דבש

31

בגיל שלושים ואחת התחילה לחשוד שמשהו לא עובד לה כמו שהיא רוצה. החיים שלה לא נמצאים במקום שאליו התכוונה להגיע. זה עשה לה עצוב, אבל היא לא נשברה. כמו שלא נשברה כשעברו דירה, כמו שלא תישבר כשבעלה ימות, וכמו שאי אפשר לראות עליה לעולם, את הקושי. היא תמיד חזקה, תמיד מסתדרת, תמיד ממשיכה קדימה. בשלב מסוים יהיו החוצנים אלו שיעסיקו אותה ויתנו לה נחמה, היא תמצא כוח ואמונה בניסיונות להסביר לעצמה את העולם כניסוי של חוצנים, אבל לזה נגיע אולי בהמשך. עכשיו היא בת שלושים ואחת והדברים לא מסתדרים.

להיות רווקה ירושלמית בגיל שלושים ואחת זה בהחלט מאתגר. הדבר המרכזי שאת יכולה לצפות לו, זה ריחות הלחמים הטריים ממאפיית לחם עזרא הסמוכה. בארבע לפנות בוקר היא נוהגת לקום וללכת אל המאפייה, מפנקת את עצמה בלחמניות טריות, קונה במכולת הסמוכה שפתוחה כל הלילה חמאה ושוקו, ויושבת על הספסל ברחוב לראות את הזריחה.

לא חסרות לה שעות שינה. בכל יום היא חוזרת מהעבודה לקראת שש בערב, לובשת בגדי ספורט ויוצאת לריצה ברחובות הסמוכים. אחר כך היא קוראת ספר, או נפגשת עם אחת הבנות מהעבודה, או מנגנת קצת בגיטרה, או סתם מקשיבה למוזיקה. אין לה טלוויזיה, זאת החלטה עקרונית, ועקרונות זה חשוב, לא? בכל מקרה, בדרך כלל לקראת השעה עשר היא כבר ישנה, כך שלקום בארבע זה בהחלט בסדר.

רווקה חילונית בירושלים זה כמעט הכי גרוע שאפשר. אם את חרדית או דתייה, אפילו מסורתית, כל שדכני העיר עסוקים במציאת חתן עבורך. בונים דיאגרמות, מחליפים רשמים, מדברים בחדרי חדרים עם רבנים ורבניות לקבל עצה, מה לעשות, למי לפנות, ובאמת במגזרים הללו, החתונות מרובות. אבל רווקה חילונית בירושלים היא כמו אוויר, כמו רוח בשעות הערב, קרירה ומנשבת. גברים דתיים מתלבשים חם יותר על מנת שלא לתפוס משהו וגברים חילוניים סבירים עסוקים במפגן שרירים וחוסן גופני. עליהם צינת הלילה לא תשפיע, וגם אם יהיה שלג כבד בעיר הם מסודרים.

כבר שנתיים מאז הפרידה מנוחי. שש שנים יחד הביאו אותה לחשוב שהיא בדרך להקמה של משפחה. אבל נוחי לא עשה שום צעד בכיוון, להפך, בשנה האחרונה שלהם יחד דברים ביניהם הלכו והתעממו. הם היו החברים הכי טובים, מדברים על הכל, מטיילים בארץ בלי סוף, ממנו למדה ללכת בכל שביל אפשרי, לישון בטבע, לחבק את העצים. הוא אהב את חוש ההומור שלה. היא לעומת זאת חושבת שהומור זה לא הצד החזק שלה, היא לא הבינה על מה הוא דיבר.

הפרידה תפסה אותה לא מוכנה. יום אחד חזרה הביתה מהעבודה, משרד רואי חשבון גדול במרכז העיר. חזרה מאוחר, סוף נובמבר, ורגב, הבעלים של המשרד, השאיר את כולם על מנת לסיים את הדוחות השנתיים של מספר לקוחות גדולים. נכנסה הביתה לקראת חצות, נוחי ישב על מזוודה ונראה היה שהוא מחכה לה. "אני הולך", אמר לה, "אין לי מה לעשות כאן יותר, אני אבוא בשבוע הבא לקחת את הרהיטים והדברים שאת לא רוצה".

אותו לילה לא התקשרה לאף אחד. לא ישנה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכה למאפייה בארבע בבוקר. במשרד לא סיפרה דבר ואת הפגישות אצל הפסיכולוגית שלה לחודש הקרוב ביטלה. עברו כמעט חודשיים עד שמישהו בסביבה הקרובה שלה הבין שמשהו השתנה. נוחי בא אחרי כמה ימים, לקח את הסלון, את מכונות הכביסה והייבוש, את הטלוויזיה. היא בקשה ממנו לוותר על המיטה שקנו יחד כמה חודשים קודם לכן ושישאיר לה את המשיבון. "אני לא יודע מה זה משיבון, אבל את המזכירה האלקטרונית אני מוכן לתת לך", אמר כשהוא צוחק על החשיבות המוגזמת שהיא מיחסת לביטויי זכר ונקבה בשפה העברית.

במשך למעלה משנה עולמה הצטמצם לעבודה. לקחה על עצמה משימות רבות, נשארה שעות נוספות וחייה הפרטיים היו כלא היו. בימי שישי, נדרש צוות מצומצם להגיע למשרד והיא תמיד התנדבה להיות שם. בשבתות שיקעה עצמה בספרי מדע בדיוני, בעברית, אנגלית וספרדית. המחשבה שיכולים להיות חיים אחרים, במקום אחר, חיים לא אנושיים, ניחמה אותה מאוד, ולמרות שכולם תמיד מבקשים את קרבתה, מתקשרים, יוזמים, באים ואומרים עד כמה שהיא נחמדה ונעימה, בתוך תוכה היא מעדיפה אותם מעט רחוקים יותר. לפחות מצבה טוב יותר משל זו שנהרגה בתאונת דרכים.

דייטים בירושלים זה לא כמו דייטים בתל אביב. מגוון האפשרויות מצומצם. רווקים ירושלמיים רבים מעדיפים לנסוע לתל אביב לטובת העניין, ואילו היא נמצאת בעיר הקודש. גם אפשרויות הבילוי מצומצמות, כמה פאבים בתלפיות, כמה בתי קפה ברחוב עזה, והכותל המערבי. רחבת הכותל התגלתה כמקום מצוין לדייטים. כל בחור שלקחה לשם הפך להיות חמור סבר, ערכי ויהודי יותר ממה שרצוי. אותה זה הצחיק. אולי לזה נוחי התכוון? היתרון הגדול ביותר של רחבת הכותל היא האפשרות להיכנס לעזרת הנשים בתואנה של תפילה ואז לחמוק משם. היא עשתה זאת פעמים מספר, כשהבחור היה מיותר.

אחרי שנה יצאה מהדירה הריקה והגדולה בה חיה עם נוחי ועברה לדירת החדר בה היא גרה עכשיו. זה היה השלב הראשון בהתאוששות. אחר כך נרשמה לקורס ידיעת הארץ, הראשון מתוך רבים שיבואו בהמשך. בשבתות הבאות חזרה לטייל. בדרך כלל לבד, בוחרת נקודה, מכינה לעצמה קופסת אוכל, בקבוק מים ויוצאת לפנות בוקר מהבית ליום טיול. לפעמים הייתה מזמינה את אחת הבנות מהמשרד להצטרף אבל לרב היא עם עצמה, עם הטבע.

חזרה גם לנגן בגיטרה. בסוף התיכון למדה לנגן, ומאז היא פורטת לעצמה מדי פעם. נוחי לא העריך נגינת חובבים ולכן לא ניגנה על ידו. רק לעצמה. כשעברה דירה מצאה את הגיטרה באחד הארונות, החליפה את המיתרים ושבה לנגן. זה מרגיע אותה, הצלילים, מגע האצבעות בעץ, תחושת הפריטה, שום דבר מזה לא מרגיש לה מובן מאליו, על כל השאר היא מתאמצת.

עכשיו היא בת שלושים ואחת. ההשקעה שלה בשנה האחרונה בעבודה השתלמה, היא קבלה העלאה וקודמה למנהלת מחלקת העיזבונות. מטפלת בנכסים של אנשים שנפטרו, צווי ירושה, קיום צוואות ומציאת כספים אבודים. רגב אומר שהחלום הגדול שלו זה למצוא ירושה שאין לה דורש ולצאת לפנסיה מוקדמת על חשבון הכסף הזה. היא מתלבטת אם השעון הביולוגי שלה כבר מתקתק. אחותה, נטלי, שצעירה ממנה בחמש שנים בדיוק, הודיעה שהיא שוב בהריון. נטלי תמיד זריזה יותר ממנה, אבל זה לא משנה, החיים זה לא תחרות, שיקרה לעצמה.

הבחירה בלימודי ראיית חשבון נעשתה אחרי שהגיעה למסקנה שלימודי כימיה ופיזיקה באוניברסיטה לא יובילו אותה לשום דבר מעשי. ממה תתפרנס? רואי חשבון עובדים הרבה. רגב היה אחד המרצים שלה. הוא לימד קורס בשם "מס ערך מוסף, יתרונות וחסרונות, עיונים בהתגלגלותו של המס בארצות שונות ובמדינת ישראל". הוא נהג לומר ששם הקורס ארוך יותר מהתכנים אותם הוא מלמד. מצאה חן בעיניה הגישה הקלילה שלו לנושא, ובשנת הסטאז' ביקשה ממנו לעבוד אצלו במשרד. זה לא היה יוצא דופן, עשרה סטודנטים נוספים עשו את שנת הסטאז' במשרד העצמאי שלו, "רגב, רגב, שמחוני ורגב, רואי חשבון בכירים". עד היום היא לא יודעת מה שמו הפרטי של רגב ואיזה משלושת הרגבים בשמו של המשרד זה הוא...

הדייט האחרון שיצאה אליו היה עם בחור שהגיע לירושלים במיוחד מהצפון. קבעה איתו בכניסה לעיר העתיקה, שער יפו, חמש אחרי הצהריים. טיילו קצת ביחד בעיר העתיקה, קנו ממתקים בשוק והלכו לכיוון הכותל. התיישבו להסתכל על המתפללים. הוא סיפר לה שמעולם לא היה שם. חילוני. היא סיפרה לו על מספר דייטים שהיו לה ברחבה ואיך היא נוהגת לברוח דרך עזרת הנשים. "גם לי את מתכוונת לעשות ויברח?" שאל אותה, היא אמרה שעוד לא החליטה, מופתעת מהפתיחות שהיא מגלה. "אני לא רוצה להעמיד אותך במצב לא נעים, אז אני אלך". אמר ועשה, משאיר אותה שם עם שקית של סוכריות דרז'ה.

עשר שנים, מאמצע השירות הצבאי ועד לפרידה מנוחי הייתה בטיפול פסיכולוגי. הפסיכולוגית שלה טענה שאין לה סיבה אמתית לבוא, הכל בסדר אצלה, היא על המסלול הנכון, צבא, לימודים, חברים, עבודה, זוגיות, הכל במקום הנכון והכל על פי הסדר הנכון. למרות זאת היא המשיכה ללכת אליה. פעם בשבוע, ימי ראשון, שמונה בבוקר, מתחילה את השבוע עם סיכום של השבוע הקודם. הפעם הראשונה שהיא ביטלה את הפגישה הייתה אחרי שנוחי עזב. יותר לא נפגשה עם הפסיכולוגית שלה, למעט הפעם ההיא שעוד תבוא כשתחזור בגיל חמישים לגור בירושלים.

למה הוא לא רצה להקים איתי משפחה? היא ידעה את התשובה. בשש השנים שהיו יחד נוחי התחמק באופן קבוע מלתכנן את העתיד הרחוק. נסיעה לחו"ל? אין בעיה. טיול בארץ? קובע. שיפוץ בדירה? מנהל את זה כאילו היה קבלן. אבל כל דבר שכלל הסתכלות מעבר לכמה חודשים קדימה היה מחוץ לתחום. בשלוש־ארבע השנים הראשונות שלהם יחד זה לא הפריע לה, גם היא לא תכננה את העתיד יותר מידי. היא לא כמו אחותה, נטלי, שכל חייה מתוכננים לפרטי פרטים וכל שינוי שמתחולל יוצר אצלה משבר זהות. היא מתאימה את עצמה למקום בו היא נמצאת, באופן עקרוני היא לא אוהבת לעשות גלים ועקרונות זה חשוב.

המשרד, "רגב, רגב, שמחוני ורגב", הוקם עוד בשנות החמישים על ידי אבא של רגב והאחים שלו. שמחוני היה הבעלים של הבניין בו פתחו את המשרד, לא היה להם איך לשלם לו, אז הם הציעו לו להיות שותף שקט בחברה בתמורה לעשרים וחמש אחוז מהרווחים. שמחוני הסכים בתנאי שהוא יוזכר בשם החברה. וכך הוקם המשרד, גדל והפך להיות אחד הגדולים בעיר. כשרגב האבא נפטר ושני האחים שלו כבר היו מבוגרים, עבר המשרד לבעלותו של רגב, הבוס שלה, שקנה גם את החלקים של הרגבים האחרים. רק שמחוני הזקן ויורשיו ממשיכים לקבל את החלק שלהם בדממה ולא מתכוונים לזוז לשום מקום.

לפני שהגיעה ללמוד בירושלים לא ידעה מה זה סוכריות דרז'ה. ממתקים לא היו הצד החזק במשפחה בה גדלה. הם יותר אנשים של בשר, אבא שלה נולד בארגנטינה, כך שבשר היה חלק מכל ארוחה כמעט. בכל כינוס משפחתי, בכל ארוחת ערב, אפילו חטיפים, תמיד בשר. כשהייתה קטנה אבא היה חותך לה חתיכות קבנוס קטנות ושם בשקית, שיהיה לה חטיף לגן או לבית הספר. בגיל תשע החליטה להיות צמחונית. זה שבר אותו, המחשבה שהבת שלו בוגדת בתרבות האוכל עליה גדל. במשך חודשים מספר ניסה לשכנע אותה שנקניקים, או חזה עוף, או דגים, זה לא בשר. בהתחלה זה עבד, אבל בגיל עשר, כשעברו דירה לעיר אחרת, היא פגשה את דבורה שהסבירה לה כמה דברים ובזה בא הקץ לניסיונות שלו.

כמה ימים אחרי הפרידה, נוחי הגיע עם חבר לאסוף את הרהיטים ולהשאיר לה את המזכירה האלקטרונית. "תכירי", אמר לה, "זה אלון, הוא החבר שלי, אנחנו גרים עכשיו יחד". ברגע הראשון היא לא הבינה, את אלון היא מכירה כבר כמה שנים. רק כשראתה אותם מתנשקים נפל לה האסימון, נוחי עזב אותה לטובת גבר אחר ויצא מהארון. היא תהתה אם היו סימנים מוקדמים, אם הייתה לה דרך לראות אותם ואם יכלה למנוע את זה. בשבעה כשאף אחד כמעט לא בא, על מות בעלה, נוחי היה אחד האנשים היחידים שהגיעו לצפון, למרות שמאז שהתחתנה לא נפגשו ולא דברו. אז היא תשאל אותו, אז היא תנסה לקבל תשובות. הוא לא ידע מה לענות ורק יראה לה תמונות של שני הילדים שלהם, של אלון ושלו.

נטלי, אחותה, השאירה לה הודעה: "אני בירושלים, באה לנוח אצלך כמה שעות לפני שאני חוזרת הביתה, צריכה קצת שקט מהילדים". כשנכנסה לדירה מצאה את נטלי שרועה, עירומה, על המיטה שלה. בניגוד אליה נטלי מרגישה חופשי מאוד עם הגוף שלה ונוהגת להתפשט בכל הזדמנות. כשהיו ילדות והיא רק התחילה להתפתח, נטלי נהגה להסתכל עליה ולשאול כל מיני שאלות. תמיד היא התביישה. גם עכשיו הרגישה את המבוכה עולה וכיסתה את נטלי בשמיכה לפני שהעירה אותה.

במהלך הלימודים בתיכון דבורה ומשפחתה עברו לארצות הברית. היא נשארה לבד. אמנם היא הכירה את כולם ואף אחד לא התייחס אליה לא יפה, אבל חברות של ממש לא היו לה. בעיר בה נולדה היו לה הרבה חברות איתן תמיד נפגשה אחרי הצהריים והלכו יחד לחוג בלט. בגיל עשר, כשעברו דירה לעיר אחרת, התנתק הקשר עם רובן. בעיר החדשה, בכיתה החדשה, היא הרגישה קצת לא קשורה. אף אחד לא ניסה להקל עליה את הקליטה, והיא לא תמיד ידעה מה לעשות על מנת לשנות את זה.

עכשיו משהו לא עובד. ההליכה בתלם הביאה אותה לקצה הדרך. היא מרגישה שאין לאן להתפתח. אחרי הדייט האחרון שפשוט השאיר אותה יושבת לבד מול הכותל המערבי, הרגישה שהיא בשפל המדרגה. גם שם, במקום שהיא מרגישה בטוח, בשליטה, קרה דבר שמחזיר אותה להרגשה הכל כך מוכרת של חוסר שייכות. חוסר שייכות לסיטואציה, למקום, לאנשים, וכשהיא מסתכלת על אחותה הישנה אצלה במיטה, גם למשפחתה הקרובה.

הפסיכולוגית שלה התווכחה איתה על זה. קראה לה שקרנית. "את משמעותית, את מצליחה בכל מה שאת עושה, את נוכחת בחיים של האנשים סביבך, לא יכול להיות שאת מרגישה לא שייכת, לא קשורה, מבחוץ, אני מציעה שתבדקי עם עצמך טוב טוב למה את עושה את זה".

היא לא הצליחה להבין למה נשארה אצלה בטיפול בשנים שבאו אחר כך, כי גם אצלה היא הרגישה לא בנוח. זה לא חשוב, בכל מקום אני ארגיש ככה, אמרה לעצמה. אצל הפסיכולוגית הזאת היא כבר רגילה, אפילו המילה "שקרנית" כבר לא מפתיעה אותה. אין שום ציפייה שיקרה משהו מולה.

נטלי התעוררה וצחקה עליה: "אלברטו רוצה שאני אעשה ניתוח הרמת חזה". הילד הקטן של נטלי הוא בן חצי שנה ועדיין יונק. החזה שלה עבד קשה בחמש השנים האחרונות בהן ילדה והניקה שלושה ילדים ועכשיו היא מתחילה הריון נוסף. "אלברטו אומר שנעשה שיפוץ כללי אחרי ההיריון החדש, מה את אומרת?" שאלה אותה כשהיא מצמידה את החזה שלה לפניה. "מה את נהיית אדומה... אי אפשר לדבר איתך על דברים כאלה... את אחותי הגדולה, אין לי מישהו אחר להתייעץ איתו..." שיקרה נטלי במצח נחושה.

כשהיא עומדת מול המראה, היא תמיד תוהה איך הגוף שלה ישתנה כשתהיה בהיריון. החלום שלה זה להקים משפחה. הפרידה מנוחי טרפה את כל הקלפים ושלחה אותה חזרה לנקודת ההתחלה. היא לא ראתה את זה מגיע. אמא שלה דווקא לא הייתה מופתעת. בכל מפגש משפחתי אמא שלה נהגה לשאול את נוחי מתי הוא עוזב. נוחי היה עונה "מחר" ושניהם נהגו לגחך אחת מול השני. עכשיו היא חושבת שייתכן ואמא שלה זיהתה את הדברים אפילו לפני נוחי עצמו.

ארבע בבוקר במאפייה. העובדים מכירים אותה. בין נהגי מכוניות החלוקה שמעמיסים את הרכבים בלחמים טריים להפצה ברחבי העיר, ההומלסים שבאים לבקש משהו לאכול, ונהגי המוניות שקונים קפה בתחנת הדלק הסמוכה, היא בולטת. קונה לחמנייה עגולה ושני קיכלעך קטנים עם קינמון וסוכר. העובדים תמיד שואלים אותה: "מה שלומך גיברת? גם היום לא ישנה גיברת? אולי תטעמי משהו אחר גיברת?" גיברת, היא ממש לא מרגישה גברת, יותר ילדה שהלכה לאיבוד, אבל תמיד מחייכת אליהם בנימוס ומשאירה טיפ בכוס הזכוכית שליד הקופה.

במאפיות אין בשר. הפעם היחידה שעמדה על שלה מול ההורים, הייתה בנושא הזה של הצמחונות. כל ניסיונות השכנוע, השוחד והאיומים לא עזרו. זה היה מרד גיל ההתבגרות שלה. מעבר לכך הייתה ילדה שקטה, מנומסת, תלמידה טובה. הציונים שלה היו תמיד גבוהים, ומעולם לא היו לה בעיות משמעת. גם מבחינה חברתית הייתה אחת מהבנות השקטות יותר, מהנספחות לקבוצה המובילה, תמיד קונפורמית, תמיד מנסה להסתדר עם כולם, מעולם לא עמדה בצד שמנגד, תמיד בקונצנזוס. אותה לא יתפסו מביעה דעה עצמאית.

אחרי שדבורה נסעה לארצות הברית, היא מצאה את עצמה בלי חברים קרובים. כולם היו נחמדים אליה אבל אף אחד לא חיפש את חברתה. במשך מספר חודשים היא עשתה ניסיון להצטרף לתנועת נוער כזאת או אחרת אבל זה לא עלה יפה. גם שם הרגישה לבד וכשהראו לה את הדלת לא נלחמה להישאר. היא החלה לחשוב שתחושת חוסר השייכות שמלווה אותה בכל מקום היא הדבר שלא בסדר אצלה. איך יכול להיות שבכל מקום זה ככה? אני עושה משהו לא נכון?

דווקא נטלי שהתחתנה עם אלברטו מריו לורנצו, ממשפחת הפשע לורנצו מדרום איטליה, הרגישה שייכת תמיד. שום דבר לא עצר אותה. לא ההתחסדות של אמא, לא הכעסים של אבא, לא האח הצעיר שלהן, שי, שאובחן בגיל צעיר כבעל הפרעות קשב וריכוז קשות - זה היה כשעוד לא ממש ידעו מה לעשות עם זה ונהגו לתת לו כדורי הרגעה חזקים, גם לא המוסכמות החברתיות שמקיפות אותם. שום דבר מכל אלה לא גרם לנטלי לעצור ולו לשנייה אחת ולשאול את עצמה אם היא עושה טעות. "זה כולם טועים, אני בסדר", נהגה לומר בקול רם לכל מי ששאל. בארץ התעסקה משפחת לורנצו בהלוואות בשוק האפור. היא לא זכרה שראתה מישהו מבני המשפחה הזאת עובד אי פעם, אבל אחותה הייתה מרוצה, נולדו לה כבר שלושה ילדים, הרביעי בדרך ואלברטו מריו לורנצו היה מכרכר סביבה בלי הרף.

היא החליטה להפסיק עם הדייטים לכמה זמן. ממילא לא יוצא מזה שום דבר. הדבר הבא שעשתה היה להסתפר. קצר. היא מעדיפה את זה ככה, פחות עניין לסדר את השיער בבוקר. היא זוכרת היטב איך הנושא הזה היה חשוב לה בשנות השמונים, ואיך כל בוקר התחיל עם מברשת ופן. קצר זה הרבה יותר נח. היא מרגישה שזה מבליט את הצוואר שלה, ארוך ויפה, מטשטש את העובדה שהיא מרכיבה משקפיים. היא זוכרת את השנים בהן ניסתה להילחם בזה.

הקשר עם דבורה נשמר באופן חלקי. אחרי הצבא נסעה לבקר אותה בארצות הברית ושתיהן עשו שבוע של כיף בניו יורק. אחר כך דבורה חזרה ללימודי הווטרינריה שלה בקולג', והיא המשיכה לדרום אמריקה, לבקר קרובי משפחה שעדיין חיים בארגנטינה. בשנים האחרונות הן מתכתבות, שולחות זו לזו מכתבים אחת לכמה חודשים, מתעדכנות. דבורה כבר נשואה ורוצה גם ילדים. היא שמחה בשבילה, אבל עם קנאה קטנה, מתי זה יקרה גם לה, תהייה.

רגב לא אוהב שינויים, ורוב מי ששכיר במשרד עובד שם כבר שנים רבות. הוא עושה כמיטב יכולתו לוודא שאישה שיולדת ויוצאת לחופשת לידה תרצה לחזור למשרד במהירות האפשרית. הוא מקפיד לומר שהוא תומך בנשים שעובדות במשרד. הוא תמיד מביא מתנות גדולות לבית החולים, מאפשר חופשות לידה ארוכות, מתחשב כשהילדים חולים, ופעם אחת אפילו שכר מטפלת בזמן אחת משביתות המורים והגננות כדי שהילדים יוכלו לבוא עם האימהות למשרד, שם חיכה להם יום פעילות מיוחד.

מתי זה יקרה גם לה? בגיל שלושים ואחת זה נראה לה רחוק מתמיד. זוהר, הבחור שהשאיר אותה יושבת לבד מול הכותל עם שקית של סוכריות דרז'ה, דווקא היה נחמד. מעולם לא עזבו אותה לבד באמצע דייט, היא זאת שנוהגת לחתוך. היא שאלה את עצמה אם עליה להיעלב והחליטה שלא. את הסוכריות חילקה לכל מיני ילדים שהסתובבו ברחבת הכותל. כשיש לה מה לחלק או להציע היא יודעת להיות חברותית, אבל ברגע שהיא נשארת לבד, בלי תפקיד, בלי משהו לתת, היא משתתקת, נאלמת, כאילו כשהיא לבד זה לא מספיק טוב.

שלושה קרנפים מטיילים בשתיקה בשדה. אמר האחד: "שדה, זה יפה, זה טעים, זה מרזה, גם אכילה, גם הליכה, כל פרור של קלוריה שאני שואף, אני מיד גם שורף, זה כיף". המשיך השני, מנמיך את קרנו, מטלטל את ראשו, מנופף בזנבו: "שדה, אוויר צח, זה נעים, זה מקסים, ריחות לילך, נוף משובח, בכל צעד שאני מתקדם אני מרגיש איך מצב רוחי מתרומם". אמר השלישי "אני מצטער, אבל קרנפים לא יודעים לדבר". וכך המשיכו שלושתם לטייל בשתיקה, עד עתה.

יום הולדת שלושים ואחת עצמו עבר לשמחתה בשקט. טלפון מאמא, שתי חברות מהלימודים באוניברסיטה שלחו לה פרחים, והודעה מאחותה במשיבון, הודעה שמתעלמת לחלוטין מיום ההולדת ומודיעה שמשפחת לורנצו המורחבת מתכננת סוף שבוע בחודש הבא בכינרת והיא דאגה להזמין גם לה חדר. במאפייה אף אחד לא ידע והיא לא טרחה לספר. למחרת היום חיכתה לה עוגה על השולחן במשרד וזר בלונים. לזה נלוותה שיחת נזיפה לגבי השעה המוקדמת והבלתי סבירה שבה הגיע השליח (חמש ורבע בבוקר) ודרישה בלתי מתפשרת להפסקת ההוללות הפרועה הזאת. "פה זה לא מועדון לילה", אמר לה שמחוני הנכד, מהנהלת הבניין.