צווארון אדום

אריק

פרק 1
תודה
 

השמיים היו אפורים וגשם עז איים להרטיב אותנו כליל. כלי רכב עמדו דוממים בשיירה לאורך השביל, נשים וגברים הגיעו לבושים בשחור כאילו איבדו הם אדם יקר. ההליכה למקום הקבורה הייתה כמו הליכה במקום אל שום מקום, פסיעה בין ענני סערה עבים בראש שיירה המצטופפת תחת מטריות בודדות. עמדתי מול קברם של הוריי לצד מַאלְיָה, אחותי הקטנה, ודיויד, האח הצעיר של אבינו. הסערה התחוללה גם בתוכנו.

בילדותי אהבתי לילות שכאלה. אימי הייתה מהדקת את השמיכה סביבנו ומוודאת שלא יהיה לנו קר בשנתנו לפני שיצאה למשמרת בבית החולים או לאחר שחזרה ממנה, אף שידעה שעם הרעם הראשון תפרוץ מאליָה את חומת השמיכה ותתכרבל לצידי. עם השנים למדתי שהיא אהבה למצוא אותנו כך.

אבי היה אפילו עסוק ממנה. הוא מעולם לא הקריא לנו סיפורים לפני השינה או חילק נשיקות לילה טוב. הוא היה 'הבן של אבא שלו'. סבא שלי, איש קשוח ומחוספס שניחן בחוש עסקי מדופלם, טיפח את בנו הבכור לרשת את מקומו על כיסא המנכ"ל של חברת הבנייה שהקים במו ידיו, "גאלטון", אך שנה בלבד לאחר מותו הביא אותה אבי לפשיטת רגל.

מאליה הניחה ורד אדום על הארון של אימי בדמעות. אדום היה הצבע האהוב על אימי. דיויד הניח ורד נוסף על ארונו של אחיו, ואני נותרתי במקומי ואחזתי במטרייה כמו בחיי. המשקפיים על פניי עזרו לי ליצור מרחק ביני לבין האנשים הרבים שהצטופפו סביבנו כדי לשמוע את הכומר מנחם על לכתם בטרם עת של שני אנשים אהובים בקהילה הקטנה שלנו בסיאטל, וגם להסתיר את העובדה שהייתי מבוסם עוד מהלילה הקודם.

המתנתי לצד הקברים הטריים עד שכולם מיהרו חזרה אל מכוניותיהם היבשות. צפיתי לבדי בקברן שכיסה את הארונות באדמה, הנחתי לאשמה לחרוך את נפשי עוד רגע נוסף ופסעתי לכיוון המכונית שבה המתינו לי דיויד ומאליה בצד השביל. מכונית נוספת חנתה שם, לבנה וקטנה. במבט אחד נזכרתי בלילה הקודם, שבו סמנתה ואני התווכחנו בעקבות רצוני להישאר לבד. היא הבינה לא נכון את דבריי וחשבה שאיני מעוניין שהיא תגיע ללוויה, כך שבסופו של דבר ויתרה והניחה לי להיות לבדי. כנראה שלקרוא לאירוסים הטריים שלנו "טעות" היה... טעות?

הדלת נפתחה ומתוך המכונית יצאו סמנתה וקתרין, אחותה הגדולה.

"אני מצטערת, אני יודעת שלא רצית שאגיע," היא נעמדה תחת המטרייה כדי להתגונן מפני טיפות הגשם הנחלש.

"תודה שבאת למרות שהתנהגתי כמו אידיוט," חיבקתי אותה בידי הפנויה ובחנתי את קתרין, שהניחה לעיניה לשוטט לכל מקום שלא היה בכיווננו.

המבוכה הקלה של קתרין הייתה חמימה יותר מחיבוקה של סמנתה, שנראה היה שהיא זקוקה לו יותר ממני. סמנתה נשקה ללחיי ואחזה בכף ידי, ואני ליטפתי את אצבעותיה באגודלי בדיוק במקום שבו הייתה אמורה להיות טבעת האירוסים שנתתי לה, אילולא ביטלתי את האירוסים הטריים בעקבות ריב מטופש. דיויד טען שעשיתי זאת בקלות כזאת מהסיבה הפשוטה שלא באמת רציתי להינשא לה. ואף שמעולם לא אמרתי זאת על שום דבר שאמר, הרגשתי שהפעם דיויד טעה. אהבתי את סמנתה בכל ליבי ולאחר שלוש שנים הרגשתי שהגיע הרגע הנכון. אך כעת הטבעת ישבה בתוך המגירה בחדר השינה והרגע הנכון התפוגג לו.

"כמובן," ידיה התהדקו מעט סביבי, "אני עדיין אוהבת אותך."

"גם אני," אמרתי ושמתי לב שקתרין הרימה את מבטה אליי רגע לפני שסמנתה שחררה את ידיה כדי להתעטף במעילה.

קתרין העניקה לי חיבוק צדדי וקצר והשתתפה בצערי. מכל האנשים שהגיעו באותו אחר צהריים ועשו בדיוק את אותה מחווה, עיניה היו היחידות שלא הביטו בי ברחמים.

דיויד נהג ומאליה ישבה לצידו, ואני התפרשתי לרוחבו של המושב האחורי. את ערב חג ההודיה הנוראי שהתרחש שלושה ימים לפני כן "חגגנו" בבית החולים. אימי נהרגה במקום בזמן התאונה, אך אבי נאחז בחייו בעקשנות לוחמנית, עד שלבסוף מת מפצעיו בזמן שהיה מורדם ומונשם.

מאליה ודיויד הלכו לישון ואני העברתי את רוב שעות הלילה בישיבה ממושכת על הספה בסלון ובשתייה מבקבוק הוויסקי הישן שהוצאתי מארון הבקבוקים של אבי, שאותו קיבל במתנה מאביו לאחר שנולדתי אי אז בשנת 1989. האלכוהול היה מיושן ומשובח, כיאה לטעמו של סבא פארקר.

ימי האבל עברו בבית הוריי בשתייה מופרזת על קיבה ריקה ובשינה שמטרתה לברוח מהמחשבות הטורדניות שהציפו אותי בכל רגע של ערות. השתדלתי להקהות את חושיי כשאלו התעוררו מעט במין מעגל קסמים מבחיל אך מהפנט. רק לאחר שהקאתי את כל קיומי אל האסלה, הבנתי עד כמה משהו בתוכי מקולקל.

כשבוע לאחר הלוויה מאליה ואני אכלנו ארוחת ערב ובמהלכה שתקנו מלבד בקשות לרטבים מסוימים, מלח מדי פעם ושתייה. הייתי כל כך עסוק בכמה העולם הוא נוראי ובכך שאלוהים הוא האיש הרע, עד ששכחתי לשים לב למצבה הנפשי, שהיה גרוע משלי. בלילה, לאחר שנרדמתי, פנס סנוור את עיניי והעיר אותי משנתי, שלמעשה לא הייתה שינה כלל אלא עילפון מוחלט לאחר שעות שכרות ללא מעצורים. אחד הפרמדיקים הסביר לי שמצאו אותי מחוסר הכרה על הספה, מכוסה בקיא של עצמי. בדיעבד, אילולא מאליה הייתי מצטרף אל הוריי באדמה בלילה ההוא. הסתבר לי שלאחר שהיא עצמה נטלה בקבוק שלם של כדורים שמצאה במגירה של אימי, היא התקשרה אל דיויד, שהיה מפקד מחלקת הרצח של סיאטל, והבוס שלי. בתוך דקות אחדות הגיע צוות שלם והבהיל את שנינו אל בית החולים. כשהתעוררתי ראיתי את הכעס בפניה המותשות. היא נאלצה להיות המושיעה של עצמה, כי אני הייתי עסוק ביגוני.

בעקבות האירוע האובדני של מאליה החליטו לאשפז אותה במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים. סמנתה הואילה בטובה הרב להשתמש בתעודת עורכת הדין שלה כדי לשחרר אותה משם, בזמן שאני, כמו אידיוט מושלם, הייתי עסוק בעצמי גם הפעם.

"לא היה דבר בעולם שאימכם אהבה יותר מכם," אמר דיויד בקול מרוחק בעודו שוקע גם הוא במחשבות על העבר. זיהיתי בעיניו כעס שמעולם לא ראיתי בפניו, וכעסתי גם אני. על העולם, על הרכב שכשל בתפקידו להביא את הוריי לערב החג בביתי החדש, וגם עליהם כעסתי על שעזבו אותנו בטרם עת. ידעתי שהיו נותנים הכול כדי להישאר לצידנו, אבל כעסתי. גם על עצמי כעסתי, על כך שלא עשיתי דבר כדי להצילם. אילו לא הייתי מתעקש לארח את חג ההודיה לאחר הפרידה מסמנתה ומכריח אותם להגיע, אולי לא היינו עומדים מול מצבות השיש האפורות כמה ימים אחריו, תחת שמיים אפורים, בניגוד מוחלט לדיווחם של חזאי מזג האוויר.

מאליָה חזרה לדבר איתי ורוב הכעס בינינו נפתר מאז, לפחות על פני השטח, אך כשעמדנו בבית העלמין בדיוק שנה מערב החג ההוא, הרגשתי איך לפתע היא שוב מסתגרת מפניי. התגעגעתי אליה, לארוחות החג המשפחתיות, לערב חג ההודיה, לצחוק שגורם לבטן להתכווץ מכאב, לשירה בקולי קולות, להתחמקות מהמצלמה של אימא שהייתה תמיד בידיה. רציתי רק עוד ערב חג אחד שאוכל להסתכל לעצמי בעיניים בראי ולומר "תודה".

ברק האיר את החד־גוניות של בית העלמין, והרעם שבא מייד אחריו הזהיר אותנו מפני הגשם הסוער שעמד להגיע. דיויד ומאליה מיהרו אל רכבם ונסעו. אותי לא הפחיד הגשם. ההפך, מזג אוויר סוער הוא האהוב עליי ביותר ורציתי כמה רגעים לבדי כדי לחשוב מה עליי לעשות לפני שאחזור הביתה אל סמנתה.

נכנסתי אל הרכב ספוג במים והפעלתי את החימום. ידעתי שכדאי שאלך לבדי למקרה שהדמעות יחליטו סוף סוף לרדת לאחר שנה שלמה של בצורת. שיר שלא שמעתי מילדותי התנגן. אימי נהגה להשמיע אותו בכל אירוע משמח וחגיגה. תכננתי להשמיע אותו בחג, אך לא תיארתי לעצמי איך נחגוג את חג ההודיה של שנת 2018.

נסעתי מעט לאחור כדי שאוכל להסתובב ולצאת מהחניה, הטיפות שזלגו על החלון הקדמי התריעו על סערה מתקרבת. בזמן שהמתנתי להשתלב בתנועה החולפת, נתקפתי לפתע חרדה. מחשבה אחת גרמה לי להישבר בבכי: הוריי לא יהיו בחתונה שלי ולא ילוו את מאליה בחתונתה. הם לא יזכו להכיר את נכדיהם העתידיים, ואנחנו לעולם לא נוכל עוד לקרוא לאף אדם "אימא" או "אבא".

אך הייתה זו רק הקדמה למציאות שבה לא חשבתי שאמצא את עצמי אי פעם. צפצוף מכשירים התגבר באוזניי, אי־נוחות וכאבים נוראיים חלפו בגופי, תחושת כבדות הקשתה עליי לפקוח את עיניי.

"הוא מתחיל להתעורר, הוא פוקח עיניים!"

"קריאה לדוקטור בראון מייד!"

רעש והמולה מילאו את החדר. צללית מטושטשת האירה את עיניי בפנס קטן וסנוורה אותי.

"אישונים מגיבים באופן שווה," אמרה ברוגע.

"איפה אני?" מלמלתי בכוחות מועטים ונאבקתי במסכת החמצן. המילים עברו בגרוני בחספוס כואב ובלחישה צרודה. הדמות המטושטשת החלה להתבהר מעט. התגלתה לפניי אישה בסביבות גיל החמישים במדים כחולים ובמעיל רופאים לבן.

"נעים מאוד, קוראים לי ד"ר קרולין בראון, אני הנוירוכירורגית בבית החולים שבו אתה נמצא כעת. אתה יכול לומר לי מי אתה?"

גם אני חיפשתי את התשובה לשאלה הזאת בדיוק.

"כן," הסדרתי את נשימתי לצד כל הצינוריות סביבי והסטתי את המסכה מעט הצידה. "אריק פארקר."

דמותה של הדוקטור החלה להיעלם מעיניי לקול צפצוף מהדהד והחדר חזר להחשיך.