תמונת רצח

״כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא׃ לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:״

ספר דברים ל׳, יא׳-יד׳

1.

״לקראת יום הולדתו השבעים של סבא סשה צריך לעשות צילום משפחתי עם הנכדים,״ הכריזה סבתא חדווה. ״ואולי נזמין גם את הכתב ההוא, איך קוראים לו, מהמקומון, קצת כבוד לא יזיק.״

כבר למחרת בשעת בוקר מוקדמת הוזמן הצלם לביתם. סשה היה נרגש שעה שלבש את חליפתו המהודרת ביותר, ואחר כך המתין בגינה חגיגי כחתן בשעת חופתו לקבל את בני המשפחה ולוודא שבאו בלבוש הולם. הוא נהג לומר שלבוש הוא דרך נוספת להסתתר מפני הבושה.

בנושאי ארגון וטקסים הוא סמך על אשתו חדווה. הוא ידע כי הצילום הוא רק השלב הראשון בשרשרת הטקסים שבהם יתארו בני המשפחה את חוכמתו ויפליגו בעלילותיו. אולי יגיעו גם כמה מפרנסי העיר וראש העיר בראשם, לך תדע מה מתכננת חדווה. הוא לא העז לשאול.

ראשון הגיע דוד, בנם הבכור. בינו לבין אימו התנהלו ויכוחים רבים, בעיקר על אשתו המרשעת, ועתה היה גרוש בגיל חמישים ואב לגילי. דוד מעולם לא אמר לאביו את אשר על ליבו, משום שסשה תמיד עמד לצידה של חדווה. בחולצה בהירה ומסורק למשעי כמו ילד בר־מצווה, התקרב לאביו, לחץ את ידו ואמר ״מזל טוב״. אחריו הגיעה אורה, הבת, עם בעלה שלמה ועם בתם רותם בת השלוש, שזרקה את עצמה על סבא סשה. האווירה הייתה חביבה וקלילה, ישבו סביב השולחן בגינה והמתינו לגילי.

חדווה דאגה וטלפנה אליו לוודא שהוא מגיע ובזמן. בסתר ליבה קיוותה שלא יביא ״אותה״. אורה ידעה כמה טרחה אימה לקראת יום הצילומים הזה, וחששה שדווקא היום כוחה לא יעמוד לה והיא תתפרץ על מורן, חברתו של גילי. היא מיהרה למטבח ואמרה בלחש ובתחנונים, ״אימא, אני מבקשת, תירגעי. אל תיתני למורן להרוס לך.״

היא הכירה את שתלטנותה של אימה היטב, ולכן כיוונה את מילותיה לשורה התחתונה והמוחצת: אל תיתני לה לנצח. חדווה הנידה בראשה להסכמה וניגבה בעדינות את עיניה.

״האיפור בסדר?״ שאלה. ״ואיך השמלה, משמינה?״

״אימא, את האישה הכי יפה כאן,״ השיבה אורה מיד.

״למה כאן?״ צחקה חדווה.

היא לא אהבה את החשש של אורה ואת דאגתה המוגזמת לשלומה של מורן, שמלבד היותה בת הזוג של האחיין שלה, הייתה גם עובדת שלה. לפעמים אורה קצת שוכחת את המשפחה, הרהרה חדווה בינה לבין עצמה.

בזמן ההמתנה לגילי השתעמם שלמה. בתו שיחקה עם סבה, אשתו עזרה לאימה, ולו לא היה אכפת מה יהיה, העיקר שייגמר. הוא תפס את הצלם פנוי ופתח עמו בשיחה. הצלם היה רגיל לבעיות הכרוכות בצילומי משפחה, אך כשעבר די זמן החל לדאוג ואמר לבסוף לשלמה, ״תגיד, הבנתי שרק בחור אחד חסר, אתה יכול לברר מתי הוא מגיע?״

בדיוק אז יצאה אורה מהמטבח לגינה ואמרה לכולם: ״יופי, גילי בדרך.״

ברגע שגילי החתיך נכנס ואיתו מורן היפהפייה בחולצה לבנה המכסה טפח ובחצאית קצרצרה שחשפה רגליים חטובות, נעשתה האווירה שקטה ומתוחה. סשה הלך לקרוא לחדווה להצטלם, אך כשראתה את מורן חוורו פניה. הופעתה הייתה מחוצפת ביופייה והאפילה על כולם.

״אתה מבין ממה אני חוששת?״ אמרה לסשה. ״בלבוש כזה...? מה יחשבו עלינו? למה כל כך קצר?״

סשה החזיק בכתפה וחייך לתוך עיניה. ״חדווה, זה הגיל שבו השכל מועט והנעורים יפים.״

חדווה החזירה חיוך לבעלה ונופפה בידה לגילי, נכדה האהוב. בעת הזאת היא לא זכרה לסשה את חטאיו הרבים. לרגע הייתה בה שלווה מנחמת של אשת העולם הגדול שעומדת מאחורי בעל מצליח ומשפחה מהמכובדות בעיר, והיה עליה לנהוג בהתאם.

סשה עמד במרכז, לשמאלו שלמה ולידו אורה, ולימינו דוד, שהעלים עצמו במכנס רחב ובחולצה מכופתרת שהסתירה את מכנסיו שכמעט נפלו. בעיני חדווה הסידור לא היה נכון, כי שלמה עמד ליד סשה.

״שלמה, תתחלף עם אורה, בבקשה, כן... ככה טוב, ששני ילדיו לצידו.״

אורה לא הסירה את מבטה מאימה, ששוחחה עם הצלם על זווית הצילום ועל מקומה של השמש. ובעודם משוחחים, סקרה את מורן העומדת צמוד לגילי ונתרתחה. בשקט אופייני התקרבה לאוזנה של מורן ואמרה לה, ״מתוקה, כעת הצילום מיועד למשפחה הגרעינית. תעמדי בינתיים פה ליד הצלם, בבקשה.״

מורן יצאה מהשורה בעיניים דומעות, רקעה ברגלה ואמרה לגילי, ״אתה רואה? אמרתי לך...״

גילי הלך לסבתו ואמר לה בשקט, ״אם היא בחוץ, גם אני בחוץ.״

חדווה הביטה בו וליטפה את פניו, ״מה שתגיד.״ ולכולם אמרה, ״בסדר גמור, גילי ומורן, תעמדו כאן,״ והלכה והצמידה את גבה לסשה ולקחה מידיו את הנכדה הקטנה רותם שלא התלהבה, אך היה בה להעלים את מבוכתה של חדווה.

הצלם קרא לכולם לחייך, ודוד צעק, ״תחשבו על בדיחה טובה.״

אורה, שכעסה על דוד, העירה כאילו לעצמה, ״תסתכל על עצמך במראה, זה מספיק.״

הצילום הסתיים די מהר וכולם מיהרו להתפזר לעיסוקיהם. שלמה עזר לצלם לשאת את הציוד למכוניתו. ״תשמע, זכית,״ אמר לו הצלם. ״נפלת על משפחה מצוינת! אתה לא מבין כמה קשה לעשות תמונה משפחתית. כל המריבות צצות והכעסים, ואצלכם היה ממש תענוג, הכול זרם!״

״תודה רבה,״ שלמה לחץ את ידו, ״אין ספק שאתה צלם מנוסה ומקצועי,״ ובלחש הוסיף, ״וגם שקרן.״

השניים נפרדו בחיבה. הגם שהיה ביקורתי, שלמה נהג לגלות סבלנות כלפי אנשים. גם כשלא עמד בדיוק על כוונותיהם השתדל לא להתמרמר, מתוך אמונה שהאדם הוא טוב ביסודו. הוא הצטרף לאורה ולרותם שחיכו לו במכונית ונהג בשתיקה, שואל את עצמו מדוע נשמעה אורה לחדווה והרחיקה אותו מסשה? כשהגיעו לביתם בעומר, יצא מהמכונית ברוגז עצור ובלי לומר שלום, ומיהר פנימה כדי לקחת מסמכים וללכת לעבודה.

אורה לקחה את רותם לגן ומשם נסעה לחנות שלה בלהבים. לא צריך את השלום שלו, חשבה. למה הוא צריך להיפגע מאימא שלי כל פעם מחדש? הרי הוא כבר מכיר את אופייה הקפדני.

2.

שלמה העדיף ללכת ברגל עד למקום עבודתו בפארק הטכנולוגי, מרחק הליכה של כעשרים דקות מביתו. את הזמן הוא ניצל כדי לחשב את מהלכיו הבאים במעבדה לביוטכנולוגיה שבה עבד. לפעמים חשב על אשתו אורה ועל משפחתה או על אימו, אך הפעם הרהר בזו שאהב. יש יתרון בעלבון, חשב. למורן ולי יש מכנה משותף: חדווה לא אוהבת אותנו.

בימים האחרונים אחזה בו ההתרגשות, והוא לא הצליח לחשוב על שום דבר מלבד מורן, שעבדה איתו בחברה. אני לא מבין מה היא מצאה בי, חשב לעצמו. צעירה ויפה ויש לה חבר צעיר וחתיך... איך יכולתי להתאפק אל מול היופי הזה, איך? למה אלוהים מעמיד אותי במבחנים בלתי אפשריים? מה אני צריך את כאב הראש הזה? עד כה היו חיי עבודה־בית־עבודה, ומה עכשיו?

מורן סיפקה לו הרבה מהדברים שחסרו לו: חום וחיבוק מאלת האהבה שנכסף אליה, מאהבת נסתרת, הרפתקה ולילות של מחשבה. הוא חלם תמיד על אשת אופנה שתהיה לצידו. מורן מצידה רצתה את מה שהיה לו בשפע: היכולת לתת אהבה וקשב לילדה שגדלה לבדה. הוא אהב את עיניה הגדולות במבטן החודר, את פיה הקטן ואת שפתיה העבות, את שערה האסוף לאחור ולפעמים זרוק לצדדים. הבעת פניה יכלה להשתנות, אך עיניה תמיד הישירו מבט.

שלמה נראה כפקיד בנק, מעט שחרחר, בעל שפם כהה, מצח גבוה ושיער משוך לאחור, תסרוקת שלא השתנתה עוד מהימים שבהם סרקה אימו את שערות ראשו. מורן, שנהגה לשחק בשערו, אמרה לא פעם בבת צחוק, ״אולי תשנה את התסרוקת למשהו שיותר מתאים לתקופה?״

״אני יודע שאני נראה כמו מכונית ישנה לידך, זו הסיבה שאת אוהבת אותי ואת הילד שבי.״

היו פעמים בעבר שמורן התייסרה וחשפה זאת לעיני שלמה בלבד. באותם רגעים ממש פנתה אליו וביקשה, ״בוא ניסע לפיצוצייה הקרובה.״ הוא זכר פעם אחת שבה העמיסה שלוש שקיות בשוקולדים, בבמבה ועוד הרבה ממתקים, ואחר כך נכנסה לאוטו וביקשה, ״קח אותי חזרה לשכונה.״

הוא שם לב לכך שהיא מתעוררת מהעצב ורצה לשוחח עמה, אך היא אמרה, ״זהו, עצור כאן, אתה יכול ללכת, אני אסתדר.״

שלמה נסע והתרחק, אך לבסוף יצא מהמכונית וחזר ברגל כדי לוודא שהכול בסדר איתה. הבתים בשכונה היו לפני הריסה, רכבות ארוכות בגובה של ארבע קומות, בלי עץ אחד או פיסה ירוקה. באמצע היום שוטטו ברחובות ילדי בית הספר היסודי, חלקם שיחקו בחולות ליד הכניסה לבניינים. מרחוק נראו כולם זהים ומוזנחים.

מורן ישבה על פח מוצל בזכות הבניין שהסתיר את השמש, והשקיות מונחות לידה. חלק מהילדים הצטופפו סביבה, נדחפים ומתלהבים, ומורן מחייכת. לרגע חשש לה, אך לפתע קמה והתיישבה על החול, וכל הילדים התיישבו סביבה בשקט ובצורה מסודרת. מאחת השקיות היא הוציאה מחברות וחילקה גם עפרונות. שלמה, שחשב שקנתה רק ממתקים, התבונן בה המום. הילדים הרכינו את ראשיהם אל המחברות וציירו בעפרונות. ילד אחד רץ אליהם, וחברו אחריו. ועוד ארבעה ילדים הצטרפו לקבוצה שהייתה כדבוקה אחת שבמרכזה מורן. כל אחד בתורו ניגש אליה, הראה לה משהו במחברת וחזר למקומו עם ממתק. במשך שעה וחצי העבירה ממתקים ושמחה לילדים, ולבסוף קמה, חיבקה אותם וחזרה לביתה ברגל. בדרך רקדה לעצמה ריקוד קטן. באחת מפינות הרחוב הדביק שלמה את צעדיה, ולאחר שזיהתה אותו התנפל עליה בחיבוקים.

מי היה מאמין שבמורן שלי נחבאת נשמה כה זכה ואמיתית, חשב בשעה שהתקדם בהליכה לעבר המשרד. בגלל זה אורה אוהבת אותה ומוכנה לעשות הרבה בשבילה, וגם גילי מטורף עליה בלי גבולות. שלמה הרגיש שזמן ההליכה מביתו למקום עבודתו נעשה קצר יותר מאשר בעבר, ובטרם הגיע להחלטה על צעדיו הבאים בכל הקשור למורן, כבר טיפס במדרגות למשרדו. המחשבה עליה הייתה מעגלית ולא הובילה לשום מקום. מצד שני, כמה ברירות או אפשרויות כבר יש ברומן שהוא מחוץ לנישואים? ואולם עצם המחשבה על הספק, ומנגד העיסוק הבלתי פוסק בה, אלה לבדם הם אשר הסבו לו עונג רב.

בלית ברירה נאלץ להקדיש מחשבה גם לעבודה. אני חייב לסיים את השלב השני בפרויקט. תכף יזמינו אותי להציג את התוצאות ושום דבר לא גמור עדיין. הוא התיישב על כיסאו כשחגית, הסגנית שלו במעבדה, עובדת ותיקה שעלתה מעיראק בגיל שתים־עשרה, והיום, בגיל חמישים, נשארה דקיקה וקלת תנועה כפי שהייתה בילדותה, אמרה לו במבטא כבד שממנו לא הצליחה להשתחרר, ״שלמה, נו... מתי יושבים? צריך לתכנן את הניסיונות.״

הוא ידע שעוברים עליה ימים קשים. עיניה היו אדומות מדאגה לבעלה החצי רוסי וחצי אוקראיני שנמצא בסכנת חיים מול הפולש הרוסי. מצא לו זמן לפתוח עסק באוקראינה... ועכשיו זהותו הביולוגית איבדה ממשמעותה. באהבתו לאשתו נתהפך עם השנים ונעשה לאוהב אוכל עיראקי מושלם.

בקשתה של חגית הייתה בהחלט במקום. שלמה היה צריך לעשות סדר בראשו: עבודה, אישה, מאהבת. הניסויים במעבדה לא העסיקו אותו, הרצון לראות את מורן היה גדול יותר. ההמתנה בין פגישה לפגישה הייתה בעיניו הסיבה לקיומו. כך הרגיש בזמן האחרון. מהיום שמורן נכנסה לחייו, מרבית דאגותיו היו נתונות לה, ליופייה ולחיוכה המנחם. היא לא באמת ניחמה אותו, אולם כך הוא רצה לראות אותה. הוא יתכנן מאוחר יותר את הניסוי החדש בזרעי התירס והחיטה, אולי ביום אחר, עכשיו הראש לא בעבודה.

״את צודקת,״ הפטיר באגביות, וחגית כיווצה את עיניה וניסתה להבין את השינוי שחל בו לגבי התקדמות הפרויקט. ״תני לחבר׳ה לחזור על הניסיונות, אני רוצה לראות שהתוצאות חוזרות על עצמן. ועכשיו, אם אפשר, אני רוצה לחשוב בשקט,״ סיים את דבריו בנחרצות כאילו יש בידו פתרון שמצריך עוד מחשבה.

היא יצאה וסגרה את הדלת כשהיא בטוחה ומשוכנעת בכך שמשהו השתנה בו ולא לטובה. לרוב גילה שלמה סבלנות רבה כלפי עובדיו. סערת רגשותיו הפכה את הטיפול בעובדים ואת האחריות למעבדה לעול כבד שהתקשה לשאת. בכל רגע איים משהו מתוכו להתפרץ בחמת זעם וללא סיבה ברורה. הוא הביט בדלת הכניסה למשרדו בפעם המי־יודע־כמה. הוא כבר צבע אותה בעיני רוחו בגוונים שונים ותמיד סוערים, מחכה למורן בשקיקה בלתי מרוסנת, לשמוע את קולה, לדעת אם היום היא רוצה אותו או צריכה, יש הבדל בין הרוצה לצריך. לשלמה הדיוק לא היה חשוב. הוא בדרך כלל זקוק לה. לעיתים, אף שלא קבעו להיפגש, באה מרצונה, לבושה במיטב האופנה. המטפחות שאהבה לקשור לצווארה הארוך הקסימו אותו. אפרוריות חייו נצבעה בגוונם הבוהק של רגשותיו.

שלמה העביר את מבטו אל השולחן והסתכל על לוח השנה הגדול שהיה מונח עליו דרך קבע לקשקושים ולרשימת משימות. הוא הבחין בכך שאותן מטלות שרשם לעובדים הלכו והצטמצמו לקו ארוך, סתמי ופשוט. במבט נוסף על אותו קו ילדותי אפשר היה לראות סיפור חדש: אהבה של גבר נשוי לאישה יפה.

הוא שלח מבט ארוך דרך החלון הענק לכיוון המעבדה. איש מהעובדים לא הביט בו. משנרגע העדיף להתרכז במחשבות הבלתי גמורות בעניין מורן. הוא צייר אותה בדמיונו, את שפתיה, את צווארה... העדיף לחשוב על גופה ולא על רגשותיו. עניין הרגשות התעבה ונעשה קשה יותר ככל שחלפו הימים. הוא פחד לזהות אותם, שמא תתגלה בפניו ערוות נישואיו. אין זה הזמן הנכון להודות בכישלון הנישואים.

בלילות, לבדו, נזף שלמה בשומר הסף שעל ליבו, והלה שתק בעצבנות אך לבסוף קפץ את אגרופו ואמר, ״אתה היית מסוגל למנוע מאהבה להיכנס? לך ותגיד לה: הסתלקי מכאן!״ אך שלמה לא היה מסוגל לומר דבר, לא עכשיו וגם לא בזמן אחר.

בזמן שעמד ובהה בחלון משרדו שהשקיף על המדשאות ועל העצים שהקיפו את הבניין, הבחין ביונה שהתהלכה כנגדו על אדן החלון בראש מורם ובגאווה, ממתינה לבן זוגה. היא לא חששה משלמה הבוגד שעמד מצידו האחר של החלון ועקב אחר בן זוגה שנחת ברכות לצידה. השניים השמיעו קולות של אהבה וגעגועים, והוא שאל את עצמו מדוע דווקא עכשיו באו היונים אצלו? אולי רומזים לו מלמעלה? נראה שליונה יש מחשבה אחת שמכילה דרכים רבות לאהבה אחת, ולרוב בני אדם, יותר מחשבות ודרך אחת לאהבה, דרך הגוף.

כשעמד בגבו לדלת ופניו לנוף הבניינים הסמוכים ולמדשאה שביניהם, נשמעה נקישה בדלת ואחריה נקישה נוספת בקצב איטי שהקפיצה את עצביו המתוחים. חלפו רגעים ארוכים עד שנכנס גופה של מורן פנימה מלוא קומתה. ריח הבושם קפץ לאפו, ובהבזק של שניות אורו עיניו. הוא נפרד מכל אותן מחשבות וספקות, ומכל מה שלא היה קשור לכאן ועכשיו, וחזר לשבת על כיסאו בפזיזות מה. ירכו פגעה בקצה השולחן החד והוא נשך את שפתיו מהמכה, הידק בחוזקה את מפרקי אצבעותיו לבשרו החבול ואמר בקול עצור ומאופק, ״מה שלומך, מורן היקרה?״ בשל הכאב נשמע קולו העבה במלוא עוצמתו.

תכף ומיד זינק הסומק לפניה של מורן, ועיניה נפקחו לשיא גודלן בחרדה. ״אין רמקול, שאתה צועק ככה?״ לחשה.

שלמה נבהל מתגובתה והביט בחלון הגדול המשקיף למעבדה. כשראה שכולם מתנהלים כרגיל, נחה עליו דעתו. ״אל דאגה, אף אחד לא שם לב אלינו. המכה הכאיבה לי, לכן הרמתי את הקול...״ התנצל וניסה להתעלם מהכאב תוך שהוא שולח מבט אל שמלתה הוורודה, שנצמדה לשדיה הזקופים וגלשה על בטנה השטוחה. שלמה ליטף בעיניו את גזרתה והציע לה לשבת.

מורן הרגישה בסומק שהציף את לחייה. היא לא ראתה צורך להתנצל על אותה הבעת רוגז וחשבה בליבה, הוא לא מבין שאנשים רואים ומדברים? למה הגברים כל כך רגישים רק לכאב או לעונג שלהם?

שלמה שפשף את רגלו הכואבת וחשב, היא לא מרגישה כמוני, גאווה. זכיתי להרגיש אהבה, למה אני מתבייש? אין שום דבר מביש באהבה. ולמה אני נבוך כשהיא נכנסת למשרדי? אני פוחד ומאושר גם יחד וזה מבלבל, אני לא מבין איך השמחה שבי מעלימה את התחושה שאני בוגד. אני והיונה עכשיו באותה הרגשה וגאווה.

לא לחינם קשרה מורן את שלמה לליבה. הוא ידע להלך בין החרדות שלה כבתוך ביתו. לכל חדר נתן שם וסיפור שהרגיע את ליבה הקופצני. שלמה נגע בנפשה ובגופה כפי שאיש מעולם לא נגע. כל טיפה בודדה שנפלה מעיניה נשטפה במי הנהר שזרמו ממנו, כך הפקידה עצמה בידיו. בשל ההתחשבות בהקרבה שלו למענה, ראתה צורך להתנצל.

״אני ממש מצטערת, אבל אני לא מרגישה טוב. לא יודעת, משהו עובר עליי... אני חושבת שאלך הביתה.״

מהבוקר קצה נפשה בכל אלה שהיו תלויים בה: בחנות - אורה, באהבה - גילי, בכסף השחור - אבא שוקרון, ועכשיו יש לה גם את שלמה שמתנהג לפעמים כילד. למה כולם עליי? חשבה. נמאס לי להרגיש שמצפים ממני לחיוך ולחביבות. מה אני, בובה? שלמה הפעיל את כל כוחו למצוא דרך להרגיע אותה, וידע כי אין טוב יותר ממחמאה לריכוך הנפש.

״אין בעיה, מה שתרצי, מורן המתוקה והיפה של העולם.״

היא קימטה את מצחה, ״למה של העולם? מספיק ששלך. מה אתה רומז?״

שלמה התעלם מההערה שלה וחשב על שאלה שתאריך את הזמן שלהם יחד, לפני שהיא תלך. ״יש לי אלייך שאלה הגונה,״ אמר ביודעו שחמתה עשויה לבעור.

״מה הקשר להגונה?״ שאלה בכעס מהול בלעג. שלמה ידע שכרגע יש משהו שיושב על ליבה, והעדיף להעסיק אותה בעניין אחר לחלוטין.

״תקשיבי רגע, השאלה קשה לי גם ככה.״

״טוב, תשאל,״ מצחה התקפל וקמטים של כעס הסתמנו בו.

אף שהדופק בליבו של שלמה התגבר, הוא אמר, ״איך זה שלא יצא בינך לבין רוני איזה סיפור או רומן? הרי שניכם שותפים מלא זמן וצעירים ויפים...״

מורן פרצה בצחקוק מוזר שהלך ודעך. בעודה חושבת כיצד להגיב, וכמה היא מוכנה לחשוף בפניו, הביטה בשלמה בעיניים מלאות חמלה ורוך.

״אוי, שלמה, כמה שאתה תמים... אפילו איך להתחיל עם אישה שכחת. אם לא הייתי מתאהבת בך, היית נשוי עד היום בלי לדעת מהי אהבה,״ אמרה לו כאילו היה חניך בתנועה. ״אני אספר לך קטע שעשיתי לרוני כשהתחלנו לעבוד יחד. בקטנה, כן? לא הצלחתי להבין מה הראש שלו ואיזה אדם הוא. ואני, אהבת חיי האמיתית היא התפירה, אתה יודע. עוד כשהייתי ילדה תפרתי לאחים שלי בגדים שנקרעו, לא היה כסף בבית.״

״את היית תופרת? חשבתי שלמדת אצל אורה,״ פלט שלמה.

״כן, שלמה, הייתי הרבה דברים. בוא נמשיך. ערב אחד, רוני ואני עשינו תוכניות להגדיל את מכירת השמלות ולהתפתח, ככה סתם, חלומות. השעה הייתה מאוחרת ופתאום בא לי רעיון. אמרתי לו: רוני, קח את הקלפים ובוא נשחק פוקר על כסף קטן, ונראה מי משנינו יותר ממזר. תכין שתייה, אני נכנסת להתקלח. יצאתי לבושה בכותונת חצי שקופה בלי חזייה. השארתי לעיניו מרחב גדול וחושפני...״

שלמה היה המום. ״מה... לא פחדת שהוא יאבד שליטה?״ ובלי לומר דבר חשב, איך היא מסוגלת להתערטל כך בפני אדם זר? מעניין עד לאן היא עוד מסוגלת להגיע.

״אל תשכח שהייתי חייבת לדעת מיהו השותף שלי לעתיד, ולא חיפשתי מזמוזים. התחלנו לשחק, רוני היה קר וקפוא ורצה רק לנצח, לא הציץ ולא עציץ, שיקר לי בפנים וניצח סיבוב אחר סיבוב, ובסוף גרף את הכסף. הוא שיחק בפנים קפואות כאלה, מפחידות, שום חלק בפנים שלו לא זז במילימטר. כמובן, שיחקנו על כסף קטן. מאותו יום אני לא מעריכה אותו. בעיניי הוא אדם חסר רגשות ומסכן. לכן, ידידי המתוק שלמה, אתה החבר הכי יקר לי שדואג לי באמת. אני רוצה שתדע, ורק לך אני אומרת, שהייתי עוזבת את גילי מזמן, אם הוא לא היה מאיים להתאבד. הוא חלש אבל אוהב מכל הלב.״

״הפתעת אותי, מורן, הסיפור קצת מוזר... איך אפשר להתפשט מול אדם זר בכל פעם שיש בעיה?״

״אתה קנאי!״ אמרה מורן בעצב, ״זו הבעיה שלך. במקום להבין איפה הייתי ומה הרגשתי, אתה עסוק במחשבות זנותיות. אתה חושב שככה תעשה אותי כשרה?״ נראה היה שהתעייפה לפתע. קולה נעשה כבד ומלא בדידות, ושפתיה נצמדו זו לזו במין הבעה אכזרית.

״מה קרה?״ פנה שלמה לעיניה בפנים מיוסרות בציפייה שיתרככו מעט, אך מורן נותרה בשלה ואמרה, ״לא יודעת, פשוט נמאס לי מכולם,״ ושילבה ידיה על חזהּ.

״מי אלה כולם?״ שאל שלמה בעצב.

״כולם זה גם אתה. הגיע הזמן שתחשוב טוב לפני שאתה מדבר. די, נמאס מכל הגברים שחושבים רק דרך הראש הקטן.״

הוא הביט בעיניה והרגיש שמשתוללת בתוכה חיה פצועה. הדיבור שלה, שבעבר היה מלא חן שהקסים אותו, נשמע מהיר ועצבני. הוא חשש להרגיזה ואף נמנע מלהציע לה לברוח למקום שבו יוכלו להיות רק שניהם יחד. מורן נתנה בו מבט מתגרה שהקשה עליו להבין את פשרו, ובסלחנות אמרה, ״אני מתכוונת בעיקר לאבא שלי ולאחי, הם סידרו לי עוד טלפון כדי לשלוט בי, יימח שמם! פתאום היום הודיעו לי שאני צריכה לשלם עליו. בוא נעזוב עכשיו, אספר לך בפעם אחרת. רק בך אני בוטחת מכולם,״ היא נתנה בו את עיניה כמבקשת שיצדיק את ביטחונה בו.

״אתה יודע...״ אמרה במתיקות שקטה, ״אתמול ראיתי מישהו יוצא מהבית שלך. הוא היה עם כלים ולבוש כמו פועל בניין. מוזר, ההליכה שלו והפנים היו מוכרים לי, מי זה?״ ראשה הוסט כמעין סימן שאלה לעגני. היא ידעה להפוך את עורה בשנייה, מכעס לרוך ותחינה, משנאה להתרפקות ואהבה, מעולם לא שהתה זמן רב במקום אחד, שמא תירדם בשמירה.

״אהה זה... למה לא שאלת את אורה? זה יגאל השיפוצניק, הוא עבד אצלנו בשיפוצים ומאז הוא חבר טוב שלי. בחור חכם, כיף לדבר איתו. את צריכה משהו בבית? רוצה שאדבר איתו?״ שלמה היה מוכן לעשות הכול ובלבד שקולה ישוב להיות נעים.

מורן כופפה ראשה מעט והנידה אותו לשלילה. ״לא, מה פתאום, אני לא צריכה שום דבר. סתם הייתה לי סקרנות וזהו. עכשיו אני הולכת לנוח ורוצה להיות לבד, אני מקווה שלא מפריע לך.״

שלמה הרגיש שמשהו אינו כשורה. מה פתאום היא חייבת ללכת? רגע, נזכר, יגאל ומורן מאותה עיר... אבל נו, באמת, איזה קשר יכול להיות ביניהם? הוא לא הבין מדוע בכלל הרהר בכך. מורן נעמדה מלוא קומתה ונעה לעבר הדלת. שלמה לא העז לזוז שמא יבחינו העובדים, ורק מבט עגמומי נותר בפניו. לאחרונה צייר המתח סימני דאגה בפניו. לפחות היום לא יצטרך להמציא תירוצים וסיפורים לאורה, התנחם. הוא יוכל להיות הבעל הרשמי והמשעמם, מנהל מעבדה ואיש משפחה וקצת אבא לילדה.

לעזאזל! רתח על מנגינת ליבו. האם אני מתחרט על מה שעשיתי? לא. לא מתחרט. לא הייתי מוותר על רגע אחד של סבל ולא על שנייה אחת של כאב. הוא שב להביט ביונים, אך הללו עפו לבנות קן.