רזים באכילה רוחנית

מבוא

אכילה לשם אכילה נראית לרובנו כפעולה הכרחית, בסיסית ורגילה. אנחנו אוכלים על מנת להתקיים ולשרוד, וזה אכן כך, נכון מאוד. יחד עם זאת, לאכילה יש גם ממד רוחני חשוב ביותר, שבעצם פעולת האכילה ובתוך המאכל עצמו - מסתתר.

כדי להבין מה מבדיל בין אכילה רגילה לבין אכילה רוחנית, יש להתבונן בכתובים, ברמזים וברזים בצורה עניינית. אכילה רוחנית לאו דווקא קשורה לאוכל שאנחנו אוכלים, ויש לה כמה היבטים והסברים מקובלים.

היבט אחד בולט ומוכר, הוא כשמשה רבנו עלה על ההר. שם כזכור נאמר שמשה, ארבעים יום, לא אכל דבר, "לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שמות לד כח). איך ייתכן הדבר?

אומנם משה רבנו לא אכל, אך ברעב לא גווע, שכן מאכילה רוחנית הוא שבע גם שבע. כשקיבל את התורה וחקר אותה, נשמתו הייתה רוויה, והוא לא נזקק למזון או לשתייה.

היבט נוסף באכילה רוחנית מדבר על מהות המאכל עצמו - על תכונותיו, על אופיו ועל כל מה שנובע משמו. למשל, אדם עצוב או חלילה ממורמר, יאכל תמר שמהותו תם - מר. בעזרת התמר מצב הרוח מותמר, והעצב נגמר. כאן הרמז הוא בשמו של התמר, שהוא גם אחד ה"סימנים" של ראש השנה, כאשר אנו מקווים, מייחלים ומבקשים מבוראנו שייתמו אויבינו, שונאינו וכל מבקשי רעתנו.

היבט אחר, בצורה די כללית, מדבר על אכילה יותר מנטלית ושכלית. ה' אומר לנביא יחזקאל: "אֱכוֹל אֶת-הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל ג א). הנביא יחזקאל אכל, כלומר למד ושינן את המגילה, וכך את טעמה הטוב והנפלא גילה: "וָאֹכְלָה, וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק".

אולם בספר זה נתמקד בפן אחר - נכיר את הצד הרוחני של פעולת האכילה, ונפיק תועלת רוחנית מארוחה פשוטה ורגילה. אם נשכיל לאכול באופן הנכון, נמצא שבתוך כל מאכל מסתתרת חיות חיונית, המעניקה לנו הזדמנות להתפתחות רוחנית. אכילה רוחנית יכולה להפוך בקלות לחוויה מרוממת ומעצימה, שכן בפעולת האכילה משתתפת, נוסף על הגוף, גם הנשמה.

כבר בראשית הדרך, עוד ממש בהתחלה, פגשנו את האדם הראשון שמעד דווקא באכילה. תאוותו של אדם כנראה גברה עליו, ואנו מתמודדים איתה מאז ועד עכשיו. האם במקרה חטאו של האדם הראשון העסיק ומעסיק את העולם כולו?

אפשר לומר בפה מלא שהאכילה היא אחד הדברים המשפיעים ביותר עלינו; על גופנו, על נפשנו, על נשמתנו, על בריאותנו ועל מצב רוחנו. כולנו יודעים מניסיוננו הרב, שהאכילה לא בהכרח קשורה לרעב. כמו כן כולנו מבינים שאכילה לשם אכילה עלולה להוריד אותנו לכבדות, לעייפות ולדחיינות, בעוד שאכילה יעילה עשויה לרומם אותנו לפעילות, ליעילות ולחיוניות.

בספר זה ננסה להבין איך אנחנו מתייחסים לאכילה ולמאכלים, ואיך הם, מצידם, אותנו מתגמלים. מה אכילה גסה לנו מעוללת ואיך אכילה מעודנת לנו גומלת. נבין שמטרת האכילה הרוחנית היא לא רק להשביע את הרעב הפיזי, המיידי והדוחק, אלא יש כאן רובד עמוק יותר, שבאכילה קלוקלת מאיתנו מתרחק.

אם נעמיק בצורת האכילה הנכונה, ייתכן שנגיע לאיזושהי תובנה. דרכה נכיר את עצמנו טוב יותר, ומכאן יהיה לנו קל לצמוח ולהשתפר. בהדרגה נצליח להבין שבכל מאכל צפון לו פרס ושבכל ביס ישנו הדרן, אולם כדי למצוא את ההדרן החבוי בביס - עלינו לבחון, לנבור, לברור ואת הקליפות להביס.

ננסה להבין איפה אנחנו עכשיו ולאן אנחנו רוצים להגיע, כדי שנוכל את הלחם לאכול בלי יותר מדי להזיע.

אם באכילה מעדנו אז רק באכילה נעמוד, היות שדומה בדומה מרפא - וזה מזמן כבר לא סוד. אם הבעיה היא אכילה, הרי שהפתרון הוא גם אכילה.

השאלה היא - איזו אכילה?

"מאכל" הוא לכל הדעות מושג פיזי וגשמי, והינה בהיפוך קל של אותיות הופך ה"מאכל" הגשמי ל"מלאך" רוחני ושמימי. נְפַלֵּט את המושג מ.א.כ.ל (מלאך) בעדינות, ונגלה כאן לא פחות ממעשה אומנות. האות מ' מלמדת על ה"מה" - מה אנחנו אוכלים? האות א' רומזת על ה"איך" - איך אנחנו אוכלים? האות כ' דנה ב"כמה" - כמה אנחנו אוכלים? האות ל' דורשת בשאלה "למה" - למה אנחנו אוכלים?

החלק הראשון של הספר כמוהו כמנות פתיחה, שתכינה אותנו למנה העיקרית של הארוחה. נפתח בכמה נושאים מתאבנים מהצד הגשמי של האכילה, ואחרי מנות הביניים - נעבור למנה העיקרית, שהיא רוחנית - רובה ככולה. נזכור ששני הצדדים חשובים, גם הנשמות וגם הגופים. לאחר שנשבע ונהיה נינוחים, נסיים את הספר בכמה קינוחים.

"וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם..." (עמוס ח יא). כדי שנהיה מוכנים לצאת לדרך בווייב של מאוהבים, אנחנו צריכים להיות צמאים ורעבים. צמאים לידע ורעבים לחקור ולשאול...

הבה נצא לדרך ונראה מה יש לאכול.

לחם חוקנו

"שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי, רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי" (משלי ל ח)

אי אפשר שלא לשאול - האם אנחנו אוכלים בשביל לחיות או חיים בשביל לאכול? מה הוא לחם חוקנו? או במילים אחרות, מה היא שגרת חיינו? איך מבלי שנשים לב, המחשבות על אוכל צצות לאורך כל היום: מה לאכול? עם מי לאכול? מתי לאכול? ובאיזה מקום?

איך הפכנו את האוכל למרכיב העיקרי בתפריט חיינו?

איך קורה שאנחנו לא מפסיקים לאכול ולא אומרים "דיינו"?

מה כל כך מיוחד בעוד ארוחה, שלא מאפשר לנו מנוחה?

בשנים האחרונות, האוכל והעיסוק בו תפסו תאוצה בכל הממדים, עד שהאכילה הפכה ללחם חוקנו בצורה חסרת תקדים.

כבר לא מדובר רק בכמות הארוחות שאנחנו אוכלים מדי יום, או במה שנבשל לשבת - מדובר בהרבה מעבר להרחבת סל הקניות או להתחדשות בסיר או במחבת.

מדובר גם בכל השיח הציבורי סביב האוכל ומוצריו ובשפע האדיר שקיים בעולמנו עכשיו.

השפע מתבטא במגוון ובכמויות מוצרי המזון על גבי המדפים במרכולים; באין-ספור תוכניות טלוויזיה על סוגים שונים של בישולים, בפסטיבלים קטנים וגדולים, שעניינם הוא מיני אוכלים - אוכל כפרי, אוכל בשרי, אוכל אשורי, או אוכל סוכרי; בדוכנים של אוכל רחוב מהיר או במסעדות אלגנטיות עם שף זהיר שלפעמים יהיר; בבתי קפה, במסעדות גורמה ובמסעדות שעוזרות, לא יותר ולא פחות, לקרב אלינו גלויות נשכחות - מסעדה אלבנית, מסעדה אפגנית, מסעדה טקסנית, או מקסיקנית. התרגלנו לאכול המון בחוץ גם אם זה לא תמיד היה נחוץ, עד שלפתע השתנה לנו הנוף - באה הקורונה ועשתה לזה סוף.

אבל לא בדיוק.

מגפת הקורונה הפכה, בין יתר הדברים, את הרגלי האכילה שלנו למעט אחרים. שהינו בבתים ימים שלמים, בישלנו ואכלנו יותר מפעם, ולפעמים, למרבה האירוניה, נפגע דווקא חוש הטעם.

לעומת זאת נראה שהתאווה והתיאבון - לא נרגעו ולא הלכו לאבדון. הקורונה הוסיפה לבדידות, למתח ולחרדה, וליתר ביטחון הקפדנו לאכול בהתמדה. מצאנו נחמה בעוד פחמימה, פתחנו וסגרנו את המקרר ונכנסנו למציאות מדומה. בתקופה הראשונה של הקורונה התעלמנו מכל מה שלמדנו על תזונה נכונה. היה לנו יותר זמן במטבח ופינקנו את המשפחה ואת כל השכונה. יום רדף יום, ארוחה רדפה ארוחה, ימים ארוכים רדפו אחרי סוכר, שעות מול מסכים וההמשך - ידוע ומוכר.

חוץ ממה שאנחנו אוכלים בבית או בעבודה, יש לשים לב לעוד נקודה: כולנו מוציאים סכומי עתק על מזון ומוצריו, כבר מזמן לא מדובר רק בלחם, ביצים וחלב. ואולי לא בכדי ג'ף בזוס הוא אחד מעשירי העולם שכן הוא ייסד את אמזון (המזון) המושלם.

שיר הבזבזנות
הלא תחשכנה העיניים

דגי זהב שקלים מאתיים

וריבותיים העוגות

המגדנות, הפשטידות

ואם זה ככה מה הפלא

שיש כאן גירעונות כאלה

ושמגודל הבזבוז

הכיס הוא ריק ואין בו זוז¹

נמצא שהישראלים הוציאו בשנה, בממוצע, קרוב לעשרים מיליארד שקלים - על צריכה מחוץ לבית של כל מיני מאכלים.

זה היה לפני הקורונה, הבידוד והסגרים, אבל אל חשש, לא באמת היינו מבוצרים, שכן ידוע שהמוח הישראלי ממציא לנו פטנטים מושלמים - מיד שופרו כל מערכות ההיסעים, המשלוחים והתשלומים. "למן התנאים ועד הדווקאים, עוד לא היה מן דור כזה של ממציאים!"²

מסעדות, מעדניות, טבחים ואופות שלחו לנו עד הבית מעדנים ותוספות, ובראש הרשימה, ישר עד הדלת, הפיצה המפצה - חמה ומתגמלת.

מתברר שאנחנו, בני האדם, כאלה -

אוהבים לאכול הרבה ואין זה פלא.

אוהבים להחליף מתכונים,

לצלם מאכלים מעניינים

ולהרבות בקינוחים שאותנו משמחים.

אם נביא בחשבון שלא רק בני אדם אוכלים, אלא גם בעלי חיים ואפילו צמחים, יוצא שכדור הארץ שלנו הקטן, הוא מעין מסעדה עצומה שעסוקה באוכל כל הזמן. מעין מסיבה רבת-משתתפים, שבה אוכלים ואוכלים ולא מתעייפים.

בשנים האחרונות העיסוק סביב האוכל הלך וגבר, עד שהגיע לרמות שלא הכרנו בעבר. יחד עם זאת יש משהו שתמיד נשאר אותו הדבר: תמיד רצינו, ועודנו רוצים, להיות הכי בריאים והכי מרוצים. בשל כך אנחנו מתעניינים בתוספי מזון ללא לאות, במזונות-על, באוכל דל, ללא גלוטן, ללא לקטוז ובחטיפי בריאות.

השפע בכדור הארץ שינה את תרבות הצריכה

(אכלנו, אכלנו, אכלנו, אכלנו)

והפך אותה לתרבות הצריחה,

(למה אכלנו? למה אכלנו? למה אכלנו?)

שהובילה לתרבות הבריחה,

(המצב לא משהו, אולי נאכל משהו?)

שהובילה לסוג של פריחה.

פריחה של דיאטות שמבטיחות הצלחה:

שומרי משקל הסופרים בקפדנות כל נקודה; דיאטת סלים-פאסט שבה שותים שיקים לרוויה; דיאטה ים תיכונית המתמקדת באכילת פירות וירקות; דיאטת זון השומרת על רמות סוכר מאוזנות; דיאטה המתבססת על צריכת חלבונים; ואחותה המסתייגת בכלל משומנים; דיאטה המבוססת על צומות; דיאטה הדוגלת בארוחות מצומצמות; דיאטת דש; דיאטה צמחונית; דיאטת פלאו; דיאטת סאות' ביץ'; ועוד דיאטות רבות, טובות ומבטיחות, שחלק מהמאכלים הן מרשות וחלק פחות. כולן נכונות, כולן נבונות, כולן מדויקות וכולן מציגות עובדות מוצקות.

אבל שוב אנחנו עסוקים על ימין ועל שמאל - במה לאכול ובמה לא לאכול.

למה האוכל הפך לשירת חיינו? למה העיסוק סביבו הוא לחם חוקנו? האם באנו לכאן לעולם כדי להעביר את הזמן באכילה? מדוע מיד עם נשימתנו הראשונה, אנחנו כבר מגששים אחר מנה ועוד מנה? מדוע לפעמים גם כשהארוחה הסתיימה אנחנו לא מסופקים וחושקים בעוד טעימה? למה אדם אוכל ומיד חש אשם? הרי אנחנו חייבים לאכול, למען השם. אם שמונים אחוזים מזמן הערות של חיינו (ללא שעות השינה) מוקדשים בעיקר לאכילה ולתזונה, ועשרים אחוזים מוקדשים לעבודה, שלמימון קניית האוכל נועדה, אולי בכל זאת אפשר לומר ללא תהיות, שאנחנו חיים בשביל לאכול ולא אוכלים בשביל לחיות?

שלמה המלך, החכם באדם, ידע מה לבקש עבור כולם:

"שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי, רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי" (משלי ל ח). המלך שלמה מבקש להתרחק מהכזב - כלומר מתעתועי השווא, להימנע ממצבי קיצון של עוני או עושר, ובקיצור, מבקש איזון וחיים באושר. הוא מבקש, "אל תיתן לי הרבה מדי או מעט מדי, תן לי את לחם חוקי, כמות מדויקת שמתאימה לחיקי".

אולם אנחנו קצת הפכנו את היוצרות, ולחם חוקנו הוא דווקא המותרות. בעקבות כל השפע הגסטרונומי בעולם ובכלל, רבים מאיתנו אוכלים גם בלי להיות רעבים כלל וכלל.

לא פעם אנחנו אומרים לעצמנו - באנו לחיים האלה כדי ליהנות, וארוחה טובה היא בהחלט סיבה לחיות. למה לא בעצם? חיים פעם אחת. במילים אחרות ובמעט תמימות, חיים בדרך של "אכול ושתו כי מחר נמות".

1. מתוך המחזה לילדים "עוץ לי גוץ לי", מאת אברהם שלונסקי, 1965.

2. מתוך "שיר הפטנטים", מאת חיים חפר, 1966.