לאור שם משמואל

פתח דבר
עונג מאמת יצמח

תורת אמת

קוצק! אש האמת יוקדת ובוערת בסנה. האמת אינה נתונה לפשרה ואינה מתירה הקלה או ויתור כלשהו של אדם לעצמו. כך גם ובמיוחד בלימוד תורה. חתנו של הרבי מקוצק, רבי אברהם בורנשטיין (הרבי מסוכטשוב), בעל ה"אבני נזר", כתב בהקדמה לספרו "אגלי טל" (על ט"ל - 39 מלאכות שבת):

"ויען אברהם ויאמר" כי מעודו היה ממבקשי החכמה. מצעירותו לימדו אביו דרכי פלפול ולימוד ובגיל עשר כבר חידש חידושי תורה. "אח"כ נכנסתי לפני ולפנים לבית חמי, אדמו"ר מקוצק, מקור החכמה והתבונה. ממנו דרכי העיון למדתי, וממנו התוודעתי מה ייקרא חידושי תורה באמת".

תורת אמת מחייבת כותב להיות מקורי

מי שאינו עושה פשרה בליבו, לא כותב חידושי תורה שיש בהם שמץ של אילוץ, דחק, או ספק של אמת. בוודאי שלא יכתוב דברים שאין בהם חידוש מקורי, המשרתים רק צורך אישי להיחשב, להתבטא ולומר דבר אף כשספק אם יש בו דבר. על כן בבית המדרש שהאמת ניצבת בבסיסו, נמצא ממילא מטבע הדברים כי חידושיו של ה"אבני נזר", הם כה מקוריים וחדשניים. זאת ועוד, מבחנה של האמת בעקביותה. אמת אינה משתנה ואינה מתאימה את עצמה. היא נכונה בכל מקום ואינה נסתרת משום מקור. על כן, בבית מדרש של תורת אמת נמצא כי חושבים ומחשבים האם נכונה היא הסברה בשורשה ובעומקה מבחינת הגיונותיה, האם ירדה לשורש הדברים והגיעה לחקר האמת, והאם מתאימה היא בכל היבט ובכל זווית לכל אחד מן המקורות. אכן, חידושיו של ה"אבני נזר" כה מחושבים ומדוייקים, מרהיבים בעומקם, ומענגים בחידושם.

"שם משמואל" - ומקצת שבחו בפתח דבריו

האמור ביחס ל"אבני נזר" נכון כהווייתו גם לספר שכתב בנו של ה"אבני נזר", רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, בספרו "שם משמואל". הספר "שם משמואל" על פרשות השבוע ועל מועדי ישראל מבוסס על דברי אביו של המחבר, בעל ה"אבני נזר" ומביא גם מדברי סבו הרבי מקוצק. אך המחבר, פיתח את הדברים והוסיף להם נופך משלו, בבחינת "אין עומק שאין דרגה עמוקה ממנו".

המעיין בספר "שם משמואל" נפעם מן המקוריות ומזווית הראייה החדשה, מן ההתאמה השלמה של המהלך לכלל המקורות ב"חשבון" מרהיב, ומן היופי המתעורר משלמות הדברים.

כל קטע בספר "שם משמואל" - מסב עונג צרוף. חן הוצק בשפתותיו. חן יוצא מן הכלל. נדיר וייחודי. יש חן שהוא שובה עין ויש חן שהוא שובה לב.

מכירים אנו לימוד בבקיאות, ולימוד בעיון. אבל, יש גם לימוד של הפנמה ושינוי. לימוד שבעקבותיו המְעַיֵּן משתנה. הדברים חודרים אל ליבו. שובים את ליבו!

לימוד מַפְנים הוא ביטוי לאמת חדורה וחודרת ואין שובה לב ומהנה כדבר אמת!

אכן, בקוצק היה שגור הביטוי: "למד להפנים אל תוכך", וכאשר חסיד סיפר לרבי מקוצק כי למד את כל הש"ס שאל אותו הרבי: "אבל מה הש"ס לימד אותך?"

ההפנמה היא פועל יוצא מתחושת המעיין כי נחשף לדבר אמת. אכן, תורת אמת של קוצק חריפה היא ובה בעת - קליטה היא, כי אמת חודרת אל הלב וקונה בו שביתה.

קטעים מן הספר דנא זכיתי להציג בפני קהלים שונים. מכנה משותף אחד היה לכולם. הדברים התקבלו בהנאה יוצאת דופן. דברי תורה של ה"שם משמואל" נשתו בצמא, הסבו עונג, הותירו רושם עז, הקסימו ושבו את הלבבות.

עונג שהוא מצווה

מסתבר כי ה"אבני נזר" היה מודע לכך שדבריו מסבים למעיינים הנאה רבה. על כן מצא לנכון לכתוב בהקדמה לספרו "אגלי טל" כי הנאה ועונג מלימוד תורה - מותרים הם.

אכן, בעולם הערכים של אדם רציני המבקש לעמול ולשקוד על העיון, יש להמיר את המענג, הנוח והערב ולחתור למה שראוי, נכון ומועיל. מפתיע על כן לפתוח את ספרו של הרמח"ל "מסילת ישרים" ולמצוא בפרק א', כי "האדם לא נברא אלא להתענג על ה'". האם ייתכן כי תכלית בריאת האדם היא עונג? כן, משיב הרמח"ל - עונג רוחני הנובע מקרבת ה'.

בדומה לכך מבהיר ה"אבני נזר": "ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת מבני האדם הטועים מדרך השכל, בעניין לימוד תורה הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד תורה כל כך לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג, והוא רק לשם מצווה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו". גישה זו דוחה ה"אבני נזר" מכול וכול ומגדירה כטעות מפורסמת. "אדרבה, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעים בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה".

ה"אבני נזר" מביא את דברי הזוהר כי יצר הטוב ויצר הרע גדלים שניהם - מתוך שמחה, ומקום שבו העונג והשמחה נובעים מלימוד תורה - גדל היצר הטוב! אכן, אם אדם לומד רק כדי ליהנות הרי שזה לימוד שלא לשמה. אבל "הלומד לשם מצווה ומתענג מלימודו - הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש כי גם התענוג - מצווה".

נראה כי ה"אבני נזר" היה צריך לכתוב את הדברים הללו אודות תענוג מלימוד תורה, מכיוון שזו התוצאה הנגרמת מטבע הדברים למעיין בדבריו.

הרמוניה יוצרת יופי

מה גורם עונג כה רב למעיין, כשמוצגת בפניו סברה הקולעת אל האמת?

נראה כי כדי להבין נקודה זאת מן הראוי לעמוד על חוליה עיונית הטמונה בהבנת מושג היופי. המהר"ל מסביר כי יופי הוא תופעה הנובעת ממזיגה ושלמות של גוף ונפש. נפרט קמעה.

א. בספר משלי (ל"א, ל' - בפרק שלפי חז"ל במדרש תנחומא נאמר כהספד של אברהם לשרה) נאמר: "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל". אם היופי הוא שקר, כיצד משבחים חז"ל את יופיה של שרה ורש"י (בראשית כ"ג, א') מציין כי "בת עשרים כבת שבע ליופי"?

ובכלל, האם ילדה בת שבע יפה יותר מאשר אישה בת עשרים בשיא פריחתה?

ב. הכתוב מציין במקומות רבים את יופיו של אדם:

על רחל נאמר (שם כ"ט, י"ז): "ורחל הייתה יפת תאר ויפת מראה";

לגבי יוסף כתוב (שם ל"ט, ו'): "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה";

לגבי אסתר נאמר (אסתר ב', ז'): "והנערה יפת תאר וטובת מראה";

לגבי דוד נאמר (שמואל א', ט"ז, י"ב): "והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי".

הכתובים מציינים את היופי וחז"ל משבחים אותו. במסכת בבא מציעא (דף פ"ד, עמ' א') מצינו "אמר רבי יוחנן אני האחרון שנשארתי מיפי התואר של ירושלים". הגמרא מציינת כי מי שרוצה לחזות ביופיו של רבי יוחנן ייקח גביע של כסף בעת יציאתו מידי הצורף, כשהוא בוהק ממראה להב האש, ימלא אותו בגרעינים של רימון, יקיף את שפת הכלי בעליו של ורד אדום, ויניח את הכלי באזור הדמדומים שבין חמה לצל. הזוהר שיעלה מכלי זה הוא מעין יופיו וזוהר פניו של רבי יוחנן.

ובכן, מהי חשיבותו של היופי?

ג. המהר"ל בספרו "גור אריה" שואל שאלה זו ומשיב כי הכתובים אינם עוסקים ביופי גופני וחיצוני, אלא ביופי הנובע מהשתלבות, מזיגה ושלמות של גוף ונפש. ברם, שאם היופי חסר ערך, מה המעלה בכך שיש לאדם מלבד שלמות הנפש גם שלמות הגוף? ומה הקשר בין יופי של אדם לבין שלמות הנפש שלו?

ד. יופי נתפס בעינינו כדבר שהוא אסתטי ונעים לעין, וכדבר שיש בו הרמוניה ומיזוג נאה בין מרכיבים שונים של גוון וצורה. אולם, המהר"ל בספרו "דרך חיים", על המשנה במסכת אבות (פרק ו', משנה י'), מבאר כי היופי נובע "מעניין אלוהי שיש בנבראים, מכיוון שאין היופי מתייחס אל הגשמי כלל". כלומר, יופי נובע מהארה אלוקית פנימית השופעת וניכרת כלפי חוץ. יופיה של זריחה או שקיעה אינה נובעת מן הצורה הפיסית של השמש המפציעה או השוקעת, אלא מכך שניכר בה כוח אלוקי. כמו כן, אדם מאושר וקורן, או אדם בעל שאר רוח, עניו ובעל קסם אישי - יפה בעינינו, שכן ניכרת בו זוהרה של הנשמה. האור האלוקי השורה בו פורץ ובוקע מבעד למעטה הגופני שלו.

ה. דוגמא מובהקת ליופי שאינו נובע משלמות פיסית ואסתטית, אלא מאור אלוקי הנחזה מבעד למעטה החומרי — מצוי ביופיה של ירושלים. בגמרא במסכת קידושין (דף מ"ט, עמ' ב') נאמר כי "עשרה קבים של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל שאר העולם". המהר"ל, בספרו "חידושי אגדות" שם, מבאר כי "היופי שייך דווקא לארץ שיש בה קדושה מופשטת, כי היופי הוא זיו האור". כלומר, ההארה הרוחנית והקדושה של דבר היא מקור יופיו.

ו. המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" (על מסכת נדרים דף נ', עמ' ב') מציין את דברי הפסוק (קהלת ח', א'): "חכמת אדם תאיר פניו" ומבאר, כי "דבר זה כמו שהיה אצל משה שנאמר בו (שמות ל"ד, כ"ט): "כי קרן עור פניו" - ואין היופי ההוא יופי גשמי אלא אור נבדל שראוי לבעל שכל, כי החכמה היא אור בוודאי". כלומר, האור האלוקי הוא שניבט מן האדם ומאיר את פניו.

ז. בהתאם להסברו של המהר"ל נראה, כי דברי משלי על "שקר החן והבל היופי" מתייחסים לאסתטיקה הפיסית השטחית, ולמעטה החומרי של האדם. יופי זה הוא דבר הבל, שכן אין בו ממשות והוא חולף ועובר עם השנים. לעומת זאת, רוחו של האדם מתחשלת והולכת עם הזמן. יופיו הפנימי גובר ככל שדבר אלוקים חודר אל תוכו ומעצב את הווייתו והוא מקבל "הדרת פנים". במקרה זה בוקע מן האדם אור אלוקי, שמבטא יופי מסוג אחר - נצחי. זהו היופי של שרה. על כן, כאשר שרה הייתה בגיל עשרים, כשהגוף החומרי בשיאו, הייתה יפה כבת שבע, שלא טעמה טעם חטא. יופיו של ילד נובע מן התום שלו. מכך שדבר אלוקים מפעם בנשמתו בלא שהושחת מעכירותו של החומר ומדברו של היצר. יופי זה הוא ששיבחו המקראות לגבי רחל, אסתר, יוסף ודוד. יופי זה הוא ששיבחו חז"ל ביחס לרבי יוחנן והוא שהומשל לכוס של כסף בוהקת באור דמדומים, שממנה עולה ניצוץ.

ח. הנה כי כן, החומר עכור הוא ויופיו אינו אלא מעטה חיצוני שמתמוגג כמו הבל. היופי האמיתי הוא ניצוץ אלוקי פנימי הבוקע ממעמקי החומר ומבהיק באור הדמדומים של ההוויה. ההרמוניה והשלמות הרוחנית הנשקפות מבעד לחומר - הם המעוררים השתאות והתפעלות.

עונג מאמת יצמח

מעתה נראה כי בידינו מפתח להבנת החן הנעוץ בדבר אמת:

- יופי נובע מהרמוניה ושלמות.

- אין דבר הרמוני ושלם יותר מן האמת.

- לכן סברה שיש בה אמת היא שכיית נוי ויופי.

- סברה עמוקה, שיש בה אמת, היא גם הישג רוחני.

- יש בה הרמוניה ושלמות ויש בה נוי אמיתי שהוא שגב. זוהי פסגה.

- אדם הנוגע בפסגה מרגיש תחושת הישג.

- מתחושת הישג מפיק אדם עונג אמיתי ושביעות רצון.

- על כן, עונג מאמת יצמח!

אמת מעונג תצמח

עונג מאמת יצמח. אך נראה שגם ההפך נכון ואמת תצמח מעונג.

העונג הוא הדרך להגיע לחקר האמת.

ה"אבני נזר" הבהיר, כאמור, כי הלומד ומתענג על לימודו הרי שגם התענוג - מצווה. הוא אף הבהיר כי "עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעים בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה". אך נראה כי עונג זה, המביא לידי דבקות, נחוץ גם כדי להגיע לחקר האמת. הכיצד?

עמד על כך ה"שם משמואל" בדבריו על פרשת במדבר (שנת תרע"ה) בהם באר את דברי חז"ל (במדבר רבה א', ו') כי התורה ניתנה בשלושה דברים: באש, במים ובמדבר.

באש שנאמר (שמות י"ט, י"ח): "והר סיני עשן כולו";

במים שנאמר (שופטים ה', ד'-ה'): "גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. זה סיני מפני ה' אלוקי ישראל";

במדבר שנאמר (במדבר א', א'): "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". לכאורה, לא ברור מה פשר הדברים? וכי יש השפעה סביבתית והתוכן משתנה לאור הנסיבות?

"שם משמואל" מבאר כי בדברים אלה לימדו אותנו חז"ל כי תורה נקנית בשלושה דרכים:

א. באש - "רשפי אש שבלב האדם להיות הומה ומהמה לתורה".

הלהט הפנימי, אש ההתלהבות, סיעור המוחות וסער הלבבות הם תנאי לעלייה רוחנית.

הרבי מקוצק נהג לומר: "אין לך כנהר של מים לטהרה. אבל, כשהוא קפוא אפשר לחרוט עליו צלם". אדם מעמיק לחשוב כשעניין מלהיב אותו, שובה את ליבו, מלהיט את נשמתו וחשוב לו מכול. על עמלק נאמר (דברים כ"ה, י"ח): "אשר קרך בדרך". הוא ניסה לקרר את הרגש, לצנן את הלהט, להביא ל"מחשבה קרה" שלכאורה היא שקולה יותר, ובפועל משמעותה כי האדם לא ישקיע את כל נפשו ומאודו באמונתו ובתורתו וממילא לא יתאמץ בכל כוחו להגיע לחקר האמת. על כן, קדמה מחיית עמלק למתן תורה, ותנאי ללימוד תורה הוא חום הלב, להט הרוח, אהבה רבה, דבקות ועונג!

ב. במים - "מן המים באים כל התענוגים, כמו שכתב רבי חיים ויטאל ב'שער הקדושה', וממים שבמוח התענוג בשכל".

עונג העיון ניצב בבסיס חקר האמת, שכן כדי לרדת לעומקם של דברים לא די בלהט פנימי המדרבן לפעולה רצופה, אלא צריך שני דברים נוספים:

- להתמקד. ריכוז מלא והתעניינות בנושא אחד בלבד, שבו מוצא האדם את כל סיפוקו. "לצמצם את כל חכמתו ובינתו ודעתו לתורה, ויהיה כל תענוגו בתורה".

- שלוות הנפש. "שיהיה לו שלוה ומנוחה בתורה, שזמן עסקו בתורה יהיה עיקר מנוחתו".

ג. במדבר - לאיש האמת אין בעולמו כלום מלבד האמת. הסביבה כולה היא עבורו כמדבר שאדם עובר בו מתוך שיקולי תועלת בלבד, בלי שהסביבה תעורר בו עניין כלשהו.

"היינו שלא יהיה מצורף להבלי עולם, ותהיה תכלית כוונתו בעֹסקו בעסקי עולם, למען יגיע על ידם לתכלית נרצה, וכמו העוֹבֵר במדבר שהכוונה להגיע אל הישוב, והמִדְבָּר הוא רק אמצעי לעבור בו אל מקום הנרצה אצלו".

ודוק, קשה מאוד לחתור ולהגיע לחקר האמת. הדבר דורש יגיעה רבה ותעצומות נפש בבחינת "מי יעלה בהר ה'"? (תהילים כ"ד, ג'). יתרה מכך, יגיעה זו ותעצומות נפש אלה מחייבים התמדה ויש להחזיק בהם לאורך זמן, בבחינת "ומי יקום במקום קודשו"? (שם).

לימוד תורה לאמיתה מתאפשר אפוא רק כאשר אדם מתענג על הלימוד ונהנה מכל רגע. במקרה זה הוא לומד בכל ליבו, דבק בלימודו ומוצא בו את שלוות ואהבת נפשו ומקור לדבקות ולעונג שאין שני לו.

העונג הוא אבן יסוד בדרכי הלימוד

אמור מעתה כי העונג הוא אבן יסוד בדרכי הלימוד. תורת אמת היא עונג ולא משֹא.

ה"שם משמואל" מביא בהקשר זה את דבריו המרהיבים של רבי יעקב קראנץ ("המגיד מדובנא") בספרו "אוהל יעקב", לביאור הכתוב (ישעיהו מ"ג, כ"ב): "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" - "משל לסוחר שמסר לסַבָּל לשאת עבורו תיבה קטנה מלאה אבנים טובות אל מקום מלונו.

השליח פגש את הסוחר בשוק ואמר: 'עשיתי שליחותך. תן לי את שכרי כי עייפה נפשי מהמשׂא הכבד שנשׂאתי לך'. ויהי כשמוע הסוחר ויספוק את כפיו ויאמר: 'אם משׂא כבד נשׂאת אין זה שלי כלל, ונתחלף לך משׂאי במשׂא של מישהו אחר'. כך הנמשל - אמר ה': 'ולא אותי קראת יעקב' - המשא שנשאתם אינו שלי, 'כי יגעת בי ישראל' - מאחר שיָגַעְתָּ - לא קראת כלל אותי".

אמת מעונג תצמח ותצמיח

לא לשווא מתפללים אנו בכל שחר, בצמידות לברכות התורה: "וְהַעֲרֶב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל". לימוד תורה אמוּר להיות ערֵב, מתוק ומענג וכדי להיות למדן צריך "טעם בלימוד". עמל רב נדרש כדי להגיע לתורת אמת, וכדי לעמול באמת ולהתמיד בכך - יש להפיק טעם מן הלימוד. אך יש שכר לעמל התורה והוא מניב אמת צרופה ומרהיבה שהעיון בה מענג.

הווי אומר כי אמת מעונג תצמח ותצמיח.

"שם משמואל" - מַטעַם רוחני

ה"אבני נזר" הטעים, כאמור, בהקדמה לספרו, כי עונג וטעם בלימוד תורה - מצווה הם, ומי שמתענג נעשה דבוק לתורה ודברי התורה נבלעים בדמו. כזה הוא העיון בספריו של "אבני נזר", והדברים נכונים גם בספר "שם משמואל" המבוסס, כאמור, על דברי ה"אבני נזר".

העיון בספר "שם משמואל" הוא "מטעַם". דבריו המקוריים להפליא, מסבים עונג עילאי, מרומם ומקדש. זהו תענוג שהוא מצווה. המבט הנגלה לעיני המעיין בספר "שם משמואל" הוא תמיד מפתיע, מדהים בחידושו, פותח עיניים ושובה לב, עמוק וחריף ועם זאת כה מובן ומתקבל על הדעת ועל הלב. זהו עונג של אמת! ספר זה הוא דוגמא ואות לכך שעונג מאמת יצמח.

נשמות גבוהות שהן אור בעצמן

בהוצאת ספר יש נימוק ויש טעם. נימוק הוא סיבה חיצונית. הטעם הוא סיבה פנימית. כך למשל, כאשר אדם אוכל: הנימוק הוא שהאוכל טעים או שהאדם רעב. אבל, הטעם העמוק הוא, כי בלי אוכל לא יוכל האדם להתקיים. אם האדם חפץ חיים הרי שעליו לאכול. הנימוק להוצאת ספר זה ברור על פניו, ותכליתו להביא בפני המעיין באופן בהיר ושווה לכל נפש מתורתו הנפלאה והעמוקה של ה"שם משמואל". אבל, הטעם להוצאת ספר זה היא לעשות משהו שבמשהו לעילוי נשמות בני משפחתי הקרובה, שנקראו לישיבה של מעלה.

• יהי נא ספר זה לעילוי נשמת אבי מורי, ר' משה אהרן ב"ר מרדכי אליעזר וינרוט ז"ל, שתורת אמת הייתה בליבו, ודמותו היא נר לרגליי ואור לנתיבתי תמיד.

אבא ז"ל היה דוגמא מהלכת לשלושת היסודות של מתן תורה, שעליהן עומד ה"שם משמואל":

- אש יוקדת הייתה בליבו. תמיד סער ולהט באמונתו השלמה והמוחלטת.

- מי הדעת גדשו את חייו. הוא שלימדנו להתמקד, לשאוף, להתרכז ריכוז מלא הנובע מהתעניינות בנושא אחד בלבד, שבו נמצא את כל סיפוקנו. אבא היה סוער בכל הווייתו אך הוא זה שלימדנו שאין כל סתירה בין להט פנימי לבין שלוות הנפש ועוצמה שקטה. ביטוי שגור בפיו של אבא היה: "לעולם תהא קר רוח ואיתן (קאלט אונד פעסט)".

- מִדבָּר - הסביבה כולה הייתה עבור אבא ז"ל כמדבר, שבו עבר בלי שהסביבה תעורר בו עניין כלשהו. לאבא לא היה דבר בעולמו מלבד לימוד התורה של בניו. הוא נהג ללמדנו לחיות עם כולם ובתוך כולם, אך את עצמנו. חיים שבהם הסביבה היא רק אמצעי והפנימיות היא העיקר.

אכן, תורה שלמדתי ושאלמד אי"ה, נובעת מדמות אמת נהדרת זו של אבא ז"ל.

• ספר זה מוקדש לעילוי נשמת אמי מורתי ה"ה דרייזל בת ר' אריה (אפטרגוט) וינרוט ע"ה, שאמונתה הייתה בבחינת אמת מוחלטת ובלתי מתפשרת. מכוח אמת זו התפללה ובקעה רקיעים. מכוח אמת זו כיבדה אב ואם בשלמות. מכוח אמת זו קיימה מצוות יישוב ארץ ישראל מתוך הקרבה אין סופית. מכוח אמת זו מסרה נפשה על חינוך ילדיה לתורה ולמצוות. אמא שאפה לאמת הצרופה אך דרכיה עדינות ונעם כי טובת לב ואצילת נפש הייתה - באמת!

ממעיין נאצל זה שאבנו והוא ממשיך לנבוע בליבנו.

• ספר זה מוקדש לאחי הגדול בכול, ר' יעקב ב"ר משה אהרן וינרוט ז"ל, שהיה בבואה מהלכת לכל התכונות הנזכרות לעיל. יעקב ז"ל, חי חיים של חיפוש אחר האמת, ובנקודות רבות בחייו השיג, בעומק העיון, פסגות של הבנה וחידוש, ואף פסגות של יופי הנובעות מהרמוניה ושילוב בין עולמות דעת שונים. יעקב ז"ל ניחן בשאר רוח והנוי והשגב שבדבריו ביטא ניצוץ מן הגאונות העצומה, שבה ניחן. כדי לעמוד על הדברים, אציץ אל מעבר לפרגוד מבעד לחרך שאותו פתח יעקב להשקפת עולמו ולכתיבתו, ב"הרצאה האחרונה", שנשא זמן קצר לפני פטירתו, כשגופו דעך אך מוחו צלול וחד ונשמתו לוהטת ויוקדת.

כך אמר שם בשולי דבריו:

"אני בטוח, שאין פה אדם שלא שמע ולו פעם אחת את המציאות כּשִׁירָה. המציאות שרה לנו בהיפתח כותר של פרח, בפכפוך מימיו של נחל, בשחר העולה קמעה קמעה ובזהרורי השמש השוקעת, ברחש העלווה, בדממת המדבר, בקולות מים רבים אדירים משברי ים, בצחוקו של ילד, בדמיונו של תינוק, בעולל היונק מאימו, באהבת נעורים ראשונה, ברדת שלג ראשון, בגובהו של הר, בענוותנותה של גבעה, בתהום רבה, בציוץ הציפורים. כל אחד ואחד מאיתנו היה לו מומנט כזה שהוא ראה בו שירה. אלה דברים של יום יום, שהחיים מזמנים לנו. אנחנו לא שומעים את השירה הזאת, משום שאנחנו רצים במרוץ החיים שמחריש את אוזנינו. אנחנו לא מסוגלים לשמוע את השירה של המציאות. אבל המציאות שרה.

אין שום דרך בעולם להכיל שירה זו באמצעי הדעת. גם אם תיקחו את כל הפיזיקאים, ואת כל הבוטניקאים ואת כל המדענים יחד - הם לא יוכלו להכיל כותר של פרח נפתח. אין דרך בעולם. תיקחו את כל הסופרים ואת כל המשוררים ואת כל האומנים — הם יוכלו לכתוב על האהבה, הם לא יוכלו לכתוב אהבה. אני בטוח, ומקווה, שגם אנשי מדע, ואולי דווקא אנשי מדע, לא יעשו רדוקציה של התופעות היומיומיות הללו, שחלק קטן מהן הדגמתי, להסבר מדעי. בסופו של דבר, התבונה והמדע לבדם לא יכולים להכיל את המציאות, אלא להסביר את חוקיות הופעתה. לא רק הדברים הגדולים שבחיינו אינם ניתנים לתיאור הכלוא בתוך דיבור, אלא גם הדברים הקטנים והיומיומיים הם לעילא ולעילא מכל חכמה, בינה ודעת. לדבר עליהם, משמע להגדיר אותם, או חלק מהם; ולהגדיר משמע לצמצם. רק השירה של הדברים היא זו שמתווכת באמת בינינו לבין המציאות".

כמה נאה, מתאים ומתחייב, לייחד לדמותו המרהיבה של יעקב ז"ל, ולהקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו, ספר העוסק בתורת אמת כה מרהיבה, המסבה עונג של אמת. חבל רק שלא זכינו כי יעקב עצמו ימשׂיג ויגדיר את הספר דנא, בעושר ובעומק דעתו.

• כמו כן, מוקדש ספר זה בלב הומה לעילוי נשמת אחי ר' צבי יצחק ב"ר משה אהרן וינרוט ז"ל, שאמת יקדה בליבו, והתבטאה בטוהר מעשיו ובניקיון הדעת שלו. חכם הרזים ויקר היקרים היה.

"צבי" - כשמו כן היה: אציל נפש, עדין, אנין, כולו נאה, כולו יאה.

אהוב היה. טוב ומיטיב, בעל צדקה עצום ואיש חסד.

מוכשר להפליא היה ועם זאת כה עניו - משכמו ומעלה ונחבא אל הכלים.

פנימי ונסתר היה - כדרכו של איש אמת.

מי ייתן ותורה שתילמד מכוח ספר זה — תעמוד לזכותם ולעילוי נשמתם של אבי ואמי ושני אחיי ז"ל.

מה אשיב

בצאתי מן הקודש לאור, אשא כפי ואשיחה, להרים שלושה שלמי תודה:

א. לקב"ה!

"מה אשיב לה' — כל תגמולוהי עלי" (תהילים קט"ז, י"ב). להשיב לקב"ה אי אפשר, שהרי הכול שלו ובא מידו. אבל, "אודה ה' מאוד בפי ובתוך רבים אהללנו" (שם ק"ט, ל'). הכתוב אומר (שם ג', ט'): "לה' הישועה על עמך ברכתך סלה". מבאר רש"י "'לה' הישועה' - עליו להושיע את עבדיו ואת עמו; 'על עמך ברכתך סלה' - ועל עמו מוטל לברך ולהודות לו סלה". תפקידנו הוא - להודות לה'!

ב. לעוסקים במלאכה.

ספר הוא מלאכה רבה. רבים עוסקיה. "אם אין אני לי מי לי". נדרש סיוע הן בעיון והן במישור הטכני. אין לפרטם כי רצונם לחסות בנועמו של הצל, כיאה לאנשי חיל, שהם אנשי אמת. הם בבחינת חיילים אלמונים, שאלמלא פועלם ספר זה לא היה, או לא היה כך. אך "מניות" רבות להם, עם ערך נקוב, ורשומות הן לזכותם. תודתי מלב הומה לכל אחד ואחת מן העוסקים במלאכה. תחול עליכם ברכת בועז לרות (רות ב', י"ב) "ישלם ה' פועלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלוקי ישראל".

ג. נוות ביתי ובני ביתי הי"ו.

תודתי מכל לב לנוות ביתי אשר "שלי ושלכם שלה הוא" ואלמלא היא מי ומה אני. כמו כן שלמי תודה לבני משפחתי היקרים הי"ו, שהם גם כר הצמיחה וגם זירת הניסוי לכתיבתי ולהשפעת הדברים על שולחן השבת.

תפילתי עליהם, מעומקא דליבא, כי תחַזֵּר התורה אחרי אכסניה שלה גם בביתם ובבית זרעם - עד עולם. כמו כן, תפילה זכה אשא, כי יעמדו לזכותם הן דברי התורה הנלמדים מכוח הספר הזה והן זכותם הגדולה של ה"שם משמואל" ואבותיו הקדושים זיע"א.

לכבוד שבת קודש

ספר זה כ"אחיו" הקודמים ("לאור קדושת לוי", "לאור המהר"ל", "לאור רבי צדוק הכהן מלובלין", "לאור החיים" ו"לאור שפת אמת") נועד, בין השאר, לקדש את שולחן השבת, לרומם אותו ולהוות מוקד של קדושה ועונג שבת רוחני.

ה"שם משמואל" (חלק המועדים - שבת חול המועד סוכות, שנת תרע"ג) עומד על ההבחנה הבסיסית הקיימת בין שלושת הרגלים, שהמצווה בהם היא (דברים ט"ז, י"ד) "ושמחת בחגך", לבין השבת שמצוותה עונג. ודוק, עונג ולא שמחה. "שם משמואל" מבאר זאת כך:

שמחה - היא תחושה הנובעת מעומק הלב ופורצת החוצה "עד אשר לפעמים תתגלה גם באברים החיצונים ותביא את האדם לידי ריקוד". שמחה היא אפוא "התגלות הנעלם שבעומק הלב".

עונג - לעומת זאת, מבטא את הרובד העמוק של האדם, שנותר חסוי ופנימי.

עונג נובע מתחושת סיפוק מהישג רוחני עילאי, פנימי, ומהתגשמות של "רצון שהוא במוח לבד".

שבת היא "יומא דנשמתא". היא יום שבו האדם ניחן בנשמה יתרה "והכל הוא בפנימות ולא בהתגלות". לכן בשבת יש להפיק עונג ולא שמחה.

"עליית שבת היא גדולה ואינה דומה ליום טוב, על כן שבת היא רק בפנימיות והעלייה היא רק בפנימיות העולמות, והחיצוניות כפי שהייתה כן נותרה ("כדקאי קאי"), ועל כן אין בשבת שמחה אלא עונג ורצון שהוא במוח לבד".

נראה כי, אין דבר נכון יותר לקדושת השבת מאשר עונג פנימי נאצל, הנובע מתורת אמת.

אין דבר המרומם שולחן של שבת מהבאת דברים שיש בהם עונג עיוני נפלא, ובכך יתמזגו עונג העיון בעונג השבת והיו לאחד - לעונג עילאי צרוף!

אתפלל אפוא כי ספר זה יועיל לרומם את שולחן השבת ע"י כך שיביא בפני המעיינים מלוא הטנא מדבריו של "שם משמואל" ויטעים את הקהל הרחב ממעדני העיון החדשני והמרהיב לבית קוצק, לכבודה של אמת התורה ולכבודה של שבת קודש. "ויהי נעם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו".

ז' לחודש מרחשוון תשפ"ג

(יום הזיכרון לאחי ולסבי הגדול, יעקב וינרוט ז"ל)

אברהם וינרוט