ערפיליה

פרק 1:
ערפיליה ותושביה

חי־עב משוכניה הוותיקים של ערפיליה היה.

למתבונן מהצד נראה חי־עב כמו יצור עבה ומגושם, ואכן היה חי־עב יצור עבה ומגושם.

עבה היה גופו ועבות היו רגליו. עבה היה החדק היוצא ממרכז ראשו הכדורי. משני צידיו מזדקרות להן זוג אוזניים גדולות וגרמיות. רוחבו כאורכו ואורכו כגובהו, מין תיבה שפינותיה מעוגלות, שתנועותיה איטיות ועצלות וכל כולה כבדוּת. רק עיניו קטנות היו, קטנות וסמוכות זו לזו.

הרי חיעב לפניכם:

ערפיליה, ארץ מולדתו של חי־עב, שוכנת הייתה מאז ומעולם בצידה האחר של קליפת היקום. כל כולה הרים גבוהים המזדקרים מחודדים ואפורים, וביניהם מפרידים עמקים עמוקים, אפלוליים ומוצלים, ונדמה שאין בה אפילו פיסה קטנה של מישור לנוח בו כדי פשיטת רגליים. ההרים עירומים וחשופים היו, סלעים־סלעים, חידודים־חידודים. ראשי ההרים נדמו כמו נקטמו בחרב ענקים, שכן מוסתרות היו פסגותיהם על ידי שכבת עננים ערפיליים אפרפרים, שכמו נתפסו בהם מבלי יכולת להמשיך במעופם. העמקים היו כמו חריצי ענק זקופי דפנות, ומכוסים היו ביערות צפופים של עצי ענק גמלוניים עבי גזע וירוקי עד, ובין ענפיהם מתפתלים ומרחפים היו אדים לבנבנים. האדים היו נאחזים בענפי העצים הנפילים כמו צעיפי משי דקיקים ושקופים שנשרו מצוואר פיות עדינות, והם נעים קלות מעלה־מטה למשבי רוח חרישית ובלתי מורגשת כמעט, שנושבת הייתה בעמקי ערפיליה בהפוגות שבין הסערות התכופות.

ערפיליה, מולדתו של חי־עב כשמה כן היא, ערפילים בהרֶיהָ, אדים בעמקיה, הימים שבה היו ברובם אפורים ודמדומיים. ולילותיה סמיכים ואפלים משחור.

לא לבדו התגורר חי־עב בערפיליה.

בעמקים המוצלים, למרגלות ענקי העצים מזעיפי הפנים, התרוצצו להם תושביה האחרים של ערפיליה, יצורים שלא דמו אפילו דימיון קל שבקלים לחי־עב העבה. היו אלה החי־שנים. החי־שנים היו חיים וחשים, חשים וחיים ומכאן בא להם שמם. ועוד הבדל היה בין חי־עב והחי־שנים - שהוא היה יחיד במינו והם היו אלפים רבים.

חוק היה בערפיליה, ולפיו חובה על כל שם שיישא באמצעו מקף, ואכן ערפיליה הייתה משופעת במקפים שחצו את כל שמות תושביה. חי־עב, חי־שן וכדומה. אבל אנחנו, הכותב והקוראים, לא כפופים לחוקי ערפיליה, ולכן, מטעמי נוחות, נוותר על רובם ופשוט נכתוב את שמותיהם ללא המקף. חַיעב והחיישנים.

אם אתם תמהים מה צורה הייתה לחיישנים, הרי הם לפניכם:

החיישנים היו יצורים קטנים ונמוכים, רגליהם דקות היו ושעירות, אם כי חזקות. ידיהם ארוכות וחלקות. למרות שהיה דימיון רב במבנה הגפיים של החיישנים, היו הבדלים גדולים בראשיהם. הסיבה להבדלים הללו הייתה שהחיישנים השתייכו לחמישה שבטים נפרדים ששכנו בערפיליה, והיו שונים ביניהם בתכלית בחושיהם. לכל שבט היה חוש המיוחד אך ורק לו.

כך היה שבט אחד שכל בניו ובנותיו רק רואים היו, והוא נקרא "שבט הרואים" או בקיצור "הרואים" ושבט שכל בניו רק שומעים היו, הרי הוא שבט "השומעים" ובקיצור "השומעים". ועוד שלושה שבטי חיישנים היו שקיצורי שמותיהם היו "המריחים", ה"טועמים" וה"ממששים". כמו שנאמר, כל שבט והחוש שלו.

מלכתחילה, בתקופה הקדומה בתולדות ערפיליה, השבטים היו נפרדים לחלוטין. כל שבט שכן בעמק משלו, והם לא התערבבו זה בזה. את לילותיהם היו מבלים כל שבט בנפרד במערכת מחילות ומערות שחפרו בין שורשי העצים. כאמור, לכל חיישן היה רק חוש אחד ויחיד. דבר שהיה מאוד לא קל ומאוד לא נוח, בוודאי לא בערפיליה הקשוחה. תארו לעצמכם חיישן קטן משבט הרואים מאחֵר לחזור הביתה בערב ומאבד את דרכו בחושך. איך יידע את הדרך הביתה אם אינו יכול להריח את ריח הארוחה המתבשלת, ואת ריח העשן של המדורה במטבח של מאורת שבט הרואים? או חישבו למשל על חיישנית משבט המריחים שמצטננת בבוקר יום חורף ומאבדת את חוש הריח. איך תמצא את דרכה ביער ללא החוש היחיד הזה שלה? כך שהיה ממש קשה להתקיים עם חוש פעיל אחד. האגדות בערפיליה מספרות שהחיישנים הצעירים, הילדים, התחילו לשחק זה עם זה. בתחילה הרואים עם השומעים בלבד, וכשראו או שמעו שהרבה יותר טוב לבלות בזוגות - כשאחד רואה ואחד שומע, החליטו לצרף את ילדי המריחים, והזוגות היו לשלישיות ואחר כך לרביעיות ולבסוף לחמישיות.

הייתה זו תקופת "ימי הביניים" בערפיליה.