גיבורים אמיתיים 3- פינות אפלות

פרק 1

דייוויד

"דייוויד... דייוויד, תתעורר!"

יד לחצה על זרועי באופן הכי מרגיז שיש. אצבעות קרות תפסו בבשרי וטלטלו אותי שוב ושוב, עד שהרוגז שהרגשתי התחלף בכעס.

"עוף ממני!" צעקתי ודחפתי את מי שנגע בי.

שמעתי התנשמות ויבבות.

מצמצתי בחשכה, מנסה למקד את עיניי, וכל מה שראיתי היה רק את גופו חסר החיים של החבר שלי שוכב לצידי. ביום או בלילה, ער או ישן, התמונה של ראשו המוטל ברפיון לאחור, כשהוא יושב במרחק כמטר ממני, הבהבה ללא הרף במחשבותיי כמו סרט ישן שנתקע בפריים אחד.

אתם מכירים את הסרטים שסבא וסבתא שלכם הכריחו אתכם לצפות בהם כשהייתם ילדים? תמונות מגורענות מבזיקות על מסך מואר בזרקור, בלי קול, פרט לרעש שנשמע כשהסרט הסתובב על הגלגל.

פליק... פליק... פליק... פליק...

היבבות לצידי התגברו ונהיו חזקות יותר ויותר, פעם אחר פעם.

בקול רגוע להחריד אמרתי, "את צריכה ללכת."

היא הביטה בי המומה. "מה?"

"את חייבת ללכת, עכשיו."

"אבל אמצע הלילה עכשיו..." היא השתתקה ברגע שעיניי התמקדו בעיניה. פלג גופה העליון העירום למחצה התעוות בכל פעם שמצמצתי. היא הצמידה לגופה את הסדין שקיבל את צורת שדיה, אלה שמצצתי כמה שעות קודם לכן. הם רעדו מתחת לבד בשל אותן יבבות מרגיזות שהתגלגלו מגרונה.

אולי אהרוג אותה... זה יגרום לה להפסיק עם זה. הבכי שלה שיגע אותי. לא יכולתי לסבול אותו. אני אשלח את היד המחוספסת שלי אל צווארה החלק והחיוור, אלחץ חזק זמן ממושך... ושקט.

הייתי זקוק לשקט, בלי שום רעש, רק שקט מחורבן.

אבל לא היה לה מושג למה אני זקוק. אף פעם אין להן מושג. אף אחת לא ידעה שכל כך הרבה פעמים כשהן זמזמו עוד ועוד, ואני נעצתי בהן מבט אטום, כל מה שרציתי היה להשתיק אותן.

היא בהתה בי בעודה מתייפחת ומייבבת בדרמתיות. למה היא לא מסתלקת, לעזאזל?

ניגשתי והרמתי את מכנסי הג'ינס שלי שהיו זרוקים על הרצפה. עטיפת הקונדום לידם עוררה בי בחילה. הוצאתי מהכיס את הארנק שלי, שלפתי מתוכו שטר של עשרים דולר וזרקתי אותו על המיטה. "אני מצטער. בבקשה, תזמיני מונית, אני ממש צריך שתלכי... עכשיו." הייתי בוטה באופן שלא ישאיר מקום לספק באשר לכוונתי... ובעיקר כדי לקטוע את הרעש.

המילים שלי הלמו וגרמו לדאגה שלה להפוך לכעס. "אני לא זונה!" אמרה בשיניים חשוקות. עיניי עקבו אחריה כשהיא הסתובבה במהירות בחדר, שערה הבלונדיני מתנופף סביבה כשהרימה את בגדיה מהרצפה ולבשה אותם בתנועות חפוזות.

"אני מצטער," אמרתי לפני שהיא טרקה אחריה את הדלת.

הכנסתי את הגוף העירום שלי למקלחת, פתחתי את ברז המים הקרים ונכנסתי מייד מתחת לזרם המעניש. עם כל דקה שחלפה, חיכיתי שסיכות הקרח ישטפו מעליי את כל הייסורים שחוויתי, בעבר ובהווה. מתחת לזרם המקפיא הצלחתי למחוק את הכאב שהתפשט בתוכי כמו סרטן, ולהתענג על הכאב שהסבו לעורי מי הקרח עד שאיבדתי כל תחושה.

המרת כאב בכאב הייתה הסם שבחרתי לעצמי.

זין על המטפלים למיניהם. זין על התרופות שהם מכרו לי.

אני שלטתי בכאב שלי, לא אף אחד אחר.

איך?

על ידי זה שהרחקתי את עצמי. התנכרתי לכול.

אני, דייוויד ג. קאבלו, טוראי ראשון בצבא ארצות הברית, שסיים בהצלחה את שירותו בבגדד, עיראק — המקום הכי קרוב לגיהינום עלי אדמות — החייל שפעם שקל לבחור בקריירה צבאית, עד שהוא ראה את החבר הכי טוב שלו מת ממש לידו, והתמוטט נפשית.

אני נחשבתי אזרח למופת, חייל אמיץ לב, גיבור אמריקאי.

איזו בדיחה דפוקה.

אם הייתי כזה גיבור, למה השתעשעתי במחשבות מפתות על חניקת חתיכה בלונדינית שזיינתי, רק משום שהיא לא הפסיקה לבכות?

רק כשהעור שלי היה חסר תחושה, סגרתי סוף־סוף את המים הקפואים.

עטפתי את מותניי במגבת ויצאתי מהמקלחת. כשהבטתי בעצמי במראה, בקושי זיהיתי את הגבר שהחזיר לי מבט.

חייב להיות באיזה מקום משהו שיחזיר אותי למצב נורמלי. נורמלי פירושו מישהו שלא חושב כל הזמן שהוא כאן, וברגע הבא נעלם... בלי כל אזהרה, פשוט נעלם. זה קרה מהר כל כך, בחוסר היגיון... אז מה הטעם בכלל, לעזאזל?

בזה הכול הסתכם.

רגע אחד ששינה הכול.

לשום נפש בכוכב הזה אין מושג אם היא מאוזנת ברגע נתון, כמו קרקס פרעושים על ראש של סיכה. האם מזל או צירוף מקרים הם שמונעים מהם ליפול? ועדיין, באותו רגע קצר, מישהו אחר, משהו אחר, הפסיד בקרב וצנח אל מותו?

הרגע של בארי היה יכול בקלות להיות הרגע שלי.

מייגן

"מיס ויטני."

אפילו ממרחק של שלושה מטרים טון דיבורו הקשוח, הרשמי, נישא היישר אליי כשיצאתי מהבניין שלי. כאילו דיבר לתוך מיקרופון. הבנאדם היה עקשן בהחלט וקיבל שכר נאה עבור זה. הוא עמד גאה על המדרכה בעודו מחזיק את הדלת של הלינקולן השחורה של אבא שלי פתוחה לרווחה.

"לא היום, וורן," אמרתי בנחישות ונענעתי בראשי, סוטה מהדלת הפתוחה לכיוון הנגדי. אבא שלי יתגבר על זה, כמו בכל יום אחר שדחיתי את עזרתו.

"אבל מיס—"

"אני בסדר, וורן!" קראתי ונופפתי בידי. "שיהיה לך יום נהדר!"

חשתי את עיניו בגבי כשעקבי המגפיים שלי נקשו במדרכה שבה צעדתי.

הידקתי את החגורה של מעיל הגשם שלי בעודי ממשיכה לצעוד בדרכי דרומית למדיסון אבניו. היה קר יחסית לחודש דצמבר, אבל לא קפוא.

מייד הקשתי את מספר הטלפון הסלולרי של אבי כדי לגעור בו פעם נוספת.

"מה שלום הנסיכה שלי? וורן מסיע אותך לעבודה?"

"לא, אבא, הוא לא מסיע אותי. אתה מוכן להפסיק לשלוח את וורן, בבקשה? זה בזבוז זמן של המסכן."

"לא, זה לא. למה את לא מוכנה לשמח את אבא שלך? למה את מתעקשת לעשות לי צרבת כל יום?"

נשפתי את מעט האוויר שהיה בריאותיי, תנועת המכוניות סביבי בלעה את השפעות התסכול שהרגשתי. "אני... מעדיפה... ללכת ברגל."

"עקשנית, בדיוק כמו שאימא שלך הייתה. אני יכול לשלוח אותו מאוחר יותר כדי שלא תהיי מוטרדת מהחזרה הביתה אחרי שיחשיך?"

"למה, צפויה מתקפת ערפדים פתאומית בעיר אחרי שהחושך ירד?"

"אוקיי, חכמולוגית. שיהיה לך יום טוב."

"גם לך, אבא."

"אה ו... נסיכה, אני אנסה שוב מחר."

"בבקשה, לא."

"עוד נראה. בבקשה, תהיי זהירה. אני אוהב אותך."

ריככתי את נימת קולי כשעניתי לו באותן המילים.

הוא טען שאני עקשנית... איזו בדיחה. לא היה שום צורך להסיע הלוך ושוב בחורה בת עשרים וחמש כאילו היא ילדה קטנה. המגורים במנהטן הקנו לי חופש, חירויות שרוב הצעירים היו יכולים רק לחלום עליהן. אהבתי את העבודה שלי, ומה שהכי אהבתי בה היה שהשגתי אותה בלי עזרת אבי.

אל תבינו אותי לא נכון, אהבתי מאוד גם את אבא שלי, אבל הוא שיגע אותי כשסירב להקשיב לתלונות שלי על כך שהוא מפנק אותי.

אחרי שאיבדנו את אימי בתאונת דרכים, כשהייתי בת שתים־עשרה, התנהגותו השתלטנית הפכה חונקת... ואף על פי שהבנתי את הסיבות שלו, לא יכולתי לתת לו אפילו זרת כי אז הוא היה לוקח את כל היד. דאגתו הבלתי פוסקת הייתה הבעיה שלו, לא שלי. למדתי איך לבחור את המלחמות שלי, והוא למד איך לשמור לעצמו את יחסו המגונן מדי כלפיי. זה לא קרה בן לילה. מערכת היחסים שלנו הייתה עבודה בתהליך התקדמות, וכך זה יימשך.

הוא סירב להתחתן מחדש. לא משום שזה היה עלול להיות אסון, אלא משום שאבי זכה לאהבת חייו ולא הייתה לו כוונה לחפש אהבה אחרת. זה לא מנע ממנו לצאת לדייטים. הוא נהנה בחברת נשים חזקות ומצליחות, ותמיד הקפיד לוודא שהן ידעו שהוא לא מחפש אישה למטרת נישואים. העובדה שאבי היה אחד הרווקים השווים ביותר בעיר הזאת קצת הפריעה לי.

שערו היה בגווני מלח־פלפל, פניו היו מגולחים למשעי, והוא תמיד היה לבוש בחליפות באיכות גבוהה. אין ספק שהוא היה גבר נאה ומכובד למראה. כעת, באמצע שנות החמישים לחייו, הוא התבגר יפה וצד את עיניהן של נשים מבוגרות וצעירות כאחד. השמועה אמרה שהוא ידע איך להתייחס אליהן. הוא הזמין אותן למשקה, לארוחות ונהג בהן בכבוד, מה שהפך אותו לגבר מבוקש בקרב נשים עשירות שישבו על מכרה זהב כמוהו.

מלבד העובדה שהיה ידוע בהרגלי הדייטים שלו, גארט ויטני היה גם אחד מאנשי העסקים החזקים ביותר במנהטן. שמו נכלל ברשימת הידוענים מספר אחת וברשימת החברות המצליחות ביותר באמריקה. מלך יחסי הציבור, כפי שאהבו לכנות אותו, היה עריץ בכל הקשור לעסקים... אבל דובון אכפת לי בכל הקשור אליי.

אבא עבד קשה מאוד כדי להצליח. תמיד הוא הקיף את עצמו באנשים נאמנים וחרוצים, ותִגמל אותם בנדיבות על מסירותם. עם משרדים בלוס אנג'לס ובניו יורק, חברת ויטני יחסי ציבור דורגה בראש מאות החברות שפעלו בארצות הברית. בוגרי קולג' ברחבי הארץ ייחלו להתמחות בחברה שלו, או לפחות להשיג שם ריאיון.

וזאת הסיבה שסבלתי מתחושת אשמה כבדה בשל התנגדותי הנחרצת לעבוד בחברה של אבא. הוא כל כך השתוקק שאגלה עניין בעבודתו, כל כך רצה לטפח אותי כממשיכת דרכו.

כן... לא, תודה.

הטלפון שלי צלצל כשפתחתי את הדלת לבית הקפה שבו שתיתי באופן קבוע את קפה הבוקר שלי.

"כבר הגעת לגרייט פרקס?" שאלה מייד בֵּתָה, החברה שלי, בלי לומר שלום קודם.

"בדיוק נכנסת."

"תביאי לי קפה לאטה גדול, בבקשה. שלי נשפך על כל השולחן שלך."

"על השולחן שלי?"

"כן. אני אשמה. אסביר לך אחר כך." פלטתי אנחה כשנכנסתי פנימה ועמדתי בתור לקפה. "ובואי לפה מהר. דקס התקשר. אני מנחשת שהוא תכף יתקשר לטלפון שלך."

כמו על פי אות, הטלפון שלי זמזם בצמוד ללחיי. העפתי מבט וראיתי את מספרו של דקס מהבהב על המסך. "הוא מתקשר אליי עכשיו. אני אקח את הקפה שלנו ואגיע בעוד כמה דקות."

"אוקיי, נתראה בקרוב, כלבה אהובה שלי."

מאחר שלא רציתי לצעוק בשיחה בין־לאומית עם הבוס שלי כשאני עומדת בגרייט פרקס, לחצתי על כפתור ה"התעלם".

התחלתי לעבוד עם דקס אחרי שסיימתי את הלימודים במכון הטכנולוגי לאופנה. העובדה שהתקבלתי לעבוד אצל מעצב אופנה מוכשר כל כך לא הייתה עבורי מובנת מאליה. הוא אהב הכול בגוף הנשי והעיצובים שלו הוכיחו זאת. כל שמלה, כל חולצה או חצאית ליטפו את קימורי הדוגמניות שלו כמו ידיים של מאהב. בדרך כלל, כשמישהי מפורסמת לבשה אחד מהדגמים של דקס בטקס קבלת פרס כלשהו, פירוש הדבר שהיא ביקשה ללבוש דגם שלו.

עכשיו הוא בלונדון, מה שאומר שהדחיפות הנואשת שלו להשיג אותי יכולה להתפרש במגוון דרכים — החל ממציאת המקום הכי טוב לקנות בו לחמניות מתוקות ועד לתיאור קולקציית הסתיו, דימוי אחר דימוי באמצעות הודעות טקסט... עד כמאה כאלה.

התור התקדם מהר ועברו רק כמה דקות עד שהזדרזתי לצאת מבית הקפה ובידי מחזיק של שתי כוסות קפה לאטה. שוב הטלפון שלי זמזם מתוך הכיס. גלגלתי עיניים ומלמלתי, "אלוהים, תן לי כוח."

בדיוק כשהגעתי לפינה, נתקעתי בקיר. החבטה העיפה אותי אחורה ונָחַתִּי בחוזקה על הישבן באמצע המדרכה. בהילוך איטי הסתכלתי בכוסות הקפה מתעופפות באוויר לפני שפגעו בבטון בהתפוצצות רטובה בדיוק בין ירכיי הפשוטות לצדדים.

"מה לעזא—" מבול הגידופים שתכננתי להמטיר גווע ברגע שראיתי במה התנגשתי. העיניים שלי התרוממו והתרחבו מייד בתדהמה. הוא היה כולו שרירים, בנוי כמו ליינבקר¹ ועם פרצוף של דוגמן.

"סליחה," הוא אמר.

הוא הושיט אליי את ידו. הבטתי בה בלי לומר מילה ואחזתי בה. עקבתי אחר מבטו והשפלתי את מבטי אל כתמי הקפה החומים הכהים על המעיל שלי בצבע השנהב, כשרוב הנוזל התרכז במפשעת מכנסי הג'ינס שלי.

"שיט," רטנתי ומשכתי את ידי מאחיזת ידו. "שיט. שיט. שיט!"

"אני כל כך מצטער," הוא אמר. ראיתי אותו מקמט את מצחו כשהסיר את הצעיף שהיה מלופף סביב צווארו והושיט לי. "הנה, תשתמשי בזה. אני אשלם על הניקוי במכבסה."

תחושת הרוגז שלי חלפה מהר לנוכח מחוות החביבות האבירית שלו. "זה בסדר." הדפתי את ידו בעדינות ונענעתי את ראשי לשלילה. "זאת לא אשמתך. הייתי צריכה לשים לב."

חיוך מסנוור נפרש על שפתיו. "אני דייוויד," הוא אמר והושיט שוב את ידו, הפעם מסיבה שונה.

לחצתי את ידו, ואצבעותיו הארוכות עטפו לחלוטין את אצבעותיי. "אני מייגן."

"נעים מאוד, מייגן. אני יכול לקנות לך קפה חדש?" הוא שאל והצביע על כוסות הקפה שהיו זרוקות על המדרכה.

"באמת, זה לא..."

"בבקשה?"

משכתי את ידי שהייתה עדיין בתוך ידו החזקה. הוא מלמל התנצלות נוספת והרפה ממנה.

"אוקיי. זה יהיה נחמד מצידך, תודה רבה."

"על לא דבר."

עיניו התמקדו בפה שלי, ובתנועה איטית העביר את הצעיף שלו על שפתיי, על לחיי וסביב צווארי. הרחתי את הבושם שלו בבד הפליז הרך, ובהיסח הדעת נטיתי אל מגעו המנחם. כשעיניו פגשו את עיניי, הוא היסס לפני שאמר, "אני לא יכול להרשות לך להסתובב עם כתמי קפה על הפנים שלך," אמר בחיוך קטן ומקסים. כשלא זזתי ולא הגבתי, הוא הצביע על פינת הרחוב והוסיף, "נלך?"

הלכנו יחד לעבר גרייט פרקס. וכשפתחתי את הדלת וחיכיתי לו שייכנס, הוא הניח יד גדולה בשקע גבי ואמר, "אחרייך."

מבוכה השתלטה עליי כשחיכינו בתור זה לצד זה.

"חזרת כל כך מהר, מייגן?" בראד הבחין בכתמים על המעיל שלי וחייך. "אה, עוד שני קפה לאטה?"

"כן, בבקשה."

דייוויד חיכה בדממה בזמן שבראד הכין את ההזמנה שלי, ואז שילם ואמר לו להשאיר את העודף אצלו. רק כשיצאנו שוב למדרכה ההומה, הוא דיבר אליי.

"מייגן, אני מרגיש נורא בגלל הכתמים על הבגדים שלך. אני יכול בבקשה לעשות משהו בקשר אליהם?"

"באמת שאין צורך. אני עובדת אצל מעצב אופנה. הוא לא בעיר, אז אני אפשוט על הארון שלו." הרמתי את הכוסות שהחזקתי. "זה היה מאוד נחמד מצידך. שוב, תודה רבה."

"על לא דבר," אמר בתגובה וחייך חיוך מלוכסן. עיניו סקרו אותי מלמטה למעלה. האופן שעיניו השתהו עליי העלה סומק בלחיי.

כשפניתי ללכת, הוא קרא, "חכי. מה עם ארוחת צהריים במקום בגדים?"

הוא התקרב ותחב את ידיו לכיסי מכנסיו. מאחר שעמד קרוב כל כך, נאלצתי להרים את מבטי אל פניו. הערכתי שגובהו לפחות מטר תשעים ושהפער בינינו כשלושים סנטימטרים. שערו החום הבהיר היה מסופר קצר מאוד ובכל זאת, זיהיתי תלתלים בקצוות הקצרים. הזיפים המקסימים שלו מסגרו את שפתיו כאילו הן יצירת אומנות. למעשה, זה מה שהן היו... מלאות אך נחושות. יכולתי רק לדמיין את הנזק שהוא עלול לגרום באמצעותן.

כשעמדתי מולו פעורת פה, זווית אחת של אותן שפתיים מלאות ונהדרות התרוממה בצורה סקסית. הכרתי אותו בקושי חמש דקות וכבר יכולתי לקבוע שהגבר הזה, עם החיוך הכובש שלו, מסוגל לגרום לכל אישה לרדת על הברכיים. הוא היה יפהפה והחיוך שלו הדגיש זאת. מבטי טיפס אל עיניו המסתוריות. צבען הירוק, המנוקד בכתמים זהובים, ריתק אותי.

"אז התשובה חיובית?" הוא דחק בי אחרי שחלפו כמה שניות ארוכות של מבוכה.

"אמממ... אני לא חושבת—"

"בחייך," קטע אותי, "את חייבת לתת לי משהו לספר לחברים שלי. או שהסיפור יהיה כזה: התנגשתי בבחורה יפהפייה ושפכתי על המכנסיים ועל המעיל שלה את הקפה שהיא החזיקה. סוף סיפור." פתחתי את הפה כדי להגיב אך הוא הרים אצבע ועצר אותי. "או שהסיפור יכול להיות כזה: התנגשתי בבחורה יפהפייה, שפכתי את הקפה שהחזיקה על המכנסיים ועל המעיל שלה, הזמנתי אותה לארוחת צהריים ומאז אנחנו חיים באושר ובעושר."

צחקתי לנוכח התעקשותו. "וואו, זה היה חלקלק. זאת השיטה הרגילה שלך להכיר נשים? להתנגש בהן ואז להציל אותן באמצעות ניקוי יבש?"

"אני יכול להבטיח לך שזה לא קרה לי מעולם, מייגן. הצלה של בחורות באמצעות ניקוי יבש, אני מתכוון." הוא שיגר אליי חיוך ערמומי כשקלט את הרמיזה שהשתמעה מדבריו. "בסך הכול ארוחת צהריים. אלא אם כן כבר קבעת דייט, ואז זה יהיה המזל הרע שלי."

"לא, שום דייט," הגבתי בפתטיות.

"אוקיי, אז מעולה מבחינתי. ארוחת צהריים?" שאל כשעדיין לא הגבתי להצעתו.

"אוקיי, ארוחת צהריים."

"עשית לי את היום, מייגן. ניפגש פה בשתים־עשרה. אל תבריזי לי. זה יהרוס אותי וייאלץ אותי לשוטט ברחובות האלה שעות על גבי שעות עד שאמצא אותך שוב. בגשם, בשמש, מול להקה של כלבי פרא — שום דבר לא יעצור אותי עד שאמצא אותך."

"להקת כלבי פרא, הא?"

"זה עלול לקרות."

"לא ארצה שתותקף על ידי להקת כלבי פרא בשדרה השביעית. אהיה פה, אני מבטיחה."

חייכנו שנינו חיוך רחב. וכשפניתי ללכת למשרד שלי, רציתי להמשיך לעמוד שם ולפטפט עם הטיפוס הגברי והחתיך הזה.

1 שובר קווים — תפקיד בפוטבול, המתרגמת