טיפוליים

פרולוג

״את מתכוונת לספר לי מה היה?״ אני שותקת. תמיד הוא היה כזה. מהרגע הראשון שפגשתי בו ידעתי שבסוף הוא ידע עליי הכול. בדיעבד, אינני יודעת להגיד אם אני באמת כל כך שונאת את זה. 
מן המצופה היה שאני לא אגלה לו כלום. שאגדל שריון ואשאר בתוכו לתמיד. והנה אנחנו כאן, יושבים אחד מול השני, שני זוגות עיניים נעוצים זה בזה, וכמעט ברור לשנינו שאני אספר כל דבר וחצי דבר שקרו שם.
״יש לי ברירה?״ הוא מגחך ואז נאנח. ״כן, את האמת שיש לך ברירה. את לא חייבת לי כלום." אני צוחקת ואז שנינו משתתקים. אני נזכרת ברגע המבעית ההוא. איתי ואני עומדים בחדר העבודה שלו, עיניו נהיות אדומות מהשפעה של סם כלשהו שהצליח לחמוק מעיני כשלקח אותו, והוא צוחק בהיסטריה. הוא מתפשט ומסתכל עליי כאילו מצופה ממני להגיב, אך אני קפואה לגמרי. הוא מתקרב אליי ואני פשוט נעלמת. זהו. למרות שהייתי צלולה לחלוטין, אני לא זוכרת כלום ממה שקרה אחרי זה. אחרי זה אני נזכרת באחד השיעורים הראשונים אי אז בגיל שמונה עשרה באוניברסיטה. המרצה מנסה לדבר על מושגים שאנחנו מכירים מהעולם האמיתי, כמו מאלצת את עצמה לעניין את הסטודנטים הטריים שבאו לשמוע על כל התיאוריות של השמות הגדולים. ״הדחקה זה מנגנון כל כך חזק," היא אומרת, ואני, שלא מנסה להתחבר לאף אחד מחבריי לכיתה אם לא באמת צריך, משתעשעת מהקלישאה עם עצמי. 
בכל הזמן הזה שאני חושבת, עיניי מרצדות ויד ימין שלי מתחילה לרעוד. אין לי שום שליטה על מה שקורה לגוף שלי. השיניים שלי נוקשות ואני מנסה לקחת נשימות עמוקות. כל מספר שניות אני מגרדת בשפה או במצח. שקט כאן כל כך. עדי מתקרב אליי ומחבק אותי. אנחנו מעבירים כך בערך עשרים שניות. הזמן מרגיש כמו נצח. הוא מלטף אותי, מיישר את ראשי ואז מתיישב מולי ולוחץ לי בחוזקה על הרכות. אני צוחקת. דמעה זולגת על הלחי שלו. ״הכול בסדר?״ אני שואלת והוא עונה, ״למה שלא יהיה?״ 

1

כוס קפה עולה חמישה עשר שקלים. סנדוויץ׳ גם, אבל יכול גם להגיע לשלושים. סלט זה כבר למכור כליה ובשביל אוכל חם, מהחלק בתפריט שבכל פעם מחדש מנסים לתת לו שם פלצני ומשעשע (ומעורר בי בעיקר רחמים), צריך לוותר על המשכנתה. לא מבינה מה ההיגיון לחיות פה בכלל. כשהייתי צעירה יותר שמעתי על מחירי הדירות המופקעים וקראתי כתבות על כל הזוגות שלא מצליחים להחזיק את עצמם כאן בתל אביב, ולכן הם עוברים לעיר פריפריה, לראייתם, כמו ראשון לציון. ואז כולם עצובים ובוכים. פשוט טרגדיה. ועדיין - אף פעם לא חשבתי שזו תהיה גם הבעיה שלי.

היחסים ביני ובין ההורים שלי מאז ומתמיד היו על גבול המושלמים. לא היה דבר שאמי לא ידעה עליי או רכילות שעברה ליד אבי. כל החיים הייתי משתפת אותם כמעט בהכול. כשסיפרתי לחברות ששכבתי עם העופר ההוא בפעם הראשונה הן ידעו שמותר כבר לדבר על זה עם אימא שלי חופשי. לרכל איתה עליי. לא אשכח את היום ההוא, חמישה ימים לפני התור הראשון שלי אצל הגינקולוגית. דנה יושבת מימיני ואימא משמאלי והן מחליפות ביניהן מבטים. נראה כי דנה שואלת אותה אם כבר סיפרתי לה, כי היא הייתה רוצה להיות זו שמספרת ראשונה ובכך להפליל אותי על חוסר האחריות שלי. ממש מפחיד להידבק במחלות מין כשכולם עוד בתולים גמורים, ועוד להידבק מעופר. אידיוטית. הכול היה מותר עם אימא. היא תמיד ידעה הכול. בסביבות גיל שמונה עשרה התחלתי להרגיש שזה לא נכון והחלטתי לקחת צעד אחורה. אנשים בגילי היו אומרים לי שזה מוזר, ובשלב מסוים גם באמת הרגשתי מחנק קל, ומכאן ואילך המעטתי בפרטים וחסכתי במילותיי ובסיפוריי, אולם אז החלה להתפתח דרמה. אם אני לא מספרת, אז למה אני לא מספרת?! אם אני כן מספרת, הייתי זוכה להבלחות ציניות בסגנון ה"תודה באמת שאת מספרת..."

אני מאמינה שככה זה הורים פשוט, אבל סביב סוגיית היציאה מהבית הרגשתי שנחצה הגבול. ככה להעניש אותי? על יחסים שטיפה איבדו מהאינטנסיביות שלהם? אני בטח נשמעת מפונקת, אך בהחלט הייתי בטוחה שהוריי יעזרו לי. אני לא חושבת שזו בושה. גם ככה הם מעורבים בחיים שלי בכל דרך, הם יכולים גם לתמוך בי במצב של מצוקה (ספק נפשית ספק כלכלית). כך או כך, בדמיון החד והמציאותי שלי זה פשוט מאוד לקנות דירה בתל אביב. עשרות פעמים רצה לי בראש אותה סצנה. אנחנו עומדים מול בחור עם שם גנרי, לראשו בלורית צנועה, ספק חומה ספק שטנית. גם גידל קצת זקן כדי שלא יראו שהוא סיים את לימודי השמאות בבינתחומי ממש לפני שבועיים, והוא מצביע לי על חמישה מקומות שבהם אני צריכה לחתום. בין כל החתימות יש המון אותיות קטנות שחוזרות על אותו המסר שוב ושוב. מה חשבתי לעצמי?!

גם להורים של עומרי לא חסר, ברוך השם, וגם עליהם בניתי. בעצם, זו לא ממש אני שבניתי. עומרי כל הזמן ניסה להרגיע אותי. "אבא יעזור," היה אומר לי. הדמיון שלי כנראה אוהב להתפרע. היה זה מאוד הגיוני בעיניי שגבר – שפעם חינך את ליה ושירה, בנותיו, אחיותיו של עומרי, לצאת החוצה ולעבוד מגיל שתים עשרה ואפילו הבטיח להכפיל להן כל סכום, העיקר שילמדו מוסר עבודה בעוד שהוא ניהל אז עסק וקרא לו חוקי – ישמח לתת כסף "על פארש" כמו שאומרים.

אז מה קרה? אז הבן שלך מתחיל את החיים שלו ומבקש ממש ממש יפה עם אגו לגמרי בצד עזרה ו...? כנראה שבמשפחה שלהם זה לא מקובל.

בדיעבד הבנתי שכל הניסיונות האלו של עומרי להגן על אביו ולהציג אותו כאדיב ומתחשב, היו בכלל ניסיונות שלו לגרום לי לחבב אותו יותר. אני זו שהייתה נאיבית, לא הוא. הוא דווקא היה מניפולטיבי ושקול, בדיוק במידה הנכונה כדי להצליח לקנות אותי, בדיוק במידה שבה משתלם לאדם להיות בחיים. אבל כל זה לא רלוונטי. העניין הוא שבחישוב שלי עומרי ואני היינו אמורים לחסוך בערך חצי מיליון שקלים, במקרה הרע ועם מרווח ביטחון לחסוך לפחות שבע מאות אלף בשביל להסתדר עם משכנתה קלילה וידידותית, ולכן זה מה שקרה.

לאורך כל החיים מציגים בפנינו מציאות מושלמת, כזו שבה הכול מסתדר בסוף. זה מתחיל מסרטי דיסני, ממשיך בקומדיות רומנטיות ונגמר ברשתות חברתיות שבהן אנחנו כבר חלק מפס הייצור שנוצר כל רגע ורגע. ואני אפילו לא אתחיל לדבר על פורנו. אנחנו מתרגלים להזין את עצמנו במציאות המושלמת הזו, ללהק את עצמנו ואת הסביבה שלנו לפי המציאות העקומה הזו, להראות רק איך בסוף אנחנו חיים באושר ועושר. נחשו מה? לגבי האושר אני עדיין לא בטוחה, אני לא יודעת מתי המבחן ואני בטוח לא מוכנה. מה שכן - מהעושר אנחנו יכולים לשכוח.

חשבנו על זה והחלטנו שאין ברירה אחרת. פשוט צריך לחסוך חלק גדול מהכסף ואת החלק השני להשאיר בתור סיפתח לחודשים הקרובים בשכירות. שנינו לא היינו מוכנים להישאר עוד דקה אחת בבית.

מצאנו דירה קטנה וחמה בצפון הישן של תל אביב. רחוב יהודה מכבי כמעט בפינה עם דרך נמיר בקומה השלישית. בהחלט מכובד בהתחשב בעובדה שאנחנו מתכננים לקנות אותה מתישהו. כשנכנסנו לדירה בפעם הראשונה מאז שחתמנו על החוזה, היה די מוצלח. האוויר שנכנס מהחלון הגדול שבקצה חדרנו זרם לכיוון המרפסת בצינור אוויר צלול. קרני השמש חדרו דרך הצינור וליטפו כל גוף מבריק שהיה בסלון. הכוסות, השיש, שולחן הזכוכית הקטן, כולם נצנצו. ישבנו על הספה הכחולה הקשה הזו שאני מתכננת שנחליף ועומרי מזג לנו שתי כוסות יין. הוא הוציא תותים וגבינות מהמקרר, שזה כמובן הדבר היחיד שיש בו כרגע. הרגשתי ממש כאילו אני מגלמת דמות בסרט שבו אני חיה - מזג אוויר נעים במרפסת שלי, נוף תל אביב מזווית יהודה המכבי לכיוון דרך נמיר, עומריקי, יין. רק היה חסר סקס. אם הייתי מככבת בסרט, לא הייתי מוותרת על החלק הזה. קארי בראדשו לא הייתה מתאכזבת. תהיתי לאן נעלמו הילדים שבנו. אנשים באמצע שנות העשרים שלהם (טוב אולי זה בעצם סוף שנות העשרים שלנו) לא אמורים להיות עייפים ממין. לפחות כך הבנתי מכל הקומדיות הרומנטיות ואני בטוחה שגם עומרי מבין את זה (ספק מהקומדיות וספק מהפורנו שראה בצעירותו). אולי הם נבלעו מאחורי תדמיות מזויפות שעדיין לא הספיקו להתגבש, של 'הרופא והפסיכולוגית'. למרות שגם זה לא תירוץ סביר. אני בטוחה שפסיכולוגים ורופאים מקיימים יחסי מין די בריאים דווקא. אולי בעצם לא. בכל אופן, כנראה שאי שם ׳במאחורה של הראש׳ כמו שעומרי אומר, משהו בסצנה הזו - דירה חדשה, דף חדש, הדף של הגדולים - גרם לסקס להיראות כאקט חגיגה נורא ילדותי וכיוצא בזאת לא מתאים. חבל.

פתחתי את המחשב והתחלנו לחפש לי לקליניקה. את הטקס הזה החלטנו לעשות בדירה החדשה מתוקף הסמליות. עומרי לא התלהב מהרעיון שהקליניקה תהיה בבית שלנו. בהתחלה לא הבנתי למה, אך כשחושבים על זה יש משהו בדבריו. זה הבית שלנו, לא של העבודה שלי, לא של המטופלים שלי ולא של הסיפורים שלהם. זה הבית שלנו ושל הסיפורים שלנו.

כשהסכמנו על כך, קבענו שאת הקליניקה נתחיל לחפש ביום שבו ניכנס לדירה החדשה. מצאנו כל מיני מקומות באזור שלנו ברחובות קטנים כאלה. אני חושבת שיהיה נחמד אם הקליניקה תהיה במקום קצת פחות רועם והמוני מיהודה המכבי. בדרך כלל הסיפורים של מטופלים דורשים רוגע. כמה פתטי לומר, אבל זה נכון. לא יהיה מתאים לתת למישהי לבכות על הפרעות האכילה שלה לצלילי קוביות הקרח בכוסות הקפה המוגשות לצד ארוחות הבוקר הגדולות, שמשקשקות להן ומרעידות את כל אבן גבירול, או למשמע כל הבחורים שעומדים מאחורי ה'שווה' שעוברת ברחוב ומחליטים לשרוק בהפגנתיות את השריקה הידועה והקלה לזיהוי.

הכי מצאה חן בעיניי איזו דירונת קטנטנה בלואי מרשל. היא הופיעה באיזה בלוג מפוקפק, כנראה פרטי, של איזה פסיכולוג, כנראה מנוסה, שמציע מקום לשותפה או שותף. באופן כללי גם די מצא חן בעיניי הרעיון של שותף בקליניקה. קולגה כמו שאומרים בשפתם. לא הייתי בטוחה אם הרעיון הזה מצא חן בעיני עומרי, לכן הסברתי לו את טענתי המנומקת במילים פשוטות.

*המשך הפרק בספר המלא*