ועכשיו את האמת

פרולוג

אנשים רבים מפחדים להזדקן.

לא בהכרח בגלל הפחד מאובדן היכולת לאכול לבד או לקבל החלטות לבד עת זיכרונם יבגוד בהם. גם לא החשש מאובדן הנעורים לטובת שיער שיבה וקמטים. האמת היא שאנשים רבים מפחדים להזדקן בשל הבדידות המתלווה לה.

אותה בדידות המגיעה כרוח דקה בלתי מורגשת העוטפת את מכלול שינוי הגוף והנפש. מצמצמת את טווח התנועה, את החלום שהיה במרחק נגיעה ועכשיו גם הוא שקט, שקט מדי.

אני הזדקנתי בגיל עשרים וחמש. זאת לא הייתה שיבה טובה.

הביולוגיה מנצחת הכול, כך אני מאמינה. שכן אני נוכחת בכל פעם מחדש עד כמה גוף האדם הוא מכונה חכמה ומדויקת. הוא יודע בדיוק מהי מכסת החמצן, כמות הדם ואחוז המים הנחוצים לו, כמה חודשים נדרשים לייצר חיים וכמה קילומטראז' יוכל לעבור עד להכרזת הבלאי הבלתי נמנע. הביולוגיה מנצחת גם את הנפש המתקשה לקבל את שינויי הזמן הנחרטים בגוף ולכן, כמו אישה חכמה, היא עוברת בינינו מדי לילה, מטפטפת את טיפות הזקנה איש איש מבקבוקו.

טיפות המופיעות בוקר אחד בדמות קמט בצד העין, שערה כסופה בין רעמת תלתלים חומים וביום אחר כרעד בידיים. השינוי קורה כבדרך אגב. אם לא נתעכב יתר על המידה מול הראי קרוב לוודאי שלא נבחין בו, וזאת כדי שנאמץ את השינוי אל ליבנו בחיוך ובתחושת השלמה.

אצלי הביולוגיה פספסה.

בגיל עשרים וחמש התנפץ באחת בקבוק הזקנה שלי ותכולתו שטפה אותי מכף רגל ועד ראש. את אותותיו גיליתי בבוקר למחרת, את השפעותיו הבנתי כמעט שני עשורים מאוחר יותר.

פרק 1

כאב חד מפלח את בטני ומעיר אותי משינה עמוקה.

יואב, שניחן בכישורים וביכולות מרשימות, אסף לחיקו גם את היכולת לצלול לשנת ישרים תוך שניות בודדות, כשדבר לא מסוגל להעירו, גם לא זעקת הכאב הנפלטת מפי.

אני נושמת עמוק, מסדרת בתנועות מגושמות את הכרית תחת ראשי ובוהה באור החלש הבוקע מפינת האוכל שבה דולקת מנורת הלילה, הרגל שנשאר מאז יואב היה ילד.

אנו מתגוררים בבית ילדותו של יואב. זהו בית ירושלמי ישן
בעל קשתות פנימיות ותקרה גבוהה. מסדרון צר מוביל מהסלון אל שני חדרי שינה רחבי ידיים. במטבח הקטן נדמה שהזמן עצר מלכת נוכח מראה הפורמייקה, כלי המטבח הפרחוניים, המקרר הירוק המיושן ואריחי הקיר החומים שהיו שיא האופנה עת הוריו של
יואב, הלנה ובצלאל, נישאו. יואב, בן הזקונים מבין שלושה אחים, נולד ללא תכנון מוקדם כשאיש מהם לא ציפה לילד נוסף.
פער הגילים הגדול בין האחים הותיר את יואב תחת סינרה החם והאוהב של הלנה משך שנים רבות, בעוד לילך והדס עזבו כבר את הקן.

בין יואב להדס, אחותו הגדולה, מפריד עשור, אך לא רק. הדס אישה מוחצנת המדגישה את מיניותה בחצאיות קצרצרות ובשפתיים המשוחות דרך קבע בשפתון אדום עז. פרקי ידיה וצווארה עמוסים צמידים ושרשראות חרוזים זולים וצבעוניים המתחלפים בהתאם למצב רוחה. לעומתה, יואב מחבב את מכנסי הג'ינס הכהים בשילוב חולצות טריקו בעלות קו נקי נטול הדפסים. בניגוד להדס המבחינה בכל קמט חדש, בשערה לבנה שלא נצבעה כראוי, המלקה את עצמה על שיפולי בטנה הרחבה שאותה מחניקה בגופיות צמודות הגורמות לחזהּ השופע לחייך בשובבות לכל עובר אורח, מעדיף יואב ללבוש חולצות הגדולות ממידתו המאפשרות לו להתנועע בחופשיות כנפשו הקלילה.

בצלאל בילה את רוב זמנו במשרד. הוא נהג להגיע הביתה לארוחת הצהריים ולשוב למשרדו עד שעות הערב המאוחרות בעוד הלנה קיבלה את פניו של יואב מדי יום עם שובו מבית הספר. היא דאגה להגיש לו ארוחה חמה, שקדה עימו על הכנת שיעורי הבית ופילסה את השביל המיוחד לליבו. מנגד, סחב יואב את סלי הקניות שגדשו עד להתפוצץ את ארון הממתקים ומילאו את ירכיו ואת בטנו ושיוו לו מראה עגול וילדותי. יואב היה מי שאירח לה חברה עד אשר ישוב אביו מעבודתו, שהאזין בסבלנות לעדכוני היום ולא אחת משך בעדינות את הסיגריה הדולקת מבין אצבעותיה כשנרדמה על ספת הסלון.

כאב נוסף תוקף את בטני. אני אוחזת חזק בשמיכה העבה, נושמת נשימות מהירות עד שהוא חולף ועוזב את גופי.

מה לעזאזל זה היה? אני לוחשת לעצמי תוך שאני מביטה בפניו השלוות של יואב השקוע בעולמות אחרים.

צירים, אני משיבה לעצמי, הם פה, אך מיותר להעיר עכשיו את יואב שכן עלולות לחלוף שעות ארוכות עד שיהפכו צפופים וסדירים וידרשו את הגעתנו לבית החולים. מילא, אני מנסה למצוא תנוחה נוחה, לפחות שאחד מאיתנו יישן הלילה.

הכרתי את יואב כחצי שנה לאחר שאמו נפטרה. באופן אירוני, ברגע שבו חדל ליבה של הלנה לפעום ללא כל התרעה מוקדמת, החל ליבו של יואב להתרוצץ בקדחתנות מרגע שפקח את עיניו ועד שחבלי השינה סגרו את עפעפיו.

לאחר מות רעייתו שקע בצלאל יותר ויותר בעבודתו. הוא חדל לשוב הביתה בשעת הצהריים והטביע את יגונו בין ספלי קפה וקלסרים עבי כרס. לילך והדס התכנסו בצערם בחיק המשפחות שהקימו, ויואב שב יום יום לבית שבו אין איש דורש בשלומו, דוחק בו לאכול ואפילו סלי הקניות שנהג לפזר לארונות, שלראשונה חשפו את מדפיהם, עמדו מיותמים.

פעמיים בשבוע המשיכה לפקוד את הבית מרים, עוזרת הבית הנאמנה שהייתה יד ימינה של הלנה. מרים נהגה לגלגל את שערהּ הדליל הצבוע חינה אדומה, כך שאף שערה לא תיגע בפניה, וכשהייתה עוברת בין החדרים או משפשפת בחריצות את הכלים בכיור היו צמידי הזהב שקיבלה מאִמה נוקשים זה בזה בצליל נעים. ידיה הזריזות השליטו במהרה סדר בכאוס המתרחש, השאירו סיר מנחם על הכיריים שלכמה שעות פיזר ניחוח של בית הנותר ריק מאדם, אך מלא רוחות וחפצים מימים אחרים. הם מילאו את כל חדרי הבית והישרו בו תחושות של זרות וצער, שאריות משפחה שהדבק שלה יבַש והתפורר.

מרים אהבה את יואב אהבה מיוחדת. אחרי הכול, הוא היה הילד היחיד שנשאר בין כותלי הבית, עֵד לשיחות הקפה עם הלנה שכה התגעגעה אליהן. בכל יום הולדת נהגה להכין לו מגש מתוקים כנהוג בבית אביה במרוקו, והייתה הראשונה להיכנס לחדרו ובפיה ברכת מזל טוב ושתי נשיקות רטובות. לא פעם הפתיעה אותנו כשנשארתי ללון אצלו. אך אותה דבר לא הביך, אף לא במעט, שכן גם כשיואב הפך גבר גדול ממדים, המשיכה לראות בו את הילד הקטן והאהוב שעזר לה במטלות הבית. היא בתמורה הגניבה לו ממתק או טעימה קטנה מהסירים בטרם יחזרו כל בני המשפחה ויפרו את הבועה המתוקה של שלושתם.

יואב ואני שירתנו באותו הבסיס, אני כמדריכת שריון והוא כנהג טנק. יואב היה מורגל לחיילות מעולפות מחום שהתפרצו למדור שלו בשעת הצהריים כשהלחות טיפסה והכבידה, כדי לצנן מעט את גופן במזגן, היחיד בבסיס שפעל. הוא קיבל את פניי בחיוך רחב ובלוח שש־בש מוכן ומזומן לדו־קרב.

ברגע הראשון שפגשתי בו משהו בנפשי הסוערת נרגע. אינני יודעת אם הייתה זו אחוות הירושלמים, עיניו החומות שצבען התחלף באור השמש לירוק זית או שמא תווי פניו הרכים, מלאי שמחת החיים שהייתה חסרה אז בחיי, לא משערת לרגע כמה צער וכאב צפונים תחתם.

במהרה החל יואב לחוג סביבי כמחזר מושלם וסבלני. לא היה בו גרם אחד של תאוות בשרים זולה השייכת לגברים המסוקסים. התנהלותו הפשוטה ומלאת הכבוד קסמה לי כגשם על אדמה יבשה. אהבתי את הניקיון שנטף מליבו ואת גומת החן שעל לחיו הימנית, שלימים מילאתי אותה בנשיקות.

מהרגע שבו הבינה הדס שליבו של אחיה הצעיר הולך שבי אחריי והוא פנוי פחות ופחות למטלותיה הרבות, חרף העובדה שיש לה בעל אוהב ותומך, מערכת יחסים חמה לא שררה בינינו. הדס בחרה להפעיל את יואב לעיתים קרובות והוא היה נאנח בשקט, משנה את סדר יומו כדי למלא אחר מוצא פיה, בעוד היא מתענגת על כוחה לשלוט בו.

ליבי נצבט לראות את ליבו מתקשה לעמוד בפני מניפולציות אלו, והן היו שונות ומגוונות. כמיהתו שתראה בו אח, חבר ולא שליח נחלה שוב ושוב אכזבה, חרף מאמציו לרצותה. ניסיתי ללמדו שסירוב אין משמעו חוסר אהבה, לעיתים אף הצליח יואב לסרב לה, אך לרוב נכנע לגחמותיה. ככל שהקשר ביני לבין יואב העמיק, הוא חזר להאמין בעצמו וליצור מציאות שבה אם יש באפשרותו לסייע היה עושה זאת בחפץ לב, אך כבר לא היה יוצא מגדרו לעשות כן. הדבר עורר את חמתה של הדס אשר הופנתה כלפיי, מי שכביכול לקחה ממנה את הצעצוע האהוב עליה.

לא אחת ניסתה הדס לחרחר ריב בינינו. אני סבורה שעשתה כן מתוך רצון להשיב אליה את מרכז השליטה שהלך והצטמצם, השליטה ביואב. ביטחונה העצמי הרעוע כוסה היטב בשכבות מייק־אפ עבות ובמילים עוקצניות. הדס אשר השתוקקה למילות חיבה, הערכה ותשומת לב ביקשה אותן באמצעות הצגת גופה לראווה. אף את רצונה העז לחיבוק ולאהבת אמת נקייה שאין צורך לעמול למענה שעות ארוכות מול המראה, חששה להביע במילים פן תיתפס כחלשה, והדס סלדה מאנשים חלשים.

ציר נוסף מנער אותי ממחשבותיי. אלוהים, איזה קור. אני
מגששת אחר גופו מתחת לשמיכות העבות ובדחיפות קלות מנסה להעירו.

לבסוף הוא קם, נעמד מחוץ למיטה מבולבל.

"פיפי. תעזור לי להגיע לשירותים".

אני חוזרת לעצמי ומנסה להירגע.

בשירותים מפתיע אותי כתם דם בהיר.

"דם!" אני צועקת ליואב שעומד מאחורי הדלת, מאיים לפרוץ אותה אם לא אדווח לו בדיוק מה קורה.

"הבנתי", אומר יואב בקול חרישי.

לחץ. כמה לחץ הגוף יכול לייצר בזמן כה מועט.

כל תרחיש אפשרי עובר בראשי, ובייחוד ההפלה הטבעית שעברתי בניסיוני הראשון להרות. נזכרתי איך בשבוע השלושה־עשר הופיעה טיפת דם ורדרדה על תחתוניי בעת ביקור רגיל בשירותי המשרד. לא ייחסתי לכך חשיבות, אך ליתר ביטחון עדכנתי את בתיה אמי שהכריזה, "למיון עכשיו!" שם הבהילו אותי לאולטרסאונד שבו רופאה צנומה מיששה את בטני ולאחר דקות ארוכות של שתיקה הכריזה, "אין דופק".

הייתי בת עשרים וארבע, צעירה מכדי לדעת שכל הריון שני מסתיים בהפלה טבעית.

איש לא הכין אותי לתרחיש הזה. לא ספרי ההדרכה, לא נשות המשפחה או חברותיי, שכן מבין כולן הייתי הראשונה להינשא.

"אפרת מותק", יואב נוקש על דלת חדר האמבט. "את יכולה להתלבש או שאת צריכה עזרה? ד"ר אדריאן מבקש שנגיע עכשיו לבית החולים לפגוש אותו".

את ד"ר אדריאן פגשנו לראשונה בבית החולים שערי צדק, שם ניהל את מחלקת נשים ביד רמה. איש צנום בעל רעמת שיער לבנה, מבטא רומני וחוש הומור שתמיד העלה בי חיוך, גם כשנשא בפיו בשורות קשות.

"הכול בסדר", הוא מרגיע אותנו. "פתיחה של שתיים וחצי אצבעות. לכו תסתובבו קצת, זה עלול לקחת זמן".

אנו עוזבים את חדרו של ד"ר אדריאן בלב קל ובעיניים עייפות.

חורף סוער בירושלים. השמיים צבועים אפור והעננים כבדים כמו הבטן שלי. גשם יורד ללא הפוגה והקטנצ'יק בועט בתוכי בכל הכוח בכל פעם שקר לי, כמו אומר, גברת אמא, שימי על עצמך משהו.

ארבעה ימים תמימים אנחנו מסתובבים. עולים ויורדים בכל גרם מדרגות הנקרה בדרכנו, אך דבר לא מתקדם.

שישי בבוקר.

הצירים מופיעים בתדירות גבוהה ואנו ממהרים להתייצב בשנית בבית החולים.

"כנראה שטוב לו בבטן שלך", מסיר ד"ר אדריאן את הכפפה מידו ומחייך. "התקדמנו קצת, פתיחה של שלוש וחצי אצבעות. לכו לטייל עוד קצת, אני מאמין שזה היום האחרון שבו תוכלו להסתובב בלי בייביסיטר". הוא מנסה לעודד את רוחי, אך כל רצוני מסתכם במקלחת חמה ובהתכרבלות תחת שמיכת הפוך.

מותשים אנו ממלאים אחר הנחייתו של ד"ר אדריאן. הגשם והקור העז לא עושים לנו הנחות, ואני נאחזת בזרועו של יואב כדי להתחמם מעט. לפתע מבליחה השמש בשיא עוצמתה ואני מרגישה את ראשו של הקטנצ'יק קרב לירכיי. שעות היא אחזה כך במרכז השמיים, נאבקת בעננים הכבדים ואני בכאב צאתך. עד ליל שבת שבו נשמת לראשונה את אוויר העולם ושתינו קרסנו יחדיו.

היה זה הרגע המרגש ביותר בחיי שבו הניחו את גופך החם והעירום על שדיי החשופים, אפילו יותר מזה שבו הרים יואב את ההינומה מעל פניי והכריז קבל עם ועדה, "מקודשת, מקודשת, מקודשת". הבטת בי בשתיקה בעיניים פקוחות עטופות זר ריסים כהים. שנייה לאחר מכן נפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות ירד ללא הפוגה ימים ארוכים.

למחרת היום יואב מתייצב ליד מיטתי ברגע שדלתות מחלקת היולדות נפתחות למבקרים. ממטיר עליי מיליון נשיקות ושאלות. מבעד לפרחים ולבלונים המעטרים את החדר, אני מזהה שגם הוא לא עצם עין מאז נפרדנו אמש. הוא לובש טרנינג אפור בלוי, עור פניו מעוטר זיפים דוקרניים, אך מדיף ניחוח קל ונעים של אפטרשייב שגורם לי לרצות להתכרבל בזרועותיו, לצנוח לכמה רגעי שכחה מכאבי הגוף.

תזוזה קלה לעברו גורמת לי לפלוט צווחה מכאב התפרים, ואני חוזרת בחיוך מתנצל לתנוחת העובר, היחידה שאני יכולה לשהות בה יותר מעשר דקות ברציפות.

"אני ניגשת למבחן בפסיכולוגיה פיזיולוגית", אני אומרת לו בעדינות לאחר שהשיב את אלון לתינוקייה, קרב את כיסא הפלסטיק החורק והתיישב כך שראשו צמוד לראשי.

יואב מחייך. אני אוהבת את החיוך שלו. יש בו משהו חם ורגוע שמשכיח ממני כל דאגה וכאב, גם בעת שכל איבר בגופי כואב או מטפטף.

"תגידי, הסתכלת על עצמך? לשבת את לא מצליחה, כולך תפרים. רצו לתת לך שתי מנות דם, אבל אמא שלך לא נתנה לאף רופא לגעת בך. לא כדאי שקודם תתאוששי? מבטיח לך שמועד ב' לא הולך לשום מקום".

"יואב, אני ניגשת לבחינה". אני לא יודעת על מה אני מתעקשת יותר, על הניסיון להתיישב תוך התעלמות מכאב התפרים הטריים או להוכיח את השד שיושב לי על הכתף ולוחש, "את תסיימי כמו אמא שלך, לא יהיה מועד ב'. את תראי שבסוף גם את תוותרי על החלומות שלך למען היצור הקטן הזה".

יואב מביט בי ואני מסוגלת לשמוע את גלגלי מוחו נעים. ככל הנראה מתלבט אם להניא אותי מהחלטתי ולמנוע ממני להעמיס לחץ מיותר של בחינה או לנעול את נעלי הבעל התומך ולאפשר לדג הזה שהוא אוהב לראותו שוחה נגד הזרם לעשות זאת גם כעת.

"תגידי, את רעבה? את רוצה שאני אעזור לך להתקלח לפני שאני הולך?"

"יואב", אני מרגישה איך החולשה משתלטת עליי, "אני ניגשת".

"טוב, מופרעת. זה אומר שעד המבחן את לא מתקלחת ולא אוכלת?"

יואב תמיד ידע לגרום לי להתפוצץ מצחוק שנייה לפני שאני מתפוצצת מעצבים. תכונה, כך אגלה במרוצת השנים, שהועברה בשלמותה דרך חבל הטבור שלי אל אלון.

בערב הוא מתייצב בשנית בפתח חדרי עם הקלסר, ספרי הלימוד שלי ובונוס בדמות מנת פסטה בולונז, שאותה אני טורפת בארבע שניות.