מורה הזן דוגן: מבחר כתבים

פתח דבר
 

ספר זה יוחד לכתביו של אחד מגדולי ההגות הבודהיסטית לדורותיה: מורה הזן אֶיהֶי דוֹגֶן, בן המאה השלוש־עשרה (永平道元,1253-1200), הנחשב למייסד אסכולת הסוֹטוֹ של הזן היפני.¹ על דוגן נאמר כי ייסד את "דת הישיבה" (זַה נוֹ שוּקִיוֹ,坐の宗教) אשר אינה תרה אחר דבר — אף לא אחר התעוררות.²

אולם גם אם יש אמת מסוימת בהכללה זו, אל לנו לצמצם את הגותו העמוקה ורבת הפנים לפשר צר. תפיסתו של דוגן את דרך הבודהה הציבה אותו כאחת מדמויות המפתח להבנת עושרה ועומקה של מסורת הזן היפנית, על זרמיה השונים, הנפוצה כיום גם בארצות רבות במערב. כפרשן יצירתי לדרך אבותיו וכמורה מחדש לתלמידיו הצליח דוגן למזג מסורות, רעיונות ועקרונות בודהיסטיים מגוונים ולזקק מתוכם דרך דתית רעננה, לעתים חתרנית, שהשפיעה עמוקות על תרבות יפן ובתוך כך על ההגות היפנית בכללה.

מ-1227, עת חזר ממסעו בסין, הקדיש דוגן את חייו ליצירת מפעל הגותי רחב, אשר כלל את כתיבתם של חיבורים רבים שנגעו בבסיסי הדעת של דרך הזן. לאחר מותו ב-1253 כונסו כתביו בידי תלמידיו באוספים ששוננו ונלמדו במשך דורות.³ האוסף הידוע ואולי גם החשוב שבהם הוא אוצר עין התורה האמיתית (שוֹבּוֹגֶנְזוֹ, 正法眼蔵).⁴ באוסף זה, שגרסתו הנפוצה כיום כוללת שבעים וחמישה חיבורים, מצויים בין היתר הכתבים הפילוסופיים המקיפים הראשונים שנכתבו בשפה היפנית ואשר הבנתם לא הייתה מותנית בידיעת השפה הסינית. בעצם נטייתו להפיץ את משנתו ביפנית תרם דוגן לשחרור אוצר הידע הבודהיסטי מהמעגלים החברתיים והאינטלקטואליים השמרניים ומהישארותו נגיש רק ליודעי ח"ן המקורבים לממסד הבודהיסטי.

נוסף על מפעלו ההגותי והטקסטואלי הרחב היה דוגן ראש קהילה ופתח את שערי מנזרו לא רק ליחידי סגולה שנכונו לחיי פרישות, אלא גם לאנשים רבים מן השורה — לוחמים נודדים, סוחרים, אמנים — ולציבור רחב וקשה יום, הן גברים הן נשים. כפי שיורחב ויפורט בשער השני של הספר, דוגן ייסד מנזרים וכונן את תקנותיהם. הוא ערער בגלוי על סמכותו הבלעדית של הממסד ובכך הסתכן בנפשו.

ראוי לשאול מי היה האיש דוגן. האם היה מורה מאיר פנים, שכתב בשבח מילים טובות, נתינה, נחיצותה של עדינות ומרכזיותה של חמלה, או שמא נזיר מתפלמס שלא נרתע מעימות עם הממסד וייתכן שאף חפץ בו? האם היה פילוסוף־משורר, שכתב הגות פואטית מרהיבה, שופעת יופי וחיוניות המבשרת רוחניות אוניברסלית שנכונה לאדם באשר הוא אדם, או שמא היה ראש מנזר קפדן שהתקין את התקנות בקהילתו, ושבשורתו נותרה נטועה בפרטיקולריזם התרבותי של התהפוכות הדתיות והפוליטיות בימיו? האם היה דוגן ה"אמיתי" זה שלימד את מעלת ישיבת הזן המשוחררת מעול החיפוש הרוחני, או שמא מלומד שאינו חף מיומרה, אשר ביקש להקדיש את חייו לניסוח מחודש של עיקרי הדעת של מסורת הזן?

מתחים אלו המכונסים בשם "דוגן" מעידים על מבוכה רבה בבואנו להעריך את דמותו ואת הגותו. כפי שיוסבר בשער השני, חיבוריו חושפים הגות רבת פנים אשר אינה חפה מסתירות ומתהיות. משום כך אל לנו להניח כי דוגן ביקש להציג הגות שיטתית, המתיימרת לחשוף בשורה רוחנית שלכידות עקבית היא אמת המידה המספקת לה. נראה כי ההפך הוא הנכון: פעמים רבות מהלכיו של דוגן אינם מובילים למסקנה סדורה, וניסוחיו זולגים אל עבר הספקולטיבי ואפילו אל המיסטי.⁵ בכך דוגן הנגלה לנו בכתובים שונה מדמותו הרומנטית של מורה הזן, המתיר בקלישאותיו ובכריזמה השופעת שלו את סבך המבוכה שהתלמיד נתון בו, ומובילו כבמעשה קסם אל המנוחה ואל הנחלה.⁶

בספר זה מכונסים אפוא תרגומים לכמה מכתביו המרכזיים של דוגן. רוב רובם מבוססים על מהדורת "אוצר עין התורה האמיתית" המכונסת בשני כרכיו הראשונים של האוסף המקובל במחקר — "כל כתבי מורה הזן דוגן" (דוֹגֶן זֶנְגִ'י זֶנְשוּ, להלן: זנשו, 道元禅師全集), בעריכתו של מלומד הזן קַוַמוּרַה קוֹדוֹ (河村孝道). על אלה הוספתי את תרגומם של כמה כתבים חיצוניים שסברתי כי תוכנם חיוני להכרת משנתו של דוגן. התרגומים האלה מבוססים על כתבי המקור המכונסים בכרכי ההמשך באוספו של קוומורה.⁷ במהלך עבודתי נעזרתי במהדורות מבוארות לחיבוריו של דוגן ובספרות פרשנית רחבה. מאלה היו לי לעזר רב כתביהם מאירי העיניים של מִיזוּנוֹ יַאוֹקוֹ (水野弥穂子) ומַסוּטַנִי פוּמִיאוֹ (増谷文雄). אציין כי התרגומים מופיעים בספר בסדר הכרונולוגי שבו נכתבו, וכי לפני כל תרגום מופיעה הקדמה קצרה המבארת את ההיסטוריה של כתב המקור ואת חשיבותו.

כאמור, אוצר הכתבים שדוגן הותיר אחריו רחב מאוד והיומרה לתרגמו לעברית קולחת היא גדולה. לפנים נעשו מאמצים לתרגמו לעברית, אולם עד כמה שידיעתי משגת רובם התבססו על עיבוד מתוך תרגומיו לשפות אירופיות. לכן מטרתי בספר הזה הייתה לשוב אל כתבי המקור ולא פחות מכך — אל הספרות הפרשנית היפנית הענפה, שביארה והאירה את הגותו של דוגן בדורות שלאחר מותו.

כבר בשלב מוקדם בעבודתי, לפני עשור ויותר, הבנתי כי עומדת לפתחי הכרעה קשה בברירת החומרים ובניתוחם. מאחר ששאפתי להציג לפני הקהל קורא העברית חיבורים מתורגמים שיאפשרו היכרות מעמיקה עם הגותו של דוגן, הגבלתי את עצמי לתרגום הכתבים שניסיוני לימדני כי הם מרכזיים בהגותו וחיוניים להבנת עיקרי משנתו וכן רלוונטיים לשאלות עתיקות שעודן רוחשות בשדה הרוחניות והדתיות של ימינו. שאיפתי היא כי כתבים נוספים, אשר אינם מתורגמים בספר זה, יופיעו בכרך הֶמשך.

מתוך הכרה בגודל היומרה שלקחתי על עצמי בניסיון לפייס בין היפנית העתיקה שכתב בה דוגן לבין העברית החיה של ימינו, אמליץ לקרוא את התרגומים במקביל לעיון בהערות השוליים וכן בפרקי הרקע בשער השני. עוד אציין כי בסוף הספר יש לקסיקון למונחים בהגותו של דוגן, אשר מצאתי כי הם ראויים להרחבה ולהעמקה מעבר למרחב המוגבל של הערות השוליים. קריאה בכל אלה יכולה לסייע בביאור הדברים, שכן מקצתם עלולים להיוותר סתומים למדי בקריאה ראשונה (ואף חוזרת).

לאחר שנים רבות שבהן אני לומד את דוגן וקורא בכתביו ובספרות הפרשנית שנכתבה להם, אני יכול להעיד כי ייתכן שהשיעור הגדול ביותר שלמדתי ממנו — ועודני לומד — הוא על מעלתה של הענווה הפילוסופית. פעמים רבות בעודי משתומם לנוכח כתבי המקור, חשתי כי דוגן מעודד אותי לכבד את המבוכה — ודאי גם כמתרגם — ללומדה ולהעריכה; לראות בה ברכה הדורשת יושרה אינטלקטואלית, יצירתיות ואף אומץ. כיום אני מבין כי ייתכן ששאלתו הבסיסית של דוגן הייתה כיצד ראוי לחיות לנוכח המבוכה, ולא מהי הדרך הבטוחה למיגורה. אם את המבוכה שעומדת בלב המסורת הבודהיסטית לגוניה אפשר להגדיר במילה סַמְסַארַה (סנס. saṃsāra), קרי נדודים חוזרים ונשנים בתנועת ההתהוות והכיליון, הרי שדוגן מלמדנו כיצד להיישיר מבט בפליאה אל הסמסארה; כיצד להכיר בה ולא להתכחש לה. הוא מלמדנו כי ראוי להרבות בחמלה לנוכח הכאב שבה, ולבקש טוב על פני רע.

אף שהגותו של דוגן משופעת באוצר הרעיונות, הדימויים והסמלים המהווים את מרחבי הזיכרון של מסורת הזן לדורותיה, נראה כי הוא מלמדנו שייתכן שמבחנה הסופי של דרך דתית או רוחנית באשר היא אינו מצוי בפסגות מטפיזיות נשגבות המעטרות את בשורתה או בהבטחה המפתה לגאולה ודאית, אלא באתיקת היום־יום של ההולך בה. אם כן לעניות דעתי, השאלה העמוקה העולה מכתביו — שאלה הרלוונטית לכולנו גם היום — היא איזה אדם נוצר לאורה של משנה דתית או רוחנית, תהא אשר תהא: מה הם אופיו ומידותיו ומה הן נטיות לבו? כיצד הוא בשגרת יומו, אם בין כותלי המנזר ואם ביושבו בביתו. אני מוצא כי מדיטציה עמוקה זו, שאינה אלא עומקה של השאלה האתית, היא החוכמה שהותיר לנו דוגן. תקוותי היא שהתרגומים המכונסים בספר זה יעוררו בקוראים השראה ומחשבה.

שער ראשון
תרגומים
 

הלכות ישיבת זן מומלצות לכול
פוּקַן זַזֶנגִי
 

普勧坐禅儀

הקדמה
 

הסברה הרווחת היא כי החיבור נכתב בסתיו 1227, מייד עם שובו של דוגן מלימודיו בסין, כאשר השתכן במנזר קֶנִינְגִ'י שבקיוטו.⁸ החיבור זכה לתפוצה רחבה במרוצת הדורות ונחשב לתעודה מרכזית המציגה את עיקר משנתו בדבר ישיבת הזן.⁹ בחיבור, אשר נכתב במקור בסינית, דוגן מציג את פרשנותו לחיבור "הלכות ישיבת זן", שכתב הנזיר צַ'אנְג־לוּ דְזוֹנְג־דְזֶה (長蘆宗賾) בתחילת המאה השתים־עשרה ואשר הופיע ב"אוסף התקנות הצלולות של קהילת הצַ'אן" (צַ'אן־יוּאַן צִ'ינְג־וֶיי, 禅苑淸規).¹⁰

לחיבור כמה גרסאות שכן דוגן שב וערך את הכתוב כל חייו. הגרסה המוקדמת ביותר מכונה "נוסח קַרוֹקוּ" (קַרוֹקוּ בּוֹן, 嘉禄本) על שם תקופת קַרוֹקוּ (1227-1225). גרסה זו אבדה ואנו יודעים על קיומה בזכות אזכור קצר בדבריו של דוגן בחיבורו "שיחה על אודות ההתמסרות לדרך" (בֶּנְדוֹוַה, 弁道話) מ-1231.¹¹ נוסף על גרסה זו יש גרסה המתוארכת ל-1233 ונחשבת לנוסח ערוך (סֶישוֹ, 清書) שדוגן התקין בעת שהייתו במנזר קוֹשוֹגִ'י. גרסה זו ידועה בשם "נוסח טֶנְפּוּקוּ" (טֶנְפּוּקוּ בּוֹן 天福本), משום שהיא נכתבה בתקופת טֶנְפּוּקוּ (1234-1233). זהו כתב היד העתיק ביותר של החיבור שנשמר עד היום, והוא נחשב לאוצר לאומי ומאוחסן במנזר איהיג'י.¹²

בדורות שלאחר מותו של דוגן נפוצה גרסה נוספת לחיבור, אשר הוכרה כנוסח הרשמי של אסכולת הסוֹטוֹ. זו גרסת "הנוסח הרווח" (רוּפוּבּוֹן, 流布本), והיא שונה באופן ניכר מנוסח טֶנְפּוּקוּ. הגרסה הרווחת שהתקין דוגן בשנים 1246-1242 נחשבת לנוסח הסופי של החיבור.¹³

הגרסה הרווחת זכתה לבכורה ברבות השנים מפני שנכללה באוסף העתיק "רישום דרשותיו של מורה הזן דוגן" (אֶיהֶיגֶן זֶנְגִ'י גוֹרוֹקוּ, 永平元禅師語録), שערך ב-1264 קַנְגַן גִיאִין (寒巌義尹,1300-1217), תלמידו של דוגן. האוסף פורסם בציבור ב-1358 בהנחייתו של הנזיר הראשי השישי של איהיג'י, דוֹנְקִי זֶנְגִ'י (曇希禅師,1350-1297).¹⁴ ב-1598 נכללה הגרסה הרווחת ב"אוסף רישום הדרשות הרחב לנזיר איהי דוגן" (אֶיהֶי קוֹרוֹקוּ, 永平道元和尚広録) והוכרה בשנית ככתב היד הרשמי של האסכולה מטעם הנזיר הראשי העשרים למנזר איהיג'י מוֹנְקַקוּ זֶנְגִ'י (門鶴禅師, מת ב-1615).¹⁵

אף שדוגן כתב את החיבור בסינית, נשמר הנוסח הרווח ושונן במהלך הדורות בתעתיק היפני — עובדה שתרמה לפופולריות הרבה שלו. התרגום להלן מבוסס על גרסה זו, המופיעה אצל זנשו 5, עמ' 9-5.