מותר

מצחייה

ההתחלה

הנס שלהם החל באסון גרעיני, כך נועם נהג לספר.

הם נפגשו בצ'רנוביל. סשה ערכה ראיונות עבור ארגון "רופאים ללא גבולות", והוא צילם כתבה לערוץ ישראלי על "האזור האסור" שמסביב לכור הפגוע. 

היא חתכה את הפְרֵיים שלו בדיוק כשתיעד תיירות אמריקאיות בנעלי מעצבים — הוא שם לב ששתיהן נעלו מנולו בלאניק — פוסעות על שברי זכוכית בבית הספר הנטוש מספר שתיים, בעיירה פְּריפּיָאט. אור עכור, אפרורי, נשפך לתוך הכיתות דרך החלונות המנותצים. באותו יום, עשרים וחמש שנה לפני כן, הילדים נמלטו באמצע השיעור ונטשו את הספרים, שנותרו פתוחים על השולחנות. על הקירות הצבועים בבז' ובירוק חיוור אפשר היה להבחין בקושי בשרידי ציורים: ילדי הקומוניזם, בנים ובנות, אוחזים ידיים. מהנדסות בחלוקים לבנים ונהגי טרקטור רחבי חזה וחיוך, בונים עתיד של שוויון בזכות הקִדמה הסובייטית. ובפינת החדר ערמה של מסכות אב"כ, מידה קטנה. ווט א קטסטרופי, לחששו התיירות, או מיי גוד.

ובדיוק כשנועם חשב, איזה שוֹט מושלם, זו התמונה שתלך הערב לכותרות המהדורה לרגל רבע מאה לאסון, כף יד קטנה, מעוטרת בקעקוע בצורת עיגול שחור, אוחזת פנקס ועט נובע, חתכה את הפְרֵיים שלו.

הוא הציץ באישה הרזה, הנמוכה, בקושי מטר ושישים, שקטעה את הצילום, מוכן לנהום עליה. אחרי רגע עצר את עצמו. בעיניה החומות־בהירות בערו נקודות, הבליחה בנועם ההכרה, כאילו השתקפו בהן הנמשים שגלשו מעצמות הלחיים אל האף החד. היא יפה, חשב, ולא פחדנית. היא פנתה אליו ראשונה, מחייכת: רוצה לאכול? 

תחת גשם דק, סשה והוא אכלו שעועית בשמנת בקנטינה של הכור הגרעיני בחברת פועלים אוקראינים שחבשו קסדות כתומות, אבל לא עטו מסכות הגנה מקרינה. הפועלים חייכו וזקרו בהונות, דוברה דוברה, טוב טוב. אחר כך היא הזמינה אותו לקפה בתחנת הדלק של צ'רנוביל, ובחדר האחורי הייתה מסיבת חתונה, והם הצטרפו אל החוגגים ושתו יין מיקבי חצי האי קרים. 

מי יאמין לנו כשיום אחד נספר על הדייט שלנו באתר של קטסטרופה? נועם התכופף כדי לצעוק באוזנה מעל המוזיקה, אבל הנה, תראי, את רוקדת רוקנרול עם החתן ואני משיק כוסות עם הכלה, הכול יכול להיות. נכון, צחקה אליו והסיטה קווצת שיער ערמוני ממצחה, הכול יכול לקרות.

אחרי חודש הם עמדו עירומים בדירה שלו בלונדון וחיכו לקפה שיפעפע במקינטה על הגז. לא היו מרצפות במטבח, אלא כיסוי לינוליאום בדוגמת משבצות בשחור־לבן. הוא אמר לה שיש גברים ישראלים, אבל לא הוא, שמשתמשים בביטוי קצת גס כדי להגיד על מישהי שהיא סקסית.

האו?

שָׁוָוה. לייק: שי איז וורת' איט. באט אולסו איקוול.

איקוול?

יס.

היא התרוממה על קצות אצבעותיה, משכה אותו אליה לנשיקה ומזגה לו קפה. יו אר א סטריינג' סטריינג'ר. זר מוזר. באט יו אר אולסו שָׁוָוה.

נו, איי אם שָׁוֶוה.

אוקיי.

למה קעקעת טבעות על העור? שאל אותה. העיגולים היו לא מושלמים, הם נראו כמו הסימנים שכוס רטובה משאירה על שולחן.

כדי לזכור רגעים שבהם הכול השתנה. כשהבנתי שפרק מסוים הגיע אל סופו ומכאן והלאה החיים לא יהיו אותו הדבר.

הוא שתק, ממתין שהשקט יחייב אותה להוסיף וידוי על החשיפה, שיטה של עיתונאים, ונועם היה מיומן בה. אבל היא נשארה עטופה בדממה. נועם טעם מהאספרסו הרותח ונרתע. איי, היא אמרה, שפכת על הבטן שלי. הוא שלף קוביית קרח מהמקפיא, הסיע אותה לכאן ולשם על הצריבה בעורה החיוור עד שנבלעה בטבור, מתחת לעגיל שענדה, טבעת כסופה ואבן בצבע טורקיז.

תורידי את זה, הוא תבע, מילא קעקועים, אבל אני לא אוהב הטלת מומים. רק בגלל זה אני אתחתן עם יהודייה.

שנה וחצי אחר כך הוא כרע ברך על הלינוליאום הצהוב במטבח דירתם במוסקבה, בתחתונים, בחורף, וביקש ממנה להתחתן איתו.

הרי היא כבר הייתה אם בתו הקטנטנה. היא הסכימה.

[עשר שנים אחר כך]

עפה

נועם מרים את ראשו מן האסלה. גבר מאויר מביט אליו מתוך כרזה מתחילת המאה העשרים. "שתו רק יין, שמפניה וקוניאק מתוצרת מקומית", מזהיר משרד הבריאות הצרפתי. הישמרו ממה שוודקה גורמת לכליות ולמורל. ולא, תיראו כמו השיכור שבתמונה: עיניים שטופות דם, לחיים שמוטות, שפם משובש.

אין לי שפם, הוא מגחך מול הכרזה.

מגע החרסינה מנחם ביחס לאפשרות האחרת — הרצפה. הוא גוחן, נאחז בשולי האסלה, מצחו נושק לקערה הלבנה. תא השירותים מבהיק. המארחים רק סיימו לשפץ. מייד הפיקו מסיבת שנה חדשה. האורחים מתקהלים בסלון שפתוח למטבח ומחובר לשתי מרפסות, מחליקים פואה גרה לגרון, מעשנים, מדברים על נדל"ן. כמעט כולם לוגמים שמפניה.

חוץ ממנו. הוא מנסה לגרש את עודפי המשקה המבעבע מבטנו אל האסלה.

כמו את רוב המכרים שלו בפריז, גם את הזוג המארח סשה הכירה לו. היא מנהלת חנות פרחים, לובשת כמעט תמיד אותה תלבושת אחידה, עליוניות כותנה ברקמה פרחונית ומכנסי חאקי מלייקרה. צוחקת הרבה. בן זוגה נולד באי מרטיניק. הוא היה מתאגרף חצי־מקצועי ומלח על סיפון נושאת מטוסים. כעת הוא הבעלים של רשת חנויות אופניים חשמליים. הוא תמיד בשחור, תמיד מחייך. דרך דלת השירותים נועם שומע את המארחת מכריזה בקול חרוך, "אני אוהבת אנשים מוכשרים."

"אני אוהב אנשים," עונה בן זוגה, "וגם נשים." צחוקים מהדהדים סביב.

מנהלת חנות הפרחים זקוקה למגע של יותר מגבר אחד. בגלל זה בעל חנויות האופניים לא רוצה לגעת בה.

כולם יודעים שבגלל זה הם רבים כל הזמן, גם ליד שולחן ארוחת הערב, מול כל האורחים.

סשה ונועם אף פעם לא רבים.

אוקיי. פשוט דחוף אצבע לבית הבליעה. הוא דוחף שתיים, ליתר ביטחון. צריך להיפטר מהצדפות ומהשמפניה כדי שהאם־די יעלה וישפיע. הגוף מזדעזע ופולט זרם ירוק כהה.

נועם נזכר בלימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה בירושלים. המרצה הסבירה שמוקד שליטה פנימי הוא מרכיב מהותי בבריאות הנפש. אנשים לא יכולים לשאת את התחושה שהם נסחפים על ידי זרמים חיצוניים. כולנו רוצים להיות אדונים לגורלנו.

הוא מטלטל את ראשו, מדיח את האסלה, שוטף מצח ולחיים. קדימה, אָלֶה, הוא מצווה על עצמו בעברית־צרפתית, עוף מפה.

הוא יוצא אל הסלון שהוא גם מטבח, חדר טלוויזיה, חדר עישון. כל הקירות והמחיצות בדירה הוסרו. אין צורך בפרטיות כשאין ילדים. בספוטיפיי, ארקטיק מאנקיז מתחלפים במדונה, Like a Prayer. הוא נזכר, זה היה שיר החתונה של סשה ושלו. הוא מרגיש רחוק מהיום ההוא, הגדוש בהבטחות. הפופ, רק פופ, בוקע מרמקולים שחורים, תוצרת באנג אנד אולופסן. עכשיו ז'אק דוטרונק מודיע, קולו מגחך: סה־לה, סה־לה וי. כך זה בחיים. נברשת בוהקת מדי שוטפת את החלל באור לבן, מסמא.

סשה מולו, רוקדת. היא מניפה רגל מול מראה מלבנית מוארכת, מושכת מטה את בד חולצתה השחורה ומעמיקה את המחשוף. עפעפיה שמוטים. השיער השחור־עורב הצבוע שלה מציק לו, הוא מבין שהוא מתקשה לזהות אותה. אישה מעט צעירה ממנה, שערה מסורק בקארה בלונדיני, עגילי טבעת מעץ משתלשלים מאוזניה, לבושה במכנסוני עור שחורים, מתקרבת אליה. היא מנשקת את אשתו, ואשתו מנשקת אותה. הן רואות אותו, כל האורחים רואים אותן. הוא משקיף, ושותק.

סשה מחברת את הנייד שלה למערכת, שמתחילה לנגן פופ רוסי. היא שרה. קולה העמוק, המהדהד, גובר על המוזיקה המתנגנת. הוא זוכר את השיר מהתקופה שבה חיו במוסקבה, ומכיר את המילים בעל פה. אבל עכשיו הוא לא מבין אותן. כאילו המשמעות נעקרה מהן.

סשה היא אישה בפני עצמה, הוא חוזר ומזכיר לעצמו, מגיע לה החופש שלה בלי שתהיה תלויה באישור שלו. עברנו עשרים אלף דורות של שעבוד נשים. המטוטלת נעה סוף־סוף לכיוון השני. הגיע תורן לא לשים זין. או לשים, הוא מתבלבל. מה שהן רוצות. אם לא נוח לי, זו רק אי־נוחות קלה, שריד למוח הקופי. אני קוף אדם. אני צריך לעשן.

הוא יוצא לעשן במרפסת הרחבה, סיגריה ראשונה זה חודשים. הלילה הקר עוטף את הטי־שירט המיוזעת. בעציצי ענק גדלים פיקוס, דקל ננסי, שרכים. זוגות ושלישיות מתגודדים באוויר הקר. הוא שם לב לריכוז הגבוה של גברים בלונדינים שלובשים מקטורן כהה וסוודר עם צווארון גבוה, סימנים מובהקים לחשבון בנק מרופד בכסף ישן. בנות זוגם עטופות בשמלות ערב ונעולות בסניקרס עשויים מחומרים ממוחזרים. חיוכים צפים באור העמום של העששיות שהוצבו בחוץ. כולם נראים לו מאירי פנים ותמירים ממנו, למרות שהוא הגבוה מבין המוזמנים.

מנהלת מוצר בכירה שהגיעה מלוקסמבורג מודיעה שמאסה בעבודתה. היא מציעה לו שכטה מג'וינט. קח, הוא אומר לעצמו, קח לך. בינו לבין עצמו הוא תוהה מה זה, בעצם, ניהול מוצר, אבל מעדיף לשתוק כדי לא להישמע אוויל או חסר נימוס.

הוא מגלגל את העשן בפיו, והאוויר נשאב ממנו לאט, כמו מבלון שנשכח אחרי מסיבה, מתכווץ ומתכסה אבק תחת שולחן פינתי. זה תהליך הדרגתי, הוא חושב, חולפים שבועות. ואז, לילה אחד (משום מה זה תמיד קורה בלילה), דווקא כשהלחץ על פני השטח פוחת והבלון מצומק וחרוש קמטים, הוא מתפוצץ.

מוזר.

אני עדיין לא שם, הוא אומר לעצמו. הוא בטוח. אני אצא, שנינו נצא, מהפינה המאובקת.

**

רק כמה שעות לפני כן אכלו ארוחה משפחתית בבית. הם הזמינו את אחותה של סשה, זאת שהייתה יכולה להיות אדריכלית מצליחה לו הייתה מוצאת את הזמן והכוח להתמודד במכרזים, בין מסיבות בסקווט וקטטות עם החבר שלה. האחות גרה למרגלות הגבעה, בחלק העני־אך־היפ של שכונת בלוויל. לארוחה היא הביאה איתה את בנה המתבגר. נער ארוך שיער, לבוש בחולצת איירון מיידן. במורד החוטם הדק שלו גולשים משקפיים עגולים. הוא אוהב לדבר על לקחי ההיסטוריה הסובייטית, קרבות ימיים חשובים וקנוניות הממסד הרפואי־תעשייתי.

קלואי, החברה היחידה בפריז שנועם הכיר בלי תיווך של סשה, הוזמנה גם היא אליהם לאָפֶּרוֹ, השתכרות ערב קלה יחסית, שהיא מעין חימום לפני הסביאה הלילית. הם נתקלו זה בזה לראשונה לפני חמש שנים, בחדר קבלות הפנים של עיריית הרובע השני, כאורחים בטקס הנישואים החד־מיניים הראשון בתולדות צרפת. גבר צרפתי וגבר ישראלי התאחדו בחסות החוק, על אף התנגדות הכנסייה. מחוץ לבניין התגודדו עיתונאים. בפנים, בחסות ציורי שמן מהמאה התשע־עשרה ובהשפעת יין לבן, קלואי שחזרה עבור נועם את עיקרי העברית שלמדה בשנות העשרים שלה בישראל, לפני שחזרה לצרפת לעבוד כמהנדסת כבישים. "מה קורררה, חחחמודה, תעביררר את החחחצילים," כחכחה וגרגרה כשנתקלה ב־ר' וב־ח' הישראליות. תלתליה השחורים דילגו כשנזכרה במסיבות חוף במעיין צבי ובפיקניקים ביער אשתאול. "אולי אני עוד אחחזוררר לשם," הרהרה. נועם חייך, תוהה אם ניתן לחיות גם כאן וגם שם, למרות המאמץ.

גם זויה, הבת של סשה ושלו, מתאמצת לדבר בשפת אביה, אם כי ה־ר' שלה ישראלית לעילא. ובכל זאת, לאחרונה היא עונה לנועם כמעט רק בצרפתית. בימים אחרים זה עלול להציק לו, כמו כאב עמום. אבל הערב, כישורי השפה של בתו הם לא הבעיה העיקרית של נועם.

תגידי, סשה נראית לך מרוחקת? שאל נועם את קלואי כשסחבו כיסאות מהחדר התחתון. אתה מדמיין, היא התנשפה ממאמץ, לכל זוג יש רגעים, כאלה ואחרים. אתם פשוט ברגע.

מהר מאוד התבררו הכיסאות הנוספים כבלתי נחוצים. הם רקדו במשך שעה לצלילי רגאיי ולהיטים משנות השמונים של המאה הקודמת. "ועכשיו," הכריז נועם כמו די־ג'יי של בר מצוות, "צמד הסינת'פופ תא רך." הוא חטף מקלואי את צעיף הפרווה המלאכותית שלה ורקד לצלילי Tainted Love. אחותה של סשה שרקה בעידוד. זויה קפצה על הספה, ומשם טיפסה במעלה עמוד הפלדה התומך הנטוע במרכז הסלון. הילדה נתלתה מהחבק, משכה את עצמה והתיישבה על קורת המתכת המחברת את העמוד לקיר, חצי מטר מעל הראש של אביה. היי, אנפה קטנה, אמר לה בעברית, מה את מחפשת שם. מה זה אנפה? ענתה והפריחה בועות סבון ממכל פלסטיק ורוד ששלפה מכיסה.

מה זו, תיקן אותה אביה, זו —

ציפוררר חמודה כזו, אוהבים אותה בישררראל, התערבה קלואי, בעברית, וצילמה את זויה בנייד. איזה כיף זה ילדה, והכי כיף לנו הרררווקים, ה־ר' היבשה נמתחה מפיה. אנחנו, שלא הורררים, לא צררריכים לדאוג איך לגדל אותם. אנחנו זה רררק הקטעים של הכיף. בן הדודה ישב על כיסא, ראשו מוטה, וניסה למנוע מהמשקפיים להישמט מאפו.

סשה עלתה על הדלפק, לרקוד מעל כולם. אני אוהבת אותך, בייבי, הודיעה. ואני אותך, הוא הרכיב משקפי שמש ופנה ממנה, רוקד. היא לא צריכה לעשות את זה, חשב, בגללה הילדה לא מפסיקה להעפיל לגבהים משונים. מזל שזויה משתתפת בחוגי כדורעף והיפ־הופ, הצורך שלה בריחוף מקבל מוצא שם.

תרדי משם, מותק, קרא לבתו, תראי מה הביאו לך. זויה דילגה מהקורה ישר לספה, והמשיכה בגלגול אל עץ האשוח בפינת הסלון, שם חיכה לה הר של מתנות עטופות לכבוד השנה החדשה, 2020.

נועם קנה לסשה סוודר כתום־אוכרה עם מחשוף, שמצא יום קודם לכן בחנות הכי יקרה בשכונה. קלואי יצאה איתו לקניות, ואישרה: יפה. אבל איפה היא עכשיו, בעצם? הוא תהה בקול, כשיצאו מהחנות לרחוב. תפסיק, היא מאוהבת בך לגמרי, נזפה בו חברתו. הוא העריך את מפגן התמיכה. קלואי מסתדרת מצוין עם סשה, אף שהיא החברה היחידה של נועם בצרפת, משקל נגד לגדודי המכרים, העמיתות וחברי הילדות של סשה. אולי זה מפני שקלואי דומה לו בתלתליה הכהים, בכתפיים הצרות ובדיבור הנסמך על שטף זוטות ואסוציאציות. טועים לחשוב שקלואי היא חצי־אחותו של נועם. זה מצחיק את שניהם, וגם את סשה.

באותו יום סשה התעכבה בעבודה. כשחזרה, באחת־עשרה בלילה, צילמה דיוקנאות שלו במכשיר הנייד החדש שלה. תביט למעלה והצידה, אל תעשה לי הבעות של זולנדר, עכשיו אליי, בלי עיניים ירוקות מצועפות, ביימה אותו. הוא חש מבוכה לנוכח הלהיטות שלה לתעד אותו.

מבוכה הייתה רגש חדש ביניהם.

בחג המולד נתן לה טבעת משובצת יהלומים שחורים שמצא בצפון דיזנגוף בנסיעת עבודה לישראל. זו הייתה רכישה נלהבת, של ילד שרוצה להרשים. הוא קנה אותה בהפסקה קצרה בין ריאיון לנאום לאירוע התרמה של דיקן ה"אֶקוֹל פּוֹלִיטֶקְנִיק", המכון הצרפתי הגבוה להנדסה שבו הוא עובד כסגן הדוברת. נועם הגיש לסשה את התכשיט כשחזר לפריז, מייד כשסיים להעמיס את מכונת הכביסה בתחתונים ובגרביים. היא אמרה וואו והפקידה את הטבעת בתיבה. הערב, 31 בדצמבר, הציע לה לענוד אותה. היא אמרה שאבני חן שחורות לא מתאימות לחולצה הצהובה החדשה.

אלו לא אבני חן, אלה יהלומים.

אה, אמרה, סליחה.

הנה, בואי נחפש יהלומים שחורים בגוגל.

מחר, בייבי. אלא אם כן זה דחוף? היא הותירה את הטבעת בקופסה, והלכה למצוץ צדפות מספר שלוש עם אחותה וקלואי.

אחרי שכולם שתו עוד סיבוב של שמפניה, וצווחו במקהלה את "אנולה גיי", פזמון על פצצה גרעינית, סשה והוא התכוננו לצאת.

אני יכולה להישאר, הציעה קלואי כפי שציפו ממנה, הפעם בצרפתית, אני אבלה עם הילדה.

יש, זויה קפצה משמחה, ורצה ללבוש את פיג'מת "מפרץ ההרפתקאות". אולי היא קצת מבוגרת מדי להעריץ סדרה מצוירת על כלבלבים שנוהגים במשאיות כיבוי, הילדה עוד מעט בת שמונה, הרהר נועם, שלא לדבר על זה שהיא כל הזמן ממלאת את כיסי המכנסיים בבובות ברבי ומטפסת על שני עמודי הפלדה שנטועים במרכז חדר הילדים, שביניהם מחברת קורה. היא מתיישבת, נטועה על הברזלים, ומבלה דקות ארוכות, נינוחה כמו ציפור בקן, במשחק עם הברביות. הבובות שסשה התחילה לאסוף כשעברה עם הוריה מרוסיה לפריז כילדה בת שלוש, ושאותן שמרה מאז, הן האהובות על זויה, וגם זה מפריע לאביה. די, חושב נועם, נשים כבר לא צריכות להיראות או להתנהג כמו בלונדיניות מזויפות עם קו מותניים דק עד לכדי חולניות. ואז הוא סותר את עצמו, אז מה, שהילדה תיהנה. רק שיהיו לה חברות. לאחרונה היא נראית לו בודדה מעט, משקיפה על החיים מלמעלה, מהקורה המחברת.

אני מוזמנת לסקווט במונטריי, הכריזה אחותה של סשה וכבר עמדה בדלת.

שנה טובה, איחל האחיין.

בוא נעוף מפה, אמרה סשה ברחוב, דילגה לתוך מונית והוא אחריה.

**

*המשך העלילה בספר המלא*