איך להיות בדיאטה 45 שנה ולא להיות רזה

פרק 1
מה לי ולמדע האושר?

👈 "אני בדיאטה"
זה המשפט שאמרתי הכי הרבה פעמים בחיי, בכל השפות ובכל הסגנונות. ובאמת כבר יותר מ-45 שנה אני בדיאטה זו או אחרת. אז אני רזה? ממש לא, עדיין לא. בדיוק אתמול חטאתי עם מנת פלאפל והמון טחינה, ואפילו פיתה וצ'יפס, וגם מיץ אשכוליות כזה של פעם, אבל מי סופר. לא בכל יום אני בביקור בארץ. בדיוק באמצע הפלאפל קראתי על איזו זריקה חדשה שאושרה לירידה במשקל, וכבר צלצלתי לרופאה שלי שתרשום לי. פשוט יש לי חתונה עוד מעט אז חייבת. לא, למפגש מחזור לא הלכתי — לא נכנסתי לג'ינס... כן, אני יודעת, אני נושקת ל-60 ונראית טוב, מרגישה מצוין, אז מה הסיפור שלי? נשואה כבר 33 שנה, באושר רוב הזמן (לחתיך אחר, לא זה מההקדמה…), אמא לשלושה ילדים נפלאים. לאחר 30 שנה בתחום העסקים החלטתי עם בעלי ליהנות מכל רגע ולטייל בעולם, ואנחנו עושים את זה יחד. אני מרצה ומלמדת אושר, עושה טוב לאנשים ולעצמי, נהנית ממה שיש. באמת. אז מה הבעיה שלי? למה זה כל כך חשוב לי? למה אני משגעת את עצמי? אה, ואני גם בריאה חמסה־חמסה, אז אין ממש סיבה להשתגע.

אבל אני משתגעת.

👈 תמיד רציתי להיות רזה.
כבר כילדה קטנה הסתכלתי על חברותיי הרזות עם הבטן השטוחה ושתי גומות החן בגב התחתון (שהייתי מוכנה להרוג בשבילן), והבנתי שלא קורצתי מאותו החומר. הן ישבו לבושות ביקיני בים, ואני עמדתי או שכבתי (רק לא לשבת) בבגד ים שלם וחולצה מעל. הן היו דקיקות, בלונדיניות וספורטיביות, ואני ג'ינג'ית שמנמנה ומנומשת שאוהבת לקרוא. הן שיחקו כדורסל, ואני ניגנתי בפסנתר. הן צחקקו עם בנים, ואני חיפשתי אקורדים עד השעות הקטנות של הלילה. אבל כבר אז היה לי ברור שאני אעשה הכול כדי לזכות בבטן השטוחה ובמכנסיים קצרים מידה שתיים, ואכן עשיתי לא מעט במשך השנים: דיאטות, כדורים, זריקות, שאיבת שומן, ואפילו מתיחת בטן קטנה שגרמה לי להתמלא בביטחון עצמי ובצורה מוזרה ביותר גם בחלקים אחרים בגופי. ניסיתי הכול. ירקות ולבן, דיאטת סקרסדייל, אטקינס, רק לחם, רק לא לחם, מרק כרוב, חלבונים בלבד, קטוגנית, ארבע השעות, פליאו, 17 הימים, בונה שריר, היפנוזה וגמילה מסוכרים ודי... עייפתי (לכתוב, לא לעשות).

👈 כל חיי הייתי כמעט שם...
כמעט מוכנה למפגש מחזור של התיכון או לחתונה של קרובי משפחה. בכל יום הולדת האמנתי שהשנה אני איראה צעירה מגילי. הנה, אני רק מורידה עד היומולדת שלי באוקטובר 10 קילו... והימים חולפים, וכבר עברנו את ראש השנה וסוכות, והחלה עם הגפילטע והתפוח בדבש קצת מקלקלים את התוכניות, ועכשיו איך מורידים 10 קילו בשבועיים??? גילאי 30, 40, 50 — יפים ועגולים, דורשים חגיגה מיוחדת בעיקר אצלי — חובבת חגיגות ושמחות. אך הם חלפו ועברו להם כלעומת שבאו, ואני באותו משקל, מסתכלת על השמלה השחורה הקטנה שרכשתי לחגיגה המיוחלת, ומחזירה לארון עם הפתקים עדיין עליה — אולי בשנה הבאה... אבל אני כבר ממש נושקת ל-60...

אני אומרת "הייתי" כי משהו השתנה בשנים האחרונות. פתאום הבנתי! אני מאושרת! לא תמיד, אבל לרוב. הצלחתי למצוא אושר בלי קשר למשקל ולרצון שלי לרזות. הבנתי שאני לא רק הגוף שלי, ובטח לא רק המשקל שלו. הגוף והמוח שלי משרתים אותי בנאמנות כבר כמעט 60 שנה בבריאות ובחוסן, באנרגיה ובזיכרון פנומנלי (בעלי טוען שאני זוכרת גם דברים שלא קרו…), אוזן רגישה ומוזיקלית, מחשבה מקורית, כתפיים רחבות, יד פתוחה, גב חזק, הליכה זקופה וגאה, אף רגיש שנהנה מריחות נפלאים, חך מעודן שמעריך טעמים מורכבים, עיניים רגישות שרואות את כל האנשים באשר הם, והכי חשוב, לב גדול ומלא באהבה, בהתפעמות ובהכרת תודה על כל מה שיש לי. ועם זאת, בואו לא נטעה — לא הפסקתי לרצות להוריד את ה-10 קילו, רק הבנתי שהם לא עומדים ביני ובין האושר. לזה קוראים בשפה מקצועית — קבלה אקטיבית. כלומר, לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ובו־זמנית לפעול כדי לשפר. החיים אינם חד־ממדיים — או־או... אלא רב־ממדיים — אפשר גם וגם, וזה כל היופי. אפשר לרצות משהו, אבל לא להיות תלויים בו. אפשר לחיות עם הפרדוקס — זה מה שעושה את החיים מעניינים כל כך. לקבל את עצמי כמו שאני, כל קמט וכל קפל שומן; לא אמרתי לאהוב — אמרתי לקבל. אני אוהבת את עצמי גם אם לא ממש מתה על הנפילה בצדי הפנים. אני אוהבת את עצמי בלי לאהוב את הצלוליטיס — רק לקבל אותו. היום, תוך כדי ניסיונות להיפטר ממנו. אני מתרכזת בדברים החשובים לי לא פחות, אני קשובה יותר, נותנת יותר, מנגנת יותר, צוחקת יותר, לומדת יותר, מלמדת יותר, נהנית יותר מכל רגע, וכך באורח פלא אני מאושרת יותר. ושימו לב שהספר לא נקרא "איך להיות בדיאטה 45 שנה ולא לרזות". רזיתי, הרבה פעמים, וכבר הייתי 10 קילו פחות והייתי בשמיים מרוב אושר כשנכנסתי לג'ינס מכיתה ח' והרבצתי הופעה על סטילטו. אבל האושר הזה החזיק מעמד זמן קצר מאוד בלבד. כבר לבשתי בגדי מעצבים, ולא אהבתי את עצמי יותר, נראיתי מעולה בתמונות, ולא הרגשתי שלמה יותר עם עצמי. התשובה היא, אם כך, שמה שעמד ביני ובין האושר הוא לא 10 קילו אלא אני, כולי במלוא הדרי, כששמתי את החיים במצב "המתן" ולא ידעתי לחיות את הכאן ועכשיו — אני הפרעתי לעצמי בדרך.

נעם חורב כותב בספרו "טיוטה של אושר"¹, בשיר הנפלא "להכניס את הבטן":

"כן, כן, תשאלו כל ילד שמנמן.

כשהם מצטלמים — הם מכניסים את הבטן.

כשהם יושבים — הם מכניסים את הבטן (אחרת הקפלים, אוי, הקפלים)

באירוע משפחתי — הם מכניסים את הבטן.

מול המַראָה — הם מכניסים את הבטן.

איזה הרגל נורא זה.

כל הזמן לפברק בטן שטוחה.

להיות מכווץ. דרוך. בשליטה.

אין שנייה של חופש. של שחרור.

שום עיר מקלט לנשום בה לרווחה."

אז החלטתי להוציא את הבטן. לחיות את האמת שלי, להפסיק לעשות פוזה ולא לנשום כדי שיחשבו שאני... או יקבלו אותי כ... זו אני — עם מה שטוב, מה שפחות, מה שיפה ומה שצריך לשפר. אין לי סבלנות או סובלנות להצגות ולאג'נדות. לא שופטת ולא רוצה לעמוד למשפט — החיים קצרים מדי. אין מה לחכות שארזה, שארוויח, שאצליח, שהילד יתחתן או שלחשבון הבנק שלי יתווסף עוד אפס (בסוף).

החיים הם פה, עכשיו, ואני רוצה לחיות אותם ולא להסתתר. אז אני אלך למפגש המחזור הבא עם חולצה מחמיאה, ואלך לים כי הוא עושה אותי מאושרת, ואשתתף בשיעור פילאטיס גם אם בחצי ממנו אני יושבת על המזרן ומסתכלת בעצב על החתיכות לידי שמתקפלות דרך הפופיק. אני לא מחכה יותר! נכון שהרצון להיות רזה לא נעלם ושאני ממשיכה לנסות להשיגו בדרכים שונות ומשונות, אבל בינתיים אני קוראת לך להצטרף אליי, להוציא את הבטן ולצחוק קצת (לא הרבה, כי צחוק משמין). בואו נצא יחד למסע של אושר עכשווי גם אם לא השגנו את המטרה הנכספת.

👈 איך מצאתי את עצמי עובדת בעבודה שאני לא אוהבת
מי מכיר את השיר של בוב דילן: "מה מתוקה כמוך עושה במקום כזה?" אז הרבה שואלים אותי — מה בחורה כמוך, עם תארים בכלכלה ובמנהל עסקים, ריאלית, מעשית, עושה בתחום הזה? מה לך ולאושר? איך את מתחברת לרוחניות (שנאמרת עם שווא בחי"ת לאות זלזול)? איך זה קרה?

במשך יותר מ-30 שנה חייתי בעולמות העסקיים, עסקתי בכספים, בפיתוח עסקי, בשיווק, בניהול מכירות — הצלחתי, אבל לא אהבתי את העבודה. הרגשתי שמשהו חסר לי. נדדתי מהארץ למיאמי בעקבות הוריי, לטורונטו בעקבות אחותי ומשפחתה, ושוב למיאמי כשאבי האהוב עליי כל כך נפטר באופן פתאומי מדום לב בגיל 59. לא יכולתי לעכל את האובדן ואת החלל שנשאר, וחיפשתי סיבות, תשובות, משהו. החלפתי את ספרי ניהול העסקים בספרים רוחניים יותר, עשיתי מדיטציות אך ללא תוצאות. עם זאת, מצאתי נחמה בעולם החדש שנחשף בפניי, אם כי עדיין לא עשיתי עם זה כלום.

יום אחד נכחתי בהלוויה של חבר מהקהילה, ובהספדים כולם סיפרו כמה הוא עזר ותרם לאנשים סביבו ושינה את חייהם. חשבתי לעצמי: מה יגידו עליי אחרי מותי? שהייתי אושיית שיווק ופיתוח עסקי? למי אני עזרתי? על מי השפעתי? ואז ידעתי שהגיע הזמן לשינוי. אני רוצה משהו אחר. במשך שנים נאמר לי שתפקידי והייעוד שלי בעולם הם לעזור לאנשים ולטפל בהם. לא ממש הבנתי מה לי ולזה, חוץ מהעובדה שהחרטה היחידה שלי בחיים היא שלא למדתי רפואה. ניסיתי להבין, מה הם אומרים לי? אולי אלמד רפואה אלטרנטיבית? נרשמתי לאוניברסיטה מקומית בגיל 45, ואז הבנתי שלמרות העניין לא אוכל לטפל בפלורידה עם התואר הזה, ועזבתי (עם ידע נרחב בצמחי מרפא...). אולי רפואה סינית? לימודים של שבע שנים כשהמכללה הקרובה ביותר לבית נמצאת במרחק ארבע שעות נסיעה. לא נראה לי. אולי רפלקסולוגיה? לא ממש התחברתי לכפות רגליים. וכך המשכתי לחפש ולשאול ולקרוא מה אני יכולה ללמוד היום, איך אני יכולה לעזור לאנשים? ואז, באחד הביקורים שלי בארץ, נפגשתי עם חברי היקר ד"ר משה בן אליעזר (מושי) שמכיר אותי מגיל 19, בהיותי חיילת שלו בצבא. לא ממושמעת, מורדת, וכחנית, אבל לטענתו, עושה עבודה נהדרת... כשצריך. מפה לשם הוא באמת הכיר אותי שנים רבות, ואני הערכתי את חוכמתו ועצתו. "ג'ינג'ית, אולי תהיי יועצת אושר?" רגע, מי מדבר? ד"ר בן אליעזר? גם אתה איבדת את זה? הסתכלתי עליו במבט נדהם ובלסת שמוטה ושאלתי:

• "יועצת אושר? ירדת לגמרי מהפסים?"

• "ממש לא, זה עולם מרתק, לומדים אושר באוניברסיטאות, ואת ממש נולדת לזה."

ואיך אספר בבית שאני הולכת להיות יועצת אושר?! הרי יש לי תארים בכלכלה ובמנהל עסקים וזה נשמע הרבה יותר טוב. שמעתי, הפנמתי והמשכתי בביקורי המהנה בארץ, אבל פתאום התעורר משהו שלא נתן לי מנוח. כבר ידעתי שיש עולם שלם שאני לא מכירה ושמושך אותי כמו מגנט. אבל עדיין לא עשיתי עם זה דבר.

חזרתי לארצות הברית ולעבודתי כמנהלת פיתוח עסקי. המשכתי להיפגש עם לקוחות, לשתות קוקטיילים, ללבוש חליפות ולנעול נעלי עקב, להרגיש ריקנות אבל ביטחון כלכלי ולהתעלם מהקול הקטן הפנימי הזה שדוחף אותי לבדוק.

👈 מקריות? או איך הכרתי את ד"ר טל בן־שחר
לאט־לאט מצאתי כתבות בנושא, קראתי ספרים וגיליתי עולם ומלואו — עולם הפסיכולוגיה החיובית (טוב, אז מה אם העיפו אותי מכל שיעורי הפסיכולוגיה בתיכון ונכשלתי בקורס באוניברסיטה?), ופתאום הקוקטיילים ששתיתי עם לקוחות נהיו פחות טעימים, הרגליים כאבו יותר בנעלי העקב, החיוכים נעשו מאולצים יותר וההצלחות חסרות משמעות יותר.

וככה, 20 שנה אחרי מותו של אבי — האירוע ששינה את חיי — החלטתי לעשות את הצעד הבא, ברצינות.

יום אחד בחיפוש בגוגל אחר אימון אושר/ מדע אושר/ קורס אושר נתקלתי באקדמיה ללימודי אושר ובתוכנית הסמכה כמאמנת אושר. נכנסתי לקישורים ונשביתי. נתקלתי בהם בשם לא מוכר לי, ד"ר טל בן־שחר, ושיערתי שהוא ישראלי. כבוד גדול! נכנסתי לעמוד ההרשמה, אך לא הספקתי לסיים את ההרשמה מכיוון שהייתי חייבת לצאת לאירוע חנוכת בניין חדש שחבר יקר שלנו בנה במיאמי. נרגשת כולי, התקשרתי לבעלי שעשה את דרכו מהעבודה לפגוש אותי באירוע, וסיפרתי לו שמצאתי! סיפרתי לו על הקורס ועל ד"ר בן־שחר. "טל?" שאל בעלי. "איך אתה יודע? מה לך וללימודי אושר ומה עוד אתה מסתיר?" הגבתי כמו תמיד, שואלת, עונה ולא מאמינה… "הוא ייעץ בתכנון ובעיצוב הבניין עם אלמנטים של אושר, נראה לי שהוא יהיה באירוע הערב." לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. צירוף מקרים? מכל האתרים בגוגל, מכל המרצים ומכל האירועים, דווקא עכשיו הכול מתרכז בנקודה אחת? הגענו לפתיחה. מאות אנשים הצטופפו בחללים מעוצבים בטוב טעם ונהנו מהאווירה, מהנוף היפהפה, וכמובן מהשמפניה. ברגע שיצאתי מהמעלית, ראיתי אותו בתוך קהל המוזמנים. זיהיתי אותו מהסרטון שראיתי באתר שעה קודם לכן. הוא היה מוקף אנשים (הבנתי אז שהוא כנראה אדם חשוב), נראה נטע די זר בין כל הפיגורות של מיאמי, וחיוך צנוע על פניו. אולי מכיוון שלא ידעתי עד כמה הוא מפורסם וידוע, ניגשתי והצגתי את עצמי בפניו, נרעשת מעצם צירוף המקרים ומההכרה שהנה, אני מתחילה דרך חדשה! והוא, בצניעות, בחיוך נעים ובנדיבות, שרק אחר כך למדתי שהיא חלק כל כך מרכזי באישיותו, הציע לי להתקשר אליו בהמשך השבוע כדי לדבר על הקורס ועל הדרך המקצועית החדשה שאני מחפשת. וכל השאר הוא היסטוריה. התקשרתי, שוחחנו, נרשמתי, למדתי, הפנמתי, עברתי טרנספורמציה אישית ומקצועית והבנתי שמצאתי את הייעוד שלי.

👈 מדע האושר שעושה אותי מאושרת
כבר בשיעור הראשון שמעתי רעש מחריש אוזניים — כזה ששומעים כשכל האסימונים נופלים. פתאום הבנתי שכל הדברים שעשיתי כל חיי בלי להבין למה — הכרת התודה שהייתה חלק מחיי עוד מילדות, הערכת היופי מסביבי, ההכרה בעובדה שאיני מושלמת ומציאת הדרכים לפצות על כך בחוזקות האחרות שלי, הרצון שלי לשמח מכל הלב, לתת לאחרים אך גם לעצמי, ללמוד עוד ועוד, לצחוק בעיקר על עצמי, לחיות בפרספקטיבה ולאסוף רגעי אושר עם האהובים עליי — הם מדע האושר! אלו הכלים שהוכחו מדעית ומחקרית, ולא היו רק אינטואיטיביים לי.

סיימתי את לימודי ההכשרה כמאמנת אושר ועברתי להשתלם כמאמנת בפסיכולוגיה חיובית. מצאתי את ייעודי ואושרי בללמד קורסים, בלהרצות בפני קהל ולהיכנס לתהליכי אימון אישי. אני מתמקדת בהנגשה של מדע האושר, משתמשת בכל אותם כלים שהוכחו מחקרית ומעבירה אותם הלאה לכל מי שמרגיש שיש מקום לעוד קצת אושר בחיים.

👈 לא 10 קילו ולא נעליים
תמיד האמנתי שמה שעומד ביני ובין האושר הצרוף הוא... 10 קילו. ההתניה הזאת אינה ייחודית לי. ככה חינכו אותנו מילדות: כשנגיע למטרה מסוימת, חיינו ישתפרו. אבל האם זה נכון? האם קרה לך שהצבת לעצמך מטרה, חווית אושר כשהגעת אליה, אבל אושר זה התמוסס מהר מאוד כלא היה? לפתע המטרה כבר לא הספיקה? לזה קוראים בפסיכולוגיה "אימוץ הדוניסטי" (Hedonistic Adaptation). אנחנו מאמצים מהר מאוד את המטרה שאליה הגענו כסטנדרט החדש, וכך מעלים את הרף למטרה הבאה. אם פעם חלמנו על דירת שני חדרים, כשהגענו אליה התחלנו לשאוף לדירה מרווחת יותר ואז לבית פרטי, ומהר מאוד הרגשנו שלא נוכל להסתדר בלי מרפסת ענקית או גג למסיבות, גינה לתבלינים וכו'. כסף, תהילה, מעמד, רכוש — תמיד אפשר לשאוף ליותר מהם. רק ביום שנבין שהאושר אינו תלוי בשום גורם חיצוני, אלא בפנימיות, שהוא נמצא בתוכנו, בלי קשר לגודל הבית או חשבון הבנק — נוכל להפסיק את הריצה המטורפת הזאת על הגלגל ההדוניסטי.

לכל אחד מאיתנו יש את ה"10 קילו" שלו. את אותו הדבר האחד שהוא מאמין באמת ובתמים שעומד בינו ובין האושר הצרוף. כשאני שואלת את האנשים בקהל בהרצאותיי עד כמה הם מאושרים מ-1 עד 10, אין כמעט המעידים על עצמם שהם מאושרים ברמה 10.

אז ככה:

1. נגד עין הרע. שלא ייעלם לי. שלא יקרה חלילה משהו רע;

2. עוד מעט אהיה 10, עוד קצת, עוד לא ממש. רק (תבחרו מהרשימה) כש:

• יהיה לי מספיק כסף

• אגור בבית חלומותיי

• אמצא אהבה

• יהיה לי ילד

• הילדה תתחתן

• אוכל לפרוש

• אצליח באיירון מן

• ארוץ מרתון

• יהיו לי נכדים

• רק ורק ורק

• כש… כש… כש…

ובינתיים החיים עוברים להם, ואנחנו עדיין מחכים (כבר אמרתי שאני נושקת ל-60?), כלומר לא בטוח שנחסוך מספיק כסף, אבל לגמרי בטוח שהשנים עוברות בינתיים.

אז בואו נדמיין איך נרגיש אם נוכל להיות מאושרים יותר כבר היום. לחיות כבר עכשיו את החיים שאנו חולמים שמחכים לנו. ליהנות מכל מה שיש, להשתחרר מהמשקל הזה (תרתי משמע), להפסיק לרוץ על הגלגל ולהבין שהאושר שלנו לא תלוי בשום דבר ובאף אחד. הוא לא נמצא בשום מקום אחר אלא רק אצלנו בפנים, בהכרה העמוקה שיש לנו כל מה שאנחנו צריכים ובהודיה כנה על כך.

בספר זה אני שוזרת את סיפוריי האישיים עם עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, עם מחקרים שנעשו בתחום ועם כלים מעשיים שהוכחו כיעילים. תוכלו גם ללמוד על דיאטות (בעד ונגד), לקבל מתכונים ממטבחי (אם בכל זאת תחליטו ללכת על זה…) ולעשות קצת עבודה עצמית. הרי הספר הזה לא עוסק באמת בדיאטה, אז אני ממליצה לענות על השאלות שבכל פרק ולכתוב תובנות ונקודות לתרגול. אני מקווה שתוכלו לאמץ חלק מפילוסופיית החיים המעשית מאוד ומנקודות המחשבה מאשירות החיים.