האוצרות האבודים 4 - המלך דוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האוצרות האבודים 4 - המלך דוד

האוצרות האבודים 4 - המלך דוד

5 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

  • איור: גדי דדון
  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 479 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 59 דק'

איל כהן

איל כהן נולד בשנת 1970 במרכז הארץ בבית חילוני וגדל כאתאיסט. לאחר שירות צבאי יצא לטיול במזרח הרחוק, בהודו נפגש לראשונה במדיטציה והתחיל לעסוק בה באינטנסיביות רבה במשך כשנה וחצי. באחד הלילות, בעודו שקוע במדיטציה, חווה חוויה חוץ גופית, שבעקבותיה החל תהליך של חיפוש שהוביל בסופו לחזרה בתשובה.

לאחר הנישואין, עברו איל ואשתו להתגורר בצפת, שם המשיך את לימודיו התורניים. כשנולדו ילדיו הראשונים (תאומים אחרי עשר שנות צפייה) החל לעסוק בכתיבת ספרי תורה, בעודו ממשיך ללמוד רוב היום וללמד בשעות הערב . 

תקציר

עם ישראל עומד מעבר לירדן המזרחי, ומנהיגו החדש וחסר הניסיון צריך לעמוד במבחן המנהיגות. יהושע מתגלה לעם כמנהיג דגול ומצביא מחונן. העם עובר את הירדן בניסי ניסים, כובש ממלכה אחר ממלכה בתחבולות שמימיות וארציות כאחד. לאחר פטירתו בגיל מאה ועשר שנים, החלו מורדות ועליות באמונת העם ונאמנותו לתפקיד שהוטל עליו. ארבעה עשר שופטים שהנהיגו את העם זה אחר זה, עותניאל בן קנז ואהוד בן גרא, שמגר בן ענת ודבורה הנביאה, גדעון, אבימלך, תולע, יאיר, יפתח, אבצן (בועז) מבית לחם, אילון, עבדון, שמשון, עלי הכוהן, והאחרון שבהם שמואל הנביא. שמואל הנביא, שעליו סיפרנו בסוף הספר "ימי השופטים", חתם את תקופת השופטים, שנמשכה יותר מ-350 שנה. לאחר תקופה זו החלה תקופת המלכים, שאותה נתחיל לחוות כעת. הספר "המלך דוד", הרביעי בסדרת "האוצרות האבודים", מספר על התקופה טרם נולד דוד ועד סוף ימיו של נעים זמירות ישראל בעל ספר תהילים, דוד מלך ישראל.
מאחל לכם קריאה נעימה ומרגשת, מלמדת ומחכימה.

פרק ראשון

פרולוג

ואוו... זה הספר הראשון שכתבתי. כפי שסיפרתי לכם בפרולוג ל"ימי בראשית", לא התכוונתי לכתוב ספר, זה פשוט פרץ החוצה מתוכי אל הדף. אני זוכר את היום שזה התחיל כאילו זה היה אתמול, אף על פי שעברו כבר כעשר שנים. ישבתי במקלט תת קרקעי בדרום העיר צפת, ששימש כבית כנסת. האמת היא שזה מוזר מאוד, כי באותו היום הבאתי את הקלף שקניתי על מנת להתחיל לכתוב ספר תורה. אני יודע שכבר סיפרתי את זה... עד אז כתבתי חמישה ספרים. ישבתי ללמוד את סדר הלימוד הקבוע שלי בטרם אתחיל לעבוד. כשהתיישבתי להתחיל לכתוב את ספר התורה, תפסה את מחשבתי השיחה שהתקיימה עם החברים כחודש קודם לכן. הייתי לבד במקלט (טפטוף הגשם שחודר ויוצר שלוליות במשך כל החורף, הבריח משם את האנשים). עברתי מקום מהיכן שישבתי, לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב באמוק, אולי מזעם או תסכול על המחשבה שגורמת לאדם שקורא בכל יום תהילים (לעיתים גם בהתעוררות הלב) שיחשוב שכותב המילים שיוצאות מפיו היה איש סורר ונאלח. בדעתי נראה הדבר כמו לשים מוזיקה של וואגנר בלוויה יהודית. בקיצור, כבר סיפרתי לכם על השיחה שלי עם אשתי בערב ועל התגובה שלה (אני בטוח שאם היא הייתה מגיבה אחרת, לא הייתי ממשיך לכתוב. זה אחד מעוד חמישה מיליון דברים שאני מודה ואודה לה עליהם כל חיי).

כשאני חושב אחורה, אני מרגיש שכל חיי נותבתי לכתיבה הזאת (אני יודע שזה נשמע קצת...). מאז שאני זוכר את עצמי, אני קורא ספרים והרבה. בהתחלה, כשהייתי ילד קטן, אבא שלי, שיהיה בריא, היה משגע אותי לקרוא, אבל אחר כך הפכתי להיות 'תולעת ספרים', יכולתי לקרוא את אותו הספר עשרות פעמים ואפילו ברציפות. פעמים אין ספור הייתי שוכב במיטה וקורא לאורך כל הלילה ונרדם בזמן שצריך לקום וללכת לבית הספר (ידעתי להמציא תירוצים גם להורים וגם למורים). הייתי קורא ספרים מכל המינים, פרוזות ומדע בדיוני, פנטזיות וספרי הגות, ואפילו גם באנציקלופדיות שהיו בבית. בגלל שחזרה על ספרים הייתה דבר שבשגרה אצלי, גם כשקיבלתי את התנ"ך בגואה, לא הייתה לי בעיה לחזור עליו פעם אחר פעם עשרות פעמים. לאחר תקופה שכבר התחלתי לחזור בתשובה והתחתנתי, נפל לידי קונטרס שהסביר על צורת לימוד מסוימת של חזרות בגמרא, והתחלתי לקיים את השיטה כשאני מוסיף עוד ספרי פוסקים ומדרשים באותה צורת לימוד. בקיצור, כשהתחלתי לכתוב את הספר צפו הדברים זה אחר זה, מבול של חומר נכנס לתוך הדפים הכתובים בעט (הכתב שלי מבולגן ולא ברור [אולי הייתי צריך להיות רופא, אימא שלי ז"ל בוודאי הייתה שמחה בכך], כך שהפענוח היה לפעמים קשה יותר מהכתיבה עצמה). אחרי כשנתיים של כתיבה יצא הספר הזה תחת הכותר "אהבת המלך דוד". את רוב המהדורה הראשונה חילקתי לחברים, משפחה, ידידים ומכרים. התגובות הנפלאות הכריחו אותי להמשיך ולכתוב, כפי שסיפרתי לכם בפרולוג של "ימי בראשית".

יש ששואלים אותי: "למה לוקח לך כל כך הרבה זמן לכתוב? יש סופרים שכותבים שניים ואפילו שלושה ספרים בשנה!" התשובה היא די פשוטה, אני לא יכול להמציא את הסיפור מחדש! להמציא סיפור זה עניין של השראה, זמן, מחשב וקצת כישרון. בכתיבה של הספרים הללו, אני מוצא את עצמי יושב לפעמים שבוע מול הספרים, עם מחשב פתוח, אך מבלי לכתוב מילה. נובר בעשרות רבות של ספרים בשביל למצוא איזה פרט חסר או לברר סוגיה הלכתית סבוכה ולהפוך אותה לסיפור זורם ומובן.

לענייננו, הרבה פעמים שאלו אותי: "אילו מהספרים שכתבת אתה הכי אוהב?" התשובה שלי ברורה, את הספר שאתם עומדים לקרוא כעת! לא מפני שזה ספר הביכורים שלי, אלא מפאת דמותו של דוד המלך, נעים זמירות ישראל, שאני מאוהב בו. האדם הרבגוני והמופלא שידע להיות קשה כארז מצד אחד, ומאידך גיסא רך כתולעת. אדם שהגיע לרום המעלה הגשמית והרוחנית, כאחד שיכול לעמוד מול בוראו, שמכיר את מצפוני ליבו, ולומר בפה מלא: "אנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם!" האדם הענק שסבל חרפות ורדיפות כל ימי חייו (ולצערנו, גם היום, שנים רבות לאחר פטירתו, ישנם חדלי אישים שמעיזים לפעור את לועם ולהכפישו). האדם שהרגש שהניע אותו כל ימיו היה האהבה, אהבה לבוראו, אהבה לתורתו, אהבה לעמו. אני סמוך ובטוח שגם אתם תכירו את הדמות הפלאית ותצטרפו לאהבה שלי אליו.

מאחל לכם קריאה נעימה, ערבה ומתוקה עם הרבה אהבה.

פרק א
עַמּוֹן ומוֹאָב

ערב שבת, רוח חרישית נושבת, מלטפת את העלים, השמש נוטה להעריב והבריאה כולה כמו עומדת מלכת. עדרי הצאן כבר נכנסו למכלאות, ורק קולות מעטים של אנשי הבית המזדרזים לסיים את הכנות השבת נשמעים בין רחשי היקום.

"שבת קודש, אוי שבת המלכה", נשמעת המיית קולו של יִשַׁי בן עובד, יִשַׁי ראש הסנהדרין, ראש חכמי ישראל, יושב בבית מדרשו וספר התורה מונח לפניו. עד לפני שעה קלה ישב עם חכמי ישראל ודן בבקשתו של אדם עמוני המבקש להינשא לבת ישראל.

"אסור", פסק יִשַׁי, "לא יבוא עמוני ומוֹאָבי בקהל ה'- כתוב בתורה".

האיש החל לדבר בלשון בוכייה: "אבל אני רוצה להתחתן איתה, אני אוהב אותה והיא אותי. אני התגיירתי ומאמין בה' ובתורתו, לומד תורה ומקיים מצוות, ואני רוצה להיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל", התחנן.

"מצטער", אמר יִשַׁי, "כתוב בתורתנו הקדושה שאסור לנו לתת לבנות ישראל להתחתן עימכם, אף שאתה ממחנה ישראל. אם אתה באמת מאמין בה', ואני רואה שדבריך כנים", הוסיף בלשון רכה, "אתה צריך לקבל את זה ולשמוח בזה. אתה יכול להישאר גר עמוני ולזכות, לקבל גן עדן מושלם, בגלל היותך שומר על הרחקתך מבת ישראל, ואינך חייב להתחתן עם בת ישראל כדי להיות חלק בלתי נפרד מהעם. עליך לעשות רצון ה'", המשיך יִשַׁי, "תמצא לך גיורת עמונית או מוֹאָבית ואפילו ישראלית ממזרת, תתחתן עימה, ובזאת תתהלך בדרך ה'", פסק בנימה רכה.

"אבל אני...", החל לומר הגר עמוני.

"בלי אבל", הפסיקו יִשַׁי, בקול צלול ותקיף, "אם רצונך לעשות רצון ה', זהו רצונו האמיתי, אין זה דבר אישי נגדך. לכל אדם יש דברים שאינם מוצאים חן בעיניו, אך זהו רצון ה', ואותו אנחנו צריכים לקיים", סיים יִשַׁי בקול סמכותי.

עיניו של האיש התמלאו דמעות, והוא בכה חרישית.

"תשמע חביבי", אמר יִשַׁי בקול מפייס, "אני אבקש ממספר אנשים שיחפשו לך שידוך אחר כדי שתוכל להתחתן. עליך לעזוב אישה זו ולחפש אישה אחרת, ותשמח בזה שאתה מקיים את רצון ה'".

"אבא, אבא", נשמע קולו של ילד בוכה.

יִשַׁי ננער מהגיגיו, הרים ראשו מן הספר והביט באׂצֶם שנכנם לחדר בסערת רגשות. אׂצֶם, אחד מבניו הקטנים של יִשַׁי, מירר בבכי. יִשַׁי פרס ידיו ואׂצֶם השליך עצמו לתוך זרועותיו הבטוחות של אבא.

"מה קרה, בני יקירי? למה תבכה? קיבלת מכה? מישהו הרביץ לך?" שאל יִשַׁי את בנו האהוב תוך שהוא מלטף את ראשו.

"אבא, זה נכון?" שואל אׂצֶם את אביו הנערץ, ובקולו נשמעת בקשה לשלילה.

"מה נכון, בני? מה שאלתך?" ניסה יִשַׁי לדובב את בנו.

אׂצֶם, ילד תכול עיניים, שער פאותיו השחורות מבצבצות מתחת לכיפה המכסה את ראשו. אביו מביט בבנו, בגדי השבת שהוא לבוש מלוכלכים בבוץ.

"אבא, זה נכון שאני כמו גוי?" שאל אׂצֶם, וקולו החרישי נשבר. "הילדים אמרו לי שאני כמו גוי, מוֹאָבי, ואתה כמו גוי, וכל המשפחה שלנו גויים, ואסור לנו להתחתן עם ישראליות", בכה אׂצֶם. "אבא, אני לא רוצה להיות מוֹאָבי", גמגם ובכייתו התגברה. "אבא, למה הם אומרים לי שאני מוֹאָבי? גם בתלמוד תורה הילדים קוראים לי מוֹאָבי. אבא, זה לא יפה להגיד כך. למה הם כל הזמן אומרים לי את זה?" אׂצֶם פרץ בבכי קורע לב, בכי של ילד הנלחם בביזיונות והשפלות.

יִשַׁי אימץ את חיבוקו, מחשבתו דהרה: "כן, באמת, האם אנחנו באמת מוֹאָבים? סבתי, רות, הייתה מוֹאָבייה שנישאה לבועז. היא ילדה את עובד ועובד הוליד אותי. הרי כתוב: 'לא יבוא עמוני ומוֹאָבי בקהל ה'', ולכן כנראה, גם לי אסור לבוא בקהל ישראל...."

"אבא, בבקשה, תענה לי, אנחנו מוֹאָבים או לא?" אׂצֶם, שחשק לשמוע את אביו שולל את השאלה, ציפה לשמוע מאביו דבר כל שהוא, אולם אביו שתק.

"לא, בני, לא. אנחנו לא מוֹאָבים", אמר לאחר רגעים אחדים, רגעים שנראו בעיני בנו כנצח. "אנחנו לא מוֹאָבים", חזר שוב בקול מהסס כמרמה את עצמו.

יִשַׁי חשב: "ידעתי שזה יגיע מתי שהוא. הרי השאלה מתבקשת: מדוע איננו מוֹאָבים? אני יודע את ההלכה למשה מסיני, שמי שאסור לבוא בקהל הם דווקא הגברים העמונים והמוֹאָבים ולא הנשים. וסבתי רות עברה גיור כהלכה, ולכן הייתה מותרת לבוא בקהל, ואף אנחנו כן...."

"אבא, הילדים אמרו לי שסבתא רות הייתה מוֹאָבית, ואסור להתחתן עם מוֹאָבים, אז אנחנו מוֹאָבים ואסורים לבוא בקהל", לחש אׂצֶם בקול שבור כלוחש סוד. "זה נכון אבא?"

"לא, בני, לא" אמר יִשַׁי לבנו, "יש לדעת את ההלכה. ההלכה קובעת שהאיסור חל רק על הגברים המוֹאָבים להתחתן עם בנות ישראל. הנשים המוֹאָביות מותרות לבוא בקהל, לכן אנחנו לא מוֹאָבים". המשיך יִשַׁי להסביר לבנו, "כשהתורה אמרה לא יבוא עמוני ומוֹאָבי בקהל ה', היא גם אמרה את הסיבה, מפני ש: 'לא קידמו אתכם בלחם ובמים'. כאשר עם ישראל יצא ממצרים, הם עברו ליד גבול עַמּוֹן ומוֹאָב. עם ישראל ביקש מהם לחם ומים, אולם הם סירבו. לכן התורה אמרה שאנשים כל כך אכזרים ובעלי מידות רעות לא ראויים להיות חלק מעם ישראל. ומכיוון שדרך האנשים לצאת ולהקביל אורחים ולא דרך הנשים לצאת לקראת האורחים, אמרה התורה שרק הגברים יהיו אסורים לבוא בקהל ישראל". יִשַׁי המשיך לחבק את בנו האהוב, ודמעה בצבצה מבין עיניו. "צדיק יקר שלי, אתה ישראלי ולא מוֹאָבי". יִשַׁי נישק את ראש בנו האהוב ואמר, "נו, נו, אנו צריכים ללכת להתפלל, הרי אנחנו ישראלים, והשבת תיכף נכנסת. רוץ צדיק רוץ, השבת לא תחכה, שלא נפסיד את תפילת המנחה".

אׂצֶם הרים את ראשו והביט באהבה בפני אביו. "טוב אבא אני רץ, אבל תחכה לי, טוב?"

"כמובן", אמר יִשַׁי.

"שבת קודש, שבת, שבת קודש, שבת קודש, שבת, שבת קודש", נשמע ניגון מבית יִשַׁי. כל הילדים יושבים סביב השולחן, יִשַׁי עטור זקן לבן ובגדים לבנים, נראה כמלאך, יושב בראש השולחן ובניו מזמרים עמו. אשתו, נִיצֶבֶת, מגישה לבעלה ולילדיה את המטעמים אשר הכינה לכבוד השבת. פניה קורנות משמחה: "אני זוכה להגיש לבעלי ולילדיי אוכל ממעשה ידי", חושבת נִיצֶבֶת.

כל יום השישי עמדה וטרחה לכבוד השבת. את השפחות שלחה לביתן. לא אצלה! היא לא תיתן למישהי אחרת לבשל ליקיריה לכבוד השבת. נִיצֶבֶת לא תוותר על הזכות להגיש למשפחתה היקרה את סעודת השבת.

בכל בישול, בכל חיתוך, בכל הכנה לוחשות שפתיה: "לכבוד שבת קודש". ליבה נושא תפילה. "אנא ה', תן לנו שנזכה לכבד את השבת באמת, שתהיה השבת בקדושה, בשמחה, ושנזכה לשמור את מצוותיך באמת ובלבב שלם. שיהיו ילדינו צדיקים וחסידים עושי רצונך באמת, בחדווה ומתוך אהבתך. ויהי רצון שיהיו ילדינו עוסקים בתורה ובמצוות, ושנזכה, אני ובעלי היקר, לגדלם לתורתך. ושיהיו המטעמים ערבים לכבוד שבת קודש". שפתיה נעות בתפילה, וידיה מבצעות את הפעולות כאילו מאליהן. בשפתיה ניגון חרישי: "לשמור ולעשות ולקיים..."

נִיצֶבֶת מביטה באהבה על בעלה ועל ילדיה היקרים. אֱלִיאָב, אֲבִינָדָב, שִמִעָא, נְתַנְאֵל, רַדַי, אׂצֶם ואֱלִיהוּא; בנותיה, צְרוּיָה ואֲבִיגָיִל. מבט של קורת-רוח נסוך על פניה. בעלה, שבעת בניה ושתי בנותיה יושבים מסביב לשולחן ומזמרים זמירות שבת.

"אבא, אתה נראה מהורהר", אמר אֱלִיאָב. "קרה משהו?" שאל בקול חרישי.

כל שבת יושב אבא בראש השולחן, ופניו קורנות. זמירות שבת פורצות מפיו בשמחה ובקדושה. והיום הכול נראה שונה. אבא שר בלחש, כאילו אינו נמצא במקום.

"קרה משהו בבית-הדין?" חזר ושאל.

"לא, לא משהו מיוחד", ענה אבא. "דנו בענייני נישואין של איש עמוני לבת ישראל".

"נישואי עמוני לישראלית?" שאל אֱלִיאָב. "הם אינם יכולים להינשא לבנות ישראל", אמר בקול תקיף.

"אתה צודק", ענה אביו וראשו חפוי. "כן, כך אמרנו לו".

אימא הגישה את הבשר: "תאכלו, תאכלו, שהבשר לא יתקרר", אמרה וחיוך נסוך על פניה.

"די, אבא", אמרה. "אתה לא בעבודה עכשיו. תעזוב את זה. תאכל, לכבוד שבת קודש".

"כן, את צודקת", ענה. "לכבוד שבת קודש", אמר ואכל.

סעודת השבת נסתיימה, הילדים הלכו לישון, הבית אפוף שקט ושלווה.

קולו של יִשַׁי הלומד נשמע בקושי, ממלא את חלל הבית בקדושה. אשתו, נִיצֶבֶת, יושבת בפינת החדר מביטה בבעלה, עיניה מלאות אהבה והערצה.

"זכיתי לבעל תלמיד חכם", חושבת, "צדיק ואהוב על הבריות. תמיד דיבורו בנחת ושלווה. כמה בת מזל אני, איך זכיתי לבעל שכזה? משהו מטריד אותו, הוא אינו נראה כהרגלו. כנראה קרה משהו, אולי אשאל אותו? לא. לא כדאי להפריע לו כעת, הוא לומד. אחר-כך". מתרוצצות מחשבות בליבה. "אף פעם לא ראיתי אותו כך. הוא נראה מהורהר ועצוב מאוד. אפילו נראתה דמעה קטנה מבצבצת מבין עיניו".

יִשַׁי הרים את ראשו וראה את אשתו בפינת החדר מביטה בו. "מה לעשות?" חשב בליבו, "איך אוכל לעשות את זה? היא האישה הטובה בעולם, איך אוכל לפגוע בה? היא תתמוטט! אבל אני חייב", המשיכה המחשבה לנקר במוחו, "אין לי ברירה. זה גובל באיסור תורה, לא אוכל להמשיך לחיות באיסור".

נִיצֶבֶת קמה ממקומה וניגשה ליִשַׁי. "מה קורה בעלי? למה אתה כל-כך מוטרד? זה לא מתאים לך להביא את העבודה הביתה ובמיוחד לא בשבת", פסקה תוך שהיא מתבוננת בבעלה.

יִשַׁי זז בחוסר נוחות. "אנחנו חייבים לדבר", אמר בקול סדוק. "יש בעיה גדולה. שבי יקירתי".

נִיצֶבֶת התיישבה ופניה מתוחות. "מה הבעיה?" שאלה, "משהו עם הילדים?".

"לא וכן", אמר יִשַׁי ועל פניו ארשת נחושה לסיים עם הדבר. יִשַׁי עצר את עצמו מלפרוץ בבכי: "את יודעת שאני יודע כי הינך אישה צדיקה, אין אישה טובה ממך בעולם! ואני יודע שזכיתי באישה הטובה ביותר, באימא הטובה ביותר ובאדם הטוב ביותר בעולם. אולם, אני לא ראוי לך", אמר, ודמעות זולגות מעיניו. "אינני ראוי לך, מכיוון ש...", יִשַׁי פרץ בבכי חרישי ודמעות ניגרו על לחייו. "אני לא יודע איך להגיד לך את זה", המשיך תוך שהוא משתנק: "אני לא ראוי לבוא בקהל ישראל. אני מוֹאָבי, ואני אסור לבוא בקהל. ויכול להיות שאני אף פסול מלדון. אוי, כמה איסורים עשיתי". יִשַׁי הניח את ראשו על השולחן והמשיך לבכות בכי חרישי. "הדבר שאני מתכוון לומר קשה לי ופולח את ליבי הדואב. אך הגעתי למסקנה שאנחנו חייבים להיפרד. זה רצון ה'. אנא יקירתי, אל תיפגעי. אבל אין מה לעשות. אני לא יודע אם סבתי רות הייתה ראויה לבוא בקהל. כתוב: 'לא יבוא עמוני ומוֹאָבי בקהל ה'', ואני מוֹאָבי מצד סבתי. אנא יקירתי, סלחי לי", יִשַׁי המשיך לבכות.

נִיצֶבֶת הביטה בבעלה ברגשי כאב. כן, גם היא שמעה לחשושים מאחורי הגב. גם היא ידעה מה מדברות השכנות והחברות מאחורי גבה. "ידעתי שזה יבוא", חשבה בליבה. דמעות שטפו את פניה. "כבר מזמן חשבתי שזה יבוא". נִיצֶבֶת לחשה: "אוי בעלי הצדיק, אישי היקר, אתה יודע שזה לא נכון מה שאומרים. אתה יודע את ההלכה", אמרה תוך תפילה שייכנסו הדברים בלב בעלה. "אתה יודע שכתוב עמוני ולא עמונית, מוֹאָבי ולא מוֹאָבית".

"כן, כן, את צודקת יקירתי. אך אני לא יכול לחיות יותר עם הספק ועם הלחשושים. אני שומע מה מדברים, אני יודע איך מסתכלים עלי בבית-הדין, אני מרגיש הכול. אבל די! החלטתי! אנחנו חייבים להיפרד, איננו יכולים יותר להמשיך לחיות עם הספק הזה", אמר בקול נחוש תוך שהוא מוחה את הדמעות מעל פניו. "אני מקווה כי תביני אותי ותסלחי לי ביום מן הימים, אבל ביום ראשון אנו ניפרד. סליחה...."

נִיצֶבֶת פרצה בבכי, יודעת שאין מה לדבר עוד. בעלה החסיד לא יחזור בו. "אני מבינה אותך", אמרה. "ואני סולחת לך.... אתה הבעל הכי טוב שיש בעולם, ואני מודה לה' על כל יום שזכיתי לחיות איתך".

"אני מודה לך יקירתי, אני מצטער שגרמתי לך צער".

יִשַׁי ונִיצֶבֶת ישבו ליד השולחן ודמעות יורדות מעיניהם, וצער ניבט מפניהם.

איל כהן

איל כהן נולד בשנת 1970 במרכז הארץ בבית חילוני וגדל כאתאיסט. לאחר שירות צבאי יצא לטיול במזרח הרחוק, בהודו נפגש לראשונה במדיטציה והתחיל לעסוק בה באינטנסיביות רבה במשך כשנה וחצי. באחד הלילות, בעודו שקוע במדיטציה, חווה חוויה חוץ גופית, שבעקבותיה החל תהליך של חיפוש שהוביל בסופו לחזרה בתשובה.

לאחר הנישואין, עברו איל ואשתו להתגורר בצפת, שם המשיך את לימודיו התורניים. כשנולדו ילדיו הראשונים (תאומים אחרי עשר שנות צפייה) החל לעסוק בכתיבת ספרי תורה, בעודו ממשיך ללמוד רוב היום וללמד בשעות הערב . 

עוד על הספר

  • איור: גדי דדון
  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 479 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 59 דק'
האוצרות האבודים 4 - המלך דוד איל כהן

פרולוג

ואוו... זה הספר הראשון שכתבתי. כפי שסיפרתי לכם בפרולוג ל"ימי בראשית", לא התכוונתי לכתוב ספר, זה פשוט פרץ החוצה מתוכי אל הדף. אני זוכר את היום שזה התחיל כאילו זה היה אתמול, אף על פי שעברו כבר כעשר שנים. ישבתי במקלט תת קרקעי בדרום העיר צפת, ששימש כבית כנסת. האמת היא שזה מוזר מאוד, כי באותו היום הבאתי את הקלף שקניתי על מנת להתחיל לכתוב ספר תורה. אני יודע שכבר סיפרתי את זה... עד אז כתבתי חמישה ספרים. ישבתי ללמוד את סדר הלימוד הקבוע שלי בטרם אתחיל לעבוד. כשהתיישבתי להתחיל לכתוב את ספר התורה, תפסה את מחשבתי השיחה שהתקיימה עם החברים כחודש קודם לכן. הייתי לבד במקלט (טפטוף הגשם שחודר ויוצר שלוליות במשך כל החורף, הבריח משם את האנשים). עברתי מקום מהיכן שישבתי, לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב באמוק, אולי מזעם או תסכול על המחשבה שגורמת לאדם שקורא בכל יום תהילים (לעיתים גם בהתעוררות הלב) שיחשוב שכותב המילים שיוצאות מפיו היה איש סורר ונאלח. בדעתי נראה הדבר כמו לשים מוזיקה של וואגנר בלוויה יהודית. בקיצור, כבר סיפרתי לכם על השיחה שלי עם אשתי בערב ועל התגובה שלה (אני בטוח שאם היא הייתה מגיבה אחרת, לא הייתי ממשיך לכתוב. זה אחד מעוד חמישה מיליון דברים שאני מודה ואודה לה עליהם כל חיי).

כשאני חושב אחורה, אני מרגיש שכל חיי נותבתי לכתיבה הזאת (אני יודע שזה נשמע קצת...). מאז שאני זוכר את עצמי, אני קורא ספרים והרבה. בהתחלה, כשהייתי ילד קטן, אבא שלי, שיהיה בריא, היה משגע אותי לקרוא, אבל אחר כך הפכתי להיות 'תולעת ספרים', יכולתי לקרוא את אותו הספר עשרות פעמים ואפילו ברציפות. פעמים אין ספור הייתי שוכב במיטה וקורא לאורך כל הלילה ונרדם בזמן שצריך לקום וללכת לבית הספר (ידעתי להמציא תירוצים גם להורים וגם למורים). הייתי קורא ספרים מכל המינים, פרוזות ומדע בדיוני, פנטזיות וספרי הגות, ואפילו גם באנציקלופדיות שהיו בבית. בגלל שחזרה על ספרים הייתה דבר שבשגרה אצלי, גם כשקיבלתי את התנ"ך בגואה, לא הייתה לי בעיה לחזור עליו פעם אחר פעם עשרות פעמים. לאחר תקופה שכבר התחלתי לחזור בתשובה והתחתנתי, נפל לידי קונטרס שהסביר על צורת לימוד מסוימת של חזרות בגמרא, והתחלתי לקיים את השיטה כשאני מוסיף עוד ספרי פוסקים ומדרשים באותה צורת לימוד. בקיצור, כשהתחלתי לכתוב את הספר צפו הדברים זה אחר זה, מבול של חומר נכנס לתוך הדפים הכתובים בעט (הכתב שלי מבולגן ולא ברור [אולי הייתי צריך להיות רופא, אימא שלי ז"ל בוודאי הייתה שמחה בכך], כך שהפענוח היה לפעמים קשה יותר מהכתיבה עצמה). אחרי כשנתיים של כתיבה יצא הספר הזה תחת הכותר "אהבת המלך דוד". את רוב המהדורה הראשונה חילקתי לחברים, משפחה, ידידים ומכרים. התגובות הנפלאות הכריחו אותי להמשיך ולכתוב, כפי שסיפרתי לכם בפרולוג של "ימי בראשית".

יש ששואלים אותי: "למה לוקח לך כל כך הרבה זמן לכתוב? יש סופרים שכותבים שניים ואפילו שלושה ספרים בשנה!" התשובה היא די פשוטה, אני לא יכול להמציא את הסיפור מחדש! להמציא סיפור זה עניין של השראה, זמן, מחשב וקצת כישרון. בכתיבה של הספרים הללו, אני מוצא את עצמי יושב לפעמים שבוע מול הספרים, עם מחשב פתוח, אך מבלי לכתוב מילה. נובר בעשרות רבות של ספרים בשביל למצוא איזה פרט חסר או לברר סוגיה הלכתית סבוכה ולהפוך אותה לסיפור זורם ומובן.

לענייננו, הרבה פעמים שאלו אותי: "אילו מהספרים שכתבת אתה הכי אוהב?" התשובה שלי ברורה, את הספר שאתם עומדים לקרוא כעת! לא מפני שזה ספר הביכורים שלי, אלא מפאת דמותו של דוד המלך, נעים זמירות ישראל, שאני מאוהב בו. האדם הרבגוני והמופלא שידע להיות קשה כארז מצד אחד, ומאידך גיסא רך כתולעת. אדם שהגיע לרום המעלה הגשמית והרוחנית, כאחד שיכול לעמוד מול בוראו, שמכיר את מצפוני ליבו, ולומר בפה מלא: "אנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם!" האדם הענק שסבל חרפות ורדיפות כל ימי חייו (ולצערנו, גם היום, שנים רבות לאחר פטירתו, ישנם חדלי אישים שמעיזים לפעור את לועם ולהכפישו). האדם שהרגש שהניע אותו כל ימיו היה האהבה, אהבה לבוראו, אהבה לתורתו, אהבה לעמו. אני סמוך ובטוח שגם אתם תכירו את הדמות הפלאית ותצטרפו לאהבה שלי אליו.

מאחל לכם קריאה נעימה, ערבה ומתוקה עם הרבה אהבה.

פרק א
עַמּוֹן ומוֹאָב

ערב שבת, רוח חרישית נושבת, מלטפת את העלים, השמש נוטה להעריב והבריאה כולה כמו עומדת מלכת. עדרי הצאן כבר נכנסו למכלאות, ורק קולות מעטים של אנשי הבית המזדרזים לסיים את הכנות השבת נשמעים בין רחשי היקום.

"שבת קודש, אוי שבת המלכה", נשמעת המיית קולו של יִשַׁי בן עובד, יִשַׁי ראש הסנהדרין, ראש חכמי ישראל, יושב בבית מדרשו וספר התורה מונח לפניו. עד לפני שעה קלה ישב עם חכמי ישראל ודן בבקשתו של אדם עמוני המבקש להינשא לבת ישראל.

"אסור", פסק יִשַׁי, "לא יבוא עמוני ומוֹאָבי בקהל ה'- כתוב בתורה".

האיש החל לדבר בלשון בוכייה: "אבל אני רוצה להתחתן איתה, אני אוהב אותה והיא אותי. אני התגיירתי ומאמין בה' ובתורתו, לומד תורה ומקיים מצוות, ואני רוצה להיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל", התחנן.

"מצטער", אמר יִשַׁי, "כתוב בתורתנו הקדושה שאסור לנו לתת לבנות ישראל להתחתן עימכם, אף שאתה ממחנה ישראל. אם אתה באמת מאמין בה', ואני רואה שדבריך כנים", הוסיף בלשון רכה, "אתה צריך לקבל את זה ולשמוח בזה. אתה יכול להישאר גר עמוני ולזכות, לקבל גן עדן מושלם, בגלל היותך שומר על הרחקתך מבת ישראל, ואינך חייב להתחתן עם בת ישראל כדי להיות חלק בלתי נפרד מהעם. עליך לעשות רצון ה'", המשיך יִשַׁי, "תמצא לך גיורת עמונית או מוֹאָבית ואפילו ישראלית ממזרת, תתחתן עימה, ובזאת תתהלך בדרך ה'", פסק בנימה רכה.

"אבל אני...", החל לומר הגר עמוני.

"בלי אבל", הפסיקו יִשַׁי, בקול צלול ותקיף, "אם רצונך לעשות רצון ה', זהו רצונו האמיתי, אין זה דבר אישי נגדך. לכל אדם יש דברים שאינם מוצאים חן בעיניו, אך זהו רצון ה', ואותו אנחנו צריכים לקיים", סיים יִשַׁי בקול סמכותי.

עיניו של האיש התמלאו דמעות, והוא בכה חרישית.

"תשמע חביבי", אמר יִשַׁי בקול מפייס, "אני אבקש ממספר אנשים שיחפשו לך שידוך אחר כדי שתוכל להתחתן. עליך לעזוב אישה זו ולחפש אישה אחרת, ותשמח בזה שאתה מקיים את רצון ה'".

"אבא, אבא", נשמע קולו של ילד בוכה.

יִשַׁי ננער מהגיגיו, הרים ראשו מן הספר והביט באׂצֶם שנכנם לחדר בסערת רגשות. אׂצֶם, אחד מבניו הקטנים של יִשַׁי, מירר בבכי. יִשַׁי פרס ידיו ואׂצֶם השליך עצמו לתוך זרועותיו הבטוחות של אבא.

"מה קרה, בני יקירי? למה תבכה? קיבלת מכה? מישהו הרביץ לך?" שאל יִשַׁי את בנו האהוב תוך שהוא מלטף את ראשו.

"אבא, זה נכון?" שואל אׂצֶם את אביו הנערץ, ובקולו נשמעת בקשה לשלילה.

"מה נכון, בני? מה שאלתך?" ניסה יִשַׁי לדובב את בנו.

אׂצֶם, ילד תכול עיניים, שער פאותיו השחורות מבצבצות מתחת לכיפה המכסה את ראשו. אביו מביט בבנו, בגדי השבת שהוא לבוש מלוכלכים בבוץ.

"אבא, זה נכון שאני כמו גוי?" שאל אׂצֶם, וקולו החרישי נשבר. "הילדים אמרו לי שאני כמו גוי, מוֹאָבי, ואתה כמו גוי, וכל המשפחה שלנו גויים, ואסור לנו להתחתן עם ישראליות", בכה אׂצֶם. "אבא, אני לא רוצה להיות מוֹאָבי", גמגם ובכייתו התגברה. "אבא, למה הם אומרים לי שאני מוֹאָבי? גם בתלמוד תורה הילדים קוראים לי מוֹאָבי. אבא, זה לא יפה להגיד כך. למה הם כל הזמן אומרים לי את זה?" אׂצֶם פרץ בבכי קורע לב, בכי של ילד הנלחם בביזיונות והשפלות.

יִשַׁי אימץ את חיבוקו, מחשבתו דהרה: "כן, באמת, האם אנחנו באמת מוֹאָבים? סבתי, רות, הייתה מוֹאָבייה שנישאה לבועז. היא ילדה את עובד ועובד הוליד אותי. הרי כתוב: 'לא יבוא עמוני ומוֹאָבי בקהל ה'', ולכן כנראה, גם לי אסור לבוא בקהל ישראל...."

"אבא, בבקשה, תענה לי, אנחנו מוֹאָבים או לא?" אׂצֶם, שחשק לשמוע את אביו שולל את השאלה, ציפה לשמוע מאביו דבר כל שהוא, אולם אביו שתק.

"לא, בני, לא. אנחנו לא מוֹאָבים", אמר לאחר רגעים אחדים, רגעים שנראו בעיני בנו כנצח. "אנחנו לא מוֹאָבים", חזר שוב בקול מהסס כמרמה את עצמו.

יִשַׁי חשב: "ידעתי שזה יגיע מתי שהוא. הרי השאלה מתבקשת: מדוע איננו מוֹאָבים? אני יודע את ההלכה למשה מסיני, שמי שאסור לבוא בקהל הם דווקא הגברים העמונים והמוֹאָבים ולא הנשים. וסבתי רות עברה גיור כהלכה, ולכן הייתה מותרת לבוא בקהל, ואף אנחנו כן...."

"אבא, הילדים אמרו לי שסבתא רות הייתה מוֹאָבית, ואסור להתחתן עם מוֹאָבים, אז אנחנו מוֹאָבים ואסורים לבוא בקהל", לחש אׂצֶם בקול שבור כלוחש סוד. "זה נכון אבא?"

"לא, בני, לא" אמר יִשַׁי לבנו, "יש לדעת את ההלכה. ההלכה קובעת שהאיסור חל רק על הגברים המוֹאָבים להתחתן עם בנות ישראל. הנשים המוֹאָביות מותרות לבוא בקהל, לכן אנחנו לא מוֹאָבים". המשיך יִשַׁי להסביר לבנו, "כשהתורה אמרה לא יבוא עמוני ומוֹאָבי בקהל ה', היא גם אמרה את הסיבה, מפני ש: 'לא קידמו אתכם בלחם ובמים'. כאשר עם ישראל יצא ממצרים, הם עברו ליד גבול עַמּוֹן ומוֹאָב. עם ישראל ביקש מהם לחם ומים, אולם הם סירבו. לכן התורה אמרה שאנשים כל כך אכזרים ובעלי מידות רעות לא ראויים להיות חלק מעם ישראל. ומכיוון שדרך האנשים לצאת ולהקביל אורחים ולא דרך הנשים לצאת לקראת האורחים, אמרה התורה שרק הגברים יהיו אסורים לבוא בקהל ישראל". יִשַׁי המשיך לחבק את בנו האהוב, ודמעה בצבצה מבין עיניו. "צדיק יקר שלי, אתה ישראלי ולא מוֹאָבי". יִשַׁי נישק את ראש בנו האהוב ואמר, "נו, נו, אנו צריכים ללכת להתפלל, הרי אנחנו ישראלים, והשבת תיכף נכנסת. רוץ צדיק רוץ, השבת לא תחכה, שלא נפסיד את תפילת המנחה".

אׂצֶם הרים את ראשו והביט באהבה בפני אביו. "טוב אבא אני רץ, אבל תחכה לי, טוב?"

"כמובן", אמר יִשַׁי.

"שבת קודש, שבת, שבת קודש, שבת קודש, שבת, שבת קודש", נשמע ניגון מבית יִשַׁי. כל הילדים יושבים סביב השולחן, יִשַׁי עטור זקן לבן ובגדים לבנים, נראה כמלאך, יושב בראש השולחן ובניו מזמרים עמו. אשתו, נִיצֶבֶת, מגישה לבעלה ולילדיה את המטעמים אשר הכינה לכבוד השבת. פניה קורנות משמחה: "אני זוכה להגיש לבעלי ולילדיי אוכל ממעשה ידי", חושבת נִיצֶבֶת.

כל יום השישי עמדה וטרחה לכבוד השבת. את השפחות שלחה לביתן. לא אצלה! היא לא תיתן למישהי אחרת לבשל ליקיריה לכבוד השבת. נִיצֶבֶת לא תוותר על הזכות להגיש למשפחתה היקרה את סעודת השבת.

בכל בישול, בכל חיתוך, בכל הכנה לוחשות שפתיה: "לכבוד שבת קודש". ליבה נושא תפילה. "אנא ה', תן לנו שנזכה לכבד את השבת באמת, שתהיה השבת בקדושה, בשמחה, ושנזכה לשמור את מצוותיך באמת ובלבב שלם. שיהיו ילדינו צדיקים וחסידים עושי רצונך באמת, בחדווה ומתוך אהבתך. ויהי רצון שיהיו ילדינו עוסקים בתורה ובמצוות, ושנזכה, אני ובעלי היקר, לגדלם לתורתך. ושיהיו המטעמים ערבים לכבוד שבת קודש". שפתיה נעות בתפילה, וידיה מבצעות את הפעולות כאילו מאליהן. בשפתיה ניגון חרישי: "לשמור ולעשות ולקיים..."

נִיצֶבֶת מביטה באהבה על בעלה ועל ילדיה היקרים. אֱלִיאָב, אֲבִינָדָב, שִמִעָא, נְתַנְאֵל, רַדַי, אׂצֶם ואֱלִיהוּא; בנותיה, צְרוּיָה ואֲבִיגָיִל. מבט של קורת-רוח נסוך על פניה. בעלה, שבעת בניה ושתי בנותיה יושבים מסביב לשולחן ומזמרים זמירות שבת.

"אבא, אתה נראה מהורהר", אמר אֱלִיאָב. "קרה משהו?" שאל בקול חרישי.

כל שבת יושב אבא בראש השולחן, ופניו קורנות. זמירות שבת פורצות מפיו בשמחה ובקדושה. והיום הכול נראה שונה. אבא שר בלחש, כאילו אינו נמצא במקום.

"קרה משהו בבית-הדין?" חזר ושאל.

"לא, לא משהו מיוחד", ענה אבא. "דנו בענייני נישואין של איש עמוני לבת ישראל".

"נישואי עמוני לישראלית?" שאל אֱלִיאָב. "הם אינם יכולים להינשא לבנות ישראל", אמר בקול תקיף.

"אתה צודק", ענה אביו וראשו חפוי. "כן, כך אמרנו לו".

אימא הגישה את הבשר: "תאכלו, תאכלו, שהבשר לא יתקרר", אמרה וחיוך נסוך על פניה.

"די, אבא", אמרה. "אתה לא בעבודה עכשיו. תעזוב את זה. תאכל, לכבוד שבת קודש".

"כן, את צודקת", ענה. "לכבוד שבת קודש", אמר ואכל.

סעודת השבת נסתיימה, הילדים הלכו לישון, הבית אפוף שקט ושלווה.

קולו של יִשַׁי הלומד נשמע בקושי, ממלא את חלל הבית בקדושה. אשתו, נִיצֶבֶת, יושבת בפינת החדר מביטה בבעלה, עיניה מלאות אהבה והערצה.

"זכיתי לבעל תלמיד חכם", חושבת, "צדיק ואהוב על הבריות. תמיד דיבורו בנחת ושלווה. כמה בת מזל אני, איך זכיתי לבעל שכזה? משהו מטריד אותו, הוא אינו נראה כהרגלו. כנראה קרה משהו, אולי אשאל אותו? לא. לא כדאי להפריע לו כעת, הוא לומד. אחר-כך". מתרוצצות מחשבות בליבה. "אף פעם לא ראיתי אותו כך. הוא נראה מהורהר ועצוב מאוד. אפילו נראתה דמעה קטנה מבצבצת מבין עיניו".

יִשַׁי הרים את ראשו וראה את אשתו בפינת החדר מביטה בו. "מה לעשות?" חשב בליבו, "איך אוכל לעשות את זה? היא האישה הטובה בעולם, איך אוכל לפגוע בה? היא תתמוטט! אבל אני חייב", המשיכה המחשבה לנקר במוחו, "אין לי ברירה. זה גובל באיסור תורה, לא אוכל להמשיך לחיות באיסור".

נִיצֶבֶת קמה ממקומה וניגשה ליִשַׁי. "מה קורה בעלי? למה אתה כל-כך מוטרד? זה לא מתאים לך להביא את העבודה הביתה ובמיוחד לא בשבת", פסקה תוך שהיא מתבוננת בבעלה.

יִשַׁי זז בחוסר נוחות. "אנחנו חייבים לדבר", אמר בקול סדוק. "יש בעיה גדולה. שבי יקירתי".

נִיצֶבֶת התיישבה ופניה מתוחות. "מה הבעיה?" שאלה, "משהו עם הילדים?".

"לא וכן", אמר יִשַׁי ועל פניו ארשת נחושה לסיים עם הדבר. יִשַׁי עצר את עצמו מלפרוץ בבכי: "את יודעת שאני יודע כי הינך אישה צדיקה, אין אישה טובה ממך בעולם! ואני יודע שזכיתי באישה הטובה ביותר, באימא הטובה ביותר ובאדם הטוב ביותר בעולם. אולם, אני לא ראוי לך", אמר, ודמעות זולגות מעיניו. "אינני ראוי לך, מכיוון ש...", יִשַׁי פרץ בבכי חרישי ודמעות ניגרו על לחייו. "אני לא יודע איך להגיד לך את זה", המשיך תוך שהוא משתנק: "אני לא ראוי לבוא בקהל ישראל. אני מוֹאָבי, ואני אסור לבוא בקהל. ויכול להיות שאני אף פסול מלדון. אוי, כמה איסורים עשיתי". יִשַׁי הניח את ראשו על השולחן והמשיך לבכות בכי חרישי. "הדבר שאני מתכוון לומר קשה לי ופולח את ליבי הדואב. אך הגעתי למסקנה שאנחנו חייבים להיפרד. זה רצון ה'. אנא יקירתי, אל תיפגעי. אבל אין מה לעשות. אני לא יודע אם סבתי רות הייתה ראויה לבוא בקהל. כתוב: 'לא יבוא עמוני ומוֹאָבי בקהל ה'', ואני מוֹאָבי מצד סבתי. אנא יקירתי, סלחי לי", יִשַׁי המשיך לבכות.

נִיצֶבֶת הביטה בבעלה ברגשי כאב. כן, גם היא שמעה לחשושים מאחורי הגב. גם היא ידעה מה מדברות השכנות והחברות מאחורי גבה. "ידעתי שזה יבוא", חשבה בליבה. דמעות שטפו את פניה. "כבר מזמן חשבתי שזה יבוא". נִיצֶבֶת לחשה: "אוי בעלי הצדיק, אישי היקר, אתה יודע שזה לא נכון מה שאומרים. אתה יודע את ההלכה", אמרה תוך תפילה שייכנסו הדברים בלב בעלה. "אתה יודע שכתוב עמוני ולא עמונית, מוֹאָבי ולא מוֹאָבית".

"כן, כן, את צודקת יקירתי. אך אני לא יכול לחיות יותר עם הספק ועם הלחשושים. אני שומע מה מדברים, אני יודע איך מסתכלים עלי בבית-הדין, אני מרגיש הכול. אבל די! החלטתי! אנחנו חייבים להיפרד, איננו יכולים יותר להמשיך לחיות עם הספק הזה", אמר בקול נחוש תוך שהוא מוחה את הדמעות מעל פניו. "אני מקווה כי תביני אותי ותסלחי לי ביום מן הימים, אבל ביום ראשון אנו ניפרד. סליחה...."

נִיצֶבֶת פרצה בבכי, יודעת שאין מה לדבר עוד. בעלה החסיד לא יחזור בו. "אני מבינה אותך", אמרה. "ואני סולחת לך.... אתה הבעל הכי טוב שיש בעולם, ואני מודה לה' על כל יום שזכיתי לחיות איתך".

"אני מודה לך יקירתי, אני מצטער שגרמתי לך צער".

יִשַׁי ונִיצֶבֶת ישבו ליד השולחן ודמעות יורדות מעיניהם, וצער ניבט מפניהם.