הירושימה אהובתי

חלק 1

[הסרט נפתח בצמיחתה המפורסמת של "פטריית" האי ביקיני. הצופה צריך להרגיש כאילו הוא רואה את הפטרייה שוב ושוב ורואה אותה לראשונה בעת ובעונה אחת.

היא צריכה להיות שמנה, איטית ושצמיחתה תלווה על ידי הצלילים הראשונים של ז'. פוסקו.

בעוד ה"פטרייה" מתפתחת על המרקע ומתחתיו],² מופיעות שתי כתפיים חשופות.

לא רואים אלא את שתי הכתפיים, שנכרתו מהגוף בגובה הראש והמותניים.

שתי הכתפיים חבוקות והן כמו ספוגות באֵפר, בגשם, בטל ובזיעה, איך שרוצים.

הרעיון הוא שנרגיש שהטל הזה, הזיעה הזו, נחתה עליהם [מהפטרייה של ביקיני], תוך כדי התרחקותה, התאיידותה.

התוצאה צריכה להיות רגש מאוד אלים, מאוד סותר, של רעננות ותשוקה. שתי הכתפיים החבוקות בגוונים שונים, אחת כהה ואחת בהירה.

המוסיקה של פוסקו מלווה את החיבוק הכמעט מזעזע הזה.

השוני בין הידיים חייב להיות מאוד מודגש.

המוסיקה של פוסקו מתרחקת. יד אישה (מאוד מוגדלת) נשארת מונחת על הכתף הצהובה, "מונחת" זו דרך אחת לומר את זה, "נעוצה" תתאים יותר.

קול גבר, שטוח ורגוע, מדקלם, מודיע:

הוא: לא ראית כלום בהירושימה. כלום.

ניתן להשתמש במשפט זה איך שרוצים.

קול אישה, מצועף, מרומז, שטוח אף הוא, קול קריאה מדקלמת, ללא פיסוק, עונה:

היא: ראיתי הכול. הכול.

המוסיקה של פוסקו חוזרת, בדיוק כשיד האישה ננעצת שוב בכתף, משחררת, מלטפת, ועל הכתף הצהובה הזו יישארו סימני הציפורניים של היד הלבנה.

כאילו יכלה השריטה להעניק אשליה שהיא בעצם הוכחה של: "לא ראית כלום בהירושימה".

ואז יחזור קול האישה, נינוח, גם הוא מדוקלם וחדגוני:

היא: כך ראיתי אותו, את בית החולים. אני בטוחה. בית החולים קיים בהירושימה. איך יכולתי שלא לראות אותו?

בית החולים, מסדרונות, גרמי מדרגות, חולים, בבוז מוחלט למצלמה.³ (לעולם לא רואים את המצלמה רואה).

חוזרים אל היד שננעצת ביתר שאת ללא הרף בכתף הצהובה.

הוא: לא ראית בית חולים בהירושימה. לא ראית כלום בהירושימה.

ואז קול האישה מתגבר, נעשה פחות אישי, מטעין כל מילה במעין ייעוד (מופשט).

הנה המוזיאון חולף למולנו.⁴ כמו בבית החולים אור מסנוור, מכוער. סרטי ארכיון.

ראיות מרשיעות מההפצצה.

דגמים.

ברזל מבוקע.

עור ושיער אדם שרופים, משעווה.

וכן הלאה.

היא: ארבע פעמים במוזיאון...

הוא: איזה מוזיאון בהירושימה?

היא: ארבע פעמים במוזיאון בהירושימה. ראיתי אנשים מטיילים. האנשים מטיילים, מהורהרים, בין הצילומים, שיקום המבנים, כי אין דבר אחר, בין הצילומים, הצילומים, שיקום המבנים, כי אין דבר אחר, ההסברים, כי אין דבר אחר.
ארבע פעמים במוזיאון בהירושימה.
הבטתי באנשים. הבטתי גם אני, מהורהרת, בברזל. הברזל השרוף. הברזל המנותץ, הברזל שנעשה פגיע כמו הבשר החי. ראיתי פקקי מתכת בצורת זֵר. מי היה חושב על זה? גופי אדם צפים, שורדים, עוד בטְריוּת כאבם. אבנים. אבנים שרופות. אבנים מבוקעות. שיער אנונימי שהנשים של הירושימה מצאו לאחר שנשר בקווּצה אחת בבוקר למחרת, כשהתעוררו.
היה לי חם בכיכר השלום. עשרת אלפים מעלות בכיכר השלום. אני יודעת. טמפרטורת השמש בכיכר השלום. איך אפשר להתעלם?... העשב, זה מאוד פשוט...

הוא: לא ראית כלום בהירושימה. כלום.

המוזיאון עובר עדיין לנגד המצלמה. ואז מתוך תמונה של גולגולת שרופה מתגלה כיכר השלום (בהמשך לגולגולת).

חלונות ראווה במוזיאון עם בובות שרופות. סצנות מסרט יפני (שחזוּר) על הירושימה.

גבר פרוע. אישה יוצאת מהכאוס, וכן הלאה.

היא: השחזור נעשה באופן הרציני ביותר שניתן. הסרטים נעשו באופן הכי רציני שניתן. האשליה, זה פשוט מאוד, היא כל כך מושלמת, שהתיירים בוכים. אפשר תמיד ללעוג אבל מה בדיוק יכול תייר לעשות חוץ מלבכות?

היא: ...בדיוק חוץ מלבכות כדי לסבול את המראה המחריד הזה בנוכחות כולם. ולצאת מזה מספיק עצוב כדי לא לאבד את השפיות.

היא: [האנשים נשארים כאן, מהורהרים. וללא כל אירוניה, חייבים לומר כי ההזדמנויות לגרום לאנשים לדאוג אינן חסרות.
ושהמונומנטים, שלמולם אנו לפעמים מחייכים, הם דווקא ההזדמנויות הכי טובות].

היא: [ההזדמנויות הכי טובות... לחשוב. אמנם, בדרך כלל, כשההזדמנות להרהר מוגשת לכם, עם השפע הזה... לא מהרהרים בדבר. למרות שהמראה של אלה שנראים חושבים, מעודד].

היא: תמיד ביכיתי את גורל הירושימה. תמיד.

צילום פנורמי של תמונה של הירושימה אחרי הפצצה, "מִדבּר חדש" ללא קשר לשאר המדבריות של העולם.

הוא: לא.
על מה היית בוכה?

כיכר השלום עוברת בסך, ריקה תחת שמש מסנוורת שמזכירה את סנווּרי הפצצה, מסַמאים. וברִיק הזה, שוב, קולו של הגבר:

אנחנו משוטטים בכיכר הריקה (באחת אחר הצהריים?). שידורי החדשות של אחרי השישה באוגוסט 1945.

נמלים, תולעים, יוצאות מהאדמה.

תמונת חילופי הכתפיים חוזרת שוב. הקול הנשי חוזר, משוגע, בזמן שהתמונות עוברות בסך, משוגעות אף הן.

היא: ראיתי חדשות. ביום השני, כך מספרת ההיסטוריה, לא המצאתי, מהיום השני, כל מיני בעלי חיים משונים צצו מתחת לעומק האדמה והאֵפר.
כלבים צולמו.
לתמיד.
ראיתי אותם.
ראיתי את החדשות.
ראיתי אותן.
מהיום הראשון.
מהיום השני.
מהיום השלישי.

הוא: לא ראית כלום. כלום. (קוטע אותה)

כלב חיגר.

אנשים, ילדים.

מגיפות.

ילדים שרופים צורחים.

היא: ביום החמישה עשר גם.

הירושימה כוסתה בפרחים. בכל מקום דגניות, סֵיפנים, מטפסים למיניהם, הרדוּפים וחבלבּלים שנולדו מחדש מתוך האפר בכוח שלא ייאמן, שלא נראה כמותו עד כה בפרחים.⁵

היא: כלום לא המצאתי.

הוא: הכול המצאת.

היא: כלום.
כמו באהבה, האשליה הזאת קיימת, האשליה הזאת של להיות מסוגלת לא לשכוח אף פעם, כמו באהבה לנוכח הירושימה הייתה לי האשליה הזאת, שלעולם לא אשכח אותה.
כמו באהבה.

צבת כירורגית מתקרבת לעין כדי לעקרה.

מהדורת החדשות ממשיכה.

היא: ראיתי גם את הנמלטים ואת אלו שהיו בתוך הבטן של הנשים בהירושימה.

ילד יפה מסתובב אלינו. אנחנו רואים שחסרה לו עין.

נערה שרופה מסתכלת בעצמה במראָה.

נערה נוספת עיוורת, בידיים מעוּותות, מנגנת בסיטאר.

אישה מתפללת לצד ילדיה הגוססים.

גבר גוסס מחוסר שינה זה שנים. (פעם בשבוע מביאים אליו את ילדיו).

היא: ראיתי את הסבלנות, את התמימות, את הרכוּת לכאורה שבעזרתן השורדים הזמניים של הירושימה התרגלו לגורל כל כך לאֿצודק, שהדמיון, הפורה כל כך בדרך כלל, נסגר בפניהם.
תמיד חוזרים אל החיבוק המושלם כל כך של הנאהבים.

היא: תשמע...

(בקול נמוך)אני יודעת...
אני יודעת הכול.
זה המשיך.

הוא: כלום. את לא יודעת כלום.

ענן אטומי.

אטומיום⁶ מסתובב.

אנשים ברחובות צועדים בגשם.

דייגים נגועים ברדיואקטיביות.

דג שאינו למאכל.

אלפי דגים שאינם למאכל נקברים.

היא: הנשים עלולות ללדת ילדים בעלי מום, מפלצות, אבל זה ממשיך.
הגברים עלולים להפוך לעקרים, אבל זה ממשיך.
הגשם מפחיד.
גשמים של אפר על מי האוקיאנוס השקט.
מי האוקיאנוס השקט הורגים.
דייגי האוקיאנוס השקט מתים.
האוכל מפחיד.
זורקים אוכל של עיר שלמה.
קוברים אוכל של ערים שלמות.
עיר שלמה כועסת.
ערים שלמות כועסות.

חדשות: הפגנות.

היא: נגד מי הכעס של ערים שלמות?
הכעס של ערים שלמות בין אם תרצינה ובין אם לא, נגד חוסר השוויון המונח כעיקרון על ידי עמים מסוימים כנגד עמים אחרים, נגד חוסר השוויון המונח כעיקרון על ידי גזעים מסוימים כנגד גזעים אחרים, נגד חוסר השוויון המונח כעיקרון על ידי מעמדות מסוימים כנגד מעמדות אחרים.

מצעדי מפגינים.

נאומים "אילמים" ברמקולים.

היא: ...תקשיב לי.

(בלחש) כמוך, אני מכירה את השִכחה.

הוא: לא. את לא מכירה את השכחה.

היא: כמוך, ניחנתי בזיכרון. אני מכירה את השכחה.

הוא: לא. לא ניחנת בזיכרון.

היא: כמוך, גם אני ניסיתי בכל כוחותיי להילחם בשכחה. כמוך, שכחתי. כמוך, רציתי שיהיה לי זיכרון שלא ניתן לנחם, זיכרון של צללים ושל אבן.

צלליתו "המצולמת" של נספה על אבן בהירושימה.

היא: באשר לי, נאבקתי בכל כוחותיי, כל יום, נגד האימה שבלא להבין יותר בכלל את הלמה ואת המדוע שבלהיזכר. כמוך, שכחתי...

חנויות בהן רואים את היכל התעשייה במאה דוגמאות, אנדרטה יחידה ששִלדה העקום נותר עומד אחרי הפצצה, ושנשאר כמות שהוא מאז. חנויות נטושות. אוטובוס של תיירים יפנים.

תיירים, כיכר השלום.

חתול חוצה את כיכר השלום.

היא: למה להכחיש את הצורך הוודאי בזיכרון?...

המשפט נאמר יחד עם תמונות השלד של ארמון התעשייה.

היא: ...תקשיב לי. אני יודעת עוד. זה יקרה שוב.
מאתיים אלף מתים.
שמונים אלף פצועים.
תוך תשע שניות. אלה מספרים רשמיים. זה יקרה שוב.

עצים.

כנסייה.

קרוסלה.

הירושימה נבנית מחדש. בנאליוּת.

היא: יהיו עשרת אלפים מעלות בארץ. עשרת אלפים שמשות, מישהו יאמר. האספלט יבער.

כנסייה.

כרזת פרסומת יפנית.

היא: אי סדר עמוק ישרור. ירימו עיר שלמה מעל האדמה והיא תיפול באֵפר ועפר...

חול. חפיסת סיגריות "Peace". צמח מיצי, רך ועבה מרוח כמו עכביש על החול.

היא: צמחייה חדשה פורצת מתוך החולות...

ארבעה סטודנטים "מתים" מפטפטים על גדת הנהר.

הנהר.

גאות ושפל.

הרציפים היומיומיים של הירושימה הבנויה מחדש.

היא: ...ארבעה סטודנטים מצפים יחד למותֿאחים אגדתי.
שבעת הענפים של שפך הדלתא של נהר האוטה, מתרוקנים ומתמלאים בשעה הרגילה, מאוד במדויק בשעות הרגילות במים רעננים ומלאי דגה, אפורים או כחולים לפי השעה והעונה. האנשים לאורך השוליים הבוציים כבר לא מתבוננים בעלייה האיטית של הגאות בשבעת ענפי שפך הדלתא של נהר האוטה.

הנימה המדקלמת נפסקת.

רחובות הירושימה, ושוב רחובות. גשרים.

מעברים מקוֹרים.

רחובות.

פרבר. פסי רכבת. פרבר.

בנאליות אוניברסלית.

היא: ...אני פוגשת אותך.
אני זוכרת אותך.
מי אתה?
אתה הורג אותי.
אתה עושה לי טוב.
איך יכולתי לנחש שעיר זו נתפרה עלֿפי מידת האהבה?
איך יכולתי לנחש שנוצרתָ לפי עצם מידות גופי?
אתה מוצא חן בעיני. איזה קטע. אתה מוצא חן בעיני.
איזו איטיות פתאום.
איזה רוך.
אתה לא מתאר לעצמך.
אתה הורג אותי.
אתה עושה לי טוב.
אתה הורג אותי.
אתה עושה לי טוב.
יש לי זמן.
אני מבקשת אותך.
טרוף אותי.
עוות אותי עד כיעור.
למה לא אתה?
למה לא אתה בעיר הזאת ובלילה הזה הדומה לכל הלילות עד שאפשר להתבלבל?
אני מבקשת אותך.

באופן נוקב, פני האישה מופיעים כרכים מאוד, מתוחים לעבר פני הגבר.

היא: זה משגע כמה שהעור שלך יפה.

גניחות אושר של הגבר.

היא: אתה...

פני היפני מופיעים אחרי פני האישה בצחוק מתענג (מתפרץ), שלא מתאים לנסיבות.

הוא מסתובב:

הוא: אני, כן. ראית אותי?

שני הגופים העירומים מופיעים. אותו קול של האישה, מאוד מצועף, אבל הפעם לא מדוקלם.

היא: אתה לגמרי יפני או לא לגמרי יפני?

הוא: לגמרי. אני יפני.

הוא: יש לך עיניים ירוקות, נכון?

היא: אה, נראה לי... כן... נראה לי שהן ירוקות.

הוא מביט בה, ומאשר ברכות:

הוא: את כמו אלף נשים ביחד...

היא: זה כי אתה לא מכיר אותי. בגלל זה.

הוא: אולי לא לגמרי רק בגלל זה.

היא: זה לא מפריע לי, להיות אלף נשים ביחד בשבילך.

היא מנשקת את כתפו ומניחה את ראשה בשקע של הכתף הזו. ראשה מופנה לעבר החלון הפתוח, לעבר הירושימה, לילה. גבר עובר ברחוב ומשתעל. (לא רואים אותו, שומעים בלבד) היא קמה.

היא: תשמע... השעה ארבע.

הוא: למה?

היא: אני לא יודעת מי זה. כל יום הוא עובר כאן בשעה ארבע. ומשתעל.

שקט. הם מביטים זה בזו.

היא: היית שם, אתה, בהירושימה...

הוא צוחק, כמו מול ילד.

הוא: לא. ברור שלא.

היא מלטפת את כתפו החשופה שוב. זו באמת כתף יפה, ללא דופי.

היא: הו. נכון... איזה מפגרת אני.

כמעט מחויכת.

הוא מביט בה פתאום, רציני ומהוסס, ואז הוא אומר לה:

הוא: המשפחה שלי, היא הייתה בהירושימה. אני הייתי במלחמה.

היא עוצרת באחת את פעולת ליטוף הכתף. בביישנות, הפעם, עם חיוך, היא שואלת:

היא: מזל, אה?

הוא מתנתק ממבטה, שוקל בעד ונגד:

הוא: כן.

היא מוסיפה, מאוד נחמדה אבל החלטית:

היא: מזל גם בשבילי.

פאוזה.

הוא: למה את בהירושימה?

היא: סרט.

הוא: מה, סרט?

היא: אני משחקת בסרט.

הוא: ולפני שבאת להירושימה, איפה היית?

היא: בפריז.

פאוזה נוספת, יותר ארוכה.

הוא: ולפני פריז?

היא: לפני פריז?... הייתי בנֶבֶר. נֶֿבֶר.

הוא: נבר?

היא: זה במחוז הנְיֶיבר. אתה לא מכיר.

פאוזה. הוא שואל, כאילו בדיוק גילה קשר בין הירושימה לנבר:

הוא: ולמה רצית לראות את הכול בהירושימה?

היא עושה מאמץ להיות כנה:

היא: זה עניין אותי. יש לי איזו מחשבה בנושא. למשל, אתה מבין, להסתכל טוב, אני חושבת שזה דבר שלומדים.