אולי אני טועה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אולי אני טועה
מכר
מאות
עותקים
אולי אני טועה
מכר
מאות
עותקים

אולי אני טועה

4.5 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: I May Be Wrong
  • תרגום: נעה בן פורת
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2023
  • קטגוריה: רוחניות, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 199 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 19 דק'
  • קריינות: רודיה קוזלובסקי
  • זמן האזנה: 5 שעות ו 32 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

באמצע שנות העשרים לחייו, אחרי תואר בכלכלה ועבודה בחברה בינלאומית גדולה, ביורן לינדבלאד נתקף בחוסר שקט. עבודתו שעממה אותו, הוא היה עסוק במחשבות שליליות ולא אהב את הכיוון שאליו חייו פנו. לינדבלאד החליט שהוא זקוק לשינוי ועשה את מה שעשו צעירים אבודים רבים לפניו: ארז תיק ונסע למזרח אסיה. אחרי כמה שבועות של טיול הוא מצא את דרכו למנזר של נזירי יער בודהיסטיים והבין שזה המקום שבו הוא רוצה לחיות. הוא גילח את ראשו והקדיש את עצמו לאורח חיים סגפני שכלל ויתור על רכוש, שינה בבקתות פתוחות, ארוחה אחת ביום ושעות של מדיטציה. לכאורה, סיפור מוכר ונדוש על צעיר מערבי שקץ בחיי השפע והנוחות ומחפש תשובות בחוכמת המזרח. ובכל זאת, סיפורו של לינדבלאד יוצא דופן. מתוך הסיפור המוכר בולטים החן וההומור שבהם התברך ושבעזרתם הוא מתאר את הדברים שלמד, לצד הקשיים שלו להסתגל לאורח החיים המאתגר שבו בחר.

אולי אני טועה הוא ממואר רגיש, כן ומלא ענווה של אדם שסיפור חייו יכול להוות השראה לרבים. לינדבלאד חולק שפע של תובנות ועצות על דרכים להתמודד עם השינויים, הספקות והאתגרים שכולנו פוגשים במהלך חיינו. השקפת עולמו מלאת חמלה והבנה לכישלונות הקטנים והאנושיים שלנו לחיות חיים טובים יותר – מהקושי להרפות מכעסים ועד הנטייה שלנו להאמין לכל מחשבה שחולפת לנו בראש. הספר תורגם לעשרות שפות, קיבל ביקורות מזהירות והיה לרב־מכר.

פרק ראשון

פרולוג

אחרי שהשארתי מאחוריי את חיי כנזיר ושבתי לשוודיה, ביקשו מאחד העיתונים לראיין אותי. הם רצו לדעת יותר על הבחירות יוצאות הדופן שעשיתי בחיי. למה שאיש עסקים מצליח יוותר על כל נכסיו, יגלח את ראשו וילך לחיות בג'ונגל עם חבורה של אנשים זרים? בשלב כלשהו בשיחה שאל אותי המראיין את שאלת מיליון הדולר:

"מה היה הדבר החשוב ביותר שלמדת בשבע־עשרה שנותיך כנזיר יער בודהיסטי?"

השאלה הלחיצה והביכה אותי. הייתי חייב לומר משהו, אבל לא רציתי לתת תשובה חפוזה.

לא הבחנתי אצל העיתונאי שישב מולי בהתעניינות רוחנית של ממש. הוא בלי ספק היה מזועזע מכל הדברים שבחרתי לוותר עליהם בתקופת חיי כנזיר. אחרי ככלות הכול, חייתי בלי כסף, בלי סקס או אוננות, בלי טלוויזיה או רומנים, בלי אלכוהול, בלי משפחה, בלי חופשות, בלי נוחיות מודרנית, בלי להחליט מתי ומה לאכול.

במשך שבע־עשרה שנים.

מרצוני החופשי.

ואם כך, מה קיבלתי מזה?

היה לי חשוב לדבר גלויות. רציתי שתשובתי תהיה האמת המוחלטת, כפי שאני ראיתי אותה. לכן הבטתי פנימה, וכעבור זמן קצר התשובה בעבעה מתוך מקום שקט כלשהו בתוכי:

הדבר שאני מוקיר במיוחד משבע־עשרה שנותיי כמתאמן רוחני במשרה מלאה, הוא שאני כבר לא מאמין בכל מחשבה שלי.

וזה כוח־העל שלי.

הדבר הנפלא בכוח הזה הוא היותו שייך לכולם. גם לכם. ואני מקווה שאוכל לעזור לכם להגיע אליו, להיות מורה הדרך שלכם בנתיב המוביל לגילויו מחדש, אם הוא נעלם מעיניכם.

ההזדמנויות הרבות לחלוק עם אחרים את מה שלמדתי במהלך שנים רבות של מאמץ בלתי פוסק להגיע לצמיחה רוחנית ואישית היו זכות גדולה בשבילי. הן תמיד נראו לי משמעותיות ביותר. קיבלתי כל כך הרבה דברים שעזרו לי, שהקלו עליי לחיות את חיי, שהקלו עליי להיות אני. ואם יהיה לי מזל, גם אתם תמצאו בספר הזה משהו שיוכל לעזור לכם. כמה מהתובנות האלו הן רבות חשיבות מבחינתי. על אחת כמה וכמה בשנתיים האחרונות, שבהן מצאתי את עצמי בחדר ההמתנה של המוות מוקדם מכפי שהייתי רוצה. אולי כאן זה מסתיים. אבל אולי כאן זה גם מתחיל.

 

 

1
מוּדעוּת

אני בן שמונה. כרגיל, אני מתעורר ראשון. אני משוטט בביתם של סבא וסבתא על האי שבפאתי העיר קַרלסקרונה, ומחכה שאחי נילס, הצעיר ממני, יתעורר. אני נעצר ליד חלון המטבח. פתאום הרעש שבתוכי נאלם.

הכול שקט. טוסטר הכרום שעל אדן החלון יפה כל כך שנשימתי נעצרת. הזמן עומד מלכת. הכול נראה זוהר. שני עננים צמריריים מחייכים אליי משמי הבוקר החיוורים. עץ השַּׁדָּר מנופף בעליו הנוצצים. בכל מקום שאני מביט, אני רואה יופי.

אולי באותו זמן לא ביטאתי את ההתנסות ההיא במילים, אבל אני רוצה לנסות לעשות זאת עכשיו. הרגשתי כאילו העולם לחש לי: "ברוך בואך הביתה." בפעם הראשונה בחיי הרגשתי לגמרי בבית ביקום הזה. הייתי נוכח כאן ועכשיו, ללא כל מחשבות. ואז עיניי התמלאו דמעות והרגשתי חמימות בחזה, תחושה שהיום הייתי מכנה אותה הכרת תודה. ומייד בעקבותיה הגיעה התקווה שהתחושה הזאת תימשך לנצח, או לפחות זמן רב. היא לא נמשכה, כמובן. אבל מעולם לא שכחתי את הבוקר ההוא.

 

אף פעם לא חשתי לגמרי בנוח עם המונח מַיינדפוּלנֶס ("קַשיבוּת" בעברית). כשאני מתרגל מיינדפולנס אני אף פעם לא מרגיש שהמוח שלי מלא. ההרגשה דומה יותר לשהייה בחלל גדול, ריק ומזמין, עם שפע של מקום לכל אחד ולכל דבר. נוכחות מודעת. נשמע שזו עבודה קשה, ההפך מהתרגעות. ומסיבה זו אני רוצה להשתמש במילה אחרת: מוּּדעוּת.

אנחנו נעשים מודעים, אנחנו נשארים מודעים, אנחנו מודעים. מודעות היא הדבר שלבלב בשעת בוקר מוקדמת זו ליד הטוסטר בקרלסקרונה. ההרגשה היא כמו התרפקות על משהו רך. המחשבות, הרגשות, התחושות הגופניות — לכל אלה ניתנת הרשות להיות בדיוק כמות שהם. כך אנחנו נעשים מרומָמים מעט יותר כבני אדם. אנחנו מבחינים בכל מיני דברים בתוכנו ומסביבנו שלא הבחנו בהם קודם. זאת הרגשה אינטימית. כמו חבר פנימי שתמיד נמצא לצידך.

מיותר לומר שמידת הנוכחות שלכם משפיעה על האופן שבו אתם מתייחסים לזולתכם. כולנו יודעים מה זה אומר לבלות בחברתו של אדם שלא ממש נוכח. תמיד יש הרגשה מעיקה שמשהו חסר. אצלי ההרגשה הזאת מתחזקת בכל פעם שאני נפגש עם ילדים צעירים. הם לא מתרשמים כלל מהיכולות האנליטיות שלנו, אבל רגישים להפתיע לקשב שלנו. הם יודעים מתי אנחנו מזייפים או מתי דעתנו נתונה לדברים אחרים. הדבר נכון גם לגבי בעלי חיים. אבל כשאנחנו נוכחים, כשאנחנו לא מרותקים כל כך לכל מחשבה קטנה שמבזיקה בראשנו, אנשים מוצאים שהרבה יותר נעים לבלות בחברתנו. הם בוטחים בנו. הם מפנים אלינו את תשומת ליבם. אנחנו מתחברים לעולם הסובב אותנו בצורה שונה לחלוטין. אתם כבר יודעים את כל זה, כמובן, ואולי זה נשמע לכם נדוש. ולמרות זאת, רבים מאיתנו שוכחים. כל כך קל להתמכר ליכולת שלנו להיראות חכמים ומרשימים, שאנחנו שוכחים כמה רחוק יכולה לקחת אותנו נוכחות כנה.

 

 

2
מצליח אבל לא מרוצה

סיימתי את בית הספר התיכון עם ציונים טובים, ויכולתי ללמוד באיזו אוניברסיטה שארצה, אבל לא היו לי תוכניות ברורות לעתיד. מבלי להקדיש מחשבה מיוחדת לכל העניין, הגשתי בקשה להתקבל לכל מיני תוכניות לימודים לתואר ראשון. אבל רצה המקרה, ובאוגוסט הייתי בסטוקהולם בעת שנערכו שם בחינות הכניסה לבית הספר לכלכלה של סטוקהולם. זה היה הנתיב שבחר אבא שלי: ניהול כספים, כלכלה, חברות גדולות. אז ניגשתי לבחינות. אלו היו בחינות תובעניות שנמשכו יום שלם. אבל מתברר שעמדתי בהן בהצלחה, וכעבור כמה חודשים הגיע המכתב שהתקבלתי. כיוון שלא התמקדתי במשהו מסוים, חשבתי שאין לי מה להפסיד אם אירשם. תואר בכלכלה תמיד יהיה שימושי: הוא יפתח הרבה דלתות. ככה לפחות אמרו לי. אבל כנראה הסיבה האמיתית לכך שהחלטתי לקבל את הזמנת בית הספר לכלכלה של סטוקהולם הייתה שאבא שלי יתגאה בי.

קיבלתי את התואר באביב 1985. הייתי בן עשרים ושלוש. שוק העבודה השוודי פרח. מעסיקים גייסו אותנו ישר מבית הספר, עוד בטרם סיימנו את הלימודים. בערב חמים אחד של חודש מאי ישבתי במסעדה יוקרתית בשדרת סטרנדוואגן שבמרכז סטוקהולם עם בנקאי השקעות מבוגר ממני. זאת הייתה ארוחת ערב שכללה ראיון עבודה. השתדלתי להישמע אינטליגנטי תוך כדי אכילה, שילוב שתמיד היה מאתגר בשבילי. בתום הארוחה והריאיון, לחצנו ידיים והבנקאי אמר:

"שמע, אני כמעט בטוח שתתבקש לנסוע למשרד הראשי שלנו בלונדון לראיונות נוספים. אבל אני יכול לתת לך עצה קטנה לפני שאתה נוסע?"

"כן, בבקשה."

"כשתגיע לשלב הבא של הריאיון עם העמיתים שלי בלונדון — תשתדל להיראות קצת יותר מעוניין להתקבל לעבודה."

ידעתי למה הוא התכוון, כמובן, אבל העובדה שתפס אותי בקלקלתי הביכה אותי. כמו רבים אחרים מבני גילי, הייתי בעת ההיא אדם צעיר שמחפש את דרכו כאדם בוגר. ולעיתים קרובות פירושו של דבר היה עבודה במה שמצליחים להשיג. לפעמים היה מעורב בזה אלמנט של הצגה, כמו העמדת פנים שאתה מעוניין במשהו יותר מכפי שאתה מעוניין באמת. בערב המסוים ההוא, כישורי המשחק שלי לא היו משכנעים ביותר. היו לי עוד הצעות עבודה ובתוך זמן קצר התחלתי לעלות בסולם הדרגות של הקריירה הזאת.

 

כעבור שנתיים, בשעות אחר הצהריים של יום ראשון אחד בחודש מאי, שכבתי על ספה אדומה מגרדת של איקאה ששלחתי משוודיה, ומשב חמים של רוח ים הסתנן מבעד לחלון הפתוח. עבדתי בחברה בינלאומית גדולה והועברתי למשרדי החברה בספרד. נתנו לי רכב חברה. מזכירה. טסתי במחלקת עסקים. היה לי בית נחמד קרוב לים. חודשיים לאחר מכן הייתי עתיד להתמנות למנהל הכספים הראשי בחברה בת של AGA, הצעיר ביותר בתולדותיה. צוינתי בהבלטה במגזין של AGA. כלפי חוץ הייתי בלי ספק סיפור הצלחה. הייתי רק בן עשרים ושש, ובעיני משקיף מהחוץ חיי היו התגלמות השלמות. אבל אני חושב שכמעט כל מי שנראה מצליח כלפי חוץ גם מבין בסופו של דבר שהצלחה אינה ערובה לאושר.

הצלחה ואושר הם שני דברים שונים.

אני בטוח שבעיני אחרים ניהלתי את העניינים בחוכמה. הייתי מסודר מבחינה חומרית ומצליח מבחינה מקצועית. עברתי ישר מהאוניברסיטה לשלוש שנים של עבודה מאומצת בכמה מדינות. אבל את כל זה עשיתי בעזרת כוח רצון ומשמעת עצמית. עדיין שיחקתי תפקיד בהצגה, העמדתי פנים שכלכלה מעניינת אותי. אפשר לצאת מזה בשלום במשך זמן־מה. אבל כולנו יודעים שמגיע היום שבו משמעת עצמית לבדה כבר אינה מספיקה. עבודה, שאנחנו מעבירים את ימינו בעשייתה, צריכה להזין ולהמריץ איזה חלק עמוק יותר מהווייתנו הפנימית. ורק לעיתים נדירות הזנה כזאת נובעת מהצלחה. בדרך כלל, היא נובעת מתחושה של חיבור לאנשים שאתם עובדים איתם, מתחושה שלעבודתכם יש משמעות, ושבמידה כזאת או אחרת היכולות שלכם משנות משהו.

לעומת זאת, הרגשתי כאילו אני משתתף במשחק תחפושות כשלבשתי את החליפה ולקחתי את תיק המסמכים המרובע והמבריק שלי כדי ללכת לעבודה. בבקרים ענבתי את עניבתי לפני המראה, זקרתי אגודל ואמרתי אל בבואתי, "ההצגה מתחילה, חברים!" אבל החוויה הפנימית, הסובייקטיבית שלי הייתה: "אני מרגיש לא טוב. אני לא רוצה ללכת לעבודה. לעיתים קרובות עצם המחשבה על עבודה ממלאת אותי חרדה. עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, גועשת בשולי תודעתי מערבולת של ספקות עם שאלות כגון 'עשיתי מספיק הכנות? האם אני טוב מספיק? מתי הם יגלו מה אני שווה באמת? מתי הם יבינו שאני רק מתחזה למישהו שכלכלה מעניינת אותו?'"

בעודי שוכב על הספה האדומה שלי, הספקות הללו נעשו מציקים יותר מהרגיל. חשבתי על מה שנאמר בספרים של בית הספר לכלכלה: מה המניע העיקרי של כלכלן שעובד בשביל חברה גדולה? למקסם את הונם של בעלי המניות. מה זה אומר מבחינתי? מי הם האנשים האלה? האם נפגשתי אי פעם עם בעל מניות? (וגם אם כן, למה שיהיה לי עניין למקסם את הונו?)

 

מוחי המה מחשבות על שבוע העבודה הקרוב ועל רשימת הדברים שיש לבצע. היו כמה דברים שנדרשתי לעשות אבל הרגשתי שאני לא כל כך מסוגל. פגישת הנהלה שבה ציפו ממני להביע את דעתי בשאלה אם להרחיב את המפעל לייצור חומצה פחמתית שממוקם מחוץ למדריד או לא. הגשת דוח רבעוני למטה שלנו בשוודיה. במילים אחרות, החזה שלי התכווץ בחרדה פשוטה וישנה של מוצאי יום ראשון. אני מניח שכולם מכירים את ההרגשה הזאת. כשנמצאים במצב נפשי כזה, כל מחשבה כאילו עוברת דרך פילטר אפל. כל דבר שחושבים עליו מוליך לדאגה, לחרדה, לדכדוך, לחוסר אונים. אני זוכר שחשבתי משהו בסגנון: "איך אני יכול לעזור לעצמי? אני שוכב כאן, לכוד בסחרחורת של מחשבות קודרות. זה לא טוב בשבילי."

ואז נזכרתי בספר שסיימתי לקרוא לא מזמן. בפעם השלישית, למען האמת. הוא נראה לי די מטופש, כי אף על פי שקראתי אותו מההתחלה ועד הסוף שלוש פעמים, להערכתי הבנתי רק שלושים או ארבעים אחוזים מהתוכן. שם הספר היה זן ואמנות אחזקת האופנוע.

האמת שלא הייתי חסיד גדול של זן בודהיזם. או של אמנות אחזקת האופנוע, אם כבר מדברים על זה. אבל הספר הכיל הרבה רעיונות. ואחד הרעיונות שלקחתי משם הוא "מה שרגוע בתוכנו, בני האדם, מה שדומם ושקט, מה שלא מופרע במחשבות שתמיד נוכחות ברקע — זה הדבר שיש לו ערך, שראוי לציון. שמתגמל."

כעבור זמן־מה התעוררה בי תחושה מעורפלת של הבנה. "בסדר. אם כך, כל המחשבות שאני חושב עכשיו גורמות לי להרגיש רע. החסימה שלהן נראית לי בלתי אפשרית. ואני מרגיש שהחלפתן במחשבות חיוביות לא תהיה כנה. כלומר, אני אמור לשקר כאן ולהעמיד פנים שאני מצפה בכיליון עיניים לפגישת ההנהלה?! איזו שטחיות. אז מה אני יכול לעשות אם ברצוני להשיג שקט נפשי ולהפסיק להיות מושפע כל כך מהמחשבות של עצמי?"

הספר מדגיש את הערך הרב של איתור השקט שקיים בתוך כל אחד מאיתנו. אבל איך עושים את זה? מבחינה מעשית, איך אני אמור לפנות אל השלווה הפנימית שלי? אמנם לא מייד היה לי ברור איך עושים את זה, אבל הרעיון בהחלט קסם לי.

 

שמעתי שמדיטציה היא אחת הדרכים להגיע לַשקט. אבל ידעתי מעט מאוד על תרגול מדיטציה. נראה לי שהיא קשורה קשר אמיץ לנשימה — אנשים שהרבו לתרגל מדיטציה נראו ממוקדים מאוד בנשימות שלהם. זה לא יכול להיות קשה כל כך, נכון? עד כמה שהיה זכור לי, נשמתי מרגע שיצאתי לאוויר העולם. אבל גם הבנתי, כמובן, שהמודטים מתעמקים בנשימות שלהם, בוחנים אותן באופן שאני לא נוהג לעשות. אלא שבהחלט יכולתי לנסות, זה היה שווה את המאמץ.

וכך, טירון שכמותי, התחלתי לעקוב אחרי הנשימות שלי. "זאת ההתחלה של השאיפה. כאן היא מסתיימת. עכשיו הנשיפה מתחילה. כאן היא מסתיימת. הפסקה."

אני לא טוען שהיה לי קל, או שזה בא לי בטבעיות. נאבקתי לשמור על מיקוד ולא להניח למחשבותיי לשוטט, והצלחתי להמשיך בזה עשר או חמש־עשרה דקות. בסבלנות רבה החזרתי את מחשבותיי שוב ושוב אל הנשימות, כי הן המשיכו לברוח אל "מה אני אומר בפגישת ההנהלה ההיא?" או "להכין שוב גספצ'ו לארוחת הערב?" או "מתי תהיה הפעם הבאה שאוכל לחזור לשוודיה?" או "למה החברה שלי עזבה אותי?"

אבל בסופו של דבר העניינים נרגעו קצת. לא בצורה דרמטית, דתית או מיסטית, רק כמו שעניינים נוטים להירגע בתקופות שקטות יותר של השבוע או של החודש. זה הספיק כדי לאפשר לי ליצור מרחק חיוני ממבול המחשבות, במקום שרק אתאמץ נואשות להחזיק את ראשי מעל המים. הלחץ בחזה שלי נחלש קמעה. ההפוגות בין המחשבות המטרידות התארכו במקצת. ההרגשה של קיום פשוט נעשתה נגישה יותר במידת־מה. ובתוך השלווה היחסית הזאת, ממקום דומם למדי בתוכי, צצה מחשבה שקטה ועלתה אל פני השטח. אולי אפילו לא נכון להגדיר את זה כמחשבה, אלא כמעין דחף. משהו בתוכי, שכאילו בא משום מקום, שלא היה החוליה האחרונה בשרשרת של מחשבות ולא היה תוצאה של הסקת מסקנות, אלא סתם הופיע פתאום. הוא נעמד לפניי, ברור ומגובש לחלוטין:

הגיע הזמן להמשיך הלאה.

נדרשו לי חמש שניות כדי להחליט. עצם הרשות שנתתי לעצמי לחשוב על עזיבת מקום העבודה ועל הסתלקות מכל אחריות הייתה מרעננת בצורה לא רגילה. הרעיון נראה לי מסוכן ודינמי בעת ובעונה אחת. הגוף שלי נמלא אנרגיה תוססת שהציפה אותי בגלים. הייתי חייב לקום ולרקוד כדי לפרוק אותה. (נדמה לי שברגע ההוא דמיתי קצת לבָּאלוּ הדוב.) הרגשתי רב עוצמה ופרואקטיבי כל כך. אולי זאת הייתה ההחלטה הראשונה שקיבלתי לגמרי בעצמי, בלי להביט בדאגה מעבר לכתפי ולתהות מה אנשים יחשבו עליי.

כעבור יומיים הגשתי את מכתב ההתפטרות שלי.

 

 

סקירות וביקורות

קצת כמו "מפגש אישי עם" במתנ"ס 'אולי אני טועה' נמצא על הקו התפר בין ממואר לבין ספר עזרה עצמית. זו ארוחה קלה של מזון מוכר, כזו שאם תפגשו בה ברגע הנכון, עשויה לרגש

אחרי שלמד כלכלה, כמו אביו לפניו, השוודי הצעיר ביורן לינדבלאד מתברג לחברה מצליחה ומתקדם לתפקיד מנהל כספים. העתיד פרוס בפניו, אבל מחשבות על טיבו של עתיד זה מתחילות לתסוס במוחו. אלו שנות ה-‭,80‬ ולינדבלאד נתקל ב'זן ואמנות אחזקת האופנוע'. הוא לא מתעניין בזן או באחזקת אופנועים, אבל נתפס, לדבריו, לאמירה על חשיבותו של השקט. הוא מתחיל לתרגל מדיטציה, סתם, עם עצמו, עוקב אחר הנשימות נכנסות ויוצאות ומשיג מעט שקט ושלווה, "ובתוך השלווה היחסית הזאת, ממקום דומם למדי בתוכי, צצה מחשבה שקטה ועלתה אל פני השטח". המחשבה השקטה הזו מביאה לבום גדול: כעבור יומיים הוא מתפטר, חוזר לאוניברסיטה - הפעם ללימודי ספרות - ואחר כך מגיע להודו ככלכלן בתוכנית המזון מטעם האו"ם. "זאת הייתה דוגמה קלאסית של צעיר מערבי, אידיאליסט חולמני שבא לעזור להודו. התוצאה הסופית: הודו עוזרת לצעיר המערבי האידיאליסט והחולמני הרבה יותר". הוא מכיר בחורה, הוא נעזב, הוא אבוד, הוא מחליט להיכנס למנזר כדי לעשות קורס מדיטציה, הוא שונא את זה, הוא גרוע בזה, מחשבותיו נודדות ללא הרף, אבל אחרי עוד התחבטויות והלוך וחזור הוא מחליט להפוך לנזיר יער, ומקבל על עצמו את חוקי הנזירות הבודהיסטים: לא לפגוע באף יצור חי, להתנזר ממין, מאלכוהול, מרכוש ומשקרים. החיים במנזר היער בתאילנד כוללים קימה בשלוש בבוקר, השתחוויות רבות, שינון ודקלום של מאות כללים, מירוק פסלי בודהה, ארוחה אחת בלבד ביום, סיבובי איסוף תרומות למזון כשקערה תלויה על צווארו וכמובן, ובעיקר, הרבה שעות מדיטציה. אביו שבא לביקור מתאר את החיים במנזר כ"מחנה צופים מוסרי". השגרה, הכפייה, היעדרם המוחלט של גירויים וחוסר הצורך לעסוק בהחלטות, הופכים אותו לשלו יותר. אחרי ‭ 17‬שנים, שחלקן עברו עליו כנזיר מתבודד, ובאותו הבלח של מחשבה שקטה שהביא אותו לשינוי הראשון בחייו, מחליט לינדבלאד לפרוש מהפרישות, לחזור לחיים מערביים רגילים על שלל התמודדויותיהם. הוא צולל לתהום שבה נדמה שלא מחכה לו דבר פרט לבינג' של 'עקרות בית נואשות' אך בסופו של דבר מוצא אהבה ומוצא את ייעודו בלימוד מדיטציה והעברת הרצאות ברחבי העולם.

'אולי אני טועה' נמצא על הקו התפר בין ממואר לבין ספר עזרה עצמית, קצת כמו "מפגש אישי עם" במתנ"ס. התובנות שבו ידועות ברובן, חלקן קלישאות ניואייג' שעשויות להופיע על קרש עץ דקורטיבי בבית קפה ("אל תשכח להשאיר מקום לניסים"). יש בו איזה חסר, "חורים בעלילה", בעיקר בתיאור שנות הנזירות, חסר שניתן לפרש כצביעות או פחדנות, אך גם ניתן להבין כעדינות. לינדבלאד הוא עדין נפש, וכנראה היה כזה עוד הרבה לפני שהפך לנזיר ונשאר כך גם כשחזר ללבוש ג'ינס ולהשתמש  בכרטיס אשראי. בשפה פשוטה, גוף ראשון ופרקים קצרים, לפנינו טקסט שהוא ארוחה קלה של מזון מוכר: קרקר עם גבינה, לידו מלפפון חתוך גס. אבל בדיוק כמו ארוחה כזו, אם היא פוגשת אתכם ברגע הנכון, היא עשויה לספק ואפילו לרגש. חלקו האחרון של הספר, שעוסק בעיקר במוות, דומה להליכה בפארק שלו שהוקם על הר געש. שורותיו האחרונות קורעות לב.

נתיקו - זה השם שקיבל עם הפכתו לנזיר - חוזר שוב ושוב לרעיון המובע בשמו של הספר, 'אולי אני טועה', והוא הטלת ספק בנכונות של מחשבותינו שלנו. רעיון שנשמע נהדר, אלא שהפיכה בו - בסגנון מערבי, אמנם - מביאה די מהר ל"פרדוקס השקרן", להטלת ספק בהטלת הספק: אולי אני טועה ואולי אני טועה כשאני חושב שאני טועה וכן הלאה. אולי לכן לקח להבנה כמה ימים לשקוע: הספר הזה מתחזה. זה אינו ספר שקורץ למבקשים לעשות שינוי גדול בחייהם, זה אינו לקט תובנות ללוח שעם, או סיפור שהוא "השראה לרבים", כנאמר על הכריכה. זה ספר אזהרה.

אולי אני טועה? כן, אולי הוא טעה. בחור מסכן וחסר ביטחון, אכול חששות, בעיצומו של משבר נפשי, נותן למנזר את מיטב שנותיו, נעזר בהוריו גם בגיל מבוגר, שוקע בדיכאונות. התחושה שהחלקים שמתארים את חייו בהתחלה ובסוף כתובים יותר טוב לא נובעת מכך שחיים מערביים נהנתנים ניתנים יותר לתיאור מאשר החסד שבהתנזרות, אלא שהם פשוט היו טובים יותר, מלאים יותר. החמלה שאנו חשים בסוף הקריאה אינה חמלה אוניברסלית, על כל היצורים החיים באשר הם ועל חייהם הקצרים והאומללים. זו חמלה עליו, על ביורן לינדבלאד, שכל כך רצה להיות טוב, או אולי לא להיות בכלל. חבל שאי אפשר היה להציע לו בזמן תובנה ברוח התובנות שבספר: עשה אמבטיות ארוכות, שתה יין, קרא, הסתכן, חיה, אהב, חיה, אהב, חיה, אהב. זה מה שיש.

שרון קנטור ידיעות אחרונות 03/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: I May Be Wrong
  • תרגום: נעה בן פורת
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2023
  • קטגוריה: רוחניות, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 199 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 19 דק'
  • קריינות: רודיה קוזלובסקי
  • זמן האזנה: 5 שעות ו 32 דק'

סקירות וביקורות

קצת כמו "מפגש אישי עם" במתנ"ס 'אולי אני טועה' נמצא על הקו התפר בין ממואר לבין ספר עזרה עצמית. זו ארוחה קלה של מזון מוכר, כזו שאם תפגשו בה ברגע הנכון, עשויה לרגש

אחרי שלמד כלכלה, כמו אביו לפניו, השוודי הצעיר ביורן לינדבלאד מתברג לחברה מצליחה ומתקדם לתפקיד מנהל כספים. העתיד פרוס בפניו, אבל מחשבות על טיבו של עתיד זה מתחילות לתסוס במוחו. אלו שנות ה-‭,80‬ ולינדבלאד נתקל ב'זן ואמנות אחזקת האופנוע'. הוא לא מתעניין בזן או באחזקת אופנועים, אבל נתפס, לדבריו, לאמירה על חשיבותו של השקט. הוא מתחיל לתרגל מדיטציה, סתם, עם עצמו, עוקב אחר הנשימות נכנסות ויוצאות ומשיג מעט שקט ושלווה, "ובתוך השלווה היחסית הזאת, ממקום דומם למדי בתוכי, צצה מחשבה שקטה ועלתה אל פני השטח". המחשבה השקטה הזו מביאה לבום גדול: כעבור יומיים הוא מתפטר, חוזר לאוניברסיטה - הפעם ללימודי ספרות - ואחר כך מגיע להודו ככלכלן בתוכנית המזון מטעם האו"ם. "זאת הייתה דוגמה קלאסית של צעיר מערבי, אידיאליסט חולמני שבא לעזור להודו. התוצאה הסופית: הודו עוזרת לצעיר המערבי האידיאליסט והחולמני הרבה יותר". הוא מכיר בחורה, הוא נעזב, הוא אבוד, הוא מחליט להיכנס למנזר כדי לעשות קורס מדיטציה, הוא שונא את זה, הוא גרוע בזה, מחשבותיו נודדות ללא הרף, אבל אחרי עוד התחבטויות והלוך וחזור הוא מחליט להפוך לנזיר יער, ומקבל על עצמו את חוקי הנזירות הבודהיסטים: לא לפגוע באף יצור חי, להתנזר ממין, מאלכוהול, מרכוש ומשקרים. החיים במנזר היער בתאילנד כוללים קימה בשלוש בבוקר, השתחוויות רבות, שינון ודקלום של מאות כללים, מירוק פסלי בודהה, ארוחה אחת בלבד ביום, סיבובי איסוף תרומות למזון כשקערה תלויה על צווארו וכמובן, ובעיקר, הרבה שעות מדיטציה. אביו שבא לביקור מתאר את החיים במנזר כ"מחנה צופים מוסרי". השגרה, הכפייה, היעדרם המוחלט של גירויים וחוסר הצורך לעסוק בהחלטות, הופכים אותו לשלו יותר. אחרי ‭ 17‬שנים, שחלקן עברו עליו כנזיר מתבודד, ובאותו הבלח של מחשבה שקטה שהביא אותו לשינוי הראשון בחייו, מחליט לינדבלאד לפרוש מהפרישות, לחזור לחיים מערביים רגילים על שלל התמודדויותיהם. הוא צולל לתהום שבה נדמה שלא מחכה לו דבר פרט לבינג' של 'עקרות בית נואשות' אך בסופו של דבר מוצא אהבה ומוצא את ייעודו בלימוד מדיטציה והעברת הרצאות ברחבי העולם.

'אולי אני טועה' נמצא על הקו התפר בין ממואר לבין ספר עזרה עצמית, קצת כמו "מפגש אישי עם" במתנ"ס. התובנות שבו ידועות ברובן, חלקן קלישאות ניואייג' שעשויות להופיע על קרש עץ דקורטיבי בבית קפה ("אל תשכח להשאיר מקום לניסים"). יש בו איזה חסר, "חורים בעלילה", בעיקר בתיאור שנות הנזירות, חסר שניתן לפרש כצביעות או פחדנות, אך גם ניתן להבין כעדינות. לינדבלאד הוא עדין נפש, וכנראה היה כזה עוד הרבה לפני שהפך לנזיר ונשאר כך גם כשחזר ללבוש ג'ינס ולהשתמש  בכרטיס אשראי. בשפה פשוטה, גוף ראשון ופרקים קצרים, לפנינו טקסט שהוא ארוחה קלה של מזון מוכר: קרקר עם גבינה, לידו מלפפון חתוך גס. אבל בדיוק כמו ארוחה כזו, אם היא פוגשת אתכם ברגע הנכון, היא עשויה לספק ואפילו לרגש. חלקו האחרון של הספר, שעוסק בעיקר במוות, דומה להליכה בפארק שלו שהוקם על הר געש. שורותיו האחרונות קורעות לב.

נתיקו - זה השם שקיבל עם הפכתו לנזיר - חוזר שוב ושוב לרעיון המובע בשמו של הספר, 'אולי אני טועה', והוא הטלת ספק בנכונות של מחשבותינו שלנו. רעיון שנשמע נהדר, אלא שהפיכה בו - בסגנון מערבי, אמנם - מביאה די מהר ל"פרדוקס השקרן", להטלת ספק בהטלת הספק: אולי אני טועה ואולי אני טועה כשאני חושב שאני טועה וכן הלאה. אולי לכן לקח להבנה כמה ימים לשקוע: הספר הזה מתחזה. זה אינו ספר שקורץ למבקשים לעשות שינוי גדול בחייהם, זה אינו לקט תובנות ללוח שעם, או סיפור שהוא "השראה לרבים", כנאמר על הכריכה. זה ספר אזהרה.

אולי אני טועה? כן, אולי הוא טעה. בחור מסכן וחסר ביטחון, אכול חששות, בעיצומו של משבר נפשי, נותן למנזר את מיטב שנותיו, נעזר בהוריו גם בגיל מבוגר, שוקע בדיכאונות. התחושה שהחלקים שמתארים את חייו בהתחלה ובסוף כתובים יותר טוב לא נובעת מכך שחיים מערביים נהנתנים ניתנים יותר לתיאור מאשר החסד שבהתנזרות, אלא שהם פשוט היו טובים יותר, מלאים יותר. החמלה שאנו חשים בסוף הקריאה אינה חמלה אוניברסלית, על כל היצורים החיים באשר הם ועל חייהם הקצרים והאומללים. זו חמלה עליו, על ביורן לינדבלאד, שכל כך רצה להיות טוב, או אולי לא להיות בכלל. חבל שאי אפשר היה להציע לו בזמן תובנה ברוח התובנות שבספר: עשה אמבטיות ארוכות, שתה יין, קרא, הסתכן, חיה, אהב, חיה, אהב, חיה, אהב. זה מה שיש.

שרון קנטור ידיעות אחרונות 03/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
אולי אני טועה ביורן נתיקו לינדבלאד

פרולוג

אחרי שהשארתי מאחוריי את חיי כנזיר ושבתי לשוודיה, ביקשו מאחד העיתונים לראיין אותי. הם רצו לדעת יותר על הבחירות יוצאות הדופן שעשיתי בחיי. למה שאיש עסקים מצליח יוותר על כל נכסיו, יגלח את ראשו וילך לחיות בג'ונגל עם חבורה של אנשים זרים? בשלב כלשהו בשיחה שאל אותי המראיין את שאלת מיליון הדולר:

"מה היה הדבר החשוב ביותר שלמדת בשבע־עשרה שנותיך כנזיר יער בודהיסטי?"

השאלה הלחיצה והביכה אותי. הייתי חייב לומר משהו, אבל לא רציתי לתת תשובה חפוזה.

לא הבחנתי אצל העיתונאי שישב מולי בהתעניינות רוחנית של ממש. הוא בלי ספק היה מזועזע מכל הדברים שבחרתי לוותר עליהם בתקופת חיי כנזיר. אחרי ככלות הכול, חייתי בלי כסף, בלי סקס או אוננות, בלי טלוויזיה או רומנים, בלי אלכוהול, בלי משפחה, בלי חופשות, בלי נוחיות מודרנית, בלי להחליט מתי ומה לאכול.

במשך שבע־עשרה שנים.

מרצוני החופשי.

ואם כך, מה קיבלתי מזה?

היה לי חשוב לדבר גלויות. רציתי שתשובתי תהיה האמת המוחלטת, כפי שאני ראיתי אותה. לכן הבטתי פנימה, וכעבור זמן קצר התשובה בעבעה מתוך מקום שקט כלשהו בתוכי:

הדבר שאני מוקיר במיוחד משבע־עשרה שנותיי כמתאמן רוחני במשרה מלאה, הוא שאני כבר לא מאמין בכל מחשבה שלי.

וזה כוח־העל שלי.

הדבר הנפלא בכוח הזה הוא היותו שייך לכולם. גם לכם. ואני מקווה שאוכל לעזור לכם להגיע אליו, להיות מורה הדרך שלכם בנתיב המוביל לגילויו מחדש, אם הוא נעלם מעיניכם.

ההזדמנויות הרבות לחלוק עם אחרים את מה שלמדתי במהלך שנים רבות של מאמץ בלתי פוסק להגיע לצמיחה רוחנית ואישית היו זכות גדולה בשבילי. הן תמיד נראו לי משמעותיות ביותר. קיבלתי כל כך הרבה דברים שעזרו לי, שהקלו עליי לחיות את חיי, שהקלו עליי להיות אני. ואם יהיה לי מזל, גם אתם תמצאו בספר הזה משהו שיוכל לעזור לכם. כמה מהתובנות האלו הן רבות חשיבות מבחינתי. על אחת כמה וכמה בשנתיים האחרונות, שבהן מצאתי את עצמי בחדר ההמתנה של המוות מוקדם מכפי שהייתי רוצה. אולי כאן זה מסתיים. אבל אולי כאן זה גם מתחיל.

 

 

1
מוּדעוּת

אני בן שמונה. כרגיל, אני מתעורר ראשון. אני משוטט בביתם של סבא וסבתא על האי שבפאתי העיר קַרלסקרונה, ומחכה שאחי נילס, הצעיר ממני, יתעורר. אני נעצר ליד חלון המטבח. פתאום הרעש שבתוכי נאלם.

הכול שקט. טוסטר הכרום שעל אדן החלון יפה כל כך שנשימתי נעצרת. הזמן עומד מלכת. הכול נראה זוהר. שני עננים צמריריים מחייכים אליי משמי הבוקר החיוורים. עץ השַּׁדָּר מנופף בעליו הנוצצים. בכל מקום שאני מביט, אני רואה יופי.

אולי באותו זמן לא ביטאתי את ההתנסות ההיא במילים, אבל אני רוצה לנסות לעשות זאת עכשיו. הרגשתי כאילו העולם לחש לי: "ברוך בואך הביתה." בפעם הראשונה בחיי הרגשתי לגמרי בבית ביקום הזה. הייתי נוכח כאן ועכשיו, ללא כל מחשבות. ואז עיניי התמלאו דמעות והרגשתי חמימות בחזה, תחושה שהיום הייתי מכנה אותה הכרת תודה. ומייד בעקבותיה הגיעה התקווה שהתחושה הזאת תימשך לנצח, או לפחות זמן רב. היא לא נמשכה, כמובן. אבל מעולם לא שכחתי את הבוקר ההוא.

 

אף פעם לא חשתי לגמרי בנוח עם המונח מַיינדפוּלנֶס ("קַשיבוּת" בעברית). כשאני מתרגל מיינדפולנס אני אף פעם לא מרגיש שהמוח שלי מלא. ההרגשה דומה יותר לשהייה בחלל גדול, ריק ומזמין, עם שפע של מקום לכל אחד ולכל דבר. נוכחות מודעת. נשמע שזו עבודה קשה, ההפך מהתרגעות. ומסיבה זו אני רוצה להשתמש במילה אחרת: מוּּדעוּת.

אנחנו נעשים מודעים, אנחנו נשארים מודעים, אנחנו מודעים. מודעות היא הדבר שלבלב בשעת בוקר מוקדמת זו ליד הטוסטר בקרלסקרונה. ההרגשה היא כמו התרפקות על משהו רך. המחשבות, הרגשות, התחושות הגופניות — לכל אלה ניתנת הרשות להיות בדיוק כמות שהם. כך אנחנו נעשים מרומָמים מעט יותר כבני אדם. אנחנו מבחינים בכל מיני דברים בתוכנו ומסביבנו שלא הבחנו בהם קודם. זאת הרגשה אינטימית. כמו חבר פנימי שתמיד נמצא לצידך.

מיותר לומר שמידת הנוכחות שלכם משפיעה על האופן שבו אתם מתייחסים לזולתכם. כולנו יודעים מה זה אומר לבלות בחברתו של אדם שלא ממש נוכח. תמיד יש הרגשה מעיקה שמשהו חסר. אצלי ההרגשה הזאת מתחזקת בכל פעם שאני נפגש עם ילדים צעירים. הם לא מתרשמים כלל מהיכולות האנליטיות שלנו, אבל רגישים להפתיע לקשב שלנו. הם יודעים מתי אנחנו מזייפים או מתי דעתנו נתונה לדברים אחרים. הדבר נכון גם לגבי בעלי חיים. אבל כשאנחנו נוכחים, כשאנחנו לא מרותקים כל כך לכל מחשבה קטנה שמבזיקה בראשנו, אנשים מוצאים שהרבה יותר נעים לבלות בחברתנו. הם בוטחים בנו. הם מפנים אלינו את תשומת ליבם. אנחנו מתחברים לעולם הסובב אותנו בצורה שונה לחלוטין. אתם כבר יודעים את כל זה, כמובן, ואולי זה נשמע לכם נדוש. ולמרות זאת, רבים מאיתנו שוכחים. כל כך קל להתמכר ליכולת שלנו להיראות חכמים ומרשימים, שאנחנו שוכחים כמה רחוק יכולה לקחת אותנו נוכחות כנה.

 

 

2
מצליח אבל לא מרוצה

סיימתי את בית הספר התיכון עם ציונים טובים, ויכולתי ללמוד באיזו אוניברסיטה שארצה, אבל לא היו לי תוכניות ברורות לעתיד. מבלי להקדיש מחשבה מיוחדת לכל העניין, הגשתי בקשה להתקבל לכל מיני תוכניות לימודים לתואר ראשון. אבל רצה המקרה, ובאוגוסט הייתי בסטוקהולם בעת שנערכו שם בחינות הכניסה לבית הספר לכלכלה של סטוקהולם. זה היה הנתיב שבחר אבא שלי: ניהול כספים, כלכלה, חברות גדולות. אז ניגשתי לבחינות. אלו היו בחינות תובעניות שנמשכו יום שלם. אבל מתברר שעמדתי בהן בהצלחה, וכעבור כמה חודשים הגיע המכתב שהתקבלתי. כיוון שלא התמקדתי במשהו מסוים, חשבתי שאין לי מה להפסיד אם אירשם. תואר בכלכלה תמיד יהיה שימושי: הוא יפתח הרבה דלתות. ככה לפחות אמרו לי. אבל כנראה הסיבה האמיתית לכך שהחלטתי לקבל את הזמנת בית הספר לכלכלה של סטוקהולם הייתה שאבא שלי יתגאה בי.

קיבלתי את התואר באביב 1985. הייתי בן עשרים ושלוש. שוק העבודה השוודי פרח. מעסיקים גייסו אותנו ישר מבית הספר, עוד בטרם סיימנו את הלימודים. בערב חמים אחד של חודש מאי ישבתי במסעדה יוקרתית בשדרת סטרנדוואגן שבמרכז סטוקהולם עם בנקאי השקעות מבוגר ממני. זאת הייתה ארוחת ערב שכללה ראיון עבודה. השתדלתי להישמע אינטליגנטי תוך כדי אכילה, שילוב שתמיד היה מאתגר בשבילי. בתום הארוחה והריאיון, לחצנו ידיים והבנקאי אמר:

"שמע, אני כמעט בטוח שתתבקש לנסוע למשרד הראשי שלנו בלונדון לראיונות נוספים. אבל אני יכול לתת לך עצה קטנה לפני שאתה נוסע?"

"כן, בבקשה."

"כשתגיע לשלב הבא של הריאיון עם העמיתים שלי בלונדון — תשתדל להיראות קצת יותר מעוניין להתקבל לעבודה."

ידעתי למה הוא התכוון, כמובן, אבל העובדה שתפס אותי בקלקלתי הביכה אותי. כמו רבים אחרים מבני גילי, הייתי בעת ההיא אדם צעיר שמחפש את דרכו כאדם בוגר. ולעיתים קרובות פירושו של דבר היה עבודה במה שמצליחים להשיג. לפעמים היה מעורב בזה אלמנט של הצגה, כמו העמדת פנים שאתה מעוניין במשהו יותר מכפי שאתה מעוניין באמת. בערב המסוים ההוא, כישורי המשחק שלי לא היו משכנעים ביותר. היו לי עוד הצעות עבודה ובתוך זמן קצר התחלתי לעלות בסולם הדרגות של הקריירה הזאת.

 

כעבור שנתיים, בשעות אחר הצהריים של יום ראשון אחד בחודש מאי, שכבתי על ספה אדומה מגרדת של איקאה ששלחתי משוודיה, ומשב חמים של רוח ים הסתנן מבעד לחלון הפתוח. עבדתי בחברה בינלאומית גדולה והועברתי למשרדי החברה בספרד. נתנו לי רכב חברה. מזכירה. טסתי במחלקת עסקים. היה לי בית נחמד קרוב לים. חודשיים לאחר מכן הייתי עתיד להתמנות למנהל הכספים הראשי בחברה בת של AGA, הצעיר ביותר בתולדותיה. צוינתי בהבלטה במגזין של AGA. כלפי חוץ הייתי בלי ספק סיפור הצלחה. הייתי רק בן עשרים ושש, ובעיני משקיף מהחוץ חיי היו התגלמות השלמות. אבל אני חושב שכמעט כל מי שנראה מצליח כלפי חוץ גם מבין בסופו של דבר שהצלחה אינה ערובה לאושר.

הצלחה ואושר הם שני דברים שונים.

אני בטוח שבעיני אחרים ניהלתי את העניינים בחוכמה. הייתי מסודר מבחינה חומרית ומצליח מבחינה מקצועית. עברתי ישר מהאוניברסיטה לשלוש שנים של עבודה מאומצת בכמה מדינות. אבל את כל זה עשיתי בעזרת כוח רצון ומשמעת עצמית. עדיין שיחקתי תפקיד בהצגה, העמדתי פנים שכלכלה מעניינת אותי. אפשר לצאת מזה בשלום במשך זמן־מה. אבל כולנו יודעים שמגיע היום שבו משמעת עצמית לבדה כבר אינה מספיקה. עבודה, שאנחנו מעבירים את ימינו בעשייתה, צריכה להזין ולהמריץ איזה חלק עמוק יותר מהווייתנו הפנימית. ורק לעיתים נדירות הזנה כזאת נובעת מהצלחה. בדרך כלל, היא נובעת מתחושה של חיבור לאנשים שאתם עובדים איתם, מתחושה שלעבודתכם יש משמעות, ושבמידה כזאת או אחרת היכולות שלכם משנות משהו.

לעומת זאת, הרגשתי כאילו אני משתתף במשחק תחפושות כשלבשתי את החליפה ולקחתי את תיק המסמכים המרובע והמבריק שלי כדי ללכת לעבודה. בבקרים ענבתי את עניבתי לפני המראה, זקרתי אגודל ואמרתי אל בבואתי, "ההצגה מתחילה, חברים!" אבל החוויה הפנימית, הסובייקטיבית שלי הייתה: "אני מרגיש לא טוב. אני לא רוצה ללכת לעבודה. לעיתים קרובות עצם המחשבה על עבודה ממלאת אותי חרדה. עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, גועשת בשולי תודעתי מערבולת של ספקות עם שאלות כגון 'עשיתי מספיק הכנות? האם אני טוב מספיק? מתי הם יגלו מה אני שווה באמת? מתי הם יבינו שאני רק מתחזה למישהו שכלכלה מעניינת אותו?'"

בעודי שוכב על הספה האדומה שלי, הספקות הללו נעשו מציקים יותר מהרגיל. חשבתי על מה שנאמר בספרים של בית הספר לכלכלה: מה המניע העיקרי של כלכלן שעובד בשביל חברה גדולה? למקסם את הונם של בעלי המניות. מה זה אומר מבחינתי? מי הם האנשים האלה? האם נפגשתי אי פעם עם בעל מניות? (וגם אם כן, למה שיהיה לי עניין למקסם את הונו?)

 

מוחי המה מחשבות על שבוע העבודה הקרוב ועל רשימת הדברים שיש לבצע. היו כמה דברים שנדרשתי לעשות אבל הרגשתי שאני לא כל כך מסוגל. פגישת הנהלה שבה ציפו ממני להביע את דעתי בשאלה אם להרחיב את המפעל לייצור חומצה פחמתית שממוקם מחוץ למדריד או לא. הגשת דוח רבעוני למטה שלנו בשוודיה. במילים אחרות, החזה שלי התכווץ בחרדה פשוטה וישנה של מוצאי יום ראשון. אני מניח שכולם מכירים את ההרגשה הזאת. כשנמצאים במצב נפשי כזה, כל מחשבה כאילו עוברת דרך פילטר אפל. כל דבר שחושבים עליו מוליך לדאגה, לחרדה, לדכדוך, לחוסר אונים. אני זוכר שחשבתי משהו בסגנון: "איך אני יכול לעזור לעצמי? אני שוכב כאן, לכוד בסחרחורת של מחשבות קודרות. זה לא טוב בשבילי."

ואז נזכרתי בספר שסיימתי לקרוא לא מזמן. בפעם השלישית, למען האמת. הוא נראה לי די מטופש, כי אף על פי שקראתי אותו מההתחלה ועד הסוף שלוש פעמים, להערכתי הבנתי רק שלושים או ארבעים אחוזים מהתוכן. שם הספר היה זן ואמנות אחזקת האופנוע.

האמת שלא הייתי חסיד גדול של זן בודהיזם. או של אמנות אחזקת האופנוע, אם כבר מדברים על זה. אבל הספר הכיל הרבה רעיונות. ואחד הרעיונות שלקחתי משם הוא "מה שרגוע בתוכנו, בני האדם, מה שדומם ושקט, מה שלא מופרע במחשבות שתמיד נוכחות ברקע — זה הדבר שיש לו ערך, שראוי לציון. שמתגמל."

כעבור זמן־מה התעוררה בי תחושה מעורפלת של הבנה. "בסדר. אם כך, כל המחשבות שאני חושב עכשיו גורמות לי להרגיש רע. החסימה שלהן נראית לי בלתי אפשרית. ואני מרגיש שהחלפתן במחשבות חיוביות לא תהיה כנה. כלומר, אני אמור לשקר כאן ולהעמיד פנים שאני מצפה בכיליון עיניים לפגישת ההנהלה?! איזו שטחיות. אז מה אני יכול לעשות אם ברצוני להשיג שקט נפשי ולהפסיק להיות מושפע כל כך מהמחשבות של עצמי?"

הספר מדגיש את הערך הרב של איתור השקט שקיים בתוך כל אחד מאיתנו. אבל איך עושים את זה? מבחינה מעשית, איך אני אמור לפנות אל השלווה הפנימית שלי? אמנם לא מייד היה לי ברור איך עושים את זה, אבל הרעיון בהחלט קסם לי.

 

שמעתי שמדיטציה היא אחת הדרכים להגיע לַשקט. אבל ידעתי מעט מאוד על תרגול מדיטציה. נראה לי שהיא קשורה קשר אמיץ לנשימה — אנשים שהרבו לתרגל מדיטציה נראו ממוקדים מאוד בנשימות שלהם. זה לא יכול להיות קשה כל כך, נכון? עד כמה שהיה זכור לי, נשמתי מרגע שיצאתי לאוויר העולם. אבל גם הבנתי, כמובן, שהמודטים מתעמקים בנשימות שלהם, בוחנים אותן באופן שאני לא נוהג לעשות. אלא שבהחלט יכולתי לנסות, זה היה שווה את המאמץ.

וכך, טירון שכמותי, התחלתי לעקוב אחרי הנשימות שלי. "זאת ההתחלה של השאיפה. כאן היא מסתיימת. עכשיו הנשיפה מתחילה. כאן היא מסתיימת. הפסקה."

אני לא טוען שהיה לי קל, או שזה בא לי בטבעיות. נאבקתי לשמור על מיקוד ולא להניח למחשבותיי לשוטט, והצלחתי להמשיך בזה עשר או חמש־עשרה דקות. בסבלנות רבה החזרתי את מחשבותיי שוב ושוב אל הנשימות, כי הן המשיכו לברוח אל "מה אני אומר בפגישת ההנהלה ההיא?" או "להכין שוב גספצ'ו לארוחת הערב?" או "מתי תהיה הפעם הבאה שאוכל לחזור לשוודיה?" או "למה החברה שלי עזבה אותי?"

אבל בסופו של דבר העניינים נרגעו קצת. לא בצורה דרמטית, דתית או מיסטית, רק כמו שעניינים נוטים להירגע בתקופות שקטות יותר של השבוע או של החודש. זה הספיק כדי לאפשר לי ליצור מרחק חיוני ממבול המחשבות, במקום שרק אתאמץ נואשות להחזיק את ראשי מעל המים. הלחץ בחזה שלי נחלש קמעה. ההפוגות בין המחשבות המטרידות התארכו במקצת. ההרגשה של קיום פשוט נעשתה נגישה יותר במידת־מה. ובתוך השלווה היחסית הזאת, ממקום דומם למדי בתוכי, צצה מחשבה שקטה ועלתה אל פני השטח. אולי אפילו לא נכון להגדיר את זה כמחשבה, אלא כמעין דחף. משהו בתוכי, שכאילו בא משום מקום, שלא היה החוליה האחרונה בשרשרת של מחשבות ולא היה תוצאה של הסקת מסקנות, אלא סתם הופיע פתאום. הוא נעמד לפניי, ברור ומגובש לחלוטין:

הגיע הזמן להמשיך הלאה.

נדרשו לי חמש שניות כדי להחליט. עצם הרשות שנתתי לעצמי לחשוב על עזיבת מקום העבודה ועל הסתלקות מכל אחריות הייתה מרעננת בצורה לא רגילה. הרעיון נראה לי מסוכן ודינמי בעת ובעונה אחת. הגוף שלי נמלא אנרגיה תוססת שהציפה אותי בגלים. הייתי חייב לקום ולרקוד כדי לפרוק אותה. (נדמה לי שברגע ההוא דמיתי קצת לבָּאלוּ הדוב.) הרגשתי רב עוצמה ופרואקטיבי כל כך. אולי זאת הייתה ההחלטה הראשונה שקיבלתי לגמרי בעצמי, בלי להביט בדאגה מעבר לכתפי ולתהות מה אנשים יחשבו עליי.

כעבור יומיים הגשתי את מכתב ההתפטרות שלי.