וכשאפתח את הדלת

פתח דבר

בכניסה לבית הספר ״סביון גני־יהודה״ הייתה רחבה גדולה ומרוצפת, שהשתרעה משער הכניסה ועד למסדרון הצר המוביל אל הכיתות. היו אלה ימים נלהבים של טקסים ומחוות. ב-10 בנובמבר 1975 התקבלה באו"ם החלטה 3379 של העצרת הכללית שקבעה כי "הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". החלטתן של מנהלת בית הספר ושל המועצה הפדגוגית הייתה נחרצת: כל התלמידים יענדו תג "אני ציוני". בכל יום שישי ייערך מסדר במגרש הספורט, ואחרי דבר המנהלת נעמוד כולנו ברחבה המרוצפת ונשיר שיר עברי, תגובה ציונית הולמת להחלטה המכעיסה של האו"ם.

המנהלת והמורים התכוונו שנזמר את "עץ הרימון נתן ריחו" או את "ים המוות הכחול בלאט ינוע" או את "חורשת האקליפטוס", אבל מחאת נעורים הלכה והתעצמה לה, מבעבעת מבין דפיו של עיתון בית הספר "ניבון" ובשיעורי החינוך: אנחנו רוצים לשיר שירים שאנחנו אוהבים, ואנחנו מתכוונים להתעקש על כך. אנחנו לא רוצים שיכפו עלינו שירי מולדת עבשים רק כדי לְרַצּוֹת את רכזת השכבה. המחנכת שלנו, הגברת חיה בורשטיין, הקשיבה ברצינות והביאה את הרעיון לפני המנהלת חנה יוליש. לאחר דין ודברים הוסכם בין שתי הגברות הנכבדות ש... נו, בסדר. נעשה ניסיון.

האם הייתה זו דפנה הנמרצת, או אולי יעל "בנות־אתן־באות־לג'אז" שחילקה את הדפים עם המילים לתלמידי כיתות ז'-ח'? אולי היו אלה שתיהן, נלהבות ויפות. מה שבטוח הוא שביום שישי עמדנו שם, בין הגדר לבין העצים רוויי הגשם, כ-120 תלמידים, בידיהם דפים שעליהם מודפסות מילות השיר, ושאגנו יחד, עם כל הלב ובקולות רמים: "עצמאי בשטח - לא צריך טובות - הוא אפילו לא מחזיק רשימת כתובות - - - הולך בטלללללל, הולך! הולך בטל!!!" המחנכות, המורים ורכזת השכבה הרצינית הביטו אלה באלה, ובהו בנו במבוכה ניכרת: לא לזֶמֶר הזה פיללנו.

כשחזרתי הביתה מבית הספר סיפרתי על כך לאימא שלי. אימא הביטה בי בתימהון: "מחפש בחושך? חומר ללחישה? אולי גם קצת הוא נהנה להרגיש כאב? הולך בטל? זה מה ששרתם במסדר בית הספר, בקול רם, כולכם?..."

א־הה. בדיוק כך. 

אימא פרצה בצחוק גדול: "טוב, נו... הכי חשוב לשיר בהנאה. אני בטוחה שנהניתם... אני מקווה שהמורים הסתדרו עם המסרים של מאיר אריאל״. במהלך השנה שרנו במגרש הספורט גם את "בטי בם", ובסופה אפילו את "רוצי שמוליק קורא לך". את השיר הזה אפילו המחנכת והמורים הכירו וזמזמו, מניעים ראשיהם מצד לצד.

*

בפברואר 1976 יצא האלבום "סוף עונת התפוזים" של להקת תמוז. החורף היה בעיצומו, אבל התקליט נשא תחושה של קיץ: אוהל על חוף הים, חברים מסביב למדורה, הליכה עצלה ברגליים שזופות ובסנדלים תחת השמיים, ניחוח יסמין ופירות עסיסיים. תקליט ישראלי שמשמר בתוכו את התקופה המשמעותית והייחודית כל כך שבה נוצר, אמצע שנות ה-70.

כשהמחט יורדת אל הרצועה הראשונה בתקליט, צליל סינתיסייזר רחוק מתקרב מן האופק בסאונד אלקטרוני, מתמשך. הפסנתר מצטרף אליו, אחריו נכנסות הגיטרה האקוסטית, הגיטרה החשמלית וגיטרת הבס, ולבסוף - התופים. כך זה מתחיל.

״היא - באה השמש / וזה סימן שכבר מאוחר

היא - באה השמש / כבר לא אתמול ועוד לא מחר...״

אני מאזין לו, ושוב מרגיש כמו הנער שהייתי, הנער שלוקח את התקליט, משלם בעבורו, מאמץ אותו אל גופו הקטן ויוצא אל הרחוב. בוחן את העטיפה, הולך ומתאהב, מתאהב והולך עד בית הדואר הגדול ברחוב אלנבי הרחב והסואן, משם יוצא האוטובוס הביתה, קו 71, מול סמי בורקס וחנות הפרחים שברחוב מקווה ישראל.

"סוף עונת התפוזים" הופיע בזמן ביניים, תקופה שחתמה את עידן התמימות של מדינת ישראל. זמן רב חלף ועבר מאז שיצא, אבל התקליט הזה הוא עדיין מזכרת מימי הנעורים שלי, סימן ואות ומופת של פשטות ישראלית נינוחה ששררה כאן פעם. גם עתה הלב נצבט כמו בכל פעם ששלפתי את התקליט מארון הבגדים בחדר נעוריי, שם שמרתי את כל אוצרות המוזיקה היקרים ללבי.

האלבום "סוף עונת התפוזים" הוא קפסולת זיכרון מרוכזת, ממש כמו אותה עוגיית מדלן של מרסל פרוסט המחזירה את הזמן לאחור: "לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתיי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מן המדלן. אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגייה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן רגע הכה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה" (מתוך: ״בעקבות הזמן האבוד״, מרסל פרוסט. תרגום: הלית ישורון, הוצאת הקיבוץ המאוחד־הספרייה החדשה, 1992).

אצל פרוסט היה זה טעם התה ועוגיית המדלן. בשבילי - אלה השירים ב"סוף עונת התפוזים". גם כשאני מאזין להם היום, החל ב"מה שיותר עמוק יותר כחול", שיר שהוא משל, שיר שהוא ים ואור ואהבה וארץ ישראל, שיר שקַו דק של מלנכוליה מרעידה משוך עליו - וכלה בשיר האחרון שבו, "ככה את רצית אותי", ששר אריאל זילבר - מתרחש בי תהליך נפשי לא רצוני. אני חוזר לקיץ 1976, למגרש, לשכונה, לבית הספר, לתלבושת האחידה, לטרנזיסטור, לרשת גימל ולמצעדי הפזמונים, לכביסה הנמתחת לאורך חבלים מתחת לחלון המטבח, לאוטו־גלידה בצהרי יום ולטלוויזיה הלימודית בשחור־לבן.

"סוף עונת התפוזים" היה מפץ גדול, וראוי לבחון אותו מכל היבט שבו נבחנת יצירת אמנות, יצירה הזוהרת באור יקרות, ובו־זמנית ממריאה הרבה מעל ומעבר לזמן ולמקום שבו נוצרה.

האלבום של תמוז היה ונשאר, בעיניי, גדול האלבומים שנוצרו כאן, אבל מעבר לעוצמתו המילולית והמוזיקלית, ברור לי שהתקליט הזה לא יכול היה להיווצר באנגליה או בארצות הברית, מכיוון ש"סוף עונת התפוזים" נושא בתוכו את הצופן הגנטי הישראלי.

יש בתקליט משב רוח לונדונית שהביא עמו שלום חנוך משהותו בממלכה הבריטית המאוחדת, יש בו סממני הפקה ניו־יורקיים בזכות מגעו המיוחד של המפיק לואי להב, ויש בו גם רוח צרפתית שובבה ושלוחת רסן שהביא אריאל זילבר משהותו בפריז מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-70.

עם זאת, "סוף עונת התפוזים" הוא תקליט עברי ושורשי מאוד ובו שילוב טעמים וצבעים והשפעות של רוק מתקדם, רוק כבד, מוזיקה שחורה ובלדות אקוסטיות. האלבום נוצר מתמהיל הניגודים בין הכוחות החזקים שפעלו בלהקה, והטקסטים שבו נעים בין אור לחושך, בין הומור מחויך למלנכוליה.

האלבום הוקלט בתקופה הרגישה שלאחר מלחמת יום כיפור, בדיוק באמצע הדרך בין טראומת המלחמה לבין בואו של נשיא מצרים לישראל; בין אובדן הדרך, אובדן העשתונות ואובדן התמימות לתחילת תהליך הסכם השלום עם מצרים, האויבת הגדולה ביותר של ישראל. באופן סמלי, חודשיים לאחר שיצא התקליט לאור, נפטר במפתיע ובגיל 05 בלבד, דוד ״דדו״ אלעזר, רמטכ״ל המלחמה ההיא, ומי שספג את הביקורת העיקרית מוועדת אגרנט על חלקו במחדל. כל אלה הביאו לכך ש"סוף עונת התפוזים" הפך, בדיעבד, לאלבום פרידה מישראל האחת ומבוא לישראל האחרת, שתיוולד שנה אחרי צאתו לאור של התקליט, במהפך הגדול של 1977, כשמנחם בגין ייבחר לראשות הממשלה.

מה היה משקלו התרבותי והמוזיקלי של "סוף עונת התפוזים" באותה עת? מי פיענח והבין אותו בזמן אמת, כשיצא לאור? ממרחק השנים מתברר כי היה זה תקליט משנה תודעה, גם כיצירת רוק'נרול עברית ועצמאית וגם כאלבום שסימן לראשונה את שלום חנוך כמשורר המלחין את שיריו ומבצע אותם, וכמי שהמציא את הרוק הישראלי בצורתו החדשה.

על רצף התקליטים החשובים ביותר שיצאו בישראל מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-80, ניצב האלבום של תמוז בשיאו של תהליך בריאת המוזיקה הישראלית החדשה, יצירה שקיבעה את עצמה בפסגה לצד "החלונות הגבוהים" (1967), "פוזי" (1969) של אריק איינשטיין, "שבלול" (1970) של אריק איינשטיין ושלום חנוך, "אחרית הימים" (1972) והטרילוגיה של כוורת ("סיפורי פוגי", "פוגי בפיתה" ו"צפוף באוזן", 1973-1975).

*

מבחינה מוזיקלית להקת תמוז היא הגשר בין הרוק של שנות ה-60 לבין "חתונה לבנה" (1981) של שלום חנוך וכל מה שנוצר אחריו. להקת תמוז הייתה שיאו של גל חדש.

להקת תמוז - שלום חנוך, אריאל זילבר, יהודה עדר, מאיר ישראל ואיתן גדרון - פתחה את הדלת שדרכה נכנסו ובאו מושגים חדשים: שפה היתולית, פסיכדליה, רוק מתקדם, אבסורד וקסם, לבטים של אנשים צעירים, אהבות, תאוות, משברים, קשיים, הומור, כאב, סינתיסייזרים, הרמוניות קוליות ואנרגיה. הרבה אנרגיה.

"פנס הרחוב כיבה עצמו לדעת

כי בלי חשמל הוא לא מצא שום טעם..."

כמה סמליות השורות האלה.

להקת תמוז חשמלה את המוזיקה הישראלית כי לא היה טעם להמשיך בלי עוצמה ולהט. בניגוד ללהקות המחתרת הישראליות (הצ'רצ'ילים, עוזי והסגנונות, האריות ועוד), שפעלו במועדונים ברחוב המסגר וברמלה ושרו שירים מקוריים באנגלית ושלל גרסאות כיסוי לשירים של להקות מחו״ל. תמוז כמו נחתה מכוכב אחר אל תוך הזרם המרכזי, פרצה בשירים רבי עוצמה, מקוריים וחשוב מכול: בעברית! כדי לשנות ולהשפיע חייבים לפעול מבפנים, ולהקת תמוז עשתה זאת, ועשתה זאת באופן מסחרר.

להקת תמוז התפרקה ביולי 1976, זמן קצר אחרי שרשת גימל החלה את שידוריה (ב-20 ביוני באותה שנה). תחנת המוזיקה שביקשה להתחרות בקול השלום של אייבי נתן ובגלי צה"ל גם יחד, חיפשה חומרים חדשים ומקוריים לשדר לדור של ישראלים צעירים שהיה צמא למוזיקה חדשה. תמוז החמיצה את המהפכה, אבל תקליט הסולו של אריאל זילבר, יוצא תמוז, נפל לידיהם כפרי בשל. רשת גימל שידרה את זילבר ואת שירי האלבום "רוצי שמוליק" בכל הכוח. בערב ראש השנה תשל"ז, ספטמבר 1976, זכה אריאל זילבר בתואר זמר השנה, ושירו "רוצי שמוליק" נבחר לשיר השנה. באופן אירוני, תמוז הייתה המסלול שממנו המריא זילבר אל תקליט הסולו המצליח שלו ואל קריירה עצמאית מרשימה.

בסיכום הישגי המוזיקה העברית של שנת תשל"ו נראה שבמאבק בין "רוצי שמוליק" לבין "סוף עונת התפוזים" - ניצח הראשון בנוק אאוט. בטווח הקצר, היה תקליט הסולו של זילבר הצלחה עצומה מכל בחינה, אבל תמוז, כך התברר עם הזמן, הייתה להקה למרחקים ארוכים, והאלבום "סוף עונת התפוזים" לא סיים את תפקידו בקיץ 1976, אלא התקבע בתרבות הישראלית כאלבום מכונן שהשפיע על כל הרוק הישראלי.

*

שנתיים חלפו. באוקטובר 1978 היינו עמי, אילן, מיכה, אורי ואני תלמידי כיתה י', ובחופשת סוכות נפתח פסטיבל "נביעות" בנואיבה שבסיני. שלום חנוך הגיע עם חבורת נגנים נהדרת למופע שסגר את הפסטיבל, וביצע גם גרסאות נפלאות ל"סוף עונת התפוזים" ול"אנ'לא יודע איך לומר לך".

היינו בני 15, ילדי תמוז ומעריצים של ניל יאנג ושל פינק פלויד, נערים מתבגרים עם שקי שינה ותרמילים היורדים לדרום הרחוק, לחצי האי סיני, כדי לראות פסטיבל רוק על שפת ים סוף ולחזות בשלום חנוך נולד ככוכב רוק מוביל. נערים שלראשם בנדנה ונערות בבגדי־ים צבעוניים קפצו מולו. שלום חנוך נתן שלושה הדרנים, אמר "לילה טוב, נואיבה" וירד מן הבמה. אבל הקהל לא רצה ללכת. הקהל רצה עוד, והמשיך לצעוק לשלום חנוך שיחזור לשיר. החברים טיפסו על עמודי התאורה, מאושרים מתחושת החופש האינסופית. שלושה מהם לא יחזרו שוב לעולם הביתה מהדרכים, ממלחמת לבנון ומאסון המסוקים. אנשים שלא ידעו כי אלה הם ימיה האחרונים של ארץ ישראל טרום הפינוי מסיני, עשו אהבה באוהלים הקטנים מול המים, מוקפים ספרים וצלילים, סמים וקסמים, אלכוהול ורוק'נרול.

קצת לפני תום שנות ה-70, לפני חתימת הסכם השלום עם מצרים והפרידה מסיני, החלה עונת התפוזים שלנו. נפתחה הדלת.