חיים במסתור

הקדמה
גדי גפן , פאלו אלטו 2022

לא היתה אשה שהקשבתי לסיפוריה, מעשיותיה וחוויות ילדותה יותר מאשר אמא שלי, ריטה. היא יודעת לספר סיפורים ולסחוף את השומע. סיפרה לי על ילדותה ונעוריה ביפו, ועל השנים שהוריה, סבא ישה (יעקב) וסבתא לושה (אאגוניה) התגוררו בצפון תל אביב. אימי לא חסכה מאיתנו פרטים והיתה שבה ומספרת, ומדי פעם נזכרת בפרט חשוב שנשמט ממנה בעבר. גם היום, בכל פעם שהיא נזכרת, עיניה נוצצות מבעד לזגוגיות משקפיה. גם על השואה סיפרה, ולא ייפתה או ריככה את מה ששמעה מאמה ומסבתה. תמיד דאגה להתאים את הסיפור לגיל השומע, ועם השנים, ככל שהתבגרתי, נוספו להם פרטים. ילדים אוהבים לשמוע סיפורים ואמא שלי אהבה לספר אותם, וכשגדלנו ועלו בנו שאלות, תמיד ענתה.

סבתי, עליה השלום, אהבה את החיים אהבה עזה וחסרת מעצורים, וקשה היה לה לדבר על המוות. סבתא לושה לא רצתה לנבור בעבר והעדיפה להסתכל קדימה. כזו היתה. אישה אצילית ואלגנטית, מתהלכת בלב העיר תל אביב ונהנית ממנעמי החיים. סבתא שקשה היה שלא להעריץ. גם כשחצתה את גיל תשעים עוד טיילה בדיזנגוף ואבן גבירול הלוך ושוב ופקדה את בתי הקפה לשיחות חולין ומשחקי קלפים עם הפרלמנט שלה. את השואה, הרגשנו כולנו, סבתי העדיפה להשאיר מאחוריה.

שנים לאחר שסבתי הלכה לעולמה, קראה אמא שלי לכל ילדיה ונתנה לכל אחד מאיתנו ספר אפור שכותרתו, רחל שוכמן: יומן שואה. כך נהגה גם נילי, אחותה הבכורה של אימי. אף היא חילקה עותקים לבנותיה.

״כל ילד מקבל עותק, שיהיה לכם״, אמרה אמא. אנחנו כבר ילדים גדולים, אנשים מבוגרים עם משפחות משלנו וזה היה כנראה העיתוי המתאים לשתף אותנו באופן רשמי, לחלוק איתנו את נטל הזיכרון. תמיד היינו בית פתוח ואמא לא חסכה מאיתנו סיפורי שואה. גדלנו עליה. על רגעים קשים, על הרצון לחיות שגבר על כל קושי, רגעים של אהבות נכזבות ופרידות כואבות. הכל היה שם, עולם שלם, אבל תמיד מיד שניה, זכרונות של אחרים, סיפור שעבר מהסבים אל ההורים, ומהם אלינו, הילדים. עכשיו, כשכתבי סבתי נמצאו ותורגמו, זה הפך מוחשי. לא קולה של אימי דיבר אלינו, אלא קולה של סבתא רבתא שלי, רחל, שנפטרה טרם הולדתי. היא היתה אישה משכמה ומעלה. מחשבותיה, שנכתבו שבעים שנה לפני כן על דפי מרשם מצהיבים, בשפה זרה, מצאו את דרכן אלינו.

בכנות, זה הפחיד אותי. היא נכנסה אל ליבי לאט לאט. קריאה בטקסטים כאלה, קשים כל כך, מצריכה מהקורא ניתוק רגשי, אחרת לא יוכל להתקדם. בתחילה קראתי בו חטופות, מעט בכל פעם, וכשהגעתי לקטע מסויים ששבר אותי, סגרתי את הספר והחזרתי אותו למגירה, או שדאגתי לשים אותו במדף העליון בספרייתי, שיהיה נגיש פחות. הנסיונות להתעלם ודחיית הקריאה לווו ברגשות־אשם וכפיות־טובה. היו פעמים שפתחתי את הספר ודמיינתי את הוריי ואותנו, ילדיהם, מסתתרים תחת המיטה ההיא, כמו סבתא לושה, ושיערות ידיי סמרו. ופעמים אחרות שחשבתי על הקושי והסבל העצום של סבתא רבתא רחל, שבעלה נרצח וכל עולמה התפרק, והיא מגוננת על בתה. האם הייתי אני מצליח לגונן כך על ילדיי?

״אנו מנהלים מרוץ נגד הזמן כדי להבטיח שסיפורים אישיים רבים ככל האפשר ישומרו למען הדורות הבאות. עלינו לספר לעולם במילים שלנו את מה שארע לנו ולכל אלה שלא שרדו... חובתנו, הניצולים, למשפחותינו ולכל הקורבנות לספר ולתעד כל שנוכל. אם לא יבואו הדברים מפינו, כיצד יוכלו הדורות הבאים להאמין שמאורעות כאלה אכן התרחשו?״ הסביר ברוך שגב, יושב ראש ארגון הפרטיזנים ומורדי הגטאות בישראל בכתבה ל Ynet בשנת 2008.

דפי המרשם המצהיבים אוחסנו במשך שנים בדירתה של סבתי בתל אביב. דודתי, נילי, ואמא שלי יצאו למסע אישי אמיץ כשפתחו את ארגז האחסון. לפשפש בדפים צהובים ומבאישים שהורחקו מהעין כל כך הרבה שנים משמעו להסיר את שריון המגן ולקרוע את חולצתך, לעצום עיניים ולהתפלל שחץ לא יינעץ בלבך.

לאחר שרק מיעוטם תורגמו משפת המקור לעברית, קמו לתחייה דמויות, ריחות, וסיפורים קטנים של היומיום בקהילה היהודית. אפשר רק לדמיין את עצמנו מנותקים מחיינו הנוחים והבטוחים בישראל ומושלכים אל התופת שהיא אוקראינה בזמן המלחמה. הפחד, אי הוודאות, יצר ההישרדות, המשפחה, הקהילה, החורף האוקראיני הנורא, כולם מעורבבים יחד בסיפורים הקטנים. על הדפים האלה להיות צרובים לנצח בזכרונותינו ולהישמר עבור הדורות הבאים.

המבצע הלאומי ״לאסוף את השברים״ הושק על ידי יד ושם ביום השואה התשע״א ונמשך עד היום. נאספו למעלה מ-300 אלף פריטים שנתרמו על ידי הניצולים ובני משפחותיהם. הפרויקט התאפשר בתמיכתם של מספר רשויות מקומיות, בתי אבות ויוזמות פרטיות.

יומנה של רחל שוכמן מתאר בצורה אישית את אירועי 1941 בעיר רובנו שבאוקראינה. מדוע כתבה רחל שוכמן את מחשבותיה על דפי המרשם? האם היתה זו דרכה להתמודד עם הקושי? האם רצתה לתעד כדי שלא נשכח? הגיגים פילוסופיים, השתפכויות הרגש וזכרונות נוגעים ללב לא יספרו מה היתה צוואתה.

בסופו של דבר אזרתי קצת אומץ. הכתבים תורגמו על ידי מתרגמת מקצועית ששכרו אימי ודודתי, והיא הצליחה ליישר את הצעטלעך ולהדביק את המרשמים לסיפור. המשימה שלי היתה להרכיב את הפאזל לאוסף סיפורים. מה עוד יש בכתבים שטרם נחשפו? השאלה הזו מעסיקה אותי, אבל גם מה שכבר נמצא באוסף הקצר הוא בעל ערך.

1941: המלחמה הגיעה אלינו

ב-22 ביוני, בשעה 12:00, יצאתי מקייב יחד עם מריה צ'רנומורסקי. היא גרה בשפטובקה. חזרנו מחופשה, בה נפגשנו עם מכרים וקרובי משפחה. כולנו היינו מאושרים. נסענו יחד חזרה הביתה מהחופשה. כולם באו לתחנת הרכבת להיפרד מאיתנו. פרחים ומתנות אחזו בידיהם.

היא נסעה לכיוון שפטובקה ואני לרובנו. לא ידענו שבעוד שעות ספורות תתחיל המלחמה אצלנו. עוד מעט ניפרד לעולמי עולמים. בפתח מלחמה שתביא לכל כך הרבה קורבנות יהודיים! אני ומריה הופרדנו כבר בתחנת הרכבת בקייב. אני קיבלתי כרטיס לקרון ברמה 3, שכלל מצעים נקיים, ואילו מריה קיבלה כרטיס לקרון ברמה 2. היא היתה בקרון העשירי. אם הייתי יודעת, הייתי ישנה גם על הרצפה בקרון ההוא רק כדי לא להפרד ממנה, אבל לא היתה לי ברירה ונאלצתי לקבל את הגורל. זו הפעם האחרונה שהתראינו. מריה, זכרונה לברכה. שכבנו לישון ברכבת, אני ובתי היחידה. כשהתעוררנו, היתה לי מין הרגשה איומה שלא אראה עוד את מריה. התחלתי להתרוצץ בין הקרונות כמו סנאי בתוך גלגל. עברתי מקרון לקרון כדי להגיע אליה. בכמה מהקרונות היו חיילים עם רובים אבל הם נתנו לי לעבור.

מזדולבונוב נסענו, אני וביתי, לרובנו בכרכרה. רק שתינו.

״עגלון, מדוע אנשים מסתתרים מתחת לעץ כשהם רואים מטוס? הרי זה מטוס שלנו, אז ממה הם פוחדים?״ שאלתי.

״אוי, אני רואה שאתן לא יודעות דבר עדיין", הוא ענה, "הרי המלחמה התחילה והגרמנים מתקרבים. היה נאום של מולוטוב. בעיר יש פאניקה. לא מרשים לי אפילו לעבור עם הכרכרה ברחוב הראשי״.

השארנו את המזוודות אצל מכרים והלכנו הביתה ברגל. מצב רוח נורא. מה עושים? השאלה הזאת הפכה לשאלת קיום של ממש והיא רדפה אותנו בכל מקום.