מלחמת המינים 1: מטריונה

רשומה ראשונה:

מות הילדות

"אימא, אני לא רוצה ללכת!" צרחתי עד שגרוני איים להיחרך. כבר בעטתי, שלחתי אגרופים לכל עבר, שרטתי ויצאתי מגדרי כדי שתבחין בי, שתראה אותי כמי שאני עבורה — הבת שלה, הבת היחידה והאהובה שלה, אבל היה זה כאילו שכלה אותי כבר, נפרדה ממני בטרם עת. היא אפילו לא הביטה בי כשהמשיכה בפעולת הסריגה המונוטונית שלה. עיניה הבהירות היו כמו שני גושי קרח כשעקבו באדיקות אחר ליפוף הצמר סביב המסרגות, כאילו הייתה זו המשימה החשובה ביותר באותו הרגע, ולא האסון שפקד את ביתנו.

צמרמורת הזדחלה ופשטה לכל נים בגופי לנוכח קור הרוח שלה על רקע הסצנה המבעיתה, כמו היווצרותם של נטיפי קרח מגגות בתי הכפר, אך ליבי הילדותי והנאיבי עדיין ניסה למחות על אובדן התקווה. ליבי עתיד היה לקפוא, והכול בי יחדל מלהתקיים בגללה, ובגלל החלטה גורלית אחת שהכתיבה את מהלך חיי. בגלל מי שהייתה אמורה לנהוג כמו אימא שלי.

"אל תיתני לו לקחת אותי, בבקשה," התחננתי במשיכת אף, מדגישה במודע את המילה שעליה תמיד הקפידה בשיעורי הנימוסים שהעבירה לי ללא הרף.

קולי דעך כשהבנתי שאין בכך טעם ושגזר הדין שלי נחתם. ידיו של הגבר הצעיר והזר שפרץ לביתנו רק דקות ספורות קודם לכן התהדקו סביב ידיי הצנומות. לא היה בזה כל צורך, רוח הלחימה שלי התנדפה לחלוטין בשלב ההוא.

הבטתי בחלל הבית שבו נולדתי וגדלתי, הבית שקושט לא מכבר לקראת השנה החדשה, וידעתי, פשוט ידעתי, שזאת תהיה הפעם האחרונה שאעשה זאת. רציתי לצרוב בזיכרוני כל חלק ממנו, להיפרד ממנו כראוי. צדקתי, והמראה שלו עדיין רודף אותי עד היום.

בפינת הסלון ניצבה יוֹלְקָה¹, שקושטה בכדורי זכוכית עדינים ומרהיבים. הנורות שנתלו עליה הבהבו בשלל צבעים, נורות שהדלקנו לראשונה באותו הבוקר, לאחר ארוחת בוקר חגיגית למאורע המרגש. החשמל היה יקר כל־כך, ורק בתקופת החגים היינו מתעלמות מהחשבון, וזאת מפני שהאורות הנוצצים הכניסו שמחה רבה הביתה. האם השאירה את הנורות דלוקות לאחר לכתי? אני עדיין חושבת על זה לפעמים.

מתחת לעץ נחו שתי מתנות, עטופות בניירות עיתון ישנים. נייר עטיפה היה נדיר מאוד בחלקים המרוחקים מהעיר. ליבי נחמץ לנוכח המחשבה על כך שטרם הספקתי לפתוח את המתנה, ותהיתי אם סבא כפור הקשיב לבקשותיי והביא לי את בובת הפורצלן שכה ייחלתי לה. לא הבובה עצמה הייתה חשובה, אלא המשמעות שהייתה לה בעיניי.

לא זכיתי להזדמנות לגלות מה היה תוכנה של המתנה לפני שהזר בעט בדלת הבית החיצונית ומשך אותי החוצה אחריו. רוח מקפיאה תקפה אותי. במבט חטוף הבחנתי שהכפר שלנו, שכוסה כולו בלבן, היה דומם, שקט כמו המוות עצמו.

האם אף אחד משכנינו לא שמע שהסוף הגיע לפתח ביתנו? האם שנתם הייתה כה עמוקה, או שהייתה זו מוסכמה בכפרנו לא להתערב בעניינים שלא שלנו?

מדוע אף אחד לא בא לעזרתי? היכן הייתה מרינה וסיליבנה, שאביה הכה אותה עד זוב דם לפני שאבי התפרץ לביתם, הוציא אותה מהבית והגלה אותו מהכפר?

היכן היה גרגורי אסטרובקי, שאבי סיפק לו עצי הסקה יום־יום בעונת החורף הארוכה, מפני שבריאותו לא אפשרה לו להתכונן לחורף כראוי במהלך עונת הקיץ?

היכן היו בני משפחת מטאנובה, שבהיעדר אב המשפחה אבי מילא את מקומו ולקח איתו את בניו למסעות ציד ודיג, ובכך דאג ללמד אותם את אותן מיומנויות?

שום אור לא נדלק בחלונות בתי העץ המרקיבים. הרוח השורקת הייתה היחידה שמחתה על הפשע שהתבצע בביתי, במקום שאמור היה להיות מקום המבטחים שלי. בזמן שהמתנתי לשווא שאחד משכנינו יושיע אותי, שלג החל לרדת שוב. היה משהו כמעט מכשף באופן שבו פתיתי השלג ריקדו במערבולת הרוחות והצטרפו לכרים הלבנים שהצטברו על האדמה הקפואה.

אשמה דקרה בליבי על כך שהרשיתי לעצמי להוריד לרגע את מגננותיי וליהנות מהמחזה המרהיב. היא דוקרת אותי עד היום. נוסטלגיה שלעולם לא אוכל לשחזר ולחוות מחדש. אהבתי את התקופה הזאת בשנה. ציפיתי לה ברגע שהסתיו החל. אהבתי לראות את אותותיו בעלי עצי הבירוֹזה² שריקדו ורחשו ברוח החמימה של הקיץ והזהיבו ונשרו עם בוא הסתיו. העצים עמדו עירומים, ולעד נשארו כך בזיכרוני. מעולם לא זכיתי לראות אותם מלבבים שוב במקום שהיה לי לבית.

עיניי זינקו בחזרה אל ביתי. מבעד לדלת הפתוחה ראיתי את אימי. היא לא טרחה להרים אליי את מבטה כשאמרה באדישות לזר, "קח אותה."

כה פשוט, כה קצר, כה סופי. כמו המוות עצמו.

"אני מבטיחה להיות טובה," ייללתי בניסיון אחרון לזכות לרחמים. דמעות זלגו מעיניי בשטף ובקולי הדהדה האכזבה מהאישה שהביאה אותי לעולם, שהייתה אמורה להגן עליי. "מאמאצ'קה..."

לפתע היא הפסיקה מסריגתה. עצרתי את נשימתי בציפייה, אך לאכזבתי הרבה היא לא הביטה בי, אלא פנתה אל הפולש ואמרה לו, "החוב שלי כלפיך שולם. אני לא רוצה לראות אותך שוב בביתי."

הפעם, כשהזר משך אותי איתו אל תוך האפלה, לא התנגדתי. זה היה היום שבו הילדות שלי מתה. זה היה היום שבו הזהות האישית שלי ושמי מתו והזהות הקולקטיבית נולדה. פעם הייתי יקתרינה. יקתרינה מתה ודריה נולדה.

1 מרוסית: עץ אשוח.

2 עץ שדר. נפוץ באזורים הצפוניים בעולם.

רשומה שנייה:

אובדן התמימות

מי קרח שטפו אותי. החנקתי צרחה כשכאב עז טלטל את גופי וחלחל עמוק כמו אלפי מחטים שננעצו בליבתי.

ניסיתי להתעשת והבטתי סביב כשפניקה השתלטה עליי. רעדתי מהקור, מהבושה על כך שהייתי עירומה מול חבורת גברים זרים שעמדו וצפו בי, או מפני מבטיהם המרושעים והמבעיתים.

הזמן חמק ממני. לא ידעתי כמה זמן הייתי קשורה באוויר בשרשראות בחדר החשוך והמחניק. הקור אלחש את חושיי, אך לא שכחתי את ריח הסיגריות החזק שריחף באוויר ואת תחושת הקבס שעורר בי.

פעם אהבתי את ריח הסיגריות, הוא הזכיר לי את אבי. אולי זאת הסיבה לכך שלא יכולתי לסבול אותו באותו הרגע. אבי כבר לא היה בין החיים ולא יכול היה להציל אותי מגורלי המר, גורל שאליו נמסרתי על ידי אימי.

התחלתי למלמל בשפתיים רועדות. לא היה מושג למי בדיוק התפללתי כי לא האמנתי באלוהים, וגם אילו הייתי מאמינה, ידעתי שלא אמצא אותו במקום הארור ההוא.

ביום שבו הביאו אותי לתא ההוא גילחו את שערי, הפשיטו אותי, הכו אותי עד אובדן הכרה וקשרו אותי. נדרשו להם ימים ספורים בלבד כדי לחסל כל זכר למי שהייתי פעם.

מהר מאוד למדתי שאסור לבכות. כל דמעה שחמקה מעיניי הובילה לשטיפה נוספת במי קרח ולהלקאות קשות. הנחתי שרוב עצמות גופי היו שבורות, מפני שכל תזוזה, ולו הקלה ביותר, הייתה מלווה בכאבי תופת.

לא נותר לי קול כדי לצרוח. הרגשתי כאילו בלעתי שברי זכוכית שדקרו אותי בכל פעם שניסיתי לבלוע רוק. כבר מזמן הפסקתי להתחנן שיפסיקו. למדתי שאסור להתחנן.

הכול, רק לא להתחנן.

"שחררו אותה," ציווה הגבר שלקח אותי מביתי והתיישב על כיסא שניצב מולי. הוא נשען לאחור בנינוחות מופרזת ושילב את ידיו, לא מסיר את עיניו ממני לרגע. "אותה אני לוקח ראשון."

הרמתי את ראשי בחדות ועיניי פגשו בעיניו. פחד חלחל בעורקיי והקפיא את דמי בתגובה לחיוך המכוער שלו. הצלקת שעיטרה את פניו התאימה לרוע שנשקף מעיניו.

גם אם הייתי רואה אותו סתם כך ברחוב בחיי הקודמים, הייתי חושבת שהוא מבעית במידה כזאת שהייתי עוברת לצד השני של הדרך ומגבירה את קצת הליכתי.

שערו הבלונדיני היה קצוץ כמעט עד לכדי קרחת ועיניו היו מהפנטות מרוב שהיו בהירות. כמעט שקופות. עורו היה שזוף במקצת וקינאתי בו על כך מפני שהמשמעות הייתה שהוא הרבה לבלות בחוץ, בשמש. לא כמוני, שהספקתי כבר לשכוח את צריבתה האכזרית של השמש הצפונית על עורי.

בגדיו הכהים נצמדו לגופו וחולצתו המכופתרת הייתה פתוחה עד למפתח ליבו, חושפת חזה גברי ושעיר במקצת. את מעט העור שראיתי עיטרו קעקועים מאיימים.

כן, בחיי הקודמים הייתי מתרחקת מאנשים כמוהו. כעת הוא היה סיוט שהתגשם, כזה שלעולם לא אוכל לחמוק ממנו והוא ימשיך לרדוף אותי עד נשמתי האחרונה.

הגברים מילאו את פקודתו וגופי הצנום צנח על רצפת הבטון הרטובה. קול החבטה שבר את הדממה, אך החנקתי את צעקתי ועצרתי את נשימתי בריאותיי, שאיימו להתפוצץ מרוב כאב.

אל תתחנני, הזכרתי לעצמי. ניסיתי להסתיר את עירומי והצטמקתי לכדור, כאילו זה מה שיעלים אותי מעיניה של המפלצת שניצבה מולי.

"הסתלקו!" הוא נבח והם מיהרו לציית.

צעדי מגפיים כבדים נשמעו ולאחריהם טריקת דלת ברזל, שהגבירה את הולם ליבי.

"דריה."

הוא ביטא את שמי באיטיות והדגיש את הרי"ש. הוא העניק לי את שמי החדש ביום שבו לקח אותי כדי למחוק את זהותי הקודמת. כבר לא נשאר בי דבר ממי שהייתי.

"היום תלמדי את אחד השיעורים החשובים ביותר שיעצבו את האישה שתהפכי להיות."

הוא נשך את שפתו התחתונה, רכן לעברי וניסה ללטף את לחיי, מחווה שגרמה לי להצטמק עוד יותר ולהחניק יפחה.

"מספיק, מספיק, דריושקה הקטנה. עכשיו אצטרך להעניש אותך, את כבר יודעת שאסור לך להירתע ממני לעולם. את תאהבי את מה שאתן לך, ותלמדי לקחת את השליטה לידיים שלך. גם כשתידרשי להיות כנועה, דריה, השליטה תמיד צריכה להיות שלך. מה שלעולם לא יהיה שוב שלך אלה הראש, הנפש והגוף שלך. היום תלמדי לשחרר את הגוף, כיוון שגופך כבר איננו שלך. הוא שייך לאימא רוסיה."

התקשיתי לקבל את דבריו. על מה הוא מדבר? אני אוהבת את אימא רוסיה, מדוע שתרצה ברעתי? מדוע שתרצה שיכאיבו לי שוב ושוב, בלי טיפת רחמים?

הרעש הצורם של הכיסא שגרר על רצפת הבטון גרם לי לזנק לישיבה למרות הכאב. זחלתי בקושי רב לפינת החדר.

"פאפא, לא," התחננתי, קוראת לו כפי שחינך אותי לקרוא לו, בכינוי שמעביר בי בחילה עד היום. הוא לא היה אבא שלי. אף אחד לעולם לא יחליף את האיש שגידל אותי ונלקח ממני בטרם עת, והאיש הזה בהחלט לא היה מבוגר מספיק כדי שאקרא לו כך.

זה היה חולני. אילו רק זה היה הדבר היחיד שהיה חולני בסיפור חיי.

הוא סטר לי והוטחתי בקיר מעוצמת המכה. "אמרתי לך שאין מקום לתחנונים! כדאי שתלמדי, דריה, שאני לא אדם סבלני ואני לא אוהב לחזור על עצמי."

על אף שאמר שהוא לא אוהב לחזור על עצמו, על שמי החדש הוא מתעקש לחזור כדי שייצרב בתודעתי, כמו שחוזרים על שמו של כלב עד שהוא מתוודע לו ומקבל בכך את בעליו. אולי זה כל מה שהייתי בעיניהם — כלבה רוסייה שחייבת חינוך מחדש.

ראשי הסתחרר. העברתי את ידי על אחורי ראשי והרגשתי בדם.

לא. לא. לא. אלוהים, עשה שהסיוט הזה יעבור.

באותו יום לא היה לי כל מושג שהסיוט, שהחל ביום שבו אימי מכרה אותי כדי לסגור את חובה, לא היה קרוב להסתיים. הייתי רק בת שמונה, ילדה כמו כל ילדה רוסייה אחרת. הצטיינתי בבית הספר הקטן שיועד לכפרים באזורנו המרוחק, והיו לי חברות רבות. לבשתי שמלות פרחוניות מגוהצות ובכל בוקר אימי סירקה את שערי וקלעה לי שתי צמות בקפידה, אך מהיום שבו נחטפתי הייתי לא יותר מגוף מעורר רחמים, זרוקה בחור חשוך ומסריח, אלוהים יודע איפה.

לפחות הם לא היו חסרי לב לחלוטין, ובלילות הקרים הופעלה ההסקה. בעזרתה יכולתי לעקוב אחר עונות השנה בזמן שהוחזקתי שם.

הוא התקרב, מטיל עליי צל ארוך. הוא פתח את חגורת העור שלו בחיוך מרוצה והרים אותי לכריעה על ברכיי. החנקתי יבבה כשהתנועה הגסה והכריעה על הברכיים הכאיבו לי.

כששלף את איברו, מיהרתי להסיט את מבטי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי איבר גברי, ואפילו ברגעים אלה, כשאני כותבת, אני לא יכולה שלא לצחוק מהאירוניה שהבושה החליפה את מקומו של הפחד, מזכירה לי בצורה מעוותת שתמימותי עדיין לא נלקחה ממני למרות כל מה שעשו לי.

הוא סטר לי שוב בחוזקה והתנדנדתי על ברכיי. הוא תפס בסנטרי לפני שהספקתי לאבד את שיווי המשקל ואמר בקור רוח, "תפתחי את הפה, דריה."

עיניי התמלאו דמעות. בלית ברירה עשיתי כמצוותו. לסתי רעדה כשהוא דחף את איברו לפי שוב ושוב בברוטליות. נחנקתי, ייללתי מפחד שמא יכאיב לי שוב, נאבקתי ברפלקס ההקאה והתקשיתי לנשום.

ריחו החריף הזכיר לי במידה רבה ביצים סרוחות, כמו הביצים הישנות שאימי הייתה משמרת מפני שלא זרקנו אוכל מעולם, אבל לא יכולתי לסתום את אפי. ידעתי שלא משנה מה, הייתי חייבת להמשיך לנשום, להתקיים.

"ילדה טובה, דריה," הוא גנח, "תראי לפאפאצ'קה איזו ילדה טובה את יכולה להיות."

עצמתי את עיניי והתנתקתי, חוזרת במחשבותיי לבית ילדותי. חשבתי על אוסף בובות הפורצלן שהשארתי מאחור. כמה יפות הן היו, איך דאגתי לשמור עליהן בקנאות. קיבלתי בובה חדשה בכל פעם שאבא שב מנסיעת עסקים.

מהנסיעה האחרונה שלו אבא לא חזר מעולם.

חשבתי על המתנה העטופה מתחת ליולקה המקושטת, המראה האחרון שנותר לי מביתי. דמיינתי את רגע קריעת העטיפה, את רגע הגילוי וההתרגשות מכך שזו בובת הפורצלן שחיכיתי לה כל השנה, ואז את עצמי רצה אל אבי לחיבוק המוחץ שלו.

הוא הידק את אחיזתו בסנטרי וידו האחרת התחפרה בשערי ולחצה על ראשי החבול. עיניי הוצפו דמעות והייתי בטוחה שאאבד את ההכרה.

הוא הפסיק באחת והטיח אותי בקיר. "לא לבכות!" עיניו התכהו מזעם. "חשבתי להיות עדין איתך כי זו הפעם הראשונה שלך, אבל לא אעצור את עצמי אם תמשיכי בהתרסה שלך! תלמדי כבר שבעולמנו אין מקום לרחמים!"

הוא התקרב אליי והתאבנתי מפחד. נאבקתי כדי להשתלט על שפתי התחתונה שרטטה בפראות. הכרחתי את עצמי למות באותו יום כדי לחיות ביום אחר. "תעשה את מה שאתה צריך, פאפא," אמרתי בפנים מושפלות.

הוא העלה חיוך מרוצה על פניו ולקח את תמימותי באכזריות בזמן שטבעתי, לא בדמעות, אלא בכל החלומות שגזלו ממני החיים האכזריים שנכפו עליי. עצמתי את עיניי ודעכתי לאט. הרגשתי איך הפחד והכאב נטשו אותי, לוקחים איתם את מי שהייתי ואת מי שיכולתי להיות.

כשסיים השליך אותי על הרצפה כאילו הייתי לא יותר משק תפוחי אדמה, פתח את הדלת וצעק, "כולה שלכם! בלי רחמים!"

הוא עזב את החדר, משאיר אותי לחבורת הגברים שסגרו עליי, שקרעו ממני את נשמתי וסובבו את הלהב גם לאחר מותי.

כבר לא הייתה שום בושה. התמימות שלי מתה באותו יום. עשיתי הכול כדי שדריה תמשיך להתקיים.