פינלי דונובן מחסלת

פרק 1

ידוע שרוב האימהות מוכנות להרוג מישהו עד שמונה וחצי בבוקר בכל יום נתון. באותו בוקר של יום שלישי, שמונה באוקטובר, הייתי מוכנה לעשות את זה כבר ברבע לשמונה. למי שעדיין לא נאלצה להחליף חיתול לסרבן בן שנתיים מרוח בסירופ מייפל, בזמן שבת הארבע מחליטה להסתפר לפני הגן, ובה בעת לברר לאן נעלמה הבייביסיטר ולנגב קפה מקנקן שעולה על גדותיו כי מרוב עייפות שכחת להכניס את הפילטר, אומר זאת במילים פשוטות:

הייתי מוכנה להרוג מישהו. לא כל כך משנה מי.

איחרתי.

הסוכנת שלי כבר ישבה ברכבת מגרנד סנטרל לתחנת יוניון, שם הייתי אמורה לפגוש אותה לבראנץ' במסעדה שלא יכולתי להרשות לעצמי לאכול בה, כדי שנחשב בדיוק בכמה ימים אני מאחרת בהגשת הספר שהתחלתי לכתוב שלוש פעמים וכנראה לעולם לא אסיים אותו כי... סיבות. אלוהים, תסתכלו מה קורה פה.

קבענו לעשר, כי גרתי בבית קולוניאלי בסאות' ריידינג, וירג'יניה, ששוכנת לא רחוק מהעיר. אבל היא מספיק רחוקה כדי שאנשים שמוגדרים כשפויים בדרך כלל, יקנו בובות מתנפחות בגודל טבעי כדי שיוכלו להשתלב באגביות בנתיב המהיר בלי לקבל קנס, ובלי לחטוף צעקות מנהגים שטרם מכרו את נשמתם, ועדיין לא קנו בובות מתנפחות משלהם.

אל תבינו אותי לא נכון. לפני הגירושים אהבתי את סאות' ריידינג. זה היה לפני שגיליתי שבעלי שוכב עם המתווכת שלנו, שהיא גם חברה בוועד בעלי הבתים של הקהילה. משום־מה נראה לי שלא על זה חשבה סוכנת המכירות כשהיא אמרה שבגן העדן הפרוורי שלנו שוררת אווירה של "עיירה קטנה". העלון הציג תמונות של משפחות מאושרות מתחבקות על מרפסות ציוריות. הוא תיאר את השכונה במונחים של אידיליה ושלווה, ובדפים המבריקים של חוברת השיווק לא ראו מבעד לחלונות את האימא המותשת, הכעוסה, או את הפעוט העירום והדביק, או את השיער והדם והקפה על הרצפה.

"אימא, תתקני את זה!" דיליה עמדה במטבח ושפשפה את טלאי הזיפים המדמם שהשאירו המספריים בקרקפת שלה. זרזיף של דם זרם ממצחה וספגתי אותו בחיתול טטרה משומש כדי שלא יטפטף לה לעיניים.

"אני לא יכולה לתקן את זה, חמודה. ניקח אותך למספרה אחרי הגן." הצמדתי את הבד לקרחת עד שהדימום פסק. אחר כך תקעתי את הטלפון בין הכתף לאוזן, זחלתי מתחת לשולחן ואספתי את קווצות השיער בעודי סופרת צלצולים.

"אני לא יכולה ללכת ככה לגן. יצחקו עליי!" דיליה הזילה דמעות נזלת גדולות ואילו זאקרי פיזר פירורי טוסט בשערו והביט עליה ממרום הכיסא הגבוה. "אבא היה יודע איך לתקן את זה."

ראשי נחבט בחלק התחתון של השולחן ובן השנתיים פרץ ביללות. קמתי נוקשה, באגרוף מלא אניצי תלתלים של בתי. יתר השערות נחו בכתם סירופ על ברך המכנסיים שלי. בלעתי קללה כדי שבן השנתיים לא ישאג אותה אחר כך במשך שבועות מעגלת הסופר, וזרקתי את המספריים השעירות לכיור.

בסביבות הצלצול הארבעים ושבעה, השיחה עברה לתא הקולי.

"היי, ורוניקה? זאת פינלי. אני מקווה שהכול בסדר," אמרתי במתיקות, למקרה שהיא נמחצה למוות בתאונת דרכים או נשרפה חיים בביתה במהלך הלילה. לא כדאי לנהוג בטיפשות ולהשאיר הודעה שבה את מבטיחה להרוג מישהי אם היא תאחר, ואז לגלות שכבר רצחו אותה. "קבעתי איתך לשבע וחצי כי יש לי פגישה במרכז העיר. אולי שכחת?" סימן השאלה בסוף המשפט רמז על כך שזה בסדר. שהכול בסדר. אבל שום דבר לא היה בסדר. אני לא הייתי בסדר. "אם תקבלי את ההודעה, תחזרי אליי. בבקשה," הוספתי לפני שניתקתי, כי הילדים צפו בי ואנחנו תמיד אומרים סליחה, בבקשה ותודה. ניתקתי, התקשרתי לאקס שלי, ושוב תחבתי את הטלפון מתחת לאוזן ושטפתי מידיי כל תקווה להציל את היום.

"וֶרוֹ באה?" שאלה דיליה, שחיטטה בראשה במעשה ידיה, והזעיפה פנים אל מול אצבעותיה האדומות והדביקות.

"לא יודעת." ורו בטח תושיב את דיליה על הברכיים ותסגנן את הבלגן הזה לאיזו תסרוקת טרנדית. או לפחות תסתיר אותו מתחת לצמה צרפתית מתוחכמת. הייתי די בטוחה שאם אני אנסה לעשות את זה, המצב רק יחמיר.

"את יכולה להתקשר לדודה איימי?"

"אין לך דודה איימי."

"יש לי. היא הייתה אחות של תֶרזה בקולג'. היא תסדר לי את השיער. היא למדה להיות קוסמונאוטית."

"את מתכוונת קוסמטיקאית. וזה שהן למדו יחד באוניברסיטה, לא הופך את איימי לדודה שלך."

"את מתקשרת לאבא?"

"כן."

"הוא יודע לתקן דברים."

לבשתי חיוך מאולץ. סטיבן ידע גם להרוס דברים. למשל, חלומות ונדרי נישואים. אבל לא אמרתי לה את זה. חרקתי שיניים, כי הפסיכולוגית של הילדה אמרה שלא בריא להשתלח באקס לפני הילדים. והשכל הישר אמר שלא כדאי לעשות את זה במיוחד כשאת מנסה להשיג אותו בטלפון, כדי לבקש ממנו שישמור עליהם.

"יש לו טייפ," התעקשה דיליה, ועקבה אחריי כשגרפתי את שאריות ארוחת הבוקר מרחבי המטבח וזרקתי את השפיות שלי לכיור יחד עם הצלחות.

"את מתכוונת מסקינג טייפ. ואי־אפשר לתקן את השיער שלך במסקינג טייפ, מותק."

"אבא יכול."

"חכי רגע, דיליה." היסיתי אותה כשהאקס שלי סוף־סוף ענה. "סטיבן?" הוא נשמע עסוק עוד לפני שאמר בוקר טוב. במחשבה שנייה, אני לא בטוחה שהוא אמר בוקר טוב. "אני צריכה טובה. ורו לא הגיעה הבוקר, ואני מאחרת לפגישה עם סילביה במרכז העיר. אני חייבת להקפיץ אליך את זאק כדי שתשמור עליו כמה שעות." הבן שלי הבזיק לעברי חיוך מלא סירופ מהכיסא הגבוה בזמן שניגבתי את הכתם הדביק ממכנסיי. לא היו לי מכנסיים סבירים אחרים. אני עובדת בפיג'מה. "והוא צריך לעשות אמבטיה."

"כן," אמר סטיבן לאט. "לגבי ורוֹ..."

הפסקתי לנסות לנקות ושמטתי את חיתול הבד המוכתם אל תיק החיתולים שנח לרגליי. הכרתי את הטוֹן הזה. זה היה הטוֹן שבו הוא בישר לי שהוא ותרזה התארסו. זה גם היה הטוֹן שהוא השתמש בו בחודש שעבר, כשהוא סיפר לי שחברת גינון הנוף שלו משגשגת בזכות הקשרים של תרזה בעולם הנדל"ן, שהוא טובע במזומנים, ודרך אגב, הוא התייעץ עם עורך דין לגבי משמורת משותפת. "התכוונתי להתקשר אלייך אתמול, אבל לתרזה ולי היו כרטיסים למשחק והזמן פשוט ברח לי מהידיים."

"לא." אחזתי בדלפק. לא, לא, לא.

"את עובדת מהבית, פין. את לא צריכה בייביסיטר במשרה מלאה בשביל זאק —"

"אל תעשה את זה, סטיבן." ניסיתי לצבוט את כאב הראש שהתחיל להתפתח לי בין העיניים, בזמן שדיליה משכה במכנסיים שלי וייללה על מסקינג טייפ.

"אז פיטרתי אותה."

בן זונה.

"אני לא יכול להרשות לעצמי להציל אותך בכל פעם ש —"

"להציל אותי? אני האימא של הילדים שלך! חתמנו על הסכם גירושים עם מזונות."

"את מאחרת בתשלומים על הוואן —"

"אני מחכה למקדמה על הספר."

"פין." בכל פעם שהוא אמר את השם שלי, זה נשמע כמו קללה.

"סטיבן."

"אולי הגיע הזמן שתשקלי לחפש עבודה אמיתית."

"כמו לפזר זרעים בכל השכונה?" כן, אמרתי את זה. "זאת העבודה האמיתית שלי."

"לכתוב ספרי זבל זאת לא עבודה אמיתית."

"אני כותבת מותחנים רומנטיים! שילמו לי מחצית מהסכום מראש. יש לי חוזה! אני לא יכולה להפר אותו, כי אז אני אצטרך להחזיר את הכסף." ומכיוון שהרגשתי דוקרנית במיוחד, הוספתי, "אלא אם כן אתה רוצה להציל אותי גם מזה?"

הוא נהם לעצמו בזמן שספגתי את שלולית הקפה מהרצפה. דמיינתי אותו ליד שולחן המטבח המצוחצח בדירת המעצבים המפונפנת של תרזה, תולש את מה שנותר משערות ראשו מעל ספל של קפה פילטר.

"שלושה חודשים." התחשק לי לשאול אם הוא איבד את הסבלנות שלו יחד עם השיער, אבל סתמתי כי נזקקתי לבייביסיטר יותר מאשר לסיפוק שבפגיעה באגו השברירי שלו. "את מאחרת בשלושה חודשים בתשלום המשכנתה, פין."

"זה שכר דירה, סטיבן. שכר דירה שאני משלמת לך. תעשה לי טובה."

"ואיגוד בעלי הבתים ישעבד את הבית אם לא תשלמי את דמי התחזוקה ששלחו לך ביוני."

"איך אתה יודע?" שאלתי, אבל ידעתי את התשובה. הוא זיין את המתווכת שלנו, והחבר הכי טוב שלו היה סוכן המשכנתאות שלנו. ככה הוא ידע.

"אני חושב שהילדים צריכים לגור איתי ועם תרזה. באופן קבוע."

הטלפון כמעט נפל לי מהידיים. השארתי את גוש מגבות הנייר על הרצפה, יצאתי בסערה מהמטבח והנמכתי את קולי ללחישה רועמת. "בשום פנים ואופן לא! אין סיכוי שהילדים שלי יגורו עם האישה הזאת."

"התמלוגים שלך לא מספיקים לאוכל."

"אולי אם לא היית מפטר את הבייביסיטר שלי, היה לי זמן לגמור את הספר!"

"את בת שלושים ושתיים, פין —"

"אני לא." הייתי בת שלושים ואחת. סטיבן פשוט היה מריר, כי הייתי צעירה ממנו בשלוש שנים.

"את לא יכולה לשבת כל החיים בבית ולהמציא סיפורים. יש לנו חשבונות אמיתיים לשלם ובעיות אמיתיות שאת צריכה לפתור."

"שמוק," סיננתי מתחת לאף. כי האמת כאבה. וסטיבן היה האמת המרה והגדולה ביותר.

"תשמעי," הוא אמר, "אני מנסה לא להתנהג כמו שמוק בעניין הזה. ביקשתי מגאי שיחכה קצת, וייתן לך למצוא משהו עד סוף השנה." גאי. חברו לאחוות הסטודנטים, שהפך לעורך דין לענייני משפחה. אותו גאי, ששתה יותר מדי בירה והקיא במושב האחורי של המכונית שלי בקולג', היה עכשיו עורך דין ששיחק גולף עם שופטים בשבתות, ועלה לי בסופי השבוע שלי עם הילדים. ואם לא די בכך, גאי הערים על השופט ושכנע אותו לגזול מחצית מהמקדמה על הספר האחרון שלי ולתת אותה לתרזה, כפיצוי על הנזק שגרמתי למכונית שלה.

טוב, בסדר.

אני מודה שלהשתכּר ולסתום את האגזוז של הב־מ־וו של תרזה בפלסטלינה של דיליה לא הייתה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם החדשות על האירוסים שלהם, אבל העובדה שהיא קיבלה לא רק את בעלי אלא גם מחצית מהמקדמה שלי, זרתה הרבה מלח על הפצעים שלי.

מחדר האוכל הריק ראיתי את דיליה מלפפת את מה שנותר מהשיער שלה סביב אצבע אדומה דביקה. זאק יילל והשתולל בכיסא. ידעתי שאם לא אקבל שכר בשלושת החודשים הקרובים, גאי ימצא דרך לקחת ממני את הילדים ולתת גם אותם לתרזה.

"אני מאחרת. אני לא יכולה לדבר על זה עכשיו. אני יכולה להקפיץ את זאק או לא?" אני לא אבכה. אני לא —

"כן," הוא אמר בלאות. סטיבן לא ידע מה זאת לאוּת. הוא שתה קפה וישן שמונה שעות ברצף כל לילה. "פין, אני מצט —"

ניתקתי. זה לא היה מספק כמו ברך במפשעה, וזה היה ילדותי וקלישאתי, אבל עמוק בפנים הרגשתי יותר טוב אחרי שניתקתי לו בפרצוף — עמוק מאוד בפנים, כי כל היתר היה מכוסה בסירופ ואיחר לפגישה שלי.

לא משנה. עדיין לא התאוששתי. שום דבר לא הסתדר.

הרגשתי משיכה נוספת במכנסיים. דיליה הביטה בי בעיניים דומעות, השיער שלה מזדקר בקוצים מעוכים בדם.

נאנחתי מעומק הלב. "מסקינג טייפ. אני יודעת."

אוויר סתווי מעופש חדר לחניה המקורה כשפתחתי את דלת ההרמה. הדלקתי את האור, אבל החלל המשיך להיות אפלולי ומדכא, עם כתם השמן שהשאירה הפורד F-150 של סטיבן על רצפת הבטון, והדודג' קרוואן המאובקת שלי. מישהו צייר פאלוס על החלון האחורי המאובק שלי, ודיליה לא נתנה לי לנקות אותו כי היא אמרה שהוא נראה כמו פרח, וכל העסק נראה לי כמו מטפורה הולמת לחיי באותה עת. שולחן עבודה עמד ליד הקיר האחורי של החניה, ומעליו לוח תלייה לכלים. אלא שלא היו שם כלים. רק כף גינון ורודה גנרית בעשרה דולר מחנות קמעונות ענקית — אחת מקומץ דברים שסטיבן לא לקח כשהוא רוקן את החניה. לטענתו, הכול היה שייך לחברת הגינון שלו. נברתי בשאריות שנשארו על השולחן — ברגים בתפזורת, פטיש שבור, בקבוק כמעט ריק של חומר ניקוי לריפוד — ומצאתי גליל של מסקינג טייפ כסוף. הוא היה דביק ושעיר בדיוק כמו הילדים שלי, ונכנסתי איתו הביתה.

הדמעות נעלמו מעיני האיילה של דיליה. היא הביטה בנייר הדבק בביטחון של ילדה שהגברים החשובים בחייה טרם אכזבו אותה.

"את בטוחה?" שאלתי, וחפנתי כמה משערותיה הצהבהבות.

היא הנהנה. הבאתי כובע סרוג ממתלה המעילים בחדר הכניסה וחזרתי למטבח. זאק צפה בנו עם חתיכת ואפל על הראש, מצמיד ומפריד את אצבעותיו הדביקות בעיניים פעורות ובהבעה כמעט מיסטית. אני די בטוחה שהוא חירבן.

יופי. שסטיבן יחליף לו.

המספריים שלי היו קבורים תחת ערמת כלים מלוכלכים מארוחת הבוקר, אז הבאתי סכין מהבלוק שעל הדלפק. נייר הדבק התקלף מהגליל בצווחה רמה, והחזקתי את הקווצות הגזורות צמוד לראש של דיליה. עטפתי את הראש שלה בכתר כסוף מחריד למראה, עד שהשיער (ברובו) נדבק למקומו. הסכין הייתה קהה ובקושי הצלחתי לחתוך את הדבק מהגליל.

אלוהים.

אילצתי את עצמי לחייך כשחבשתי לה את הכובע הסרוג והנמכתי אותו ככל האפשר כדי להסתיר את הראיות. דיליה חייכה אליי וסילקה את אסופת הקווצות נוסח פרנקנשטיין מעיניה באצבעות קטנות.

"מרוצה?" שאלתי, וניסיתי להתעלם מגוש השיער שהשתחרר ונפל על כתפה, כדי שלא תשים לב.

היא הנהנה.

תחבתי את הסכין ואת הדבק לתיק ההחתלה יחד עם הטלפון, קטפתי את זאק מהכיסא והרמתי אותו כדי לרחרח את החיתול. בשביעות רצון השענתי אותו על המותן וטרקתי את הדלת מאחורינו.

אני בסדר, אמרתי לעצמי כשלחצתי על מתג ההפעלה של דלת החניה. המנוע נדלק, וצליל החריקה של הדלת המתרוממת הטביע את פטפוטי הילדים כשאור היום הסתווי האפור הציף את החלל. העמסתי את כולנו במיניוואן, והנחתי בזהירות את זאק עם החיתול הספוג במושב הבטיחות. זה לא היה מספק כמו בעיטה במפשעה של האקס, אבל תינוק דביק בן שנתיים עם חיתול מלא חרא היה המיטב שהצלחתי להפיק באותו יום.

"לאן זאק הולך?" שאלה דיליה כשהתנעתי את הרכב ויצאתי מהחניה.

"זאק נוסע לבית של אבא. את הולכת לגן. ואימא..." לחצתי על כפתור השלט הנעוץ אל מגן השמש וחיכיתי שהדלת תיסגר. שום דבר לא קרה.

הרמתי את בלם היד והשתופפתי מתחת לדלת החניה. הנורית של המנוע הייתה כבויה. וגם תאורת הכניסה, והאור בחלון החדר של דיליה, שהיא תמיד שכחה לכבות. שלפתי את הטלפון מתיק החיתולים ובדקתי את התאריך.

חרא. עברו שלושים ימי החסד שקיבלתי מחברת החשמל בהתראה האחרונה.

הטחתי את הראש בהגה והשארתי אותו שם. לא הייתה לי ברירה, ידעתי שאצטרך לבקש מסטיבן לשלם את החוב. הוא ייאלץ להתקשר לחברת החשמל ולהתחנן שיחברו אותי בחזרה — שוב. ואז הוא יצטרך לבוא ולסגור את דלת החניה באופן ידני. ועד שאחזור הביתה, גאי בטח ישמע גם על זה.

"לאן את הולכת, אימא?" שאלה דיליה.

הרמתי את הראש ובהיתי בכף הוורודה התלויה על לוח הכלים; בחלון האפלולי של המשרד הביתי, שלא נכנסתי אליו כבר שבועות; בעשבים השוטים שטיפסו על השביל ובערמת החשבונות שהדוור זרק על מרפסת הכניסה כי תיבת הדואר עלתה על גדותיה. שילבתי להילוך אחורי, הצצתי על הפרצופים המנוזלים, הדביקים, המלאכיים של הילדים שלי במראה הפנימית, ונסעתי אט־אט לאחור בשביל הגישה. כאב לי הלב כשחשבתי על האפשרות שאאבד אותם לטובת סטיבן ותרזה. "אימא תמצא דרך להרוויח כסף."