הצתה
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. ילדה בעלת שיער אדמוני כמו להבה אימתנית בשמלה ירוקה בהירה שתאמה את עיניה היפות. תיארתי לעצמי שהוריה הכריחו אותה להתגנדר לכבודי, מפני שנלחמה בשמלה כאילו נחיל נמלי אש פשט על עורה העדין.
הם פטפטו על הא ועל דא, כנהוג לפני כל שיחת עבודה שהתנהלה בינינו. נימוסים היו מעלה שאין לפסוח עליה בעולמנו. היינו חסרי רחמים, אך לפחות היינו מנומסים.
הם החמיאו לי על מעמדי ועל שלטוני ביד רמה, וזה היה הרגע שבו החלטתי שאני רוצה את הילדה לעצמי. מפני שבדיוק אז, כשהוריה פצחו בחנופה ריקה, היא העוותה את פניה בגועל.
היא לא הייתה כמו בנותיי, שתי ילדות מפונקות שאימן המאוסה העבירה אליהן את כל תכונותיה הבלתי נסבלות. פאפא פה ופאפא שם, בצירוף עפעוף ריסים מוגזם וגחמני. אילו רק היו יודעות שלא היה דבר שסלדתי ממנו יותר. הענקתי להן את כל שביקשו רק כדי שיסתלקו מדרכי, לא מפני שהמניירות המגוחכות שלהן הקסימו אותי.
יכולתי לחסל את האישה האיומה שקראתי לה אשתי, אבל היא הייתה האליבי שלי לכל תחקור משטרתי כשהחזירים הכחולים הגיעו לביתי. תמיד הם חיפשו, נואשים להפיל עליי את התיקים הפתוחים שלהם, אבל מעולם לא הצליחו.
אנחנו לא מדברים עם חזירים, והעובדה שהייתה לי אישה שאמרה ועשתה כל דבר שהוריתי לה הייתה הכרחית. זה היה ביזנס, בסופו של דבר, ביזנס שהצליח לפעול כראוי רק בזכות הראש שהניע את כל איברי הגוף, אבל לפעמים... לפעמים שיחקתי ברעיון שלראש הזה יהיה צוואר שיעזור לנו לנוע.
"למעשה, יש עניין שתוכלו לעזור לי בו," אמרתי לפתע.
"נשמח מאוד," האב מיהר לרצות.
"משפחת דה־לוקה עושה לנו צרות לאחרונה. אתם יודעים איך זה, אסור להתעלם אפילו מעכברושים בביוב, אחרת הם יאזרו אומץ ויעלו אל פני השטח בהמוניהם, ואז זה יהיה סיוט להיפטר מהם. אני צריך מישהו שיפקח על משלוח הסמים החדש. הוא יגיע במכולה, בתוך פסנתרים שהזמנתי במיוחד מגרמניה. הפסנתרים יעשו עצירה קלה במקסיקו וימשיכו לכאן."
"רעיון מבריק! לא הייתי חושבת על זה, אז אין לי ספק שרפי השכל האלה לא יעלו על כך!"
החנפנות של האם הרגיזה אותי, אבל הרוגז נעלם מפניי כשהבחנתי בגלגול עיניה של הילדה. "זה אמור לעבור חלק, מבצע פשוט לחלוטין. הכול מתואם עם סוחר האומנות. אלה פסנתרים עתיקים שרכשתי כמתנה למקורביי."
"נהדר, פשוט נהדר! איזו מתנה נפלאה!"
ניצוצות נשקפו מעיניה של האם, והאב חייך בצורה כה מלאכותית, שנראה היה לי כאילו הוא חווה עצירות. לא היה טעם לענות להם אפילו. "אמרי לי," פניתי לילדה במקום, "את מנגנת?" היא הזעיפה פנים ונדה בראשה בפראות, כאילו זה הדבר הנורא ביותר ששמעה.
"ניסינו, פחאן," האם ענתה במקומה, "כל מה שמעניין אותה זה לשחק כדורגל עם הבנים בשכונה או להשתתף במשחקי הקלפים שלהם. רק במזל לא הכניסו לה כדור בראש."
"מזל?" הרמתי את גבתי. "מדוע את אומרת זאת? שום דבר לא קורה במזל."
"זה בהחלט מה שהסברנו לה," אמר האבא, "אבל היא מאמינה גדולה במזל. אני לא יודע מהיכן היא הביאה את השטויות האלה כי זה לא מה שלימדנו אותה בבית, אני יכול להבטיח לך את זה."
עיניו התכהו כששלח בה מבט מאיים, אך היא אפילו לא זעה. העמקתי את מבטי בילדה שפתאום זקפה את סנטרה גבוה, כמו קראה תיגר על מילותיו של אביה ועל שלי, לצורך העניין. "אינך חושבת שתוצאות מעשינו תלויות בהתמדה שלנו? פסנתרנים גדולים הגיעו למעמדם רק בזכות אימונים מפרכים בהתמדה ארוכת שנים. מובן שמזל לא היה עוזר במקרה שלהם."
"עם כל הכבוד, לא רבים זוכים לגדולה שעליה אתה מדבר," אמרה בנימה מתריסה שלא נסתרה ממני. ספק אם ניסתה בכלל להסתיר אותה. ודאי שאחרים היו מנסים לפחות. "כמה פסנתרנים כאלה יש? צריך מזל גדול כדי להגיע למעמד של פסנתרן גדול באמת, צריך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון כדי להתקבל למעגל הזה. חוץ מזה, זה לא הוגן שרק לאירים יש מזל. אני חושבת שהמזל של הרוסים אולי נדיר מפני שאנחנו לא מאמינים בו, אבל זה מה שהופך אותו ואותנו למיוחדים."
צחוק קולני פרץ ממני לשמע תשובתה המתחכמת. "תזכירי לי בת כמה את?"
"עשר," היא ענתה ושילבה את ידיה על חזהּ.
"בדיוק כמו הבן שלי." חייכתי ושלחתי מבט יודע דבר להוריה. הם השיבו לי בחיוכים, אבל לא היה להם מושג שבקרוב מאוד הם לא יחייכו כלל. "שנדון בפרטי המשימה?"
האב מיהר לדחוף את הילדה החוצה מהסלון כדי שאוכל לתכנן בפרטי פרטים את רצח הוריה ואז לדרוש אותה לעצמי. היא עתידה להיות הצוואר המושלם לאימפריה שלי.
התמדה
מעולם לא האמנתי במזל. זה היה החינוך שהועבר אליי מאבי, שקיבל אותו מאבות אבותיו, ושקיוויתי להעביר לדור הבא. רק השקעה והתמדה יובילו לכיבוש המטרות שתציבו, וככל שתשקיעו יותר, כך הפירות שתקצרו יהיו בעלי ערך רב יותר.
ובכל זאת, בכל הנוגע לבנותיי, נראה כי נחלתי כישלון חרוץ. ההתערבות הבלתי פוסקת של אימן בחינוך שלהן הייתה כמו רעל שאין לו תרופה. היא עוררה בי תיעוב כלפיה, והוא התחזק מיום ליום וערער את תפיסתי. אולי באמת היה קיים דבר כזה, מזל, אחרת לא היה אפשר להסביר כמה חסר מזל הייתי כשנישאתי לה.
לפחות היה לי את בני להתנחם בו, לראות בו את פירות עמלי, אם כי גם הוא חטא לפרקים בנהנתנות בגללה. בכל זאת, איתו יכולתי להפעיל חינוך קשוח יותר, הייתה בי עוד תקווה שיתקן את דרכיו, וזה בדיוק מה שהיה מצופה ממני לעשות. הסביבה שבה גידלתי אותו לא אפשרה לאף אחד מאיתנו ברירה אחרת. הוא נולד להיות חייל באחווה, והשקעתי את כל מרצי כדי שיהיה כזה, אך האם היה בו את מה שצריך היה להיות כדי להפוך אותו לפחאן? את זה הוא עוד היה צריך להוכיח.
בני, בדומה מאוד לאביו, נהג לבלות בחצרות הבניינים עם יתר בני האחווה, לשחק במשחקי ספורט, בקלפים, להבריח חתולים ובנות, לשתות אלכוהול בכמויות לא פרופורציונליות למשקל גופו ולנפץ את הבקבוקים בסמטאות.
חיי רחוב היו הכרחיים לחינוך שלו. היה עליו לפתח קשרים עם בני הדור הבא שישלטו ברחובות, להכיר אותם, ללמוד אותם. אולי זו הסיבה לכך שמאשקה הקטנה קסמה לי. היא הבינה את הרחוב, היא הרגישה בו בנוח יותר מאשר בביתה. הוריה ציפו ממנה את כל אשר אשתי ציפתה מבנותינו, אך היא הפרה את כל החוקים כשרצתה לשחק במגרש של הבנים.
היו לנו גם נשים כאלה ולא מעט, אבל נסיבות חייהן היו אלה שהובילו אותן לרחובות. במקרה של מאשקה הקטנה, היא בחרה ברחובות, ובכך זכתה לכבוד ממני ולתשומת הלב שלי.
לא רבים היו משתהים כדי להבחין בכך. אישה, חזקה ככל שתהיה, תישאר בעיני רבים רק אישה. אחרי הכול, את הארגון בנינו על בסיס אחווה גברית, אבל במאשה זיהיתי איכויות שלא היו קיימות אפילו גם אצל החיילים הבכירים שלי, איכויות שהטלתי ספק בשאלה אם גבר יוכל אי פעם לרכוש. אבל אני הבחנתי בהן אצלה ודאגתי לטפח אותן כדי שאוכל לנצל אותן לטובתי.
אחרי שנפטרתי מהוריה, היא לא פחדה להגיע לרחוב. נראה היה אפילו שהוקל לה כשהוסרה המהמורה מדרכה. הכנסתי אותה לביתי ודאגתי לסדר לה עבודה כמנקה במועדון החשפנות האיכותי והגדול ביותר שלנו, ה'אלגנט'. היא התחברה עם הנשים שעבדו במועדון, וכשהייתה בת חמש־עשרה ביקשה ממני לעבור לדירה משלה ולהתחיל לעבוד כחשפנית.
נעתרתי לבקשתה. גופה היפהפה התפתח בצורה מרשימה לגילה, ובזכות חוסנה הנפשי היא נראתה הרבה יותר מבוגרת מגילה. דאגתי להבהיר לה שתפקידה יסתכם אך ורק בריקודים אקזוטיים על הבמה ברחבה המרכזית, ואסרתי עליה להתקרב לחדרים הפרטיים, שם העניינים התחממו באמת, מפני שידעתי שלא תהיה לי כל דרך להגן עליה אם יתעורר הצורך.
אכלסתי אותה בדירה בבניין שבו התגוררתי ושהיה בבעלותי. סוכם ששכר הדירה שלה ינוכה ממשכורתה. מאשקה הקטנה עמדה בתנאים שהצבתי לה כשעבדה במועדון, אך מאוחר יותר גיליתי שהערמומית כופפה את החוקים במומחיות רבה והציעה שירותי מין ברחובות.
בחרתי שלא להתערב. זו הייתה הזדמנות מצוינת לבחון את טבעו האמיתי של פיוטר שלי. אחרי הכול, מאשקה הייתה הזונה המועדפת עליו, וזה התאים לתוכניות שלי. כבר כשהיה בן עשר ייעדתי אותה לו, אם כי לא עדכנתי אותו בכך.
מאשקה הייתה טובה בעבודתה מפני שראתה בה דרך חיים, לא רק אמצעי להשגת מטרותיה. לקוחותיה תמיד חזרו אליה, בתנאים שלה. הבנתי שלא היא הייתה זו שעברה מיד ליד, אלא היא הייתה זו ששיחקה בהם לפי החוקים שלה. היא הייתה מבוקשת כל־כך, שבני החל להראות סימני קנאה.
הוא קנה את כל זמנה כדי שתבלה רק איתו, פינק אותה במתנות יקרות, שדרג את הדירה שלה ושילם במקומה את השכירות, קנה לה רכב חדיש וכיסה את כל ההוצאות שלה, לרבות החשבון המנופח שלה בסלוני היופי הרבים שבהם ביקרה בתדירות. אם לא הייתי יודע שעסקה בזנות, הייתי טועה לחשוב שהיא אחת מנשות האוליגרכים.
לא בני היה שהפך אותה לכזאת, אלא היא עצמה. בזכות הכריזמה והקסם שלה, שנטפו ממנה כמעיין, היא הצליחה לשדרג את חייה מהתחתית הנמוכה ביותר לרמת החיים הגבוהה ביותר שכל אדם חולם עליה. ובכל זאת, הוא אולי קנה את כל זמנה, אבל לא הצליח לקנות אותה.
בלילות רבים שבהם בני היה לצידי לצורך העסקים שלנו, הוא האמין שתמתין לו בדירתה, אך היא סירבה לחופשה בתשלום שהציע לה.
"אין בכך שום עניין," היא אמרה לו, "אני לא עובדת בשביל הכסף, יש לי ממנו בשפע."
היא עבדה במועדון בכל לילה, ולפעמים גם במהלך היום, ללא חופשות מחלה או חופשות פרטיות. היא השקיעה בעבודה את כל מרצה והציעה הצעות לשיפור. לאחר יישומן המועדון שלנו נעשה המוביל בעיר. את ההצלחה שלו ושלי חבתי לה. היא נעשתה בלתי ניתנת להחלפה, דבר נדיר ביותר בעולמנו.
לילה אחד נקראתי למועדון בבהילות לאחר שעובדיי דיווחו לי שנאלצו לסגור את המועדון. כשהגעתי, מצאתי את מאשה יושבת על הספה האדומה בחדר הפרטי ולרגליה שלוש גופות של גברים, שהיו גדולים ממנה פי שניים לפחות. גופות תמיד הזיקו לעסקים, לכן הייתי מוכרח לטפל בזה בהקדם, לפני שהחזירים הכחולים יגיעו לרחרח בעסקיי.
"נו?" האצתי בה לדבר, "מה קרה כאן?"
היא הרימה את עיניה אליי. שום הבזק של פחד לא ניבט מהן. "הם רצו את זה קשוח. הסברתי להם כמה פעמים שאני לא עושה דברים כאלה עם כמה גברים כי אני צריכה להרגיש ביטחון. אמרתי להם שזה בדרך שלי או שזה לא יקרה. הם לא קיבלו את זה יפה."
בחנתי את גופה הכמעט עירום, ורק אז הבחנתי בחבורות הכחולות שעל צווארה ועל מותניה.
"גם אני יכולה לשחק קשוח." היא משכה בכתפה באגביות.
"זה גרוע לעסקים," הסברתי בנהמה.
היא נעמדה ממקומה והתכופפה לעבר מכנסיים של אחד הגברים, שהיו זרוקים על הרצפה. ישבנה היה אדום כאש מהצלפות ומצאתי את עצמי מלקק את שפתי התחתונה בתאווה. אומנם ייעדתי אותה לבני, אבל גם אני גבר, ככל הגברים.
"קח," אמרה כשהתרוממה אליי והושיטה לי את הארנק של המנוח. "הוא הגיע מצויד. יש פה יותר מעשרת אלפים דולר. אני מאמינה שאצל היתר נמצא סכומים דומים."
השיחה שלנו נקטעה כששוטרים הסתערו על המקום. מאשה הוציאה מהר את הכסף מהארנקים של המתים ודחפה אותו אל כיסי, ואז שבה לספה והחלה להתייפח בכבדות.
"משטרה! עצרו והניחו את הידיים במקום שנראה אותן!" צעק אחד מהם.
"מכובדיי השוטרים, נחמד שהגעתם במהירות כזאת." חייכתי והרמתי את ידיי באוויר.
"מה קורה כאן?" אחד השוטרים דרש לדעת כשהוא סורק את האזור.
"הגברים האלה תקפו את העובדת שלי. בדרך נס הם לא רצחו אותה. אחד רצה אותה רק לעצמו והם התחילו לריב, שניים הרגו זה את זה אחרי שהכו אותה נמרצות, וכשהשלישי התנפל עליה, היא הייתה חייבת להגן על עצמה. זו הייתה הגנה עצמית, כבוד השוטר."
"נצטרך לחקור אותה בתחנה," אמר השוטר, מיהר לאזוק את מאשה וגרר אותה אל מחוץ לחדר בעודה מתייפחת בהיסטריה. יתר השוטרים גבו מכל העובדים עדויות, אבל הם לא גילו דבר מעבר למה שדיווחתי כשרק באו ולמה שמאשה אמרה להם בחדר החקירות. לא היו מצלמות בחדר הפרטי, אז אף אחד מהעובדים האחרים לא ראה מה התרחש בו, וגם אם היו עדים כאלה, הם ידעו שעדיף להם לסתום את הפה אם הם רצו להישאר בחיים.
לאחר כמה ימים שבהם התנהלה חקירה משטרתית בזירת הפשע, המועדון שב לעבוד כסדרו.
מאשה חזרה לעבודה לאחר חקירה ממושכת. היא סיפרה לי שהציעו לה להפליל אותי במקרי הרצח, תמורת הרבה מאוד כסף. זה היה המבחן המושלם לכל חייל באחווה ומה שנזהרנו ממנו יותר מכול — שחיתות. היא סירבה לשתף פעולה, עמדה בחקירה כפי שהייתי מצפה מכל חייל שלי והשתחררה כשלא היו לתובע המחוזי כל ראיות להוכיח שלא היה מדובר בהגנה עצמית, ולכן הוא לא יכול היה להגיש כתב אישום.
באותו יום פיוטר הציע לה נישואים וקיבל ממני את ברכתו. לא רציתי את מאשה רק כחיילת באחווה, רציתי אותה כבת משפחה. היא הרוויחה את זה. אני הרווחתי אותה.
רק באמצעות התמדה.
הצתה
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. ילדה בעלת שיער אדמוני כמו להבה אימתנית בשמלה ירוקה בהירה שתאמה את עיניה היפות. תיארתי לעצמי שהוריה הכריחו אותה להתגנדר לכבודי, מפני שנלחמה בשמלה כאילו נחיל נמלי אש פשט על עורה העדין.
הם פטפטו על הא ועל דא, כנהוג לפני כל שיחת עבודה שהתנהלה בינינו. נימוסים היו מעלה שאין לפסוח עליה בעולמנו. היינו חסרי רחמים, אך לפחות היינו מנומסים.
הם החמיאו לי על מעמדי ועל שלטוני ביד רמה, וזה היה הרגע שבו החלטתי שאני רוצה את הילדה לעצמי. מפני שבדיוק אז, כשהוריה פצחו בחנופה ריקה, היא העוותה את פניה בגועל.
היא לא הייתה כמו בנותיי, שתי ילדות מפונקות שאימן המאוסה העבירה אליהן את כל תכונותיה הבלתי נסבלות. פאפא פה ופאפא שם, בצירוף עפעוף ריסים מוגזם וגחמני. אילו רק היו יודעות שלא היה דבר שסלדתי ממנו יותר. הענקתי להן את כל שביקשו רק כדי שיסתלקו מדרכי, לא מפני שהמניירות המגוחכות שלהן הקסימו אותי.
יכולתי לחסל את האישה האיומה שקראתי לה אשתי, אבל היא הייתה האליבי שלי לכל תחקור משטרתי כשהחזירים הכחולים הגיעו לביתי. תמיד הם חיפשו, נואשים להפיל עליי את התיקים הפתוחים שלהם, אבל מעולם לא הצליחו.
אנחנו לא מדברים עם חזירים, והעובדה שהייתה לי אישה שאמרה ועשתה כל דבר שהוריתי לה הייתה הכרחית. זה היה ביזנס, בסופו של דבר, ביזנס שהצליח לפעול כראוי רק בזכות הראש שהניע את כל איברי הגוף, אבל לפעמים... לפעמים שיחקתי ברעיון שלראש הזה יהיה צוואר שיעזור לנו לנוע.
"למעשה, יש עניין שתוכלו לעזור לי בו," אמרתי לפתע.
"נשמח מאוד," האב מיהר לרצות.
"משפחת דה־לוקה עושה לנו צרות לאחרונה. אתם יודעים איך זה, אסור להתעלם אפילו מעכברושים בביוב, אחרת הם יאזרו אומץ ויעלו אל פני השטח בהמוניהם, ואז זה יהיה סיוט להיפטר מהם. אני צריך מישהו שיפקח על משלוח הסמים החדש. הוא יגיע במכולה, בתוך פסנתרים שהזמנתי במיוחד מגרמניה. הפסנתרים יעשו עצירה קלה במקסיקו וימשיכו לכאן."
"רעיון מבריק! לא הייתי חושבת על זה, אז אין לי ספק שרפי השכל האלה לא יעלו על כך!"
החנפנות של האם הרגיזה אותי, אבל הרוגז נעלם מפניי כשהבחנתי בגלגול עיניה של הילדה. "זה אמור לעבור חלק, מבצע פשוט לחלוטין. הכול מתואם עם סוחר האומנות. אלה פסנתרים עתיקים שרכשתי כמתנה למקורביי."
"נהדר, פשוט נהדר! איזו מתנה נפלאה!"
ניצוצות נשקפו מעיניה של האם, והאב חייך בצורה כה מלאכותית, שנראה היה לי כאילו הוא חווה עצירות. לא היה טעם לענות להם אפילו. "אמרי לי," פניתי לילדה במקום, "את מנגנת?" היא הזעיפה פנים ונדה בראשה בפראות, כאילו זה הדבר הנורא ביותר ששמעה.
"ניסינו, פחאן," האם ענתה במקומה, "כל מה שמעניין אותה זה לשחק כדורגל עם הבנים בשכונה או להשתתף במשחקי הקלפים שלהם. רק במזל לא הכניסו לה כדור בראש."
"מזל?" הרמתי את גבתי. "מדוע את אומרת זאת? שום דבר לא קורה במזל."
"זה בהחלט מה שהסברנו לה," אמר האבא, "אבל היא מאמינה גדולה במזל. אני לא יודע מהיכן היא הביאה את השטויות האלה כי זה לא מה שלימדנו אותה בבית, אני יכול להבטיח לך את זה."
עיניו התכהו כששלח בה מבט מאיים, אך היא אפילו לא זעה. העמקתי את מבטי בילדה שפתאום זקפה את סנטרה גבוה, כמו קראה תיגר על מילותיו של אביה ועל שלי, לצורך העניין. "אינך חושבת שתוצאות מעשינו תלויות בהתמדה שלנו? פסנתרנים גדולים הגיעו למעמדם רק בזכות אימונים מפרכים בהתמדה ארוכת שנים. מובן שמזל לא היה עוזר במקרה שלהם."
"עם כל הכבוד, לא רבים זוכים לגדולה שעליה אתה מדבר," אמרה בנימה מתריסה שלא נסתרה ממני. ספק אם ניסתה בכלל להסתיר אותה. ודאי שאחרים היו מנסים לפחות. "כמה פסנתרנים כאלה יש? צריך מזל גדול כדי להגיע למעמד של פסנתרן גדול באמת, צריך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון כדי להתקבל למעגל הזה. חוץ מזה, זה לא הוגן שרק לאירים יש מזל. אני חושבת שהמזל של הרוסים אולי נדיר מפני שאנחנו לא מאמינים בו, אבל זה מה שהופך אותו ואותנו למיוחדים."
צחוק קולני פרץ ממני לשמע תשובתה המתחכמת. "תזכירי לי בת כמה את?"
"עשר," היא ענתה ושילבה את ידיה על חזהּ.
"בדיוק כמו הבן שלי." חייכתי ושלחתי מבט יודע דבר להוריה. הם השיבו לי בחיוכים, אבל לא היה להם מושג שבקרוב מאוד הם לא יחייכו כלל. "שנדון בפרטי המשימה?"
האב מיהר לדחוף את הילדה החוצה מהסלון כדי שאוכל לתכנן בפרטי פרטים את רצח הוריה ואז לדרוש אותה לעצמי. היא עתידה להיות הצוואר המושלם לאימפריה שלי.
התמדה
מעולם לא האמנתי במזל. זה היה החינוך שהועבר אליי מאבי, שקיבל אותו מאבות אבותיו, ושקיוויתי להעביר לדור הבא. רק השקעה והתמדה יובילו לכיבוש המטרות שתציבו, וככל שתשקיעו יותר, כך הפירות שתקצרו יהיו בעלי ערך רב יותר.
ובכל זאת, בכל הנוגע לבנותיי, נראה כי נחלתי כישלון חרוץ. ההתערבות הבלתי פוסקת של אימן בחינוך שלהן הייתה כמו רעל שאין לו תרופה. היא עוררה בי תיעוב כלפיה, והוא התחזק מיום ליום וערער את תפיסתי. אולי באמת היה קיים דבר כזה, מזל, אחרת לא היה אפשר להסביר כמה חסר מזל הייתי כשנישאתי לה.
לפחות היה לי את בני להתנחם בו, לראות בו את פירות עמלי, אם כי גם הוא חטא לפרקים בנהנתנות בגללה. בכל זאת, איתו יכולתי להפעיל חינוך קשוח יותר, הייתה בי עוד תקווה שיתקן את דרכיו, וזה בדיוק מה שהיה מצופה ממני לעשות. הסביבה שבה גידלתי אותו לא אפשרה לאף אחד מאיתנו ברירה אחרת. הוא נולד להיות חייל באחווה, והשקעתי את כל מרצי כדי שיהיה כזה, אך האם היה בו את מה שצריך היה להיות כדי להפוך אותו לפחאן? את זה הוא עוד היה צריך להוכיח.
בני, בדומה מאוד לאביו, נהג לבלות בחצרות הבניינים עם יתר בני האחווה, לשחק במשחקי ספורט, בקלפים, להבריח חתולים ובנות, לשתות אלכוהול בכמויות לא פרופורציונליות למשקל גופו ולנפץ את הבקבוקים בסמטאות.
חיי רחוב היו הכרחיים לחינוך שלו. היה עליו לפתח קשרים עם בני הדור הבא שישלטו ברחובות, להכיר אותם, ללמוד אותם. אולי זו הסיבה לכך שמאשקה הקטנה קסמה לי. היא הבינה את הרחוב, היא הרגישה בו בנוח יותר מאשר בביתה. הוריה ציפו ממנה את כל אשר אשתי ציפתה מבנותינו, אך היא הפרה את כל החוקים כשרצתה לשחק במגרש של הבנים.
היו לנו גם נשים כאלה ולא מעט, אבל נסיבות חייהן היו אלה שהובילו אותן לרחובות. במקרה של מאשקה הקטנה, היא בחרה ברחובות, ובכך זכתה לכבוד ממני ולתשומת הלב שלי.
לא רבים היו משתהים כדי להבחין בכך. אישה, חזקה ככל שתהיה, תישאר בעיני רבים רק אישה. אחרי הכול, את הארגון בנינו על בסיס אחווה גברית, אבל במאשה זיהיתי איכויות שלא היו קיימות אפילו גם אצל החיילים הבכירים שלי, איכויות שהטלתי ספק בשאלה אם גבר יוכל אי פעם לרכוש. אבל אני הבחנתי בהן אצלה ודאגתי לטפח אותן כדי שאוכל לנצל אותן לטובתי.
אחרי שנפטרתי מהוריה, היא לא פחדה להגיע לרחוב. נראה היה אפילו שהוקל לה כשהוסרה המהמורה מדרכה. הכנסתי אותה לביתי ודאגתי לסדר לה עבודה כמנקה במועדון החשפנות האיכותי והגדול ביותר שלנו, ה'אלגנט'. היא התחברה עם הנשים שעבדו במועדון, וכשהייתה בת חמש־עשרה ביקשה ממני לעבור לדירה משלה ולהתחיל לעבוד כחשפנית.
נעתרתי לבקשתה. גופה היפהפה התפתח בצורה מרשימה לגילה, ובזכות חוסנה הנפשי היא נראתה הרבה יותר מבוגרת מגילה. דאגתי להבהיר לה שתפקידה יסתכם אך ורק בריקודים אקזוטיים על הבמה ברחבה המרכזית, ואסרתי עליה להתקרב לחדרים הפרטיים, שם העניינים התחממו באמת, מפני שידעתי שלא תהיה לי כל דרך להגן עליה אם יתעורר הצורך.
אכלסתי אותה בדירה בבניין שבו התגוררתי ושהיה בבעלותי. סוכם ששכר הדירה שלה ינוכה ממשכורתה. מאשקה הקטנה עמדה בתנאים שהצבתי לה כשעבדה במועדון, אך מאוחר יותר גיליתי שהערמומית כופפה את החוקים במומחיות רבה והציעה שירותי מין ברחובות.
בחרתי שלא להתערב. זו הייתה הזדמנות מצוינת לבחון את טבעו האמיתי של פיוטר שלי. אחרי הכול, מאשקה הייתה הזונה המועדפת עליו, וזה התאים לתוכניות שלי. כבר כשהיה בן עשר ייעדתי אותה לו, אם כי לא עדכנתי אותו בכך.
מאשקה הייתה טובה בעבודתה מפני שראתה בה דרך חיים, לא רק אמצעי להשגת מטרותיה. לקוחותיה תמיד חזרו אליה, בתנאים שלה. הבנתי שלא היא הייתה זו שעברה מיד ליד, אלא היא הייתה זו ששיחקה בהם לפי החוקים שלה. היא הייתה מבוקשת כל־כך, שבני החל להראות סימני קנאה.
הוא קנה את כל זמנה כדי שתבלה רק איתו, פינק אותה במתנות יקרות, שדרג את הדירה שלה ושילם במקומה את השכירות, קנה לה רכב חדיש וכיסה את כל ההוצאות שלה, לרבות החשבון המנופח שלה בסלוני היופי הרבים שבהם ביקרה בתדירות. אם לא הייתי יודע שעסקה בזנות, הייתי טועה לחשוב שהיא אחת מנשות האוליגרכים.
לא בני היה שהפך אותה לכזאת, אלא היא עצמה. בזכות הכריזמה והקסם שלה, שנטפו ממנה כמעיין, היא הצליחה לשדרג את חייה מהתחתית הנמוכה ביותר לרמת החיים הגבוהה ביותר שכל אדם חולם עליה. ובכל זאת, הוא אולי קנה את כל זמנה, אבל לא הצליח לקנות אותה.
בלילות רבים שבהם בני היה לצידי לצורך העסקים שלנו, הוא האמין שתמתין לו בדירתה, אך היא סירבה לחופשה בתשלום שהציע לה.
"אין בכך שום עניין," היא אמרה לו, "אני לא עובדת בשביל הכסף, יש לי ממנו בשפע."
היא עבדה במועדון בכל לילה, ולפעמים גם במהלך היום, ללא חופשות מחלה או חופשות פרטיות. היא השקיעה בעבודה את כל מרצה והציעה הצעות לשיפור. לאחר יישומן המועדון שלנו נעשה המוביל בעיר. את ההצלחה שלו ושלי חבתי לה. היא נעשתה בלתי ניתנת להחלפה, דבר נדיר ביותר בעולמנו.
לילה אחד נקראתי למועדון בבהילות לאחר שעובדיי דיווחו לי שנאלצו לסגור את המועדון. כשהגעתי, מצאתי את מאשה יושבת על הספה האדומה בחדר הפרטי ולרגליה שלוש גופות של גברים, שהיו גדולים ממנה פי שניים לפחות. גופות תמיד הזיקו לעסקים, לכן הייתי מוכרח לטפל בזה בהקדם, לפני שהחזירים הכחולים יגיעו לרחרח בעסקיי.
"נו?" האצתי בה לדבר, "מה קרה כאן?"
היא הרימה את עיניה אליי. שום הבזק של פחד לא ניבט מהן. "הם רצו את זה קשוח. הסברתי להם כמה פעמים שאני לא עושה דברים כאלה עם כמה גברים כי אני צריכה להרגיש ביטחון. אמרתי להם שזה בדרך שלי או שזה לא יקרה. הם לא קיבלו את זה יפה."
בחנתי את גופה הכמעט עירום, ורק אז הבחנתי בחבורות הכחולות שעל צווארה ועל מותניה.
"גם אני יכולה לשחק קשוח." היא משכה בכתפה באגביות.
"זה גרוע לעסקים," הסברתי בנהמה.
היא נעמדה ממקומה והתכופפה לעבר מכנסיים של אחד הגברים, שהיו זרוקים על הרצפה. ישבנה היה אדום כאש מהצלפות ומצאתי את עצמי מלקק את שפתי התחתונה בתאווה. אומנם ייעדתי אותה לבני, אבל גם אני גבר, ככל הגברים.
"קח," אמרה כשהתרוממה אליי והושיטה לי את הארנק של המנוח. "הוא הגיע מצויד. יש פה יותר מעשרת אלפים דולר. אני מאמינה שאצל היתר נמצא סכומים דומים."
השיחה שלנו נקטעה כששוטרים הסתערו על המקום. מאשה הוציאה מהר את הכסף מהארנקים של המתים ודחפה אותו אל כיסי, ואז שבה לספה והחלה להתייפח בכבדות.
"משטרה! עצרו והניחו את הידיים במקום שנראה אותן!" צעק אחד מהם.
"מכובדיי השוטרים, נחמד שהגעתם במהירות כזאת." חייכתי והרמתי את ידיי באוויר.
"מה קורה כאן?" אחד השוטרים דרש לדעת כשהוא סורק את האזור.
"הגברים האלה תקפו את העובדת שלי. בדרך נס הם לא רצחו אותה. אחד רצה אותה רק לעצמו והם התחילו לריב, שניים הרגו זה את זה אחרי שהכו אותה נמרצות, וכשהשלישי התנפל עליה, היא הייתה חייבת להגן על עצמה. זו הייתה הגנה עצמית, כבוד השוטר."
"נצטרך לחקור אותה בתחנה," אמר השוטר, מיהר לאזוק את מאשה וגרר אותה אל מחוץ לחדר בעודה מתייפחת בהיסטריה. יתר השוטרים גבו מכל העובדים עדויות, אבל הם לא גילו דבר מעבר למה שדיווחתי כשרק באו ולמה שמאשה אמרה להם בחדר החקירות. לא היו מצלמות בחדר הפרטי, אז אף אחד מהעובדים האחרים לא ראה מה התרחש בו, וגם אם היו עדים כאלה, הם ידעו שעדיף להם לסתום את הפה אם הם רצו להישאר בחיים.
לאחר כמה ימים שבהם התנהלה חקירה משטרתית בזירת הפשע, המועדון שב לעבוד כסדרו.
מאשה חזרה לעבודה לאחר חקירה ממושכת. היא סיפרה לי שהציעו לה להפליל אותי במקרי הרצח, תמורת הרבה מאוד כסף. זה היה המבחן המושלם לכל חייל באחווה ומה שנזהרנו ממנו יותר מכול — שחיתות. היא סירבה לשתף פעולה, עמדה בחקירה כפי שהייתי מצפה מכל חייל שלי והשתחררה כשלא היו לתובע המחוזי כל ראיות להוכיח שלא היה מדובר בהגנה עצמית, ולכן הוא לא יכול היה להגיש כתב אישום.
באותו יום פיוטר הציע לה נישואים וקיבל ממני את ברכתו. לא רציתי את מאשה רק כחיילת באחווה, רציתי אותה כבת משפחה. היא הרוויחה את זה. אני הרווחתי אותה.
רק באמצעות התמדה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
