שלוש שנים

חלק ראשון

סחרחורת.

ולא בפעם הראשונה.

אוורט גרנס ניסה לא לזוז, כמו תמיד, ונשם נשימה עמוקה. ואז עצם עיניים, המתין, עד שהסחרחורת חלפה. עד שהעולם חדל להסתובב והוא הצליח להושיט יד אל פרח האורפין שאהב כל־כך. צמח תמיר שבשלהי הקיץ היה במלוא הדרו.

אוורט גרנס שכח לרגע את הכאב העמום במפרק הירך כשאסף עלים סוררים והשקה את הזרעים שעם הזמן ינבטו ויהפכו לזרים ורדרדים. הוא העביר את אצבעותיו על הצלב הלבן, מבקש להיות קרוב אליה. קצות האצבעות ליוו את הקימורים שיצרו את שמה — אנני גרנס — על שלט הפליז הפשוט. האדם היחיד בעולם שבו הוא נאחז ושאחז בו.

אני מתגעגע אלייך.

זמן רב הוא סירב להגיע לאגף המזרחי־צפוני של בית הקברות. הוא נהג להחנות את המכונית ליד השער הפתוח, לטייל על שבילים מפותלים ולטשטש את הקווים הסימטריים שהמגרפה יצרה, מוקף בחורשות זיכרון ומצבות גדולות כל־כך שפרצו מתוך האדמה והיה נדמה לו שהן בוהות בו. אבל בכל פעם שהתקרב מדי, היה נכנע ללחץ בבית החזה ולרגליים הכושלות והיה חוזר למכונית ולעיר ולבניין המשטרה, לספת הקורדרוי המהוהה ולכריות המרופטות שסימלו עבורו את המוכר והידוע.

ואז בוקר אחד הוא לפתע הבין שהוא מפחד ממה שכבר קרה. וכשבן אדם מבין את זה הוא מוכרח להתקדם כדי שהפחד לא ישיג אותו.

אני מתגעגע אלייך, אבל פחות ופחות.

אוורט גרנס תלה את המשפך הריק על הוו בבקתת כלי הגינון והתכוון להעמיד את המגרפה חזרה במקומה, כשהסחרחורת חזרה לתקוף אותו. גל של חולשה שטף את גופו ורק קורת עץ סמוכה מנעה ממנו להתמוטט. לאחרונה הסחרחורות האלו הופיעו בתדירות גבוהה יותר, הכו בו ללא רחם ובעוצמה הולכת וגוברת. אם אנני עדיין הייתה בחיים, היא הייתה גוררת אותו לבית החולים, למרות שידעה שהוא מעדיף לא להתרועע עם אנשים לבושים בחלוקים לבנים.

הוא נצמד להרגל ופשוט נשאר לעמוד, ממתין שהגל הפראי ישכך. כשזה לא קרה, מפקח הבילוש התיישב על הספסל שעם הזמן הפך לשלו, ובחן את המדשאה שאיזה בירוקרט החליט לכנות רובע 19B, מספר 603. נדרשו לו שנים לעבור את שני הקילומטרים שהפרידו בין הבית שלו ברחוב סוֶאַה וֶאגֶן ההומה והעמוס לבין המרחבים המטופחים שהקיפו את בית הקברות בסוֹלנַה. להעז להכיר בעובדה שאנני נחה כאן בחברת רבים אחרים באחד משלושים אלף הקברים, רחוקה דיה לא להפריע את מנוחתם אבל קרובה מספיק כדי לא להיות לבד.

רוח אוגוסט ליטפה את לחייו המחורצים ופרעה את שערו המקליש. הוא הרגיש את הרוגע. הוא פשט בו והבריח לכמה רגעים את הסחרחורת.

ובאותה נקודה בדיוק האדמה תחתיו רעדה. כל העולם רעד.

גרנס הסתכל מסביבו. זה עוד לא קרה לו. מישהי התיישבה לידו על הספסל. הוא מעולם לא חלק אותו עם איש ועכשיו ישבה שם אישה, במרחק חצי מטר ממנו. על הספסל שלו. לידו. ותוך כדי התעלמות מוחלטת ממנו.

הוא פזל לעברה בזהירות וניחש שהיא בת גילו. שערה היה כהה וקצר ועיניה היו מהסוג שמושפלות רק כשחשה מאוימת. היא הזכירה לו במעט את מַרִיאָנַה הֶרמַנסוֹן, אחת הבודדות שעליה סמך ולכן התעקש להעסיק, תוך התעלמות מוחלטת מרשימת המועמדים המדופלמים בעלי ההשכלה. לאורך שנים היא הייתה קולגה קרובה, ועם הזמן הפכה לחברה, עד שיום אחד בסיום חקירה עמוסה ותובענית היא עדכנה אותו שהגישה בקשת הצבה מחדש, כי היא כבר לא מסוגלת לסבול אותו. הוא לא האשים אותה, כי פעמים רבות הוא גם לא סבל את עצמו. הם לא התראו מאז, ואולי זו הייתה הסיבה ששיחזר את פניה בפניהם של זרים.

עברו מספר דקות לפני שהאישה דיברה.

"אתה מתאבל על מישהו?"

מבטה היה נעוץ לפנים.

"אני מתכוונת, זה הרי מה שאנחנו עושים פה, לא?"

הוא לא ענה.

"סליחה, אולי אתה מעדיף שאעזוב אותך? זו פשוט הפעם הראשונה שאני חולקת את הספסל שלי עם עוד מישהו."

"הספסל שלך?"

היא חייכה. "לא במובן הזה. אבל בדרך כלל אני פה... לבד. בחלק הזה של בית הקברות לא פוגשים הרבה אנשים."

הם ישבו בדממה, בהו באוויר לפניהם. מסביבם שררה דממה מוחלטת.

"אשתי."

גרנס הנהן לעבר הצלב הלבן המרוחק מספר מטרים.

"קראו לה אנני. וככל שאני חושב על זה..."

"כן?"

"אני מניח שאת קצת דומה לה."

"סליחה?"

"התכוונתי ש... בגללה אני כאן. אני מתאבל עליה."

האישה לידו הנהנה. לא כמשתתפת בצער, כי הרי זו הייתה מחווה חסרת טעם במקום שבו כולם מתאבלים, אלא כאילו שביקשה להדגיש שהיא שומעת אותו ושדבריו הגיוניים.

"כמה זמן? כלומר, מתי אשתך נפטרה?"

"זה תלוי."

"אוקיי."

"היא... לפני שלושים וחמש שנה. זו הייתה תאונת עבודה. מכונית עלתה על הראש שלה. אני נהגתי, כך שזו הייתה אשמתי. מאז היא לא תִקשרה, למעשה לא תִפקדה. הרבה אנשים חושבים שהיא מתה כבר אז, אבל במובן המדעי היא מתה לפני עשור."

"ומתי היא מתה מבחינתך?"

"לפני כמה שנים. השלמתי עם זה שהיא מתה, למרות שמבחינתי היא קיימת באופן מסוים."

הוא חשב על אין ספור השעות שבילה כאן בבקרים ואחר הצהריים ובערבים לצידה של אנני. איש מעולם לא התקרב לקבר שלה, וגרנס הניח שזה בגלל שהוא משדר ניכור. אף אחד גם לא העלה בדעתו לפנות אליו או להתיישב לידו על הספסל.

"ו... את?"

"סליחה?"

"על מי את מתאבלת? למה את כאן?"

הוא מעולם לא הצטיין בשיחות חולין, ולנהל אחת כזו בבית קברות גרמה לו להרגיש מגושם במיוחד. אבל היא לא הוטרדה מזה, אולי אפילו לא שמה לב.

"הקבר שם, ליד עץ הליבנה הגדול, רואה? גם שם יש צלב לבן פשוט. בדיוק כמו על הקבר של אשתך."

היא הצביעה לאי שם.

"או אולי אתה לא מצליח לראות, כי זה במרחק כמה שורות. אבל כאן זה המקום המועדף עליי. אני מבקרת תחילה בקבר ואז מתיישבת פה, כי מכאן אני עדיין יכולה להרגיש את הנוכחות שלה."

אוורט גרנס לא אמר כלום, הניח לה לדבר.

"אבל זה לא מה ששאלת. אתה תהית את מי אני מבקרת."

"כן, אבל את לא חייבת..."

"האמת היא שאני לא ממש יודעת."

"סליחה?"

"אף אחד לא קבור שם."

היא הסתכלה עליו.

"ארון הקבורה ריק."

יד.

היא חמה וקשה בו זמנית.

ואלו שאוחזים בי אומרים שאם אני לא רוצה, שאם אני מעדיפה להישאר פה לבדי, אני לא מוכרחה ללכת איתם.

אוורט גרנס הצטמרר. משב רוח מקפיא התמקם אי שם ברום הבטן.

"איך... כלומר... מה זאת אומרת ארון הקבורה ריק?"

"ארון הקבורה ריק. פשוטו כמשמעו. זו כנראה הסיבה שאני מגיעה לכאן לעיתים קרובות."

גרנס הסתכל עליה, המתין שהיא תמשיך ושוב פגש את העיניים שלה. זו הייתה אישה שלא נהגה להסיט את מבטה, שהיה אמפתי אך לא מתנצל.

"כי אף אחד מעולם לא הוטמן בתוכו."

הוא לא הכיר אותה ולא פגש אותה מעולם, אבל הוא בכל זאת הבין שהיא רצינית. היא לא היתלה בו, לא הייתה משוגעת, לא קידמה עיקרון כזה או אחר. היא פשוט אמרה את האמת.

"בוא אחריי."

העולם שוב רעד כשהיא קמה והספסל הרעוע ניסה להתייצב חזרה. היא התקדמה על השביל המגורף בקפידה, ועצרה ליד מצבה במרחק חמש שורות שמעליה התנוסס צלב עץ לבן, זהה לזה שהוא מיקם על הקבר של אנני. הוא הרי מגיע לכאן לעיתים קרובות כל־כך, אז איך פספס את זה?

האישה הזרה עמדה שם והמתינה שיצטרף אליה כדי שתוכל לשתף אותו בסיפור שלא היה צריך להיות מסופר, מאחר שהוא לא היה אמור לקרות.

"איבדתי אותה."

עכשיו הוא ראה את המילים במרכז צלב העץ. שלט הפליז ועליו שלוש מילים.

הילדה הקטנה שלי

"היא הייתה כמעט בת ארבע."

מפקח הבילוש התקרב, ביקש לראות אם כתוב עוד משהו.

אבל לא.

"היא נעלמה בחניון מכוער ומטונף בסוֹדֶרמַאלם, לבושה בשמלה חדשה. השיער שלה היה קלוע בצמה."

הקבר היה עטור פרחים רבים יותר מהקבר שהוא טיפח. פרחים אחרים, צבעוניים יותר. שמיכה רכה בגוונים של כחול, אדום וצהוב. הוא הופתע לגלות שהוא מזהה את הנמסיה וגם את הפטוניה. לא שהוא גילה עניין רב במיוחד בעולם הצומח, אבל אלו היו מסוג הפרחים שהעדיף לא לשתול כי הם דרשו השקיה רבה.

מסתבר שהאישה שלידו פוקדת את המקום לעיתים קרובות.

"המשטרה כמובן חקרה. תחילה באינטנסיביות. חקרו אותי מספר פעמים, אבל השבועות הפכו לחודשים והחיפושים לא הניבו פירות. בתום שנה של חיפושים הם לא ידעו יותר מאשר ביום ההיעלמות. איש לא דיבר עליה ולא שאל עליה, כאילו שמעולם לא הייתה קיימת. לכן השמטתי את שמה מהקבר. אני היחידה שמרגישה בחסרונה. זה עניין פרטי שלי. 'הילדה הקטנה שלי' זה מספיק."

"אמרת... חניון?"

"כן?"

"אשתי ואני... ציפינו לילד הראשון שלנו... זה גם קרה ב..."

היא קטעה אותו.

"השארתי את הדלת פתוחה כשהלכתי למכונת התשלום."

היא נעצה עיניים בצלב, שרויה בסיוט שלה.

"כך שלא ראיתי את הרכב השני. רק כשהיה כבר מאוחר מדי."

גרנס המתין והיא אזרה כוחות.

"לפי מצלמות האבטחה נדרשו רק שבע שניות כדי להפוך את המציאות על פיה. הבת שלי ישבה במושב בטיחות כשהנהג במכונית השנייה עצר בסמוך ופתח את הדלת שלו, יצא, תפס אותה, הכניס אותה למכונית שלו ונסע."

האישה הזרה שעימו היה לו קל כל־כך לשוחח עשתה עכשיו את מה שהוא נהג לעשות ליד הקבר של אנני — כרעה ברך ומיינה עלים. וכנראה שעשתה זאת מאותה סיבה — לא כדי לטפח את הקבר, אלא כי זה היה הדבר היחיד שנותר לה לעשות למען בתה.

"זו הייתה הלוויה משונה מאוד."

ידיה נברו בפרחים שהפרידו בינה לבין מושא האבל שלה.

"מלבדי היו גם שוטר וכומר. שני אנשים שהיא מעולם לא פגשה, שלא היו משמעותיים עבורה כשהייתה בחיים ולכן גם לא היו משמעותיים במותה. הקברן חפר בור קטן. ארון הקבורה היה זעיר, לבן עם ורד אדום על המכסה, במשקל נוצה! הפעמונים צלצלו לכבודה והכומר שקבר ילדים קטנים כמוה בעבר בחר שיר ערש. את 'איש החול'. זה היה יום יפה, שמש זהירה, מוסיקת עוגב עדינה ליוותה אותנו. אבסורד לראות איך מסתיימים חיים של ילדה שבקושי הספיקה לחיות."

היא השתתקה ואחרי מספר שניות התחילה לשיר.

"שינה ערבה. לילה טוב."

"מה?"

"זה מה ששרנו. זה הבית האחרון בשיר הערש. זה הרגיש... שונה לעומת הפעמים ששרתי לה את השיר בבית."

היא נפנתה אליו.

"אולי בגלל שבבית ידעתי שהיא תקיץ מהשינה. ובפעם ההיא, הילדה שלי הלכה לישון לנצח נצחים."

היא הסתכלה עליו, הצביעה על המדשאה.

"הארון שלה נמצא כאן, ממש מתחת לכפות הרגליים שלנו. נכון שזו מחשבה משונה?"

זו אכן הייתה מחשבה משונה, שהוא בעצמו התחבט בה פעמים רבות. העובדה שאנני אהובתו הייתה קבורה מספר שורות ממנו ומנועה מלראות ולשמוע אותו הייתה קשה מנשוא. הוא הצטער שאינו יכול לשחזר את הימים בהם האבל הכה בו וטלטל את עולמו. הוא היה צריך להשתתף בהלווייה של אשתו.

"בליבי אני מכנה אותה פיה. הרי מחקתי את שמה. מבחינתי היא פיה עכשיו, ויש אנשים שמאמינים שיש פיות."

היא הושיטה לו את ידה, עדינה על גבול הגרומה, חזקה באופן מפתיע.

"עברו כמעט שלוש שנים מאז שהיא נעלמה, וכמעט חצי שנה מאז שהכריזו על מותה. פעם בשבוע אני באה לכאן כדי שהיא לא תצטרך להיות לבד, כי נדמה לי שהיא בודדה, למרות כל האנשים האחרים שגם נחים כאן. אני מגיעה בעיקר בימי חמישי, כמו היום, כי יותר קל לחמוק מהעבודה. אולי עוד יזדמן לנו להיפגש כשנבקר כאן באותה שעה, וגם אם לא, מאוד אעריך אם תוכל לעצור כאן, אם אתה כבר בסביבה. לא להרבה זמן, כי לא הייתי רוצה שזה יהפוך למחויבות, אבל מספיק זמן כדי שהיא תרגיש שמישהו נמצא איתה."

הוא עקב במבטו אחרי גבה שנעלם בעיקול שביל החצץ המוקפד מאחורי שיחים גזומים ומצבות גדולות מתקופות אחרות, ונזכר שלא שאל לשמה. חסרת שם, בדיוק כמו בתה.

הוא ידע שגם הוא צריך ללכת. מטלות היום נערמו על שולחנו במשטרת הסיטי. לא מעט חקירות בשלבי פיענוח שונים. אבל הוא עוד לא סיים עם אנני ולכן שוב התיישב על הספסל, הפעם בגפו, וללא רעידות.

כבר קרה שהוא ישב פה וחלם בהקיץ על ילדה, ועל כך שאנני מעולם לא זכתה לדעת שהיא נשאה ברחמה את אותה תינוקת מושלמת שלה ייחלו כל־כך. ילדה עם לב וריאות ועיניים שנפקחו ונעצמו. ילדה שחדלה להתקיים כשאנני חדלה להתקיים. ואולי הוא פשוט לא הזכיר זאת באוזניה? הוא ניסה לומר לה, בעיקר בתחילת השהייה שלה במוסד השיקומי, כשלא הצליח לבטא את דאגתו ואהבתו, אבל היא כנראה לא לגמרי הבינה.

"הילדה הקטנה שלי".

כל־כך לא הוגן.

לעיתים, כששעות העבודה שלו נגזלו על ידי עבריינים שהתרוצצו וירו זה בזה, גרנס הרגיש שלא אכפת לו מהם. עם השנים הוא כבר לא מצא את הכוחות להפגין אמפתיה כלפי הקורבנות שמעצם הבחירות שלהם הביאו על עצמם אסון. אבל ילד שנפגע או מת לא בחר שום בחירה. מילד כזה פשוט הופקעו חיים שלמים.

הוא איבד את עצמו בזמן, נשאר לשבת בשמש שחיממה את סביבתו, אבל לא את הנקודה שבה ישב. כמעט שעה חלפה לפני שקם לקטום כמה ענפים מהערוגה ליד קברה של אנני. הוא התכוון לקחת אותם איתו ולהניח אותם מתחת לצלב העץ הדקיק תוך כדי שיציג שאלות לילדה שלא הייתה שם.

מי את?

למה נעלמת?

איפה את עכשיו?