המורשת הנסתרת 4 - להבות ספיר

1

שחיתי במים החמימים של המפרץ כשמישהו דפק על השמיים. הדגים הססגוניים הקטנים שעקבו אחריי התפזרו, המים הצלולים כבדולח נעלמו וצנחתי על החול.

השמיים רעדו מעליי. בום, בום, בום.

החלום נקרע כמו טישו רטוב, ולרגע מבלבל אחד לא ידעתי איפה אני. הקווים המוכרים של החדר שלי התחדדו לאיטם בחושך. השעון על השידה זהר באור אדום. 02:07 בלילה.

מישהו דפק בכוח על הדלת שלי.

"קטלינה!" קראה אחותי. "קומי!"

בהלה פילחה אותי. קפצתי מהמיטה, חציתי את החדר בריצה ופתחתי לרווחה את הדלת. "המטוס התרסק?"

"מה? לא!"

נשענתי על המשקוף וגלשתי מטה בהקלה. אחותנו הגדולה נבדה יצאה עם בעלה וחמותה לספרד, להלוויה. בטיסה. מעל האוקיינוס. זה עורר בי חרדות איומות.

"המטוס בסדר גמור," אמרה לי ארבלה.

"אז מה קרה?"

הפנים של ארבלה היו סמוקות ושערה הבלונדיני הזדקר לכל עבר. היא לבשה חולצה ישנה ומלאת כתמים של הסדרה "סיילור מון", ומכנסי הספורט הקצרים שלה היו הפוכים.

"אוגוסטין למטה."

"איזה אוגוסטין? אוגוסטין מונטגומרי?"

"כן!"

ההקלה התפוגגה, והדריכות תפסה שוב את מקומה. "למה?" למה שראש בית מונטגומרי יהיה למטה, ועוד באמצע הלילה?

"הוא רוצה לדבר איתך. הוא אומר שזה מקרה חירום. בואי מהר, לפני שאימא תירה בו."

היא הסתובבה ומיהרה במורד סולם המדרגות שהובילו מעליית הגג שלי לשאר המחסן, שבו גרנו ועבדנו.

אוגוסטין היה האדם האחרון שציפיתי לו בשעה שתיים לפנות בוקר. משהו נורא קרה.

בחנתי את עצמי במראה. חולצת הטריקו האפורה והגדולה שלבשתי הגיעה לי עד הברכיים, והיה כתוב עליה "אני ♥ שינה", אבל לא היה זמן להחליף בגדים. ירדתי במדרגות יחפה והלכתי בעקבות אחותי אל המסדרון הרחב, שהיה חשוך מלבד הבוהק החשמלי החמים שבקע מחדר הטלוויזיה.

בצידו השמאלי של המסדרון היתה דלת שהובילה אל המשרד של חברת החקירות שלנו. כל המשפחה התכנסה מול הדלת; כולם חוץ מאימא.

סבתא פרידה הרזה והשזופה נראתה מודאגת תחת הילת תלתלי הפלטינה שלה. ברן, בן הדוד הבכור שלי, שהיה גדול ושרירי, נראה כמו דוב שהעירו אותו באמצע שנת החורף. שערו החום הבהיר היה פרוע, והוא החזיק טבלט שנראה קטן למידותיו. ליאון, אחיו למחצה — הצעיר ממנו וההפך הגמור שלו — היה רזה, כהה שיער, וקופצני כמו כדור. הוא נשען על הקיר שלידו ונראה ערני לגמרי בג'ינס ובחולצת הטריקו שלבש בערב. או שנרדם בבגדים, או שהרגיש צורך להיות לבוש לחלוטין בשעה שתיים בלילה מאיזושהי סיבה מפוקפקת. לליאון בדרך כלל לא היו סיבות מסוג אחר.

ארבלה מיהרה לפניי, טיפסה במדרגות, התפרצה לחדר שלה ויצאה משם עם סווטשרט ענקי של אוניברסיטת טקסס. היא זרקה אותו אליי. "ציצים."

ברן הגיב בגלגול עיניים מנומנם.

"תודה." לבשתי את הסווטשרט כדי להסתיר את העובדה שאני לא לובשת חזייה. "איך אוגוסטין הגיע הנה?"

הגישה למחסן היתה חסומה בלילות במחסומי בטון, ועמדת האבטחה המאוישת בכביש היחיד שנותר פתוח נועדה למנוע דברים מסוג זה בדיוק. אוגוסטין היה חסר רחמים. הוא היה יכול להרוג את כולנו בשנתנו.

"השומרים שלנו נתנו לו להיכנס? מישהו התקשר לומר שהוא מגיע?"

"תראי איזה קטע," אמר ליאון. "יש לנו סרטון אבטחה נחמד."

ברן הפנה אליי את הטבלט. בסרטון שצולם מתוך עמדת האבטחה נראו שני שומרים — אישה היספנית בשנות הארבעים לחייה וגבר לבן וכהה שיער באמצע שנות העשרים לחייו. וולטון ולופז. מכונית בנטלי בנטאיגה כסופה עצרה בעמדה. החלון בצד הנוסע נפתח, ופניי נגלו למצלמה.

"שלום, מיז ביילור," אמר וולטון.

קטלינה המזויפת הנהנה.

"תבדקו את הרישום, תבדקו את הרישום..." זמרר ליאון.

היומן של רישום היציאות והכניסות נח ממש לידם, על הדלפק. הוא היה מוכיח שאני כבר בבית.

השומר הושיט את ידו, ופשוט העביר אותה מעל היומן אל מתג המחסום.

"כישלון אדיר!" הכריז ליאון.

וולטון הסיט את המתג וקרקוש מתכת קולני הכריז על השתטחות מחסום הדוקרנים. החלון נסגר והרכב המשוריין גלש קדימה ונעלם.

אין מצב. המצב פשוט לא קיים.

המצח של לופז התקמט. "ממתי יש להם בנטלי?"

השומר משך בכתפיו. "מי יודע? אולי זאת היתה מתנת יום הולדת."

"אידיוט," אמרה ארבלה.

אוגוסטין מונטגומרי הוא קוסם אשליה עליון. הוא מסוגל להיראות כמו כל אחד, להישמע כמו כל אחד, ולצלוח סריקות טביעת אצבע ורשתית. והוא עבר את עמדת האבטחה שלנו בקלי קלות.

"לא טוב," אמרתי.

"מה את אומרת," ענה ליאון.

"קטלינה," אמרה סבתא פרידה, "אימא שלך נמצאת בחדר הישיבות עם החמור הזה ודזרט איגל. לכי לשם לפני שהיא מכניסה לו כדור בראש."

פתחתי את הדלת, נכנסתי למסדרון המשרד וסגרתי את הדלת מאחוריי. השטיח מקיר לקיר בצבע בז', התקרה הצפה וקירות הזכוכית ששלטו בחלק הזה של המחסן שיוו לו מראה של חלל משרדים טיפוסי. שלושת המשרדים מימיני וחדר המנוחה והמטבחון שמשמאלי היו חשוכים. רק חדר הישיבות, שנמצא ממש מעבר לחדר המנוחה, הפיץ אור בוהק, והריצוד החשמלי חדר מבעד לזגוגית והאיר את המסדרון.

התקדמתי צעד ועצרתי. לפני שלושה ימים, כשהגעתי רשמית לגיל עשרים ואחת, הפכתי לראש בית ביילור, בית חדש שהוקם לפני שלוש שנים בלבד. תקופת החסד שלנו, שבה היינו מוגנים מהתקפות מצד בתים אחרים, עמדה לפקוע. כבר יצא לי להתמודד עם תותחים בתחום הקסם במסגרת העבודה, אבל זה יהיה המפגש הראשון שלי עם עליון אחר בתפקידי כראש בית. ואוגוסטין היה כריש בחליפה של ארבעת אלפים דולר; עמלץ לבן, חלק וקטלני, ששיניו חדות כתער.

ידעתי שאני חייבת לעשות את זה כמו שצריך. אני לא יכולה פשוט להסתער פנימה. גם אם מדובר במקרה חירום, אני חייבת להתנהג בהתאם לתפקיד.

הבטן שלי פרפרה מהתרגשות.

תחשבי עליונה, ראש הבית, הנכדה של ויקטוריה טרמיין, בטוחה בעצמך, מסוכנת, לא מפחדת, העירו אותך באמצע הלילה ואת... מעוצבנת. ממש מעוצבנת.

נכנסתי לחדר הישיבות בהבעה רגוזה מעט.

אוגוסטין הסתובב לעברי בכיסא. יש אמירה מפורסמת של לואיס אוֹכינְקלוֹס, שכתב ספרים על החברה הגבוהה וכסף ישן: "שלמות מרגיזה כשם שהיא מושכת, בספרות כמו בחיים." אוגוסטין היה מרגיז מאוד.

כקוסם אשליה עליון, הוא עיצב את המראֶה שלו כפי שאדם אחר היה מצייר יצירת מופת. פניו היו מפוסלות למשעי; עצמות לחיים מודגשות, לסת רבועה ששידרה גבריות בלי רמז לגסות, אף ישר ומצח רחב. הלחיים שלו היו שקועות מעט, רק במידה שנועדה לשדר בשלות. ספָּר אומן הפך את השיער הבלונד־כמעט־פלטינה שלו ליצירת מופת. משקפיים דקים היו הפרט היחיד של חוסר שלמות שאוגוסטין הרשה לעצמו, וזה לא היה מספיק. היה בו משהו נטול גיל וקר. הוא היה מלא חיים בערך כמו פסל שיש.

בקצה האחר של השולחן ישבה אימא שלי וצפתה בו כמו נחש קוברה מצונף. יד ימין שלה נשארה מתחת לשולחן, ככל הנראה על הדזרט איגל 0.5 מילימטר, הקליבר החוקי הכי גדול בארצות הברית. זה היה הדבר הקרוב ביותר לארטילריה ידנית שאימא יכלה להסתיר מתחת לשולחן. האקדח הזה יכול לירות כדור דרך מקרר מלא ולהרוג אדם שנמצא מעבר לו.

אימא שלי שירתה כצלפית במשך כמעט עשור, והקסם שלה הבטיח שלא תחטיא לעולם. אם היא תהרוג את אוגוסטין, מונטגומרי חקירות בינלאומיות — החברה בבעלות אוגוסטין — תכתוש אותנו. אם הוא ישרוד בנס, הוא יהרוג אותה. כמו שקורה פעמים רבות בחיים, שום אפשרות לא היתה טובה. הייתי חייבת להוציא אותו מכאן.

דיברתי בנימת קול צוננת ורגוזה. "מר מונטגומרי, אתה בהחלט אורח רצוי בבית הזה, אבל אמצע הלילה עכשיו."

"אני מתנצל," הוא אמר. "זה מקרה חירום." הוא הכניס יד לכיס, שלף טלפון והראה לי אותו.

על המסך נראה נער מחייך למצלמה. השיער הג'ינג'י שלו היה קצר, עיניו אפורות, עורו חיוור, ועל פניו נמתח חיוך זחוח של נער שבדיוק יצא בשלום מאיזה תעלול. הוא נראה לי מוכר במעורפל, אבל בשום פנים ואופן לא הצלחתי להיזכר מאיפה.

"זה רַגְנַר," אמר אוגוסטין. "הוא בן חמש־עשרה. יש לו כלב בשם טנק. הוא אוהב ספרי בלשים ואת הסדרה על שרלוק הולמס. הוא משחק סייר במשחק המחשב 'הירו טורנמנט'. לפני יומיים אימא שלו ואחותו מתו בשריפה."

"למה אתה מספר לי את כל זה?"

"ברגעים אלה ממש הוא עומד על הגג של בית החולים ממוריאל הרמן. הוא שוקל לקפוץ והוא עליון, אז אף אחד לא יכול להגיע אליו. אם לא נמהר, הגופה המרוסקת שלו תפתח את כל מהדורות הבוקר."

חרדה התפשטה בי בפרץ מחשמל.

"אוגוסטין, אתה יודע שזה לא מה שאני עושה. אף פעם לא הורדתי מישהו מגג. אם אכשל, אני אהיה אחראית למוות שלו..."

"אבל את מסוגלת לעשות את זה. זה בכוחך." הוא הסתכל עליי ישירות. "אחותך ביקשה ממני טובה פעם. עכשיו אני מבקש את עזרתך. אני פונה אלייך כראש בית אחד לראש בית אחר. נשארה לו אחות אחת. היא בבית החולים כרגע, מתפללת שהוא לא ייפול אל מותו."

ואם אנסה ואכשל, יש סיכוי שעליונה מוכת אֵבל תפנה נגדי את כל הצער והזעם שלה. אני לא עד כדי כך פזיזה.

"אני לא יודעת אם אני מסוגלת לעזור לך. יכול להיות שאני רק אחמיר את המצב."

האיפוק של אוגוסטין נסדק, ובן אדם אמיתי הביט בי עכשיו מבעד לעיניו. "הוא בסך הכול ילד, קטלינה. הוא כבר איבד כל כך הרבה. זה הכאב הנורא ביותר שהוא חווה בחיים הקצרים שלו. הוא לא יודע איך להכיל אותו. הוא בסך הכול רוצה להפסיק לסבול. בבקשה תנסי."

פתחתי את הפה כדי לסרב לו, אבל אז חשבתי על הילד שעומד על שפת הגג, לבדו בחשיכה. הייאוש והכאב שלו היו גדולים כל כך, עד שהיה מוכן לשים להם קץ בדרך הכי מכאיבה שאפשר.

גם אבא שלי עמד על הקצה, רק שבמקרה שלו זה לא היה בניין אלא סרטן. כל כך התאמצנו למשוך אותו משם. נלחמנו על כל דקה. מכרנו את הבית ועברנו לכאן, למחסן, כדי לשלם על הטיפולים הרפואיים. ואז שִׁעבַּדנו את העסק שלנו לאוגוסטין כדי לשלם על הטיפולים הניסיוניים. אבא שלי בנה את משרד חקירות ביילור מאפס. הוא ראה בו את המורשת שלו, עסק שידאג לכל צרכינו, ואנחנו השתמשנו בו כעירבון ללוות כסף. הרגשנו שזו בגידה והסתרנו את המעשה מאבא, כי זה היה הורג אותו מהר יותר מכל סרטן. בסופו של דבר רק דחינו את הקץ בכמה חודשים, אבל זה היה שווה את זה. הייתי נותנת הכול תמורת יום אחד נוסף עם אבא שלי. הכול.

רגנר היה בסך הכול בן חמש־עשרה.

"בסדר. אני אנסה."

"את בטוחה?" שאלה אימא שלי.

"כן."

"קחי את ליאון איתך," היא אמרה.

"לא." העסק עלול להסתבך ולא רציתי שהוא ייפגע.

"אני אחזיר אותה בריאה ושלמה," הבטיח אוגוסטין.

אימא שלי נעצה בו מבט של צלפית. "כדאי מאוד."

הבנטלי הכסופה של אוגוסטין דהרה דרומה על דרך גֶסְנֶר. השעה היתה אחרי שתיים בלילה, ואפילו בעיר הפקקים, הכבישים היו ריקים. הנהג סחט כל טיפת מהירות אפשרית מהמכונית המשוריינת הכבדה. הנסיעה אל ממוריאל הרמן ארכה בדרך כלל לפחות רבע שעה. עמדנו לעשות את זה בחצי מהזמן. אוגוסטין ישב במושב הקדמי, וכל מה שראיתי ממנו היה ראשו הבלונדיני. ממש רציתי להושיט יד ולהחטיף לו. אם מישהו היה אומר לי אתמול שאשב במושב האחורי של המכונית של אוגוסטין באמצע הלילה, לבושה בסווטשרט מעל חולצת שינה ובסניקרס בלי גרביים, הייתי שואלת אותו מה הוא עישן ומציעה שיפנה לטיפול.

התגעגעתי לכלֵי הנשק שלי. הרגשתי עירומה בלעדיהם.

אבל אוגוסטין צדק. נבדה היתה חייבת לו טובה.

אבא שלי נולד לבית טרמיין, בית קטן שכלל רק אותו ואת סבתי ויקטוריה. ויקטוריה, דורשת־אמת כמו נבדה, היתה מסוגלת לקרוע מידע מראשו של אדם כנגד רצונו. לאבא שלי לא היה קסם, וּויקטוריה היתה אימא איומה, אז בגיל שמונה־עשרה הוא ברח מהבית ובנה לו חיים חדשים תחת שם בדוי. במהלך החיפוש אחריו, סבתא שלי זרעה הרס בבתים בכל רחבי היבשת. עליונים רבי־עוצמה היו נסוגים מעצם האזכור של שמה.

לפני שלוש שנים, כשעוד לא היינו בית, ויקטוריה הגיעה לחפש אחרינו. אוגוסטין היה מודע לשורשים המשפחתיים של נבדה. הוא היה יכול לחלוק את המידע עם סבתא שלי ולהרוויח מכך, אבל במקום זה הוא אפשר לנבדה להתעסק לו בראש וּויקטוריה הסתלקה בידיים ריקות. שנאתי חובות מכל סוג שהוא. יהיה טוב להיפטר מהחוב הזה אחת ולתמיד.

אבל העובדה שלא היה לי מושג מה אני עושה לא השתנתה.

"איך אתה מכיר את המשפחה?" שאלתי.

"אחותו של רגנר יצרה איתנו קשר בנוגע למוות של אימא שלה ואחותה. היא חושבת שהשריפה היתה מכוונת."

"וזה נכון?"

"אני לא רשאי לדון בפרטים."

בטח. "לקחתם את התיק?"

"היא יודעת מה התעריפים שלנו."

"סירבתם לה. אוגוסטין! היא פנתה אליכם ואתם סירבתם לה, ועכשיו אחיה רוצה להתאבד."

הוא הסתכל במראה הפנימית בהבעה קפואה. "אם אני מעמיד את האנשים שלי בסכנה, אני צריך לפצות אותם בהתאם. אני לא מנהל קרן צדקה, קטלינה. מי כמוך יודע מה מונח על הכף כשחוקרים מוות של עליון."

כן, בהחלט ידעתי. צוות של רוצחים שכירים שמסתער על הבית שלך, תוקף בסופות אש ומזַמן מפלצות רצחניות, נוטה להותיר רושם לטווח ארוך.

העפתי מבט דרך החלון הקדמי אל הכתר העתידני המוקף משולשים זוהרים באדום, לבן וכחול, שקרן על רקע השמיים השחורים כדיו בגובה שלושים ושלוש קומות בראש מגדל ממוריאל הרמן. כמעט הגענו.

"לפחות אמרת לאחותו לְמה לצפות אם אשתמש בקסם שלי?"

"אמרתי לה שנצטרך להרדים את הילד."

המכונית נכנסה למגרש החניה. גבר היספני שנראה לחוץ למדי התקרב למכונית בריצה ופתח את הדלת שלי. אוויר ינואר הקר הכה בי. החורף ביוסטון נוח בדרך כלל, אבל בדיוק עברה דרכנו חזית קרה והטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס. הברכיים החשופות שלי רעדו.

"הוא קפץ?" נבח עליו אוגוסטין.

"לא, אדוני."

"בואי." אוגוסטין זינק מהמכונית.

מיהרתי לצאת. הרוח תקפה אותי בשיניים קפואות.

אוגוסטין ואני כמעט רצנו אל הכניסה. דלתות הזכוכית נפתחו והניחו לנו לעבור, ואוויר המבואה החמים עטף אותי. קבוצת אנשים חיכתה ליד המעליות — כמה במדי רופאים, אחרים בחליפות — ועל פני כולם היתה אותה הבעה מבוהלת. הם ראו אותנו ומיהרו לפנות מקום. רק אישה ג'ינג'ית צעירה נשארה במקומה. היא הסתובבה. זיהיתי אותה מייד.

"רוּנה? רונה אֵטֶרְסוֹן?"

עיניה המוכתמות מדמעות נפערו כשזיהתה אותי. "קטלינה?"

לפני שלוש שנים, בחתונה של נבדה, אויבת של בית רוגן הרעילה את עוגת החתונה. אלמלא רונה, שטיהרה את עוגת החתונה מהרעל, אף אחד מאיתנו לא היה בחיים, כולל אוגוסטין. היא וֶנֶנאטָה עליונה, קוסמת רעלים. היא מסוגלת להרוג כל אדם בחדר הזה בתוך שניות. והילד על הגג הוא אחיה. אלוהים אדירים.

אוגוסטין חלף על פניי אל המעלית הפתוחה. "קטלינה, אין זמן."

טוב, כבר הגעתי עד כאן. קוסם רעלים או לא קוסם רעלים, רגנר הוא ילד בן חמש־עשרה שעומד על שפת הגג של גורד שחקים. לא אוכל לישון בלילה אם לא אנסה להציל אותו.

מיהרתי אל תוך המעלית.

הדלתות נסגרו. הדבר האחרון שראיתי היה המבט של רונה. היא הסתכלה עליי כאילו אני התשובה לכל צרותיה.

המעלית זמזמה בדרכה למעלה, מוארת ורגילה לגמרי. דמותי השתקפה בקיר המראות. נראיתי כאילו הרגע יצאתי מהמיטה. היה משהו הזוי בכל הסיפור: אני בסווטשרט שלי, עומדת לצד אוגוסטין המושלם במידה בלתי אפשרית, מוקפת מראות ואורות חשמל ומוזיקת מעליות שקטה. אולי זה חלום.

אימה ואחותה של רונה מתו. ואוגוסטין נקב כנראה מחיר בלתי אפשרי עבור חקירת מותן. התוכנית שלי היתה להביא את הילד למקום בטוח וללכת משם, אבל המידע החדש שינה הכול.

"לא סיפרת לי שהוא וננאטה עליון."

"אמרתי לך שהוא לא נותן לאף אחד להתקרב אליו."

חרדה הציפה אותי. "הוא הרג מישהו?"

אוגוסטין נאנח. "הוא ילד עדִין. הוא גרם להם להרגיש רע והם נאלצו להרים ידיים, אבל לא נגרם שום נזק קבוע."

"מה הוא עשה?"

"אל תדאגי. את כבר תריחי את זה."

המספרים בתצוגה הדיגיטלית של המעלית הזדחלו כלפי מעלה.

"כשהדלתות ייפתחו תפני שמאלה," אמר אוגוסטין. "לכי לדלת שכתוב עליה יציאה ותעלי קומה אחת במדרגות. תמצאי שם דלת מתכת שמובילה לגג."

"זאת תוכנית איומה," אמרתי לו.

"רגנר לא ימהר לפגוע בך. אם הוא ינסה משהו אני אהיה שם ואעזור לך."

"אם הוא יראה אותך..."

"הוא לא יראה אותי."

דלתות המעלית נפתחו בדנדון שקט. פניתי שמאלה, הלכתי במסדרון עד הדלת למדרגות ועליתי קומה. הידיים שלי רעדו.

האוויר הצחין מחומצה ומקיא. על המדרגות היה שביל של כתמים גבשושיים. העדפתי לא לבחון אותם מקרוב.

ידית המתכת הקרה כקרח צרבה את קצות אצבעותיי. פתחתי את הדלת בדחיפה ויצאתי לגג. השמיים החשוכים נפרשו מעליי, ענקיים ושחורים במידה בלתי אפשרית מאחורי הכתר הקורן. הרוח הקפואה ניקבה את גופי וחדרה לעצמותיי.

רגנר עמד בקצה הגג, דמות דקה במכנסי ג'ינס משופשפים ובקפוצ'ון, ואיזן את עצמו על מעקה הבטון. הוא נראה קטן מאוד על רקע הלילה, כמו נמלה בראש גורד שחקים.

הוא הסתובב אליי. בוהק הכתר האיר את פניו ועיניו הביעו ודאות והקלה. ההקלה לא היתה בגללי. הוא נמלא הקלה כי החליט לקפוץ. הזמן אזל.

"תגידי לרונה שאני מצטער —"

הלמתי בו בכל מה שהיה לי.

כששומר הרשומות היה צריך לבחור שם עבור הקסם שלי, הוא קרא לי סירנה. השם התאים לי מאוד כי כמו הסירנות באגדות, גם אני קראתי לאנשים אליי והם לא יכלו לעמוד בפניי. וכמו הסירנות ההן גם לי היו כנפיים, כנפי קסם יפהפיות שאיש לא ראה אם לא אפשרתי זאת. עכשיו הן נפרשו מאחוריי, ונהר הקסם הממוקד שטף את רגנר.

הנער קפא במקומו. העקבים שלו בלטו שני סנטימטרים מחוץ למעקה. מעידה אחת קטנה והוא ימות.

"רגנר," קראתי אליו בפיתוי מתנגן.

הוא ליקק שפתיים במתח. "היי."

"שלום. אני קטלינה." הקסם התמתח ממני אליו, וכל הברה שיצאה מפי כרכה אותו סביבו עוד ועוד.

"את כל כך יפה," הוא אמר.

"תודה רבה. כל כך קר וחשוך פה. אולי אנחנו יכולים להיכנס?"

הוא הנהן, מרותק.

הושטתי יד לעברו. "ממש מפחיד פה. אתה מוכן להחזיק לי את היד?"

הוא זז, מעד, התנודד על הקצה בזרועות מתנופפות... הלב שלי התכווץ וניסה לזנק לי מהחזה.

אוגוסטין התגשם מתוך האוויר ליד רגנר, תפס בקפוצ'ון שלו ומשך אותו קדימה. אחיה של רונה נפל אל גג הבטון.

אלוהים אדירים. הברכיים שלי כמעט קרסו.

רגנר קם, ניגש אליי, אחז בידי וחייך אליי חיוך ביישן.

חייכתי בחזרה. "בוא ניכנס."

עברנו בדלת וירדנו במדרגות. אוגוסטין הלך מאחורינו. בדקתי אותו. נקי. הקסם שלי לא פגע בו. כיוונתי אותו כמו קרן לייזר ממוקדת ישירות אל רגנר. אוגוסטין מסוגל להפוך לבלתי נראה! נבדה תתחרפן כשאספר לה.

נכנסנו למעלית. זיעה בהקה על המצח המושלם של אוגוסטין. הוא התנשף כאילו עלה בריצה לאורך כל שלושים ושלוש הקומות אל הגג. רגנר אחז בידי בעדינות רבה, כאילו האצבעות שלי עשויות זכוכית. זה לא יישאר ככה לאורך זמן.

רוב המשתמשים בקסם צריכים להשקיע מאמץ מסוים כדי להשתמש בו. המצב שלי היה הפוך. אני נאלצתי להתאמץ כדי לכבוש את הקסם שלי. כשנולדתי, אחת האחיות ניסתה לחטוף אותי. היא שילמה על כך בקריירה שלה. בשנים שלאחר מכן, לפני שלמדתי לשלוט בכוח שלי, אנשים רגילים לגמרי עשו דברים מטורפים כדי שאשאר איתם. גננת ניסתה להגניב אותי למכונית שלה. חברים לכיתה תלשו לי קווצות שיער כדי שתהיה להם חתיכה ממני.

את כל הילדים האחרים עודדו תמיד להיות חמודים ולהתחנחן למבוגרים. החיוך שלי הפנט את המבוגרים, ואם רציתי שיחבבו אותי זה היה הופך לאהבה אובססיבית. ילדים בכו בהיסטריה כשעזבתי את מגרש המשחקים.

כרגע רגנר אהב אותי, אהבה מטורפת וחסרת היגיון. בקרוב הוא לא יסתפק במגע. הוא ירצה לחבק אותי, למעוך אותי, לתלוש לי תלתל כדי להריח ולטעום אותו. הוא ירצה חתיכה ממני, משהו שיוכל ללטף ולנשוך.

שומר הרשומות היה יכול גם לקרוא לי אורפיאוס. במוקדם או במאוחר כל מי שטעם מהקסם שלי רצה לקרוע אותי לגזרים, והיה סוגד לכל טיפה מדמי וחתיכה מבשרי, בעודו הורג אותי. רק הרופא שלי היה חסין; לא ידענו למה. והמשפחה שלי. לא היה שום צורך להשפיע עליהם בקסם. הם כבר אהבו אותי.

המעלית עצרה. הדלתות נפתחו ורונה הסתערה פנימה וחיבקה את אחיה. הזרועות שלה נסגרו סביב רגנר וניתקו אותו ממני.

רגנר צרח כאילו נפצע. זה היה קול גולמי, חייתי. אחותו הרפתה ממנו בהלם, והוא צלל לעברי ותפס בכוח בידי.

גבר נדחק מתוך הקהל. הוא אחז בידו תיק רופא.

"רגנר," קראתי.

הוא הסתכל עליי בעיניים מלאות הערצה. ידעתי שזה זמני ובכל זאת נחרדתי.

"האיש הזה הולך לתת לך זריקה. אני מפחדת מזריקות. אתה מפחד?"

"לא." הוא נענע את ראשו. "לא, אני אמיץ."

"תראה לי איך להיות אמיצה, רגנר?"

הוא הושיט את ידו בלי להוריד ממני את העיניים. רונה חיבקה אותו. הסתכלתי על המחט נכנסת. "בעוד דקה תרגיש קצת ישנוני. זה בסדר להירדם."

"אל תלכי!"

"אני לא אלך," הבטחתי. "אני אשאר כאן ואחזיק לך את היד."

האחיזה של רגנר בידי רפתה. הוא נאנח בשביעות רצון, עצם עיניים ושקע בזרועותיה של אחותו.

הסתובבתי אל אוגוסטין. "אני צריכה שתביא אותו למחסן."

"הוא צריך להיות תחת השגחה," אמר אוגוסטין.

"לא, הוא צריך להגיע אל המחסן כדי שאנקה ממנו את הקסם שלי. אם הוא יתעורר ואני לא אהיה שם, הוא עלול לברוח ולנסות למצוא אותי. והפעם אנשים ימותו."

אוגוסטין פנה אל רונה. "החלטה שלך."

הסתכלתי לה בעיניים. "את מכירה אותי. ראית מה אני מסוגלת לעשות. בבקשה תסמכי עליי."

"בואו נלך," היא אמרה.

הנסיעה הביתה ארכה הרבה יותר זמן מהנסיעה לבית החולים. הנהג לא מיהר לשום מקום והבנטלי פחות או יותר זחלה ברחוב החשוך. הניסאן רוג השכורה של רונה לא התקשתה לעמוד בקצב. היא התעקשה לקחת את רגנר איתה במכונית ולנסוע בעקבותינו.

ישבתי במושב האחורי לצד אוגוסטין. האדרנלין התפוגג והשאיר אחריו עייפות רכה. אם לא הייתי במכונית עם עליון מסוכן הייתי עוצמת עיניים ונרדמת.

"עבודה יפה," אמר אוגוסטין.

לא הייתי זקוקה לאישור ממנו. "החוב של נבדה שולם באופן מלא. השתווינו."

"מקובל עליי. אם כי טכנית זאת היתה טובה לבית אטרסון."

"העניינים בינך לבין בית אטרסון הם העסק שלך ושל רונה. אני מופתעת שהיה אכפת לך מספיק כדי להתערב הלילה."

"אני יודע מה זה להיות אחראי לאח צעיר."

אה. סימני אנושיות אצל אוגוסטין. מפתיע.

אוגוסטין הטה את הראש. "בית אטרסון יכול להיות בעל ברית מועיל עבורכם, אם הם ישרדו. הם חייבים לכם עכשיו טובה ולא יוכלו לסרב לכם. אתם צריכים בעלי ברית, קטלינה. תקופת ההגנה על הבית שלכם עומדת לפוג. אנשים ינסו לתקוף אותך ואת האנשים היקרים לך. את חזקה אבל לא מנוסה, וכיוון שהרישום שלך חסוי, את גורם לא ידוע. לרוע המזל זה לא מספיק מרתיע."

"מה התנאים?" שאלתי.

אוגוסטין הרים גבות.

מניתי באצבעותיי. "הפרדת ביני לבין שאר המשפחה שלי. אתה יודע שאחותי וגיסי לא בארץ ולא יכולים לייעץ לי כרגע. אמצע הלילה עכשיו ואני עייפה אחרי שימוש בקסם. החמאת לי, הזכרת שהבית שלי נמצא בסכנה והנהג שלך זוחל. יש לך הצעה בשבילי. בוא נשמע."

אוגוסטין כחכח בגרונו. "יפה. הכול פשוט יותר כשמדלגים על כל ההסברים הארוכים וההתנחמדויות."

חיכיתי.

"אני מציע ברית אסטרטגית בין בית מונטגומרי לבית ביילור. פה ושם מגיעים אליי תיקים שמתאימים במיוחד לכישרונות של המשפחה שלך. הייתי רוצה שתטפלו בהם. בתמורה אני מציע תגמול כספי נדיב, גישה למשאבים של מח"ב במסגרת החקירות המסוימות הללו, ואת היתרונות של שיתוף פעולה עם הבית שלי."

הוא הציע הגנה והכנסה מובטחת. ויותר מזה, הוא הציע אנשי קשר ונתונים. למונטגומרי חקירות בינלאומיות, או בקיצור מח"ב, היתה רשת נרחבת של מודיעים ותצפיתנים. מעטים הדברים שקרו ביוסטון בלי ידיעתו של אוגוסטין. הוא אגר מידע רגיש, ושמר אותו עד שמישהו שילם עבורו או איים עליו. הגישה למסד הנתונים הזה היתה יקרת ערך.

אוגוסטין היה גם מומחה בזיהוי הדברים שאנשים צריכים יותר מכול. לא צריך להיות גאון כדי לזהות שהצורך הדוחק ביותר שלנו הוא אבטחה.

הייתי חייבת לקבל החלטה.

"הנדיבות שלך מחמיאה לבית ביילור. אבל כרגע אנחנו נאלצים לדחות בצער את ההצעה."

אוגוסטין עיכל את דבריי במשך חצי דקה.

"למה?"

"הצעת הצעות דומות לנבדה שלוש פעמים. אני יודעת שהיא סירבה, ומסכימה עם הסיבות שלה."

"האירי את עיניי," אמר אוגוסטין.

"טוב. הערך האמיתי של השותפות הזאת עבורנו לא יהיה הכסף." לא שהכסף יזיק. "הוא יהיה הקשרים והתדמית המשופרת שנובעים מעבודה עם לקוחות עליונים. שיתוף הפעולה הזה יעזור לנו להיכנס לחברת העליונים ולגבש קשרים ובריתות שיעגנו את הבית שלנו."

וכמובן, מסד הנתונים והגישה לסוכני המעקב האגדיים של מח"ב. זה היה ברור לשנינו, כך שלא היה צורך להזכיר את זה במפורש.

המשכתי. "אני רוצה להדגיש שאני מבינה לגמרי את הערך של ההצעה שלך. אבל נכון לעכשיו אין שום מאזן כוחות בין בית מונטגומרי ובית ביילור. ראיתי איך אתם עובדים. אם נסכים להצעה שלך אתה תצפה מאיתנו שניישר קו עם החוזים שתחתום, וזה עלול לחייב אותנו להתפשר על העקרונות שלנו. אנחנו עסק משפחתי. השם והמוניטין שלנו הם כל מה שיש לנו. אנחנו עובדים על בסיס שלושה כללים בלבד. הראשון, מרגע שמשלמים לנו אנחנו נשארים נאמנים ללקוח. השני, אנחנו מנסים לא לעשות דברים לא חוקיים. והשלישי, בסוף היום אנחנו חייבים להיות מסוגלים לעמוד מול המראה ולהסתכל לעצמנו בעיניים. אלה העקרונות שאבא שלי קבע, אלה הכללים שאחותי צייתה להם, וגם אני אעשה את זה. אם נכרות ברית עם בית מונטגומרי, נעשה את זה כשווים לכם. לא נתפקד כשלוחה או קבלני משנה, ולא נחרוג מנורמות ההתנהגות שלנו."

דממה התמשכה בינינו.

אוגוסטין פתח את פיו. "אנחנו לא שווים."

"בדיוק. בית מונטגומרי הוא בית עצום בגודלו ואנחנו קטנים וחדשים. כמו שאמרת, יכול להיות שנשרוד ויכול להיות שלא. אבל אנחנו חייבים להיות עצמאיים. עבדנו קשה מאוד כדי לצאת מהצל של בית רוגן, ואני לא אוותר על העצמאות הזאת בשביל משכורת נוחה."

הפנים של אוגוסטין היו שלוות. "תודה על הכנות."

"יכול להיות שבעתיד אבקש את עזרתך," אמרתי לו. "במקרה כזה אדאג למסור לך מידע בעל ערך שווה או גדול יותר."

מכונית הבנטלי פנתה אל הרחוב שלנו.

"אם ככה, אתן לך עצה אחת," אמר אוגוסטין. "היא בחינם. אל תסתבכו בתיק אטרסון. אני יודע בדיוק עם מה תתמודדו, והמחיר שהצעתי לה היה מצוין. לפעמים, כשמחפשים בחשיכה מוצאים מפלצות. אתם לא מוכנים לזה."

"אני אזכור את זה," אמרתי לו.