות שלך ואני בטח לא עובדת לפי הלו"ז שלך. עכשיו תזיזי את התחת היפה הזה שאני אוהבת למקלחת, תלבשי את השמלה הזאת שלך עם המחשוף ואת נעלי עקב הזונה שלך - אנחנו יוצאות היום". 
"אוי שיט, שכחתי שקבענו, אחותי אני גמורה. בקושי ישנתי בלילה. שוב". 
"מעניין לי את הוואגינה. עופי למקלחת". 
ואני יודעת שאין לי דרך לצאת מזה, כי כשאני מבטיחה משהו אני תמיד מקיימת, וגם סיון. 
"בסדר, אבל אני לא שוכבת איתך" אני אומרת לה וצוחקת. 
"תעשי מפשעות ליתר ביטחון, את יודעת שאני אוהבת חלקות" אני צוחקת ומנתקת. 
כמה שהיא משוגעת, סיון היא הדבר הכי שפוי בחיים שלי. הכרתי אותה בתואר כשעוד הייתי בסדר, זאת אומרת שהייתי בטוחה שאני בסדר, שחשבתי שהדחקתי הכול והצלחתי לקבור את זה. כשהייתי בטוחה שזה מאחוריי. היינו שותפות במעונות והיינו יוצאות ומשתכרות מלא. שתינו למדנו מנהל עסקים, סיון עשתה את ההתמחות שלה בשיווק ואני עשיתי את ההתמחות שלי בניהול פרויקטים. הייתה תקופה קצרה שעוד עבדנו יחד, אבל אי אפשר לעבוד עם החברה הכי טובה שלך, את עסוקה מדי בלרכל כל היום, אז מהר מאוד התפצלנו וכל אחת מצאה את המקום שלה. סיון הפכה למנהלת שיווק בכירה באיזו חברה של פלצנים, אבל היא מאוד אוהבת את העבודה שלה והבוס שלה חולה לה על התחת אז היא עושה מה שבא לה פחות או יותר. סיון היא היחידה שמכירה אותי ואת העבר שלי, או לפחות חלקים ממנו, היחידה שסיפרתי לה והשבעתי אותה בכל היקר לה שהיא בחיים לא מספרת את הסוד שלי. את העבר שלי. היא האישה הכי חזקה והכי מכילה שאני מכירה. היא איבדה את אבא שלה בגיל צעיר, ואז אחרי כמה שנים אימא שלה לקתה בדיכאון קשה ומאז היא מאושפזת במוסד סגור. סיון גידלה כל השנים האלה את האחים שלה כאילו הייתה אימא שלהם. היא האדם הכי אופטימי ומלא שמחת חיים שאני מכירה, היא תמיד יודעת מה להגיד או מתי לא להגיד כלום והיא תמיד יודעת להוציא ממני חיוך.
אני ממלאת לי אמבטיית קצף מפנקת ומוזגת לי כוס יין, שוקעת בתוך המים החמימים, אני עוצמת את העיניים ולרגע החיים שלי יפים, אבל אז אני רואה את הפנים שלו, של הסיוט שלי, מגיעות לי לתוך המחשבות. אני יכולה ממש לראות את הפנים שלו ולהריח אותו והגוף שלי מתמלא בחילה. אני רצה לאסלה, כולי עוד מלאה בקצף, ומקיאה עד שלא נותר לי עוד מה להקיא ואני פשוט יושבת ומחבקת את האסלה ובוכה. 15 שנים לא חשבתי על הסיוט שלי, אבל אז, לפני כמה שבועות ראיתי אותו עובד ברחוב בזמן שאני ואמיר ישבנו בבית קפה ועברנו על רשימת עובדים פוטנציאליים לחברה. באינסטינקט פשוט זינקתי והתחבאתי מתחת לשולחן, חיבקתי חזק את הברכיים שלי והתנועעתי קדימה ואחורה. פתאום כל האוויר יצא לי מהגוף ולא הצלחתי לנשום. אמיר נבהל ולא ידע מה לעשות אז הוא התקשר לסיון שתבוא לקחת אותי. רק היא יודעת תמיד מה לעשות. אמיר ניסה מספר פעמים לשאול אותי על המקרה הזה, אבל כל פעם מחדש נפנפתי אותו ושיניתי נושא. אסור שיידע. אסור שאף אחד יידע. מהיום שבו ראיתי את הסיוט שלי ברחוב - הוא מגיע אליי במחשבות ובסיוטים. כמעט בכל פעם שאני עוצמת את העיניים שלי הוא מגיע אליי. מזכיר לי מה עברתי, רודף אותי, מאיים עליי. 
אני מכריחה את עצמי לקום, נחושה לא לתת לסיוט שלי להרוס לי שוב את החיים, אני שוטפת פנים, מתלבשת ומתאפרת כדי לטשטש את האסון הזה שנקרא הפרצוף שלי.
***
אני מגיעה לפאב קצת אחרי השעה שאני וסיון קבענו. היא עדיין לא דיברה איתי ואני לא רואה אותה בפנים. אני מתיישבת ומזמינה לי את היין האהוב עליי, בינתיים אני מסמסת לה 'איפה את יא זונה? את מאחרת'. אני מסיימת את הכוס השנייה ומזמינה את הכוס השלישית כשהיא עונה לי שהזעיקו אותה למוסד שאימא שלה מאושפזת בו והיא מקווה לסיים ממש בקרוב ולהצטרף אליי. 'בינתיים תנסי קצת להיות זונה בעצמך ותפלרטטי טיפה, אולי סוף־סוף מישהו יפתח אותך' היא כותבת לי ואני צוחקת. 'מטומטמת' אני עונה לה ומניחה את הטלפון על השולחן. היין מתחיל להשפיע עליי, בעיקר בגלל שבקושי אכלתי משהו לארוחת ערב וכל מה שכן אכלתי במשך כל היום - הקאתי. 
אני מדליקה סיגריה ועוצמת את העיניים. פתאום אני מרגישה צמרמורת בגוף. אני פוקחת את העיניים ורואה שוב את העיניים החומות עם המבט החודר, מסתכלות עליי. אני מנסה להשפיל מבט אבל העיניים שלו מושכות אותי כמו אש ואני לא מצליחה להפסיק להסתכל עליו. המבט שלו כל כך חודר שאני מרגישה את כל הגוף שלי בוער. אני לוגמת עוד מהיין שרק מגביר את תחושת החמימות שעוברת לי בגוף. יש משהו, במבט שלו, מהפנט. אני עדיין חושבת שהוא אידיוט, לא מהטיפוסים שאני אוהבת, למרות שאין באמת טיפוס שאני אוהבת. כל גבר שניסה להתקרב אליי עד היום קיבל בחורה קרה וסגורה. היו כמה שגם הצליחו להכניס אותי למיטה, אבל הייתי נעלמת להם שנייה אחרי שהאקט היה נגמר. לא הצלחתי ליהנות ולא הצלחתי להרגיש שום דבר. אבל המבט של אסף נוגע בי, בחיים שלי לא האמנתי שמבט אחד יכול לעשות תחושות כאלה בגוף. יש משהו מסקרן בעיניים האלה, כאילו כבר ראיתי אותן פעם. ואני חייבת להבין - למה הוא כל כך משפיע עליי? אבל אני יודעת שאם רק אתן לזה הזדמנות הוא בטח יפגע בי. וגם אין סיכוי שגבר כמוהו ירצה בכלל מישהי כמוני, וגם למה אני חושבת על זה בכלל? אני חייבת להישאר מרוכזת כדי לסיים את המיזם של אמיר ושלי בזמן. אני מאשימה את היין ואת כל היום הקשה הזה.
לא שמתי לב בכלל שהסיגריה שלי נגמרה. אני באה להדליק עוד אחת, אני מרימה שוב את המבט שלי ואז בבת אחת הנשימה שלי נעצרת. אני רואה גבר עומד עם הגב אליי, נראה בדיוק כמו הסיוט שלי מאחורה. הדופק שלי מתחיל לעלות והפה שלי יבש. החדר מתחיל להסתובב. הכול נהיה שחור. הלב שלי דופק כל כך חזק שאני בטוחה שכל מי שיושב בפאב כרגע יכול לשמוע אותו. אני לא מצליחה לנשום, וגם לא לזוז. אני מנסה להרים את הטלפון כדי להתקשר לסיון שתבוא להציל אותי אבל לא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה. אני משותקת. לרגע אני שוב ביער. לא רואה ולא מרגישה כלום מלבד העיניים השחורות שלו, מלאות בארס. אבל הפעם אני יודעת שאף אחד לא יבוא להציל אותי. או שגם אז לא הצילו אותי ובכלל דמיינתי. אולי בכלל אני כבר מתה, כי ככה אני מרגישה כבר שנים. אני מצליחה להריח את העצים הרטובים. הכול מסתובב לי. אני יודעת שגם אם אצעק הכי חזק - אף אחד לא ישמע אותי. הוא וידא שלא ישמעו אותי. כמה שרציתי שיאהב אותי, אבל מהמבט השחור שלו אני מבינה שהוא אף פעם לא אהב אותי. וכך גם אף אחד אחר לא יאהב אותי. הוא לקח את מעט הנשמה שנשארה לי וריסק אותה. ניפץ אותה לרסיסים והשאיר אותי חלולה.
אני מכריחה את עצמי לנשום, לחשוב, אני יודעת שאני חייבת לעוף מפה. אני מצליחה להתרומם אבל אני מאבדת שיווי משקל, מועדת ומעיפה את כוס היין שלי. כל היין נשפך עליי והכוס מתנפצת על הרצפה. הראשים של כולם מסתובבים לכיווני, כולל הראש של הגבר הזר שמולי, ואני מבינה שזה בכלל לא הוא. הוא רק נראה כמו הסיוט שלי מאחורה. אני מובכת, כל השמלה שלי רטובה. אני מרגישה את הדמעות זולגות להן על הפנים שלי, אני תופסת את התיק שלי ואת הז'קט ובורחת החוצה. האוויר הקר עוזר לי לנשום. אני מדליקה סיגריה ונושמת את העשן הרעיל שלה לתוך הריאות שלי. זה אבסורד שהרעל שאת מכניסה לעצמך לגוף הוא זה שעוזר לך להחזיר את האוויר לנשימה. אני נרגעת ונזכרת שיצאתי משם בלי לשלם. אני קמה וצועדת לכיוון הכניסה, מחפשת בתיק שלי את האשראי אבל נתקלת במישהו. אני מרימה את המבט שלי ורואה עיניים חומות עם מבט חודר מסתכלות עליי. לא יודעת למה, אבל לרגע אני שמחה שהוא פה. שהוא לידי. אני ממשיכה ללכת פנימה והוא תופס לי את היד ומושך אותי. "לאן את הולכת?" אסף שואל בקול שקט. היד שלו עדיין מחזיקה את היד שלי ואני מרגישה חשמל זורם לי בגוף. "זה לא עניינך" אני עונה לו ומנסה להיחלץ מהתפיסה שלו, למרות שעמוק בפנים אני לא רוצה שהוא יעזוב לי את היד. "כבר שילמתי" הוא אומר. אני נעצרת ומסתכלת עליו. 
"מה זאת אומרת? שילמת עליי?" 
"שילמתי על המשקאות שלך. את לא נראית לי כמו מישהי שמשלמים עליה" הוא אומר והמבט שלו רציני. אני מתחילה לצחוק ולמלמל לעצמי "דווקא חברה שלי אמרה לי שאני צריכה להיות זונה היום". וואו, אמרתי את זה בקול רם? אין לי מושג, כנראה שאני ממש שיכורה. "את רועדת" הוא אומר לי ושם עליי את הז'קט שלי, מתעלם ממה שאמרתי או שבכלל לא שמע אותי. "בואי, אלווה אותך הביתה". 
"אין צורך, תודה. אני בסדר. אני לא צריכה עזרה, בטח לא ממך" אני אומרת לו אבל לא מתכוונת למילה ממה שאני אומרת. משהו בו מושך אותי. אני מזיזה ממנו את המבט שלי, מחשש שהעיניים שלי יבגדו בי. לא רוצה שיראה אותי חלשה. אף אחד לא רואה אותי חלשה. 
אנחנו מתחילים ללכת לכיוון הבית שלי, הוא צמוד אליי אבל לא נוגע. עוטף אותי בביטחון מבלי לגעת בי. בחיים שלי לא הרגשתי ככה. אני מגיעה לכניסה לבניין שלי, מסתובבת אליו ואומרת לו "עכשיו אתה יכול ללכת, זה לא שתקבל זיון או משהו כזה".
"גם אם היית מתחננת אליי לא הייתי מזיין אותך היום. לא ככה" הוא אומר לי במילים מלאות כוונה ומתקרב אליי. אני באה לפתוח את הפה כדי להגיד משהו אבל הוא מקדים אותי ואומר "תירגעי, אני רק רוצה לוודא שאת בסדר. את שיכורה ומשהו קרה לך מקודם, היית נראית כאילו ראית רוח רפאים ואני רק..." 
"אתה רק מה?" אני שואלת אותו והפעם זו אני שמתקרבת אליו והפנים שלנו כל כך קרובות. 
"בואי" הוא מחזיק לי את היד ומושך אותי להיכנס לבניין שלי.
אנחנו נכנסים לדירה שלי ואסף נשאר לעמוד ולא הולך. "אתה רוצה משהו לשתות?" אני שואלת אותו מנימוס למרות שהנוכחות שלו אצלי בבית מרגישה לי מוזר ואני רק רוצה שילך. אני בחיים שלי לא מכניסה גברים זרים הביתה ואני לא אוהבת להיות לבד עם גבר שאני לא מכירה. זה תמיד מלחיץ אותי. אבל משום מה הפעם אני לא לחוצה. יש בו משהו שמשרה עליי ביטחון. אני בטוחה שהוא לא ינסה לפגוע בי. או לפחות אני ממש מקווה. אני מסתכלת עליו והוא הרבה יותר יפה ממה שזכרתי, ופתאום גם לא נראה כזה אידיוט. זה בטח האלכוהול. הוא גם לא מנסה לגעת בי או להתקרב אליי יותר מדי. ואני מנסה לא לפתח ציפיות. אני גם ככה שיכורה. 
"את צריכה ללכת לישון" הוא אומר וקוטע לי את המחשבות. "כן" אני מצליחה להגיד ולא מורידה ממנו את העיניים. הוא כזה יפה. איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו?
"אני רק מקווה שאת מתכוונת להתקלח קודם, כי את מסריחה מיין" הוא אומר ומחייך אליי. אני מסמיקה. "אני אחכה לך פה, רוצה לוודא שאת בסדר". "ממש אין צורך" אני אומרת לו אבל מבינה שהוא לא מתכוון ללכת, אז אני לוקחת איתי את הפיג'מה שלי למקלחת. 
כשאני יוצאת מהמקלחת אני רואה שהוא התיישב בחדר שלי על הכיסא. אני נכנסת למיטה ושנייה לפני שאני נרדמת אני קולטת את הוויברטור שלי על השידה ליד המיטה ומתפללת בלב שהוא לא שם לב אליו. אני מנסה לשכנע את עצמי שגם ככה חשוך, וגם ככה הוא בטח מרוכז רק בעצמו אז אין מצב שהוא שם לב, אני חושבת לעצמי ונרדמת.
בבוקר אני מתעוררת ואין לו כמעט זכר, למעט שמיכה וכרית שהשאיר על הכיסא. הוא נשאר פה כל הלילה? למה? אני לא מצליחה לקרוא אותו. מצד אחד במשרד הוא כזה נאד נפוח שמרוכז רק בעצמו ובטוח שהשמש זורחת לו מהתחת, ומצד שני אתמול הוא היה כזה ג'נטלמן, העיניים שלו היו רכות ומלאות דאגה, או שאולי בכלל דמיינתי את זה? נראה לי שאני מתחילה להשתגע. אני לוקחת כדור לכאב ראש שמתחיל לתת את אותותיו, מכינה לי קפה ומסיימת להתלבש. אני רואה שהטלפון שלי מחובר למטען אבל אני לא זוכרת שהטענתי אותו בלילה, בכל מקרה אני אסירת תודה על כך, כיוון שהיום אצטרך לעשות המון טלפונים כדי לוודא שאנחנו עומדים בזמנים ולא היה מתאים לי להיתקע בלי סוללה בטלפון.
אני קולטת פתק על השידה שלי ליד הוויברטור שרשום עליו 'בקרוב כבר לא תצטרכי אותו'. אני מחייכת ומסמיקה ומחייכת שוב. הוא בטח סתם רצה להביך אותי. איזה חרא הוא. ושוב מחייכת.