טכניקת מייקל צ'כוב

דבר העורכת

איך באמת גורמים למישהו אחר להרגיש את מה שאנחנו רוצים שירגיש? שאלה זו משותפת הן לעבודת השחקן הן לעבודת הכותב והעורך. מייקל צ'כוב פיתח דרך עבור שחקנים לעשות זאת מבלי שהם מוותרים על ההנאה הראשונית, הטהורה שבמשחק, אלא להפך: מתוך היצירתיות והתשוקה הטמונים בעבודת משחק שנובעת מהדמיון.

שחקנים זוכים לגעת בצופים פעם אחר פעם, באופן שמעצים את ההנאה שבהופעה. התרגילים שנתן צ'כוב לתלמידיו, ומובאים בספר זה בשילוב עם תרגילים של ממשיכי דרכו ופיתוחים של דנה מרגלית, מאפשרים ללמוד ולחוות זאת באופן אישי.

אבל לא רק התרגילים כתובים כאן. דנה מיטיבה להסביר ולנסח למה ואיך הדברים עובדים בשבילה ובשביל תלמידיה הרבים. יש לה דרך עבודה משלה, ואני מרגישה בת מזל להכיר מקרוב כעת גם את דנה וגם את הטכניקה. כי טכניקה היא לא מילה גסה בעיניי. בעיקר לא הטכניקה הזאת ששיאה בוויתור על הטכניות והישארות בהוויה.

מניסיוני כעורכת פרוזה ועיון אני יודעת היטב: כששיטה בנויה נכון, לא רק שהיא עובדת, היא גם מעודדת ומפתחת יצירתיות. השיטתיות מאפשרת חקירה, העמקה וגילוי, והחוקר – במקרה זה: השחקנית או השחקן – יודע מתוכו את התשובה שנכונה לדמות. הוא חווה זאת על בשרו. אין ידיעה נעלה מזו.

שלושת אלה: חקירה, העמקה וגילוי, מאפשרים לשחקן שמיומן בטכניקה להרחיב את מנעד היכולות שלו, לגלות יכולות לגילום תפקידים שנמצאים מחוץ ל''טייפקאסט'' שאליו הוא רגיל ושבו רגילים לראות אותו. מי שמתורגל בטכניקה יכול להבין באופן לא מילולי בהכרח מה יתאים לבמאי, ולהתכוונן בעדינות ובמהירות גם לשיפטים רגשיים בעלילה, ולהעשיר את המתרחש בזמן אמת.

בספר זה, דנה בחרה לתרגם חלק מהידע העשיר שאספה, זיהתה וחקרה שנים על שנים לסדנה למשחק בשיטת מייקל צ'כוב. ומאחר שבקריאה אין אינטונציה, אין תנועות ידיים, אין באמת הפסקות מתודיות או דרמתיות ואין מבטים מלאי הבעה, בספר נעשה שימוש בכלים חזותיים כדי לעזור לכם השחקנים־הקוראים לחוות בעת הקריאה את הנחיותיה של דנה.

אני מלאת הודיה על היותי חלק מהמסע המרתק של דנה להוצאתו לאור של ספר זה. חזונה לספר שהוא סדנה קרם עור וגידים בעזרתו המופלאה של לירון פיין, ואני גאה להיות חלק מהצוות שתרם להבאתו לנוסח ולצורה המוגשים לכם בזאת.

אני מקווה שתחוו גם אתם את מלוא הפוטנציאל של ה"סדנה בכריכה". אין לי ספק שעם התרגול לפי הספר תיהנו גם אתם לחקור דמויות ולהתפתח עם כל דמות מחדש, ועם זאת תשמרו על בריאותכם ועצמיותכם בקלות.

יעל שלמון ברנע

בית העורכים

רקע ומהות
מאת דוד זינדר

שמחתי במיוחד כשדנה ביקשה ממני לכתוב הקדמה לספר הזה. דנה הייתה שותפה לפיתוח סדרת הסדנאות הבינלאומיות לטכניקה של צ'כוב שאנחנו מקיימים כבר שש שנים ברציפות, ועל כך אני חייב לה תודה גדולה. היא תלמידה לא רק שלי אלא גם של מיטב המורים של השיטה במקומות שונים בעולם, ומזה כמה שנים היא מורה מצליחה לטכניקה ברשות עצמה. הספר הזה הוא תרומה חשובה ללימודי משחק בארץ, שכן למעט ספרו של מיכאל צ'כוב "לשחקן" שתורגם על ידי עמית שלנו, אופיר דואן, לא קיים ספר לימוד של שיטת צ'כוב בעברית.

קצת היסטוריה: צ'כוב נולד בסנט פטרסבורג ב־1891, בן אחיו של הסופר והמחזאי המפורסם אנטון צ'כוב. הוא החל את דרכו התיאטרונית בגיל צעיר כאשר התקבל לסטודיו למשחק של סטניסלבסקי במוסקבה, ולימים הפך לתלמיד המצטיין של בית הספר ואחר כך לאחד השחקנים החשובים ביותר בתיאטרון האומנותי של מוסקבה (The Moscow Art Theatre). לימים הוא מונה על ידי סטניסלבסקי למנהל האומנותי של הסטודיו השני של התיאטרון, ושם החל לפתח את העקרונות של השיטה שלו.

בשנת 1928 הוא ברח ברגע האחרון מאימת השלטונות הקומוניסטיים שביקשו לאסור אותו בגלל נטיותיו ה"ספיריטואליסטיות", והחל במסכת נדודים שהביאה אותו לגרמניה, ללטביה, לצרפת, לאנגליה ולבסוף לארצות הברית. בכל אחת מן התחנות הללו הוא המשיך לפתח את שיטת המשחק הייחודית שלו, ובשנים 1935 עד 1939, בהיותו באנגליה, הוא השלים את פיתוח השיטה שלו הידועה כיום כ"שיטת צ'כוב".

בשנת 1939 הוא עבר לארצות הברית ושם נשאר עד מותו ב־1955. בשנים הללו צ'כוב לימד שחקנים רבים, ביים הצגות והשתתף בסרטים כשחקן. על הסרט "בכבלי השכחה" (Spellbound) של היצ'קוק – עם גרגורי פק ואינגריד ברגמן – הוא היה מועמד לאוסקר.

לאחר מותו כמה מתלמידיו המשיכו את דרכו, ובסוף שנות השבעים הוקם בית ספר ללימודי השיטה בניו יורק. לאחר התפרקותו של הסטודיו, עדיין המשיכו כמה מתלמידיו ללמד את השיטה בארצות הברית, באנגליה ובגרמניה, וב־1991 התקיים הכנס הבינלאומי הראשון ללימוד שיטת צ'כוב בברלין.

מאז ועד היום, שיטת צ'כוב הפכה למוכרת בעולם כולו, וקמו ארגונים רבים בכל רחבי העולם שמלמדים את השיטה באופן מלא. שני הארגונים הגדולים והחשובים ביותר ללימודי צ'כוב בימינו הם The Michael Chekhov Association (MICHA) שמרכזו בארצות הברית ו־Michael Chekhov Europe (MCE) שמרכזו בגרמניה.

עיקרה של השיטה היא התפיסה שהדמיון, ולא הזיכרון, הוא הכלי החשוב ביותר של השחקן. זאת ועוד: שקיים קשר בלתי אמצעי, ישיר, בין הגוף לבין הדמיון של השחקן, ושבעבודת משחק, שניהם – הגוף והדמיון – קשורים זה בזה בקשר סימביוטי, מזינים זה את זה ומעצימים בקשר הזה שביניהם את יכולותיו האומנותיות של כל שחקן.

אם אצל סטניסלבסקי, ולאחריו אצל שטרסברג וה־Method האמריקאי (שהוא פיתח על פי סטניסלבסקי), הדגש הושם על הביוגרפיה האישית של השחקן, על הזיכרונות הרגשיים שלו או שלה, על הצורך להביע כל דבר על הבמה דרך פריזמה אישית מאוד, אצל צ'כוב הדינמיקה שונה בתכלית: במקום ללכת אל עולם הדמיון ולמשוך את הדמות למטה אל תוך נפשו של השחקן, מה שנדרש מהשחקן הוא לקחת את עצמו אל עולם הדמיון ולמצוא שם את המאפיינים הייחודיים של הדמות שאותה עליו לגלם.

צ'כוב טען שהניסיון האישי של כל אחד מאיתנו הוא, בסופו של דבר, מוגבל מאוד, ואילו הדמיון הוא לחלוטין בלתי מוגבל. על כן הדמיון מהווה מאגר הרבה יותר עשיר וגדול של חוויות ודמויות מאשר ההיסטוריה האישית שלנו.

לצורך כך, צ'כוב פיתח שיטה מפורטת ביותר שנשענת על כמה טכניקות מרכזיות כגון "הגוף הדמיוני" – הדמות כפי שאנחנו רואים אותה בדמיוננו, "מרכזי אנרגיה" (העיקריים שבהם: ראש=מחשבה, חזה=רגש, בטן=רצון), ומעל לכל אלה – "המחווה הפסיכולוגית", הטכניקה המפורסמת ביותר שלו, שהיא תנועה פיזית מלאה שדרכה השחקן מבטא את "רצון־העל" של הדמות, הרצון שמדריך את הדמות לכל אורך המחזה.

בעוד ששחקנים שפועלים על פי סטניסלבסקי או ה־Method נדרשים לעבודה קשה של חפירה בביוגרפיה האישית שלהם, שמתאימה בעיקר לתיאטרון ריאליסטי או פסיכולוגי, צ'כוב מציע דרך עבודת משחק המבוססת על מה שנקראים "ארבעת האחים" – התחושה ליופי, התחושה לנינוחות, התחושה לצורה והתחושה לשלם. ההליכה אל עולם הדמיון היא משוחררת, משחררת ומלאת שמחה ואהבה, והיא מתאימה לכל סוגי התיאטרון ועבודת המסך.

אני מאחל לכל מי שקורא את הספר הזה הרבה הנאה ותובנה מעמיקה בשיטת המשחק הייחודית הזאת – שיטת צ'כוב.

דוד זינדר

תל אביב, ינואר 2022

בין טכניקה לאומנות

פגשתי מלהקת ותיקה בתום תקופת ליהוק לסרט מסוים. שאלתי אותה איך היה תהליך הליהוק. היא השיבה שהיא ראתה עשרות שחקנים נכנסים לחדר ועושים את אותו הקטע בדיוק אותו דבר. שחקן אחד בלבד עשה את זה בדרך שונה, ואותו היא בחרה לתפקיד.

רוב השחקנים עובדים עם טכניקה כלשהי, אבל הטכניקה היא לא המטרה, אלא מה שמתעורר בעקבותיה הוא החשוב. הטכניקה היא אמצעי, היא דרך. אנחנו לא באים לבצע אותה לפני הצופים אלא אנחנו נעזרים בה כדי להגיע אל הוויה אמיתית, דינמית וחדורה בהשראה בכל תפקיד שנגלם. אני רואה זאת בתלמידיי, את הרגע שבו הם פורצים דרך הטכניות. אז משהו מתגלה מהיצירתיות שלהם, ביטוי חדש, עוצמתי. בבסיס העבודה מצוי אומנם חופש גדול, אבל כדי להגיע אליו לרוב נצטרך לעבור דרך מחסום. כשנפתח מחסום היצירה, החופש נעשה נגיש. לשם אני מכוונת אתכם בספר זה.

בשעות הרבות שאני מלמדת אני שומעת משחקנים שוב ושוב שמה שהם מוצאים הוא חדש עבורם. זה משום שזה נוצר ברגע שבו עבדנו. זה קרה מתוך זרימת העבודה עצמה. התהליך דומה למים שזורמים חזק ובשצף, אבל לא יוצאים החוצה עד שנפתח פקק שמאפשר להם לזרום הלאה.

הפקק נפתח כששחקנים משתחררים מהטכניות. הצופים שבחדר מתארים את זה כמו גלים של יצירתיות ששוטפים אותם. יצירתיות היא ביטוי של האינדיבידואליות שלנו. היצירתיות מתחילה לזרום כשאנחנו חופשיים.

מה שצ'כוב הביא לנו תמיד מכוון ליצירתיות האינדיבידואלית שלנו. בספר זה יש הרבה תרגול טכני. עשו אותו תמיד כאילו זו פעם ראשונה שאתם מתנסים בו והוא ייקח אתכם אל מעבר לטכניות עצמה.

עבדתי עם שחקנים מקצועיים, חובבים, מאלתרים, זמרים, רקדנים. עם כולם ראיתי שכשיכולות הביטוי שלהם מתרחבות הם נהיים שמחים. עבדתי עם שחקנים ותיקים במקצוע וראיתי שהתרגול עשה אותם מאושרים. עבדתי עם שחקנים צעירים שגילו במהלך העבודה כמה כוח יש בנוכחות שלהם. עבדתי עם שחקנים מאלתרים שמצאו עניין בדמויות ובחרו להעמיק את עבודתם לתוך מורכבות הדמות. עבדתי עם מורים למשחק, שמלמדים שנים רבות, וראיתי אותם מתחדשים ברעננות. כולם בחרו ברגע מסוים לשמוט משהו שלא שירת אותם עוד, אלא הכביד עליהם. בכך הם שחררו את עצמם, ומול עיניי ראיתי כיצד שחקנים משתנים.

צ'כוב אומר לנו שאומנים כמהים להשתנות. זוהי כמיהה שראויה לקבל מענה. שכן, כשאנחנו משתנים מתוך היצירתיות, כשהיצירתיות היא זו שמשנה אותנו, אז אנחנו צומחים מתוך היכולות הגבוהות שלנו עצמנו. אלה היכולות שדרכן אנחנו מתפתחים.

כתבתי את הספר ככלי עבודה להתפתחות שלכם. יש בו מקום לתיעוד ההתנסויות שלכם. בכך שתתעדו את התנסויותיכם תהפכו אותו ליומן העבודה שלכם שאליו תוכלו לחזור בכל תפקיד שתגלמו.

תמצאו לאורך הקריאה אפשרויות בחירה שונות לאופן העבודה עם הכלים עבור דמות נתונה. הבחירה היא שלכם והאפשרויות הן רבות. אפשרויות לבחירה הן דרכי ביטוי. הן כולן דרכים והן מגוונות. ככל שיש לנו יותר אפשרויות אנחנו עשירים בהצעות הנובעות מתוכנו ספונטנית בחזרות, בהופעות, בצילומים ובכל סשן עבודה. העושר הזה מעיד על היותנו שחקנים בעלי ארגז כלים שופע.

אם נבוא ללא אפשרויות לבחור מתוכן, הדבר דומה לצייר שבפלטת הצבעים שלו יש רק צבע אחד שבאמצעותו הוא יכול לבטא את עצמו. או נגן שהכלי שלו יכול להפיק רק צליל בודד. כשאנחנו עובדים עם במאי, מנעד האפשרויות שיש לנו לביטוי הן תשתית התקשורת שלנו איתו. אז אנחנו לא רק ממלאים אחר הוראות הבמאי, אלא אנחנו שחקנים־אומנים בעלי ביטוי אומנותי, תשוקה אומנותית, השראה ודעה. המשחק זה האומנות שלנו וזה משרת אותנו אבל לא רק את עצמנו, כך נוכחתי, כי זה דבר המוערך בהפקות רבות.

לכן, בעת שאתם עובדים עם התרגילים בספר ומוצאים שתרגילים מעוררים בכם דברים שונים, העריכו את הגילוי מעצם הגילוי. שמרו על הסקרנות. טפחו בכם הוויה חוקרת כי כל אלה ייטמעו בכם ויהפכו לגוף יצירתי־אומנותי שיהיה איתכם בכל עת.

דנה.