אדונים ועלמות 2 - מר ספנסר

1 
שרלוט

תמיד אותם האנשים המזויפים. אותו קהל מטומטם. אותם גברים משעממים שהכרתי כל חיי.
"נכון?" קול אומר.
מה?
אני מביטה בגבר שעומד מולי. לא הייתי מצליחה לזכור את שמו גם אם חיי היו תלויים בזה, ואני די בטוחה שעליי לדעת את שמו. בכל פעם שאני נתקלת בו באחד מהאירועים המשפחתיים האלה, הוא תמיד מנסה להרשים אותי.
והאירועים האלה קורים לעיתים קרובות.
"אני מצטערת, לא שמעתי כל־כך טוב. מה אמרת?"
"אמרתי שטוב להכיר אותך יותר לעומק." חיוכו רחב מדי.
אני מעקלת את שפתיי בחיוך נבוך. "כן. כן, טוב מאוד." עיניי בוחנות אותו מלמעלה למטה. הוא די נחמד, אני מניחה. הוא גבוה, נאה, ויש לו את כל הנתונים שאמורים לרגש אותי... אבל אני אדישה לחלוטין.
משועממת עד אימה, אני צופה בכל האנשים היפים המקיפים אותי, ומרגישה כמו זרה העומדת מחוץ להתרחשות. אני לא אמורה להרגיש ככה. לאור הייחוס שלי, אני שייכת לקבוצת האנשים היפים הזו.
"ואז התקבלתי להארוורד, למדתי משפטים וסיימתי בהצטיינות, כמובן." הקול המונוטוני ממשיך.
אני מחייכת כפי שמצופה ממני, ומסתכלת סביב, מנסה לעשות כל שביכולתי כדי לברוח מהשיחה המשעממת הזו. אנחה נפלטת מפי ומחשבותיי נודדות. קבלת הפנים בחתונה מרשימה מאוד — ממש כמו באגדות. המיקום אקזוטי ומרהיב, שרשראות של נורות קטנות תלויות בכל מקום, האורחים לבושים במיטב בגדי המעצבים הנחשבים ביותר וכל אנשי החברה הגבוהה נמצאים כאן.
למה הבחור הזה לא מעניין אותי? אף אחד לא מעניין אותי יותר. אין לי מושג מה הבעיה שלי.
אני מסמנת בעיניי ללארה שעומדת בקצה מרוחק של האולם ומבקשת ממנה עזרה ללא מילים. למרבה המזל, היא מבינה את הרמז ומתקרבת אלינו מייד.
"שרלוט." היא מחייכת ומנשקת אותי על לחיי. "חיפשתי אותך." היא פונה אל הבחור המסכן שעומד מולי ומחייכת אליו. "אוכל לגנוב אותה ממך לדקה, בבקשה?"
ארשת פניו מתקדרת, הוא מהדק את שפתיו ומהנהן בחוסר שביעות רצון. "בוודאי."
אני מנופפת לו קלות ומשלבת את ידי בזרועה. אנחנו הולכות אל עבר אולם הכניסה.
"מזל שבאת." אני ממלמלת בשקט.
"אני חושבת שבפעם הבאה לא אבוא להציל אותך. הוא היה ממש חמוד." היא מצקצקת ואוספת שתי כוסות שמפניה ממגש שמחזיק מלצר חולף. אני מחייכת, לוקחת ממנה את הכוס שהיא מושיטה לי, ואנחנו מחפשות נקודה מרוחקת מהבחור לעמוד בה.
לארה היא אחת מחברותיי הקרובות ביותר. האבות שלנו הם חברי ילדות, וכך קיבלנו זו את זו בירושה. היא כמו אחות עבורי. המשפחות שלנו מסתובבות באותם חוגים חברתיים ואנחנו מבלות באירועים רבים יחד. עכשיו היא גרה בקיימברידג', אז אנחנו מתראות פחות. הייתי שמחה לבלות איתה יותר.
ויש גם את אליזבת'. אליזבת' היא חברה נוספת שלנו. היא ההפך הגמור מאיתנו. הכרנו אותה בבית הספר, אליו היא התקבלה באמצעות מלגות. להורים שלה אין כסף, אבל היא בהחלט יודעת לעשות חיים גם ללא ממון. היא פרועה, חסרת דאגות וגדלה ללא הכבלים החברתיים שאסרו את לארה ואותי מילדותינו. היא יכולה לצאת עם מי שהיא רוצה, אף אחד לא מתעניין בה בגלל הכסף שלה, ואף אחד לא שופט אותה. למען האמת, אני לא בטוחה שמישהו שופט אותי או את לארה, אבל האבות שלנו הם אנשים אמידים מאוד ועם הזכויות וההטבות מגיעה גם אחריות כבדה לשמירה על השם הטוב של המשפחה. גם לארה וגם אני היינו מוותרות על הרבה מאוד בתמורה לחופש לחיות את החיים כמו אליזבת'. אליזבת' — או בקיצור בת' — חיה בלונדון ומאוהבת עד מעל לראש ברעיון של להיות מאוהבת. אמנם, היא עוד לא מצאה את הגבר הנכון, אבל היא נהנית מאוד מהחיפושים.
אני, לעומת זאת... מעולם לא התעניינתי באהבה. אחרי שאימי נפטרה במפתיע בתאונת דרכים כשהייתי בת שמונה־עשרה, עצב מילא את חיי. אבא שלי ושני אחיי הגבילו את צעדיי בתואנה שהם מגינים עליי. הלכתי לבית הספר, פגשתי חברות והתכנסתי בתוך עצמי לכמה שנים. איכשהו הזמן טס, ועכשיו אני כבר זקנה בלה בת עשרים וארבע וכמעט לא צברתי חוויות עם גברים כלל.
"היי, הוא חמוד." לארה לוחשת מאחורי כוס היין שלה.
אני מביטה לכיוון אליו היא מסתכלת. גבר גבוה עם שיער כהה עומד בפינת החדר. "את לא יוצאת כבר עם מישהו?"
היא צוחקת. "התכוונתי חמוד בשבילך. מישהי פה חייבת לבדוק את הסחורה עבורך."
אני מגלגלת עיניים.
"בטוח יש פה מישהו שיעניין אותך."
אני מביטה סביב על החדר ההומה ואז על רחבת הריקודים המלאה. "לא ממש." אני נאנחת.
לארה מתחילה לדבר עם האישה שעומדת לידנו ומתעלמת ממני. אני מביטה באולם השוקק, ואז מעיפה מבט לתקרה. היא עמוסה בנברשות קריסטל מרהיבות.
אני אוהבת נברשות. בעצם, אני אוהבת תקרות באופן כללי. אם לחדר יש תקרה יפה, אני נופלת שדודה. לארה ממשיכה לדבר עם האישה שלצידה, אני מביטה באנשים סביבי ונעצרת. בקומה העליונה אני מבחינה בגבר שמדבר עם שני גברים נוספים ואישה בהיריון מתקדם. הוא לובש חליפה שנתפרה למידותיו בצבע כחול כהה וחולצה לבנה.
הוא צוחק בחופשיות, ואני מחייכת לעצמי. נראה שהוא יודע איך לבלות. יפה תואר ומבוגר ממני בלא מעט שנים, שערו הבהיר נשמט על מצחו, הלסת שלו מרובעת וגומות חן מעטרות את לחייו.
מעניין מי הוא.
אני ממשיכה לסקור את האולם, אבל עיניי חוזרות להביט בו שוב ושוב. הוא מספר לחבריו סיפור ומלווה את דבריו בתנועות ידיים נמרצות, ושלושת האנשים שאיתו צוחקים בקול. אני שותה שמפניה, אבודה במחשבותיי.
המממ...
אני מביטה בדלת ולאחר מכן בשעון. רק 22:40. מוקדם מכדי שאלך הביתה. אם להודות על האמת, אני מעדיפה טיפול שורש מאשר לבוא לאירועים האלה.
המבט שלי נודד שוב אל הגבר ההוא, רק שהפעם גם הוא מביט לכיווני. אני מסיטה את עיניי במבוכה, לוגמת מהשמפניה שבידי ומביטה שוב אל ההמון, מעמידה פנים שהמבט לעברו היה חלק מסקירת הקהל.
לארה מסיימת את השיחה שלה, ומסבה את תשומת ליבה אליי.
"מי זה הגבר שעומד שם?" אני שואלת.
היא מזעיפה פנים ומביטה סביב. "מי?"
"הגבר בקומה העליונה." אני מציצה לעברו. הוא עדיין מביט בי. "אל תסתכלי כי הראש שלו מופנה לכאן עכשיו." אני לוחשת.
"איפה?"
"בקומה העליונה, מדבר עם אישה בהיריון."
"אה." היא מחייכת חיוך נחשי. "קוראים לו ג'וליאן מאסטרס, הוא שופט. גנים משובחים ביותר, אה? הוא אלמן."
אני מרימה את עיניי. אחד הגברים בחבורה מניח יד על בטנה של האישה ההרה, ומנשק אותה על הלחי. היא מביטה בו במבט אוהב. "זאת בטח אשתו החדשה," רוטנת לארה ומעקלת את שפתיה בחוסר שביעות רצון. "תפסה את אחד הגברים המבוקשים, הזונה."
"לא דיברתי עליו. התכוונתי לבלונדיני."
היא בוחנת את שלושת הגברים, ופניה מתקדרות. "אה, זה..." היא מצמצמת את עיניה וחושבת לרגע. "כן, זה מר ספנסר. אל תסתכלי עליו אפילו."
"למה?" אני מקמטת את מצחי.
"הוא הרווק הכי מבוקש בלונדון, שובר לבבות אמיתי." היא מרימה גבה. "אומרים שהוא מבורך, ולא רק בכסף."
"אה," אני נושכת את השפה התחתונה ועיניי שוב תרות אחר דמותו בין כל האנשים. "איך את יודעת?" אני לוחשת, לא מצליחה להפסיק להסתכל עליו.
"עמוד שתיים במדורי הרכילות, וגם, באופן מילולי לגמרי, הוא עבר במיטה של כל רווקה בלונדון." היא משלבת את זרועה בזרועי. "הוא מסוג הגברים שצריך לשמור מהם מרחק. אל תכניסי את עצמך למיטה החולה הזו."
"בסדר," אני אומרת בהיסח הדעת. "אני מבינה."
"הוא בטח יוצא עם עשר נשים במקביל כרגע. הוא נמשך לנשים בעמדות כוח. מנכ"ליות, מעצבות אופנה, דוגמניות, כאלה."
"אה, אני..." אני מושכת בכתפיי. "הוא יפה תואר, בגלל זה שאלתי. אני לא מעוניינת בו או משהו כזה."
"יופי. כי הוא שיברון לב מהלך על שתיים, חנוט בחליפה מהודרת." היא שואפת אוויר ומפשיטה אותו במבטה. "הוא באמת מעורר תיאבון, לא?"
אני מתבוננת בו שוב ומחייכת. למה כל הבחורים השווים חייבים להיות שוברי לבבות?
"כן." אני נאנחת ומסיימת את המשקה שלי בלגימה אחת. "הוא בהחלט מעורר תיאבון."
"בואי נחזור אל הבחור הנחמד ההוא. המסכן רודף אחרייך כבר חודשים."
אני מביטה בבחור המדובר ומצטמררת. "לא נראה לי." אני נוטלת כוס נוספת ממגש חולף. "איך קוראים לו בכלל?"

ספנסר

"את רוצה לשתות, אהובתי?" הוא שואל ומניח את ידו על בטנה ההרה. "את מרגישה טוב?" הוא שואל בשקט, חושב שאנחנו לא שומעים אותו.
ברי מביטה בחבר הכי טוב שלי בעיניים גדולות. "אני מרגישה מצוין, ג'וליאן. אולי תפסיק לדאוג?"
סבסטיאן ואני מביטים זה בזה ומגלגלים עיניים. אלוהים אדירים, מי הבחור הזה ומה הוא עשה עם החבר שלי?
"אפשר לימונדה, בבקשה?" ברי מחייכת אליו.
"אל תשאירו אותה לבד לשנייה." ג'וליאן זוקף אצבע מול סבסטיאן ומולי ומפלס לו דרך בין ההמון.
אני מגלגל את עיניי. "כן, כן. וואו, ברי, את בטח כבר לא יכולה לסבול אותו. הוא כזה קרצייה."
ברי צוחקת. "הוא באמת לא מרפה."
אני מחייך אל האישה המופלאה שמולי. היא שינתה את חייו של ג'וליאן מאסטרס, חברי הטוב, ואני מעריץ אותה על כך.
ג'וליאן מופיע מתוך ההמון עם המשקאות בידיו. אני מביט מטה ומבחין באישה בשמלה ורודה.
"מי, בשם אלוהים, האישה הזאת?" אני שואל ובוחן את היצור הנפלא שנגלה לעיניי.
"זו ליידי שרלוט," עונה ג'וליאן.
"ליידי?" אני מקמט את מצחי. "יש לה תואר?"
"אבא שלה הוא הרוזן מנוטינגהם."
"באמת?" אני מהופנט.
"אל תחשוב על זה אפילו, ספנסר. אתה לא בליגה שלה, לצערי." ג'וליאן לוגם מהבירה שלו. "הדם שלה כחול מדי, אפילו בשבילך."
אני מביט בבחורה היפה שמדברת וצוחקת עם החברה שלה.
"בואי נלך אחרי שנסיים לשתות, גברת מאסטרס."
ברי מחייכת אל ג'וליאן. "טוב."
אני מביט בחברים שלי, ומתרגז. "למה אתם רוצים ללכת? תישארו איתנו כאן."
"כי לקחת את אשתי היפה הביתה ולעשות לה דברים שהשתיקה יפה להם מושך אותי יותר מאשר להישאר כאן עם שניכם."
"איזה בן זונה בר מזל אתה." מבטי שב אל ליידי שרלוט. "אני צריך לנסות סקס עם הריונית, התיאורים שלך עושים לי חשק, מאסטרס."
"נראה לי שאתה צריך מישהי שתסכים לבדוק את זה איתך, ספנסר." הוא עונה.
עיניי נמשכות כמו מעצמן לאישה בשמלה הוורודה. "אתה יודע שאני אוהב אתגרים. אולי ליידי שרלוט תרצה שאעבֵּר אותה הלילה.״
ג'וליאן מגלגל את עיניו.
"אני מהמר שהיא תרצה להתרחק ממך," ממלמל סבסטיאן.
אני יורה בו מבט. "מתערב איתך על מאתיים פאונד, סבסטיאן, שאשיג דייט איתה עד שבוע הבא באותו היום ובאותה השעה."
"למה רק מאתיים? אני מוכן להמר על ארבע מאות." מתריס מאסטרס. "אין לך שום סיכוי איתה."
"עשינו עסק," אני מחייך. ידיי נשלחות אל בטנה של ברי. "לילה טוב, יקירה. תיהני מהדברים שהשתיקה יפה להם." אני פונה לכיוון האישה בוורוד.
"ספנסר!" אישה קוראת מאחוריי. אני מסתובב. מולי עומדת ברונטית בשמלה שחורה הדוקה. היא מושכת מאוד, אבל ליידי שרלוט יפה ממנה פי מיליון.
"שלום," אני מחייך.
היא מושיטה את ידה. "אני לינדה." היא מהססת. "נפגשנו במסיבת חג המולד בשנה שעברה."
אני משגר אליה חיוך מזויף ומנסה להיזכר מי היא. לא. אין לי מושג. "כן, בטח. אני זוכר." אני משקר. "מה שלומך?"
פניה מוארות מייד. "מצוין. אבל יש לי בעיה."
"מה הבעיה?"
"הצנרת בחדר שלי."
"באמת?" אני מחייך. ישנם חדרי מלון באתר הנופש בו נערך האירוע והיא ללא ספק מתאכסנת כאן.
"כן. חשבתי שאולי תוכל לעלות ולעזור לי אחרי שהחתונה תסתיים."
אני מגחך. וואו. מזמן לא נתקלתי בתירוץ שקוף כל־כך. "אני לא רע בפתיחת צינורות בדרך כלל," אני משחק את המשחק.
"אני בטוחה." היא צוחקת כפי שצפיתי ומוסרת לי מפתח לחדרה. "חדר 282."
אני מחייך אליה ותוחב את המפתח לכיס. "אם תסלחי לי, אני צריך לפגוש מישהו."
"אוקיי. נתראה אחר־כך." היא מעפעפת בפתיינות.
אוי לי.
אני פוסע סביב רחבת הריקודים ועיניי לא עוזבות את האישה בשמלה הוורודה. היא נמוכה, שופעת קימורים ויש לה את הפנים הכי מושלמות שראיתי מעודי. היא מדברת עם שני גברים, אחד מכל צד. אחד מהם מבוגר מעט, והשני קרוב יותר לגילי. אני לוגם מהבירה שלי ומתבונן בתנועותיה.
המממ... היא פשוט מהממת ונשית מטבעה.
היא שונה מאוד מהטעם הרגיל שלי בנשים. יש בה משהו מעודן. אני מהדק את שפתיי ומביט בה, כשברנדן, חבר ילדות שלי נעמד לצידי.
"היי, ספנס." הוא טופח על גבי.
"מי זאת האישה הזאת?" דעתי מוסחת לחלוטין.
הוא מקמט את מצחו. "איזו אישה?"
"שמלה ורודה. שרלוט."
עיניו מתרחבות והוא צוחק. "תתרחק ממנה, אחי. היא לא בליגה שלך."
"למה אתה חושב ככה?"
״כל גבר בממלכה המאוחדת רודף אחריה והיא לא שמה על אף אחד."
העור שלי מעקצץ ונענה לאתגר. "מה אתה אומר."
"מה שאתה שומע. גם אם היא הייתה מעוניינת, אתה צריך לקבל את האישור של אביה והאחים שלה."
אני מקמט את מצחי. "מה זאת אומרת?"
"אבא שלה שם, מימין. אם אני לא טועה, הוא האדם השלישי הכי עשיר במדינה. יש לו בתי קזינו ברחבי העולם ויש לו קשרים בכל מקום. משמאלה עומד אחיה הגדול, אדוארד, מניאק בקנה מידה עולמי."
אני מאמץ את עיניי ומביט בו בעיון. "מה אדוארד עושה בחיים?"
"משגיח על שרלוט, להבנתי. הוא שומר עליה בשבע עיניים, והוא לעולם לא נח או לוקח יום חופש."
אני מרים את כוסי בתנועת 'לחיים' אילמת.
הוא נד בראשו. "תוותר, ספנסר. היא באמת מחוץ לתחום. היא תמימה מדי בשבילך."
רטט חשמלי עובר בגופי. "חדוות המרדף בוערת בעורקיי, ידידי."
הוא צוחק. "יש מצב שחדוות המרדף תוביל אותך למותך. אם תתעסק איתה, אבא שלה ירצח אותך בלי להניד עפעף."
אני מחייך ופונה להביט בשרלוט שעדיין משוחחת עם שני הגברים. "אני נענה לאתגר, ברנדן."
הוא מחייך לתוך כוס הבירה שלו ונד בראשו. "נתראה בהלוויה שלך."
ניצוץ נדלק בעיניי. "סומך עליך שתספיד אותי כמו שצריך. אני בטוח שהיא שווה את זה."
הוא צוחק, נד בראשו והולך לדרכו.
אני עומד בגפי ומביט בה. כבר זמן רב לא ראיתי מישהי יפה כמוה. לפתע מבטינו מצטלבים, ואף אחד מאיתנו לא מסיט את עיניו. אני מחייך ומרים את כוסי לעברה. היא משפילה את עיניה מייד ומשחקת באצבעותיה.
אני מחייך לעצמי וממשיך להביט.
לכו מכאן, בחורים.
אני רוצה אותה לעצמי.

שרלוט

מר ספנסר שולח לי חיוך סקסי ומרים את כוסו לכיווני. אני נושכת את השפה התחתונה שלי בעצבנות. הוא התכוון אליי? הוא עומד לבדו בין האנשים, מחזיק כוס וידו השנייה טמונה בכיס החליפה הנאה שלו. אני מסיטה את מבטי והתרגשות מפרפרת בבטני.
תפסיקי, הוא בטח לא התכוון אלייך.
"שרלוט, יש כאן מישהו שאני מעוניין שתכירי." אבא אומר.
"לא עכשיו. אני לא רוצה להכיר אף אחד מהחברים המשעממים שלך." אני נאנחת.
הוא מגלגל את עיניו, ואני קולטת שמר ספנסר עדיין מביט לכיוון שלי. אני מחזירה את תשומת ליבי אל אבי ושואלת בלית ברירה, "את מי אתה רוצה שאכיר?"
"שמו אוון. אני מכיר את המשפחה שלו, והוא במקרה גם עורך דין."
אני מתכווצת. "אבא, בבקשה." אנחה בוקעת מפי. "מספיק. אני לא מתכוונת לצאת עם אף אחד מהבנים של החברים המשעממים שלך."
אחי מעניק לאבא מבט זועף. "כן, אבא, תפסיק, בבקשה. רק המחשבה גורמת לי לרצות להרוג מישהו."
אני מגלגלת את עיניי לעבר אחי השתלטן. "תפסיק גם אתה."
אבי ואחי מתחילים לשוחח ביניהם, ומניחים לי להביט שוב במר ספנסר. ברגע שמבטינו מצטלבים, הוא מסמן לי באצבעו לגשת אליו.
אני?
אני מביטה סביבי, מקמטת את מצחי ומצביעה על בית החזה שלי.
הוא מהנהן, וחיוך סקסי מופיע על פניו.
תחושה לא נוחה ממלאת אותי ואני נדה בראשי קלות. אוי, הבטן שלי מתהפכת.
הוא מסמן לי שוב באצבעו. אני נושכת את השפה התחתונה ומרכינה את ראשי כדי להסתיר את החיוך שעולה על פניי.
"תרצי לשתות משהו, שרלוט?" שואל אחי.
"כן, בבקשה." אני מחייכת ומנסה להימנע מלהביט לכיוונו של מר ספנסר שוב.
אבא שלי משוחח עם גבר שעובר לידו ואני מציצה סביב בחשש, לא יודעת אם כדאי ללכת לדבר עם מר ספנסר או לא. לא, זה כנראה רעיון לא טוב. אולי אצא לשאוף אוויר צח במקום.
"אני הולכת לשירותים." אני לוחשת לאבי.
"בסדר, מתוקה." הוא מחייך.
אני מניחה את ידי על כתפו לרגע קל, חוצה את האולם, יוצאת דרך היציאה האחורית ויורדת במדרגות המובילות אל הגן. הגן מקושט בשרשרת אורות המקנה לו מראה רומנטי. מלצרים מסתובבים ומגישים קוקטיילים מגוונים ושמפניה. החתונה הזו מקסימה באופן יוצא דופן, הושקעה מחשבה בתכנון האירוע עד לפרטים הקטנים ביותר. הכול כאן מושלם. אני הולכת בשביל המוביל אל השירותים החיצוניים, נכנסת וסוגרת אחריי את הדלת.
סוף־סוף קצת שקט ושלווה.
המוזיקה מהאולם מתנגנת ברקע, אני מתבוננת בהשתקפותי במראה ומורחת שכבה נוספת של אודם בצבע פוקסיה על שפתיי. שערי הבלונדיני המלא, משוך בצד אחד מאחורי אוזני וקצותיו מלטפים את כתפיי. השמלה הוורודה שלי מתאימה למידותיי וחובקת את קימוריי. אני שולחת נשיקה אל המראה כדי לפזר את האודם בצורה אחידה, ואז נאנחת ארוכות ומחזירה את האודם אל התיק הכסוף הקטן שבידי.
הרווק הכי מבוקש בלונדון.
נפלא. הגבר הראשון שאני נמשכת אליו אחרי מיליון שנה הוא שובר לבבות מהסוג הגרוע ביותר. כמה צפוי.
פעם אחת בחיים הייתי רוצה לפגוש גבר מהוגן ואטרקטיבי.
למה תמיד צריך לבחור? למה הבחורים המושכים הם אלה שדופקים וזורקים ללא הכרה? למה כל הבחורים הנחמדים משעממים למוות?
אלוהים הוא בוודאות גבר.
אני מביטה במראה פעם אחרונה ויוצאת אל הגן כדי לחזור לאולם.
"שרלוט," קול עבה קורא מאחוריי.
אני מסתובבת ונרעדת בהפתעה. זה הוא.
מר ספנסר.
הוא מחייך חיוך סקסי ומיישיר מבט לעיניי. "שלום."
ליבי מאיץ בחדות. "ה־היי." אני מחייכת חיוך עצבני.
הוא מחייך, מתקרב ולוקח את ידי בידו. אני שואפת אוויר בקול. הוא מרים את ידי לפיו ומרכין את ראשו כאילו הוא קד בפניי. "אני מתנצל שעקבתי אחרייך, אבל הייתי חייב לפגוש את האישה הכי יפה באירוע." הוא מנשק את גב כף היד שלי, ואני זוקרת את גבותיי. "קוראים לי ספנסר."
הא, הוא באמת די...
אני מושכת את ידי בתנועה מהירה. "אני יודעת מי אתה, מר ספנסר."
החיוך שלו מתרחב, עיניו השובבות מביטות בעיניי. "באמת?"
אני משלבת את כפות ידיי לפניי. "שמך הולך לפניך."
החיוך שלו מתרחב עוד קצת. "את לא מאמינה לכל מה שאת שומעת, נכון?"
קולו עמוק כל־כך שנדמה לי שהוא מרטיט את האוויר וחודר אל עצמותיי.
"אני יכולה לעזור לך במשהו?" מה, לעזאזל, הוא רוצה?
"אני מקווה." הוא מחייך ולוקח את ידי בידו שוב. "אשמח אם תואילי לכבד אותי בריקוד."
אני בולעת רוק. הוא מצמיד שוב את שפתיו אל גב כף היד שלי ומנשק את ידי ברוך. מבטו החושני לא מש מעיניי.
או, וואו, הוא ממש טוב בזה. ממש, ממש.
"אני..." אני מפסיקה לדבר כי אני לא מצליחה להתרכז כשהוא נוגע בי.
הוא ישיר מאוד.
"שרלוט?"
אני מתעשתת ומנידה בראשי בבלבול. "אני לא חושבת שזה רעיון טוב."
הוא מסובב את כף ידי ומנשק בעדינות את שורש כף היד. אני מרגישה את המגע שלו עמוק בבטן.
"למה לא?" הוא מלקק את האזור שנישק קודם והברכיים שלי כמעט וקורסות תחתיי.
אוי, למען השם!
"אבא שלי ואחי..." אני מקמטת את מצחי וקולי דועך. איך, לעזאזל, אני אמורה לחבר משפט עם יותר משתי מילים כשהוא נוגע בי ככה?
הוא צועד קדימה ומחבק אותי בזרועותיו. "אז נרקוד כאן."
מה?
הוא מושך אותי קרוב אליו, אוחז בידי וזז לצלילי המוזיקה. "את רקדנית טובה מאוד, ליידי שרלוט." הוא מחייך בשובבות.
אני מגחכת לנוכח החוצפה שלו. "השטות הזאת עובדת על כל בחורה שאתה פוגש?"
הוא שולח לי את החיוך האותנטי הראשון מתחילת שיחתנו וכל נים בגופי מגיב לחיוך הזה. "בבקשה אל תדברי על נשים אחרות עכשיו. אני מחזר אחרייך, ורוצה להתמקד בך, ובך בלבד." הוא מסובב אותי ושנינו צוחקים מהמשפט המגוחך שלו.
הוא משחרר את אחיזתו, מסובב אותי בזרועותיו ומושך אותי חזרה אליו בכוח עד שאנחנו עומדים פנים מול פנים.
ליבי מחסיר פעימה. "אני צריכה ללכת." קולי נשמע כלחישה.
"למה?" הבל פיו המשכר אופף את פניי.
"אבא שלי יחפש אותי."
"בת כמה את, ליידי שרלוט?"
״צעירה מדי עבורך, מר ספנסר."
הוא מחייך ברכות. "אין לי ספק." הוא מתכופף ומנשק אותי על שפתיי.
החזה שלי מתכווץ.
הוא מנשק אותי שוב, שפתיו מרפרפות ברוך ובעדינות על שפתיי. אני לא מצליחה לעצור את עצמי, ומחייכת. הוא מנשק אותי שוב, אבל הפעם בדחיפות, זרועותיו מחבקות את מותניי ומקרבות אותי אליו.
אף פעם לא נישקו אותי ככה.
לשונו חודרת אל תוך פי ורוקדת עם לשוני.
במשך שלוש דקות תמימות אני שותה אותו בצימאון ואנחנו מתנשקים כמו שני מתבגרים.
"פאק, אלוהים אדירים, שרלוט," הוא מתנשף ומנשק אותי שוב. אני מאבדת שליטה וידיי מלטפות את שערו כשאני מרגישה משהו קשה נצמד לבטן שלי.
יכול להיות שזה...?
אני מתנתקת מהנשיקה וצועדת לאחור, מתנשפת ומשוועת לחמצן.
הוא מתקרב שוב, אבל אני פוסעת עוד צעד לאחור. "אל תיגע בי!" אני לוחשת בתקיפות, מרימה את ידי ומסמנת לו להתרחק.
"מה? למה?"
אני נדה בראשי. "אני לא כמו הבחורות שאתה רגיל אליהן, מר ספנסר."
מצחו נחרש קמטים. "לאילו בחורות את חושבת שאני רגיל?"
"אני לא איזו נערת חברה זולה. א־אתה צריך לחזור פנימה למצוא מישהי אחרת ש... תשעשע אותך." אני מגמגמת.
"מעולם לא אמרתי שאת אחת מהן, ואני לא רוצה מישהי אחרת!" הוא מתפרץ. "אם עברתי איזה שהוא גבול, אני מתנצל. אני אף פעם לא... זאת אומרת..."
הוא לא מצליח לגבש משפט כדי לתקן את המצב שנוצר.
אני צועדת שוב לאחור ומתרחקת ממנו. "אתה עברת את הגבול... בקילומטרים." עיניי מתגנבות מעלה. אבא עומד במרפסת ומחפש אותי. "אני חייבת ללכת." אני חולפת על פניו של מר ספנסר, צועדת בשביל ועולה במדרגות. אבא מחייך ברגע שהוא מבחין בי.
"מוכנה ללכת הביתה, שרלוט?"
"בהחלט." אני אומרת בשקט. מבטי מרפרף אל עבר הגן שבו עומד מר ספנסר.
אבא כורך את זרועו סביבי ואנחנו צועדים אל חזית הבניין כדי להיכנס אל מכונית הבנטלי שלו. הנהג שלו סוגר את הדלת ואני מציצה מהחלון בדיוק כשמר ספנסר מופיע מבין הצללים.
הוא מחייך קלות ומפריח לעברי נשיקה. אני מרכינה את ראשי מייד, ואוחזת את התיק שלי בחוזקה בחיקי.
"זה היה ערב נהדר, נכון?" אבא מחייך כשהמכונית מתחילה לנסוע.
"כן." אני מכריחה את שרירי הפנים להימתח לכדי חיוך. אצבעותיי מלטפות את שפתיי שעדיין מעקצצות ממגע שפתיו של מר ספנסר. אני מחייכת לעצמי.
לא פלא שהוא הרווק הכי מבוקש בלונדון.
הוא מושלם.
והוא צרה צרורה.