מתוך עולם שבור

התעוררתי בבהלה מהצעקות שלו, מהקללות שלו.

"יא בת זונה, כוס אימא שלך, שרמוטה, יא מזדיינת, היום אני מגרש אותך יא זונה, היום אני מעיף אותך מהבית בלי כלום! יא זבל! את תהיי זרוקה ברחוב בלי שקל ותתחנני לאוכל! את תזדייני ברחוב בשביל סיגריה יא שרמוטה".

חפצים נזרקו והתנפצו בחלל הבית.

ליבי החל לפעום בחוזקה, והפחד החל להתפשט בכל חלקי גופי.

השעה הייתה שמונה בבוקר, הוא חזר מהעבודה ממשמרת לילה, הוא ראה שלא התעוררתי כדי לארגן את הילד ולקחת אותו לגן.

כבר ידעתי מה הולך לקרות.

הפכתי להיות מומחית בלִצפות את המצבים שאיתם אני בעוד רגע אתמודד,

לפי מצבי הרוח שלו,

לפי הבעות הפנים שלו,

על פי צורת הדיבור שלו,

על פי מבט עיניו,

על פי עיוות שפתיו,

היום יהיה רע – ידעתי!

הוא צרח, על כך שהבית לא מסודר,

הוא צעק על כך שאני אימא גרועה ולא ראויה,

על כך שלא התעוררתי לקחת את הילד לגן,

על כך שאני לא עושה כלום כל היום,

שאני לא שווה כלום ושאיני מתפקדת.

אני, בדיכאון שלאחר הלידה, ניסיתי להסביר בצרחות מיואשות כדי להתגבר על הרעש שהוא יצר בצעקותיו ובזריקת החפצים עליי ועל קירות הבית, שלא ישנו כל הלילה, אני והתינוקת החדשה שהייתה בת ארבעה חודשים, שהרגישה לא טוב בעקבות קוצר נשימה חמור. מותשת צעקתי שנרדמנו רק לפני שעתיים אחרי אינהלציה, בכי וייאוש, שלי ושלה, שבמקום לנסות להבין ולעזור הוא בוחר לצעוק, לקלל ולזרוק חפצים.

כל מה שאמרתי לא עניין אותו – הוא כבר היה במצב רוח נעול על מלחמה, אחוז טירוף רוע ואכזריות כאילו הוזרק לעורקיו ארס וכולו מפרפר בהשתוללות חסרת רסן, וחייב, פשוט חייב להתיז את כל הארס שבו החוצה ממנו...

עליי!

הוא בעט בי!

החזרתי! בעטתי בו בחזרה!

בן אלף זונות! מה נסגר איתו? חשבתי לעצמי – לא מספיק שלא ישנתי כל הלילה, שאני מותשת, שאני שבורה ועייפה, שממש, אבל ממש קשה לי... הוא עוד בועט בי?! שוב הוא מוציא את התסכולים, העצבים והקפריזות שלו עליי?!

אני אראה לו, החלטתי!

אני אחזיר לו הפעם!

הפעם לא אוותר!

הוא תפס את ידי וכופף אותה – לא הרגשתי כאב, חשתי עלבון וייאוש. התמלאתי באדרנלין, ובאופן אינסטינקטיבי הצלחתי להתנתק מאחיזתו ולבעוט בו תוך שאני מתרחקת ממנו, זורקת לעברו את ידיי המאוגרפות ומנסה לפגוע בו, להגן על עצמי.

"תלך ממני, תתרחק ממני, אל תיגע בי", הזהרתי בצעקות לעברו.

אני אגרום לו להבין! אני אבהיר לו שידע! אני לא איכנע, אני לא שק החבטות שלו. הפעם אני לא מתכוונת לשתוק לו – אלחם בו כל עוד נפשי בי. למעני, למען ילדיי. מי הוא חושב שהוא, שנראה לו שהוא יכול להוציא עליי את התסכולים שלו בכל פעם מחדש ולהכות אותי, להשפיל אותי, לזלזל בי, להקטין אותי, לגרום לי להרגיש אפסית.

השתחררתי מכל אחיזה שלו תוך שאני שורטת אותו בכל מקום שידיי מצליחות לגעת בו,

שורטת אותו עד שציפורניי התמלאו בעורו, עד שעורו החל לדמם.

דוחפת אותו ממני כמו מטורפת,

זורקת עליו חפצים,

שיתרחק ממני,

שיפסיק,

שילך כבר לישון,

שיעזוב אותי בשקט!

הילדים התעוררו מהרעש – כאוס אדיר בבית.

כשהוא הבין שאני לא מתכוונת להיכנע – הוא התעצבן עוד יותר ונכנס לאמוק, למצב תקיפה אינטנסיבי יותר.

הוא לא אהב שנלחמתי בחזרה, לא היה מקובל עליו שאני מגוננת על עצמי, הוא היה צריך לפרוק את זעמו עליי ולא ניתן היה לעצור אותו, אסור היה לי להפריע לו.

הוא תפס אותי בשתי ידיו,

הפיל אותי לרצפה,

סטר בפניי בחוזקה,

משך בשערי,

הוא הצמיד אותי לרצפה הקרה תוך שהוא מושך בשערי עד שפניי נמרחו עליה כאילו היו סמרטוט רצפה. הזעתי מהמאבק מולו, הרגשתי את הרצפה הקפואה מקור החורף, ומחשבה עברה בי – כנראה אמות היום, כנראה כך ייראה מותי, לנגד עיניהם של ילדיי, וזה יהיה הזיכרון האחרון מאימא שלהם, מוטלת על הרצפה ללא רוח חיים.

מתה.

ראשי תחת רגלו,

מחוץ...

הינה,

תכף הוא דורך קצת יותר חזק על הראש שלי וזהו...

"עכשיו נראה אותך גיבורה, יא זונה. עכשיו נראה אם תצליחי להשתחרר. עכשיו תוותרי כמו ילדה טובה. אני אראה לך מי אני – נלחמת בי... אה?! יא שרמוטה. את תלמדי לא להחזיר לי, ואם תחזירי, זה מה שיקרה לך, אני אחטיף לך ואת תלמדי לחטוף בשקט – בלי להגיב. יא כלבה מזדיינת, אני אהרוג אותך אבל לא לפני שאטפל בפנים שלך".

הוא הניח את כף רגלו על ראשי כך שלא אצליח לזוז ולחץ עוד קצת ועוד קצת... דרך על ראשי בנעל העבודה שלו כאילו היה בדל סיגריה – לא הצלחתי להשתחרר.

ילדיי בכו בהיסטריה ברקע – מי ידאג להם? מי יטפל בהם? מה אם אמות? – לא תהיה להם אימא. התסריטים בראשי רצו כמו בסרט אימה, אסור לי לוותר! אני חייבת להמשיך להילחם, חייבת.

ניסיתי בכל כוחי להשתחרר, כמו דג שמשתולל ומפרפר כשהוא ביבשה ומנסה למצוא את דרכו למים. ניסיתי לאחוז במשהו, להזיז את כף רגלו המוחצת את ראשי, לתפוס בשרוול מכנסיו כדי להקל על ראשי, ניסיתי ולא הצלחתי – ידיי היו לכודות באחיזת כף ידו הענקית.

הייתי מותשת מהמלחמה מולו, מחוסר השינה, בכל זאת, אני אחרי לידה. ניסיתי בכל כוחי לקום אך לא הצלחתי, כל גופי כאב, הוא כלא את ראשי תחת כף רגלו, ידיו הענקיות תפסו בכוח את ידיי, הייתי כבולה וכואבת, בחוסר אונים פיזי, לא הצלחתי לזוז יותר, לא הצלחתי להתגונן, לא הצלחתי להשתחרר.

חשתי חולשה פתאומית הפולשת במהירות לכל גופי. הקול שבראשי צרח ודרש ממני: קומי! תילחמי! אל תוותרי! אסור לך לוותר! הילדים שלך צריכים אותך!

סחרחורת חזקה הופיעה. לא ראיתי כלום יותר מלבד צלליות, לא שמעתי יותר אלא רק צפצופים מחרישי אוזניים וחום אדיר זחל לתוכי.

התעלפתי.

התעוררתי בבהלה, דופק ליבי מואץ, מהיר כמו דהירת סוס. הרגשתי אותו פועם בכל חלקי גופי.

הוא הרטיב אותי במים כדי שאתאושש, שפך על פניי מים, ניער אותי ואמר, "יאללה מספיק, תראי מה את גורמת לי לעשות, קומי תתארגני על עצמך".

נשמתי,

זזתי,

בדקתי שאני חיה,

אני עדיין נושמת!

אני עדיין חיה!

ניערתי אותו מעליי, הרחקתי אותו ממני, התרחקתי ממנו בזחילה – שהמפלצת לא תתקרב אליי! שלא יגע בי!

קמתי בכוחות עצמי מהרצפה, באפיסת כוחות, בבגדים רטובים, שערי פרוע מהמשיכות שלו, בנשימות כבדות ובדופק מואץ. כל חלק בגופי כאב וכל חלק בנשמתי היה פגוע ופצוע מהעלבון.

השפלתי מבט בתבוסה, כמו סמרטוט רצפה בלוי. כעסתי על עצמי שלא הצלחתי לגבור עליו ולהגן על עצמי כפי שניסיתי, כפי שרציתי. פניתי לחדר הרחצה כדי לשטוף את פניי ולהתחיל את היום – אין לי זמן לרחם על עצמי ואין לי זמן לבכות, וגם אם אעשה כן, זה לא יועיל לי בדבר. יש לי ילדים לטפל בהם!

הוא הלך לישון.

אני, התעשתי בתוך רגעים ספורים, כמו תמיד, והתפניתי לטפל בילדיי הבוכים בהיסטריה מהאימה שכרגע חוו ונכחו בה. המשכתי בתוך הכאוס שנותר בבית, חפצים שנזרקו והתנפצו, אי סדר שאין לו מילים, חיזיון של טירוף.