טווה הרשתות - כרך א'

הקדמה

כדי לעקוף דיון ארוך על סוגות של ביוגרפיות אפתח בהכרעה להציע לקורא מה שניתן לכנות "ביוגרפיה מבצעית". להתמקד בעיקר בסיפור פעילותו של גיבורה ופחות בסיפורו האישי והמשפחתי. לצמצם ככל האפשר את ההידרשות להיבטים האישיים של חייו, רקעו המשפחתי, יחסיו עם בני משפחתו, ולנסות לחצוב מתוך פעילותו הענפה במעגלי חייו המקצועיים את דמותו כמנהיג, מנהל ואדם. החלטה זאת נפלה ככל שהתקדמתי בקריאת התיעוד שעמד לפני, ממנו עלה, שכמנהיגים רבים גם הוא שִעֲבֵֵּד את עצמו למען המטרות אותן שרת, התגלם בתוך התפקיד אותו מילא ובו התמלא.

החלטה זאת לא ייתרה את ההתלבטות הקבועה על המינון "הנכון" בין הסיפור האישי ובין ההקשר בתוכו פועל גיבור הסיפור. בלעדי הסיפור האישי אין ביוגרפיה. בלעדי הצגת ההקשר בתוכו חי ופעל, ייתקשה הקורא להכיר ולהבין את האתגרים שעמדו לפניו, את עמידתו בהם או קריסתו אל תוכם. לְאַכּן ולהעריך את תרומתו הייחודית, ככל שהייתה כזאת, לעיצובו של אותו הקשר. לתהות באיזו מידה הסביבה, התהליכים הכלליים, "הווקטורים" העיקריים, הם סוכני השינויים ומחולליהם העיקריים והגיבור מִטַלטֵל בהם כבובה על חוט. או, שמא הגיבור מצליח לאתרם, לאַגמָם, למַשטֵרַם, לאחוז בקרניהם, ולהפוך גם את הסותרים שבהם לכוח מרכזי אחד ומבקיע. שעד כדי כך גדולה הייתה השפעתו של הגיבור על סביבתו, שהביוגרפיה שלו היא בעצם גם ההיסטוריה של חברתו, סביבתו, ארגונו.

שוורץ פעל כ־11 שנים בג'וינט (JDC = Joint Distribution Committee) את מרביתן כמנהל המערך האירופאי (1950-1939), כחמש שנים במגבית היהודית המאוחדת (1955-1951) וכ-15 שנים במפעל אגרות החוב (הבונדס; 1970-1955), 31 שלושים שנה בסך הכל. תקופתו בג'וינט עֵרבַה אותו בכל הפעולות של סיוע והצלה במלחמת העולם השנייה. הגלויות והסמויות, ה"'חוקיות" וה"בלתי חוקיות" כאחד. תחת הנהגתו, יחד עם צוותו ובגיבוי מעין "קבינט חרום" ארגן את הגירתם של אלפי יהודים שהצליחו להבקיע אל צרפת וממנה — בסיועו של ארגונו — אל ספרד ופורטוגל ומשם אל כל ארץ שפתחה שעריה בפני פליטים. כך היה לגורם מרכזי גם בטיפול במחנות העקורים ובשוהים בהם, ובמאבק המדיני שניהלה התנועה הציונית כנגד רעיון הרפטריאציה (החזרת כל הפליטים לארצות הולדתם) מבית מדרשם של קלמנט אטלי, ראש ממשלת בריטניה ושר החוץ שלו, ארנסט בווין. בתוך כך שימש כמלווהו של ארל האריסון בביקור שלאחר המלחמה במחנות העקורים, היה גם מנסחה של הטיוטה העיקרית של הדו"ח שנכתב בעקבות הסיור ופורסם תחת שמו של האריסון והופיע כציוני גמור בוועדות הבינלאומיות שמונו לאחר המלחמה בשאלת ארץ ישראל. שוורץ וארגונו — כחלק מליבת השליחות שעמסו על עצמם — מילאו תפקיד מכריע גם בשיקום הקהילות היהודיות וסיוע ליהודים שבחרו להשאר בארצות הולדתם באירופה, ברית המועצות ובכל מקום אחר בו פעלו. לשוורץ היה תפקיד מכריע גם בניתוב הג'וינט להשתתפות פעילה בהעפלה וב"הבריחה" על כל היבטיהן גם זאת משלהי המלחמה ובמוצאיה. השתתף השתתפות פעילה בארגון מבצעי העלייה הגלויים והסמויים מכל ארצות אירופה, ארצות המזרח התיכון, צפון אפריקה, תימן, איראן, עיראק ועוד. כך עשה עם אנשיו בפעולות הקליטה בישראל, השיכון, מפעלי הבריאות ובראשם הקמת המערך הרפואי והסיעודי מלב"ן ובנותיו, מוסדות חינוך, תרבות ודת — גם זאת עוד בתקופתו בג'וינט. פעילות בה גם ניסה, כמיטב יכולתו והשפעתו, לתרום לעיצובן של אותן מערכות ולבססן על תפיסות מקצועיות וניהוליות מן הקו הראשון בארצות-הברית. פעולות שהגדירו אותו ואת אנשיו גם כסוג של מח"ל¹ אזרחי באותן שנים. מהלכים שעימתו אותו ואת אנשיו, על אף שניסו לחמוק מכך, עם מסורות מנהליות, מקצועיות ואחרות ועם מנעד של התנגדויות פוליטיות מצדם של גורמים שונים תחילה בתקופת היישוב ואחר כך בישראל הצעירה.

שוורץ פעל כשני עשורים גם במגבית וגם במפעל אגרות החוב של ישראל — הבונדס — להבטחת הנדרש לישראל בשנות בניית תשתיתה הכלכלית וחוסנה החברתי. עשרים שנים שגם הן לא חסרו דרמות אישיות וארגוניות. מעורבותו, פעילותו והשפעתו בכל התחומים הללו סימנה, במידה רבה, גם את ה"חתך הגאולוגי" של המעורבות של יהודי ארצות-הברית ביישוב ובמדינת ישראל בעשוריה הראשונים, את קווי המתאר הגאוגרפיים, היסטוריים ופוליטיים שלה, את הסימנים ההדדיים שחרצו אלה באלה, ואת רישומם העמוק בזמן ובמרחב.

מתוך אותה השקפה בדבר חשיבות אותו הקשר היסטורי רחב של זמן ומרחב בתוכו הוא פעל, תקופה עמוסה ודחוסת אירועים, חלקם משברים ואתגרים חסרי תקדים, אפשר שהקורא יהא סובלני, אולי גם סלחני לְצלִילוֹת המיקרו אל תוך הַהֵקשֶרים. צלילוֹת שמבלעדיהן, כך סברתי, גם אי-אפשר יהיה לראות ולהבין את תמונת המַקרו, ובעיקר את תרומתו של הגיבור בסיפור. את מקומו של שוורץ בהיסטוריה, את מקומו של שוורץ בהיסטוריה של ארגונו, את ההיסטוריה של ארגונו. אם יסבור הקורא שהפרזתי בתיאור ההקשר האחריות ו"האשמה" כולן עלי.

בחירת הסוגה הזאת של ביוגרפיה נגזרה גם מתוך סוג התיעוד העומד לחוקריו של שוורץ. להבדיל ממנהיגים מֵתַעֲדים שוורץ כמעט לא הותיר תיעוד משלו היכול לסייע לחוקר "להיכנס" לעולמו הפנימי. כּֽמֵעַט מן המנהיגים במעמדו הותיר את מלאכת הסיפור לחוקרים לעתיד לבוא. לבד משורה של ראיונות שערכו עמו חוקרים עוד בימי חייו, אשר גם בהם כמעט ולא נגע בעולמו האישי, הפרטי, ומעט מברקים ששיגר לרעייתו ובנו, לא הותיר, או לפחות לא הצלחנו להגיע, לתיעוד משלו על חייו הפרטיים. לעומת זה, ארכיון הג'וינט על כל שלוחותיו באירופה, מרכזיו בניו יורק ובירושלים, מכיל תיעוד עצום על הפעולות השונות בהן היה מעורב. עם מעבר הארכיון לסביבה דיגיטלית הוא גם מאפשר דליית מידע רב ובפשטות יחסית. קשה להגזים בחשיבותו של תהליך זה. תיעוד המאפשר לחוקר ללמוד ולשים את הדגש לא רק על מה אמר גיבור הסיפור אלא, ובעיקר, על מה עשה אותו גיבור. ברור שבכל מקרה בו גיבור הביוגרפיה הוא בראש וראשונה מנהיג ומנהל, מבחנו הוא בהתגלמות יישום חזונו, מחשבותיו, תפיסותיו במהלכים שהוא מחולל, מוביל, במציאות בה הוא פועל.

מכיוון שפעילותו של גיבור הביוגרפיה הייתה כרוכה, כך או אחרת, במדינות רבות, ארגונים בינלאומיים, ארגונים יהודים, תנועות פוליטיות שונות, מוסדות, תרנו אחר תיעוד גם בשורה ארוכה של ארכיונים אחרים. כך למשל הסתייענו בארכיונים הלאומיים של ארצות-הברית, בריטניה, פורטוגל, רומניה, ישראל, ועוד מספר מדינות באירופה. ארכיון יד ושם בישראל וארכיון מוזיאון השואה בוושינגטון ועוד רבים אשר את רשימתם המלאה יוכל לראות הקורא ברשימת המקורות בסוף הספר. למותר לציין שאי-אפשר היה להגיע לחלק ניכר מן התיעוד ללא סיועם המסור של עשרות מנהלי ועובדי ארכיונים להם אני אסיר תודה.

כדי לאפשר לקורא לראות את אינספור נסיעותיו של שוורץ אל כל קצות העולם, ככל שנדרש היה ליִיזוּם, ניהול, בדיקה ובקרה, תיאום ועידוד הפעולות השונות בהן השתתף או יזם, צרפנו גם נספח של לוח המסעות שלו ממסעו הראשון לאירופה בקיץ 1940 ועד לביקורו האחרון בה ב־1974, שנה לפני מותו.²

כמו בכל מחקר נדרש המחבר לעבודותיהם של חוקרים אחרים אשר חרשו, זרעו וקצרו באותם שדות מחקר. בלבו של מחקר זה, כביוגרפיה של מי שהיה לדמות מרכזית בג'וינט, עשיתי שימוש רב בשלושת כרכי ספרו של מורי הפרופסור יהודה באואר על הג'וינט,³ מפעל מחקרי חשוב וענֵף שנכתב בשלהי שנות השבעים מהלך שנות השמונים של האלף הקודם. מספר המקומות בהם מוזכרים מחקריו בספר הם ביטוי דל לחשיבות עבודותיו בתחום. מסעי הוביל אותי גם לעבודותיהם של הרברט אגר, רות בקי-קולודני וטד זולץ.⁴ תודתי גם להם.

מפגשי הראשון עם שוורץ היה במהלך כתיבתו של ספרי חץ בערפל⁵, שהוקדש לדוד בן-גוריון בתקופת השואה. אז משכו אותי ארבע פרשיות אשר מובאות גם בביוגרפיה שלפנינו, אך חלק מעוד רבות אחרות. ההסכם החשאי שכרת שוורץ עם הסוכנות היהודית בקיץ 1943 למימון פעולות ההצלה באירופה; פגישה חשאית מרובעת שנערכה בקהיר ביוני 1944 בין משה שרת, אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אירה הירשמן איש "הוועד לפליטי מלחמה" האמריקני ושליח הנשיא רוזוולט למשימות הצלה מיוחדות ופינקניי טאק, הממונה על האינטרסים של ארצות-הברית בקהיר, ושוורץ. פגישה שהתקיימה בעיצומה של שליחות יואל ברנד. השלישית: ההצעה שהופנתה לשוורץ לפגישה עם סוכנים נאצים במדריד או בליסבון. הרביעית: משא ומתן שנערך בשווייץ עם סוכנים נאצים, גם זאת על רקע המאמצים להצלת יהודים בקיץ 1944. כולן פגישות חשאיות, כולן סתרו את מדיניות המלחמה של בעלות הברית שאסרה על מגע כל שהוא עם היטלר, שריו הבכירים ושליחיהם. כולן מעלות את השאלה הכיצד אזרח יהודי אמריקני, דמות מרכזית בארגון סעד אמריקני, שדימויו אינו מלמד על נכונות לעסוק בעניינים מן הסוג הזה היה מעורב בהם. השאלה הזאת העסיקה אותי כבר אז ועל הניסיון לתת תשובות למעורבות שוורץ בפרשיות הנזכרות, ובפרשות רבות אחרות הדומות להן במהותן, נסוב הספר שלפניכם. מטבע הדברים, בכל נקודות הממשק בין גיבור הביוגרפיה ובין ראשי היישוב בזמן מלחמת העולם השנייה נשענתי על עבודותי הקודמות בתחום, בהן: ספרי חץ בערפל המתמקד במלחמת העולם השנייה, והאסופה בעריכתי ביקורים בגיא ההרגה,⁶ בחלק הנוגע לתקופה של מוצאי המלחמה ואחריה והעוסק במאמצי בן-גוריון ושותפיו בתנועה הציונית ובארגונים יהודים אחרים לסייע לעקורים ולגייסם לשמש חלק מן המאבק המדיני והצבאי לסיכול תוכנית הרפטריאציה בה ראה בן-גוריון רעיון עיוועים. התקופה בה הגיעו מפעלי ההעפלה, "הבריחה" ומבצעי העלייה המיוחדים לשיא. מבצעים מרומניה ומדינות אחרות באירופה שאט-אט נכנסו תחת מסך ברזל, מבצעי העלייה מצפון אפריקה, וממדינות המזרח התיכון: תימן, איראן ועיראק. מבצעים בהם היו שוורץ ואנשיו אנשי מפתח, שהתהלכו עם שותפיהם מארגונים וסוכנויות שונות כדמויות הגולשות מתוך סרטי עלילה אל תוך המציאות.

ככל ביוגרפיה, גם ביוגרפיה זאת מנסה למצוא תשובה לחידת אישיותם המיוחדת, מקומם המיוחד, תרומתם הייחודית של גיבורי סיפורם בהיסטוריה. רמז דק כְּפִיל מוצע לקורא בשם הספר: "טוֹוֵה הרשַתוֹת".

דברי תודה:

ספר זה נתמך בתרומתם הנדיבה של קבוצת שוחרי אוניברסיטת בן-גוריון מארצות-הברית, ובהם

Lolita E. Goldstein; Margery and Sheldon London; Roberta and Ernest Scheller Jr.; Alan Gill, The Joint Distribution Committee; James Blum; Harry & Jeanette Weinberg Foundation; Janet and Doron Krakow; Joanne Moore; Manuel Dupkin II; The Associated: Jewish Community Federation of Baltimore; Bonnie Hampton; Kolker-Saxon Hallock Family Foundation; Margit Meissner.

בתוך קבוצה נדיבה זאת בלטה הגב' לוליטה גולדשטיין, שעמדה על ערש המחקר וליוותה אותו בעניין, חום וחברות. הגב' גולדשטיין הלכה לעולמה צעירת נצח בעשור התשיעי לחייה ולדאבוני לא הספיקה לחבוק את שרצתה כה לקרוא. הליכתנו שלובי זרוע ברחובותיה של ליסבון, מבקשים לראות את המַטֵה ממנו פעל שוורץ, המלון בו גר, בתי הקפה בהם נפגש עם כל אנשי הארגונים האחרים שפעלו בה אז, ליוותה אותי לכל משך הכתיבה. ספר זה מוקדש בחום, הערכה ותודה לה ולאִישָהּ, מלווין עליו השלום.

דורון קרקוב, אז סגן הנשיא של שוחרי האוניברסיטה בארצות-הברית, היה מראשוני ומחשובי השושבינים של המחקר, ואני מודה לו על תמיכתו וידידותו.

אני מודה גם לחברי פרופסור אילון אדר, ראש מכון המים על שם צוקרברג במכונים לחקר המדבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. פרופסור אדר תרם תרומה חשובה להקמת הקשר עם לוליטה גולדשטיין וקבוצתה.

תודה מיוחדת שמורה למנהלת מערך הארכיונים של הג'וינט, הגב' לינדה לוי. יחד עמה ולצדה פועל צוות חשוב בשלוחת הארכיון בניו יורק בה הושטה לי עזרה רבה על ידי מר מישה מיטסל ושלי הלפנד. גם צוות ירושלים לא חסך כל מאמץ כדי לסייע. אני אסיר תודה לד"ר ענת קוטנר, מנהלת הארכיון ולמר אוּרי קראוסהר, היסטוריון.

נעים לי להודות גם למר אמיר שביב, סגן נשיא הג'וינט לתפקידים מיוחדים. אמיר שביב היה שותף לגלגוליו של המחקר הזה מראשיתו ואף היה מראשוני הקוראים של חלק ניכר של הפרקים.

אשר אסטרין ליווה גם הוא בעניין את התקדמות המחקר. יחד אתו גם הספקתי לפגוש את רלף גולדמן, גם הוא מאנשי הג'וינט. אף שפעל בתקופות אחרות — עדיין יכול היה לספר לי על רוח הארגון כפי שעוצבה על ידי שוורץ.

אני מודה גם לאבא פוליאקוף, אחיינו של שוורץ, אשר ארח אותי בביתו בבולטימור, הטעים אותי משהו מאווירתה של משפחה חרדית, נצר לרבנים חשובים, ומזיכרונותיו על דודו רב הפעלים והמעשים.

סיוע חשוב הועמד לי על ידי ד"ר עדי פורטוגז ראש מערך המידע בארכיון בן-גוריון, הגב' לאנה פלדמן והגב' מיכל לניאדו. מר יפים מגריל, מנהל הספרייה במכון בן-גוריון המשיך, כדרכו, להציב רף גבוה של מקצועיות, אדיבות, נדיבות ומופת של שרות מאיר פנים.

תודה אני חב גם לד"ר דניאלה אוסצקי, לשעבר, מנהלת הארכיון מורשת בגבעת חביבה. לגב' אולגה גכמן מארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב. לד"ר שרון ליבנה מנהלת המדור לתיעוד בעל פה, ולגב' וונדי לוטרמן ארכיונאית בו, שתיהן מהמכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים. עוד אני מודה גם לגב' אניטה קלארי (Anita Clary) ממדור הארכיונים והאוספים המיוחד באוניברסיטה של קנט (Kent State University).

את הספר, במלואו או בחלקו, קראו באדיבותם ונדיבותם שורה של עמיתים ועמיתות ובהם: ג'ודי באומל־שוורץ, דני גוטווין, שני דורון, רפי ואגו, מרקוס זילבר, אביבה חלמיש, אסתר מאיר, דן מיכמן, חיים סעדון, דינה פורת, זהר שגב, אניטה שפירא, דניס שרביט, גלי תיבון.

אני מודה על ההערות והארות החשובות והמועילות שהעלו בפני. למותר לציין, שאחרי הכל וכתמיד, האחריות על הדברים אשר בספר היא שלי ורק שלי.

במסע הארוך והמורכב הזה הלכו עמי גם עוזרות המחקר עדי פרנקל, ענבר אלפסי, עומר בז'ה ושני דורון. כולן תלמידותי לשעבר. זכות גדולה היא למורה שתלמידיו אינם מתרחקים ממנו אחרי תום לימודיהם ואף מתלווים למסעותיו.

גם בספר זה, כמו ברוב מחקרי עד כה, ליוותה אותי עוזרת המחקר הוותיקה שלי הדס בלום. כמו בקודמים הייתה הדס מופת של מקצועיות, חריצות, דיוק, מהימנות ונאמנות. אני אסיר תודה על כברת הדרך הארוכה בה ליוותה אותי בכל אותן שנים ועל מאור פניה מאז ועד היום. קשה לי להעלות על הדעת מסע כזה בלעדיה.

שישה חודשים בשנה האחרונה לכתיבת הספר עשיתי ב־PIAST (Polish Institute of Advanced Studies) בוורשה. אני מודה לראש המכון הפרופ' אורבנצ'יק (Przemysław Urbańczyk) ולגב' ולנטה (Marta Walenta) על האכסניה המכבדת, מרחיבת הדעת והנעימה שהעמידו לי.

אני מודה גם לד"ר יואל רפל על ידידותו החמה.

רעייתי היקרה, דינה, בתי הבכורה, שני בניי, בנות זוגם ונכדיי עומרי, מעיין ויונתן ונכדותיי ענבר ועומר האהובות והאהובים, הם מבוע בלתי נדלה של כוח שהוא בחינת סיוע הכרחי לכל מסע מן הסוג הזה.

ניר משה, כסלו תשפ"א, דצמבר 2020

1 מתנדבי חוץ-לארץ שבאו לסייע לישראל במלחמת העצמאות.

2 על ביוגרפיות, סוגותיהן, שיקולי הכותבים, הכרעות לגבי ה"מינון הנכון" בין הסיפור ההקשר ובין הסיפור האישי וכולי, ראו: שפירא, "מסתורי הביוגרפיה", עמ' 226; חלמיש, "מה מנסים ביוגרפים לעשות", עמ' 243-219.

3 Yehuda Bauer, American Jewry and the Holocaust: The American Joint Distribution Committee, 1939-1945, Wayne State University Press, Detroit, MI 1981; Yehuda Bauer, My brother's keeper; a history of the American Jewish Joint Distribution Committee, 1929-1939, University of North Carolina Press, NC, 1974; Yehuda Bauer, Out of the Ashes: The impact of American Jews on Post-Holocaust European Jewry, University of Pennsylvania Press, PA 1993. לגבי האחרון עשיתי שימוש בנוסח העברי: יהודה באואר, הבריחה, מורשת — בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', גבעת חביבה 1970.

4 Agar, Herbert Agar, The Saving Remnant, Rupert Hart-Davis, London 1960; Tad Szulc, The Secret Alliance: The Extraordinary Story of the Rescue of the Jews since World War II, Farrar, Straus & Giroux, New York 1991; רות בקי-קולודני, אני יוסף אחיכם: חייו של ד"ר ג'ו שוורץ — מפעל הצלה של איש אחד, מודן, בן שמן 2010.

5 טוביה פרילינג, חץ בערפל, דוד בן-גוריון, הנהגת היישוב ונסיונות ההצלה בשואה, א-ב, המרכז למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן, ירושלים 1998.

6 טוביה פרילינג (עורך), ביקורים בגיא ההרֵגה, ביקוריו של בן-גוריון בבולגריה, בשוודיה ובמחנות העקורים בגרמניה, א-ב, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה בוקר 2014.

מבוא
יוסף יהושע שוורץ

מנובה אודסה — אודסה החדשה, לניו יורק — יורק החדשה

יוסף יהושע שוורץ נולד ביום חמישי, י"ב ניסן ה'תרנ"ט, 23 במארס 1899, בעיר נובה אודסה שברוסיה. אביו, אברהם-אברום נחמן שוורץ, שלימים יהיה לאחד הרבנים האורתודוקסים החשובים בארצות-הברית, נולד בכ' אב ה'תרל"א (7 באוגוסט 1871) בעיירה שידלוב (Shidlow), ליטא. במאה ה־16 הייתה שידלוב נחלה מלכותית וב־1880 הייתה לעיירה קטנה ובה כ־4,500 תושבים שכמחציתם יהודים. תושביה התפרנסו ממלאכה ומסחר בחיטה, פשתן (Flax) וזרעי פשתן (Linseed) לייצור שמן ששווקו בעיקר ללטביה, ונראה שגם בני משפחתו של אברהם נחמן התפרנסו ממלאכות אלה.

במפנה העתים, נדרשו גם יהודי תחום המושב לאמץ להם שמות משפחה. לצד שמות הגזורים משם המקום (שמות טופונומיים) או שמות כשוחט, גבאי, מלמד, נגר, חכם וכו' בגלגולם המקומי, הד למשלוח היד של אבי המשפחה, יכלו אלה מבין בעלי האמצעים שבקהילה לרכוש לעצמם גם שמות מיוחסים יותר. שמות כגולדמן או גולדברג, זילבר או זילברמן, גלגולי שמות המצלצלים כמתכות אצילות כזהב, כסף או יהלומים, או כשל פרחים אצילים כרוזנמן ורוזנקרנץ, גלגולם המקומי של חבצלות וורדים וכו'. ככל הנראה, בני המשפחה יכלו לרכוש לעצמם אז רק את השם שוורץ, 'שחור', כצבע השחור העז של שיער בני המשפחה. לכשיוסף יהושע יהיה לגבר שובה עין יהיה צבע שערו השחור הבוהק לאחד מסימניו.⁷

אביו של יוסף יהושע, אברהם-אברום נחמן שוורץ התגלה כילד מבטיח, וכבר בהיותו בן 14 החל את לימודיו בישיבת טלז (Telz), על שם עיר המחוז שבחבל קובנה (Kaunas). ישיבה שנוסדה ב־1873 והייתה במהרה לישיבה גדולה וחשובה. שמה יצא למרחוק כמאופיינת ב'דרך טלז' שעיקרה חריפות, חידוד הכושר הניתוחי, הקפדה על נוכחות מלאה בישיבה ובדיקה תכופה של בקיאות לומדיה.

ב־1888, בהיותו בן 17, עזב אברהם נחמן את טלז והחל את לימודיו עם הרב יהושע יוסף פרייל שנודע כ"עילוי של קורק". בסביבתו החדשה הכיר אברהם נחמן את גולדה מרים, האחות הצעירה של יהושע יוסף פרייל (נולדה ב־1870 לחנה גיטל ברקוביץ [פרייל] ואלחנן פרייל), וכמנהג אותם ימים, ועל יסוד ההכרה ההדדית שזהו "שידוך" ראוי, נישאו השניים. מיד אחר כך, ב־1889, החל אברהם נחמן את לימודיו הכולל של קובנה. הוא למד שם אצל ראש הישיבה הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרשכבה"ג ("רבן של כל בני הגולה"), אשר יחד עם הרב רפאל שפירא מבוברויסק (Bobruisk), הסמיכו את אברהם נחמן לרבנות.⁸ ב־1895 הלך גיסו הרב יהושע יוסף פרייל לעולמו ואברהם נחמן, אז כבן 25, מונה לממלא מקומו כראש ישיבת בירז (Birzh). הוא מילא תפקיד זה עד אשר הוזמן לקבל על עצמו את תפקיד רבה של קורק (Kurk ביידיש, קראקאי Krakai בליטאית, קרוקי Kruki, ברוסית), שעל הנהר ונטה שבצפון מזרחה של ליטא.

כעבור שנתיים (1897) הוזמן הרב אברהם נחמן לשמש כרב בנובה אודסה (Nova Odessa), עיר בחבל חרסון (Cherson) שברוסיה, ליד נהר הבוג, כ־45 קילומטרים צפון-מערבית לניקולייב, וכ-120 קילומטר צפון-מזרחית מאודסה. בקהילה היו אז ארבעה בתי כנסת ואברהם נתן היה למנהיגם הדתי של הקהילה ושל כל ארבעת בתי הכנסת. לפי סיפורי המשפחה היו החיים שם קשים. בבית לא היו מים זורמים, ויונה, "נושא המים" (Jonah, die vasser truger), הוא זה שהביאם אליו. התאורה הייתה באמצעות עששיות נפט, ואת החימום בימי החורף הקשים סיפק תנור העצים שבמטבח הבית. כשנתיים לאחר נישואי אברהם נחמן ומרים גולדה, "כמקובל בכל בית יהודי במזרח אירופה המתפקד היטב", החלו ילדים למלא את חיי המשפחה. חנה גיטל (1891) הייתה הבכורה. ב־1893 הצטרפה אסתר. אנה נולדה ב־1896, ויוסף, הבן הראשון, ב־1899. בייסי הצטרפה למשפחה ב־1901 ויהודית ב־1904. ליהודית הייתה אחות תאומה אך היא לא שרדה. אלה היו ילדיהם של בני הזוג שנולדו באירופה, אחריהם יבואו אחרים בפרק הבא של חייהם ביבשת החדשה. אז גם יותאמו השמות לסביבה החדשה וחנה גיטל, למשל, תהיה לגוסי.⁹

אברהם נחמן שרת בנובה אודסה כשמונה שנים. במסגרת תפקידו היה עליו להשתתף באירועי המשפחה המרכזיים של בני קהילתו: בריתות, נישואין ופטירות, לא עלינו. היה עליו לדרוש לקהילה לפחות פעמיים בשנה — ביום כיפור ובשבת הגדול, השבת שלפני הפסח. אבל יותר מכל היה עליו לשמש מקור הסמכות לאנשי הקהילה בשאלות "מה מותר?", "מה אסור?", "מה כשר?" לשמש, למעשה, המנהיג הדתי, המחנך ומקור ההשראה הרוחני של הקהילה היהודית האורתודקסית. גם בנובה אודסה החיים היו לא פשוטים. רוב הדרכים בעיירה היו בלתי סלולות ומשובשות. לא היו בה שרותי בריאות בסיסיים ומי שנדרש לרופא צריך היה להטלטל בדרכים אל ניקולייב, עיר המחוז.

אלא שתנאי המגורים הפיזיים לא היו הקושי העיקרי במחוז. למרות הפריחה של תרבות יהודית במזרח אירופה: הישיבות שנבנו בטלז, לומז, מיר, סלובודקה ועוד, אינספור הספרים שנכתבו וראו אור בבית הוצאה לאור שהוקם בווילנה, מלומדי התלמוד המבריקים שצמחו מתוך הישיבות ובתי הכנסת הרבים, בתי הספר ללימוד עברית ברחבי המחוז והתחושה החזקה של "רוח יהודית", ה"יידישקייט", ניתן היה לחוש באוויר את סימני הפורענות הממשמשת ובאה. חנה גיטל, הבכורה, למרות גילה הצעיר באותם ימים זכרה את הפוגרומים שבעיר: את האפלת החלונות בווילונות כבדים מחשש הפורעים, את שאון שעטת הסוסים ברחובות, קולות השמשות המנותצות וצעקות היהודים שאי-אפשר היה לגרשם מן הזיכרון עוד שנים רבות.¹⁰ היו אלה קולות הנגישות, הפרעות, הפוגרומים שכבר למן שנות העשרים של המאה ה־19, תכפו באיזור. חשרת סערה וסימני רע שעל רקעם החלו המחשבות על הצורך לעזוב את רוסיה גם בביתם של מרים גולדה ואברהם נחמן שוורץ. להעז ולנסות לחפש את עתידה של המשפחה במחוזות אחרים. אלא שבני הזוג היו חלוקים בדבר ההגירה. אברהם נחמן סבר שאין מנוס אלא בהגירה לאמריקה ויפה לכך שעה אחת קודם ואילו גולדה מרים התנגדה. מה יהא על חינוכם של הילדים באמריקה? היכן יקבלו חינוך תורני? עברי? באמריקה, הילדים, רחמנא לצלן, לא יוכלו לזכות בחינוך ראוי וייצאו לתרבות רעה.

והנה דווקא הצלחתו של אברהם נחמן ברוסיה קרבה את הגירתה של המשפחה. משפשט שמו הטוב אל מחוץ לגבולות האיזור הזמינו אותו פרנסיה של הקהילה היהודית ביאלטה (Yalta), אשר בחצי האי קרים ועל חופו הצפוני של הים השחור, לביקור בעירם. הם ביקשו לברר עמו את האפשרות כי ישמש כרבה של הקהילה. עוד הוא עושה בביקור שם תכפו אירועים קשים חדשים את האיזור וטרפו את הקלפים.¹¹ בין 4 ל־7 באפריל 1903 התרחש פוגרום בקישינב שבדרומה של רוסיה, העיר שממערב לנובה אודסה והרחוקה ממנה בכ-200 קילומטרים. כוחות גדולים של משטרה וחיילים עמדו מן הצד ולא התערבו כאשר 49 יהודים נרצחו ויותר מ־500 נפצעו באחת מן ההתפרצויות. 700 בתי יהודים ו־600 חנויות הותקפו, נהרסו ונבזזו. אלפי יהודים נותרו ללא קורת גג. חיים נחמן ביאליק ביטא את אימתו והזדעזעותו ב"על השחיטה", השיר שקנה לו מעמד אלמותי. על אף גלי המחאה בעולם פרץ ב־19 באוקטובר 1905 פוגרום נוסף בקישינב. 19 יהודים נרצחו ו־56 נפצעו. פרעות פשטו לכל אורכה ורוחבה של אוקראינה, ואחת מהן התרחשה בסימפרופול (Simferopol), עיר הרחוקה בכ-60 קילומטרים מיאלטה, עוד במהלך ביקורו של אברהם נחמן בעיר.¹²

גלי הפרעות של שנה זאת הגיעו גם לאודסה והיו מן החמורים ביותר בהיסטוריה של העיר. על פי מקורות רשמיים בעיר כ־400 יהודים ו־100 לא יהודים נרצחו בפוגרום וכ-300 איש, רובם יהודים, נפצעו. יותר מ־1,600 בתי יהודים, דירות וחנויות ניזוקו. מקורות אחרים הצביעו על מספרים כמעט כפולים. כי למעלה מ־800 יהודים נרצחו וכ-1,000 נפצעו. מלחמת רוסיה־יפן בשנים 1905-1904, שגבתה מרוסיה אבידות רבות בנפש והסבה לה נזקים כלכליים כבדים, השפיעה גם על היהודים. אימת הגיוסים בכפיה לצבא, והחשש שחלק מן הזעם והתסכול יופנו אל היהודים נתפסו כסכנה גדולה ומיידית. מהפכת 1905 שפרצה ברוסיה, ההתקלויות בין משמר הצאר ובין המהפכנים, ההרוגים הרבים שהותירו מאחוריהן והחשש מאובדן השליטה על הרחוב, המריצו גם הם את היהודים לנסות ולהגר אל ארצות שקטות ובטוחות יותר. הסלמה חריפה זאת באיזור, שנחרתה בזיכרונם של כמה מילדי המשפחה חתמה מבחינתו של אברהם נחמן את התלבטותו וחרצה את החלטתו להגר.

הרב אברהם נחמן כתב מיאלטה שני מכתבים. בראשון הסביר בנימוס ומתוך הכרת תודה לראשי הקהילה היהודית בה מדוע לא יוכל לקבל את הצעתם הנדיבה. בשני הציג בפני רעייתו גולדה מרים את החלטתו שעליהם להגר. דאגה עמוקה לעתידה ולעתידם של ילדיו מחייבת זאת, והוא כה נחוש בדעתו עד שהוא ייצא לדרכו ראשון וכבר מיאלטה. לכשייתבסס באמריקה הוא ידאג לאוספם אליו^.13

אברהם נחמן ידע כי אחותו כבר היגרה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עם בעלה שאול מאייר, התיישבה בניו לונדון שבקונטיקט ותוכל להיות העוגן בו ייאחז בצעדיו הראשונים. במעט הכסף שהיה לו עשה את דרכו מיאלטה אל עבר חופה המערבי של אירופה משם התכוון להפליג לאמריקה. כשהגיע לליברפול רכש כרטיס ב־25 דולר לדרגש במחלקת הנוסעים הזולה ביותר אשר בירכתיה של ספינת הקיטור איברניה (SS Ivernia). ב־24 ביולי 1906 עמד אברהם נחמן על סיפון הספינה וראה כיצד ליברפול, אירופה ואימת הפרעות נבלעים בערפילי החוף. מכאן, קיווה, תחל תקופה חדשה בחייו במסגרתה יוכל להבטיח לבני משפחתו חיים טובים ובטוחים.

מן הרישומים הרשמיים שביומן הספינה עלו, בין השאר, הפרטים הבאים: אברהם נחמן היה אז בן 36. ההון שנשא עמו הסתכם ב־12 דולר שהיו מקופלים בכיסו. מקצועו? קצב. כך לפחות נרשם שם ומן הסתם משום שפקידי הנמל והספינה לא ידעו מהו בעצם "שוחט המוסמך לשחיטה כשרה". גם אין לו כרטיס להמשך נסיעתו מן הנמל אליו יגיע והלאה. עם זאת, הוא מתכוון לחבור אל גיסו, ס' מאייר, שנמצא כבר בארצות-הברית. בריאותו הכללית? OK. עיוות פיזי כלשהוא? לא. נכה? לא. אנרכיסט? לא. בעל יותר מאישה אחת? לא.¹⁴

איברניה גמאה את המרחק שבין ליברפול לנמל בוסטון שבארצות-הברית בתשעה ימים, וב־2 באוגוסט 1906 החל אברהם נתן את פרק חייו בארץ החדשה. בניו לונדון הקבילו את פניו אחותו, גיסו וילדיהם ותוך זמן קצר גם הוסדרה לו עבודה כרב. אז גם החל בהסדרת כל הנדרש להבאת רעייתו וילדיו, משפחתו, לארצות-הברית.

בשלהי תרס"ו, סוף 1906, יצאו גולדה מרים וששת ילדיה מנובה אודסה בדרכם לאמריקה. תחילה נסעו אל נמל המבורג בגרמניה. בבדיקות הבריאות שנערכו בנמל עוכבה יציאתם מחמת בעיה רפואית שהתגלתה בעיניו של יוסף הקטן. לאחר עיכוב מה הפליגה המשפחה אל ארצות-הברית. בזיכרון הילדים שקע המסע כחוויה קשה. ים סוער, טלטלות עזות, מחלת ים בה לקו גולדה מרים וחמישה מתוך ששת ילדיה. התנזרות כמעט מלאה מכל מזון שיכול היה, לדעתם, להחריף את ייסוריהם התישה אותם מכל אונם. רק האחות אסתר גילתה חוסן וכישורי ספנות מבטיחים.

על הרציף חיכה להם אביהם הרב אברהם נחמן. בידיו החזיק אשכול בננות. מן הסתם בשל מה שאמרו לו קרוביו על סגולותיו הבריאותיות של הפרי שאיש מילדיו מעולם עוד לא ראה. המשפחה אוחדה אפוא מחדש. החלטתו הנועזת של אברהם נחמן לוותר על משרה מבטיחה ביאלטה שעל חוף הים השחור לטובת התחלה חדשה בארץ זרה ומשונה נראתה עתה יותר מבטיחה. כאן גם החל הילד יוסף יהושע שוורץ בן השבע את דרכו המסעירה בארץ שתהיה למצע פעילותו הציבורית הענפה.¹⁵

יוסף ומשפחתו עשו בניו לונדון שעל חופו של האוקינוס האטלנטי עד 1908, שנה בה הוזמן אביו הרב לשמש כרב בית הכנסת "שומרי משמרת הקודש" בבולטימור, אשר במדינת מרילנד. היה זה בית כנסת חדש שהוקם על ידי יהודים עשירים מהנהגת הקהילה, שתרו אחר רב שיצליח לעשות את בית הכנסת שלהם למוביל בעירם. בתוך זמן קצר כבש הרב אברהם נחמן את קהילת באי בית הכנסת באישיותו, בקיאותו ומנהיגותו. עד אז רבנים בקהילה לא קיבלו משכורת אלא חיו מתרומות, מענקים, ותשלומים שקיבלו על עריכת חופות, בריתות והלוויות. אברהם נחמן הצליח לשנות תפיסה זאת. בחיים המבוססים על תרומות או גביית כסף עבור שרותי הדת ראה זילות לא רק כלפי הרב המכהן אלא כלפי מעמד מוסד הרבנות. דבריו, מעשיו והמעמד שהלך וכבש בקהילתו אכן שכנעו את פרנסיה ואלה הציעו לו משכורת קבועה של שלושה דולר בשבוע.¹⁶

בהגיעם לבולטימור גרה המשפחה לזמן קצר במבנה דירות חדש שנבנה בשכונת פרנק (Frank's Apartments), שברחוב בולטימור מזרח מספר 1800. לאחר זמן עברה המשפחה לדירה אחרת, מספר 1526 באותו רחוב. אפשר שנדרשו לעשות זאת בשל המשך התפתחות המשפחה, שנעצרה מחמת הריחוק שכפו הקוזקים, המהפכנים ופורעים אחרים, בין מרים גולדה לבן זוגה שיצא למצוא עתיד בארץ חדשה. לצד ששת הילדים שבאו לעולם בערבותיה של רוסיה נולדו עתה גם ילדי הארץ החדשה: דורותי (דבורה לנה), שרה, הנרי והלן. ב־1913 פקד את המשפחה אסון נוסף והיא איבדה עוד אחת מילדותיה. בייסי חלתה ותוך זמן קצר מתה והיא רק כבת מצווה.¹⁷

יוסף, עתה כמעט בר מצווה, כבר גמא מרחקים: בין העיירות השונות בהן שרת אביו ברוסיה, בינה לבין ארצות-הברית, ושם, בין קונטיקט למרילנד. כשיהיה גדול גמיאת המרחקים תהיה לחלק מזהותו האישית-מקצועית. כשאר אחיו ואחיותיו הצעירים הלך למוסדות החינוך היהודים בקהילה, שאת חלקם יבנה אביו לבד ועם שותפים. ואילו הבנות הגדולות כל מי שבגרה או לא פקדה את "בית יעקב", בית הספר לבנות שאמם גולדה מרים הייתה ממייסדיו, ייצאו לעבודה לסייע לכלכלת המשפחה. עוד שבעה דולר יצרפו לסל המשפחה בכל שבוע הודות לעבודתן בסדנה לייצור כובעים לנשים ולגברים חרדים בעיר. מגבעות הקנעייטש והקאפלוש, השטריימלים, קולפיקים וספודניקים, כובעי נשים ליום-יום, לשבתות ולמועדים ולארועים חגיגיים כחתונות ובריתות, כמו גם "סתם" שביסים, כולם מוצרים חיוניים בכל קהילה חרדית.

במהרה התברר לשועי בית הכנסת אשר הזמינו את הרב אברהם נחמן לעמוד בראש בית הכנסת שלהם כי הוא עמד בהצלחה ב"עסקה" ומימש אף יותר מציפיותיהם. הרב הביא רוח חדשה ותנופה גדולה לציבור היהודי אורתודוקסי בעיר. הוא גילה עניין בכל הבעיות הדתיות שהעסיקו את הקהילה, היה מעורב במציאת תשובות ופתרונות לשאלות והקושיות שעלו מן המפגש שבין אורתודוקסיה למודרנה, והקדיש את עצמו להרחבת והעמקת החינוך היהודי בבולטימור ובקהילות יהודיות אחרות במדינה. ב־1917 הוא יזם את בניית בית ספר היסודי היהודי הדתי ליום מלא בעיר, בית ספר "החפץ חיים" (Chofetz Chaim), שהיה הראשון בארצות-הברית מחוץ לעיר ניו יורק. ב־1934 הקים יחד עם הרב יעקב רודרמן (Ruderman) את "נר ישראל", קולג' רבני בבולטימור, שהעמיד מאות תלמידים ואשר ממלא מאז תפקיד חשוב בחיים היהודים בבולטימור ומחוצה לה. בבית הכנסת שלו, שומרי משמרת הקודש, ייסד את אחת הספריות הרבניות המשובחות ביותר בארצות-הברית. הוא ייסד בו גם את קבוצת "הדף היומי" ללימודי תלמוד בישיבה, ודאג לעשרות תלמידים מבריקים למצוא מקומות להמשך לימודיהם במוסדות בארצות-הברית ומחוצה לה. במהרה היה בית הכנסת שלו למרכז תוסס של עיון ולימוד, מעין מרכז רוחני, החשוב בעיר.¹⁸

הודות לו לא נוסד בעיר בית כנסת שאינו אורתודוקסי כל ימי חייו. בית הכנסת הקונסרבטיבי היחיד שפעל בעיר נוסד לפני הגעתו אליה, אך נהג לפי מנהגי בתי הכנסת האורתודוקסים וגם רבניו נועצו ברב אברהם נחמן. להבדיל מרבנים חשובים אחרים מדור הרבנים דוברי היידיש, הוא קרב ואימץ גם את דור הרבנים האורתודוקסים החדש, דוברי האנגלית, כדי לשמור אותם בתוך המחנה. הם נענו ברצון וביקשו את הדרכתו. הוא לא יכול היה לדעת אז שמה שהצליח לגבי אותם רבנים צעירים לא יצליח לגבי בנו יוסף יהושע, שגם הוא יהיה לרב אך יעזוב את הרבנות לטובת מפעלים חשובים אחרים.

הרב שוורץ היה גם חבר בשורה ארוכה של ועדות ברובן ישב כראש, והיה גם חבר אגודת ישראל העולמית. גופים אשר לימים, בנו, יוסף יהושע יסייע להם, יישא וייתן וייפעל עמם בנושאי סיוע והצלה לצאן מרעיתם במלחמה הנוראה שתתרגש על העולם, ובמלאכת שיקום חיי הדת והתרבות היהודית שיירכז לאחריה.¹⁹

כאחיו ואחיותיו היה יוסף יהושע נצר לשושלת רבנית גם מצד אמו. הוא נקרא על שמו של הוגה הדעות והסופר, רבי יהושע יוסף פרייל (Preil) דודו, אחיה של אמו, הרבנית גולדה מרים ובתו של הרב אלחנן פרייל. כזכור, הרב יהושע יוסף היה גם מורו של אביו של יוסף ובהמשך, עם נישואיו לבתו גולדה מרים בדצמבר 1889, היה גם לחמו. אח נוסף של אמו הרב אלעזר מאיר פרייל היה רבה של העיר אליזבט בניו ג'רסי. בנוסף הייתה משפחת שוורץ בית גידולם של עוד רבנים: רבי משה ראובן צ'אריק (Charick) ומי שלימים ירש את מקומו של הרב אברהם נחמן בבולטימור. רבי ניסן ואקסמן (Waksman) מלייקווד (Lakewood) אישַהּ של הבת שרה והרב אהרון פאפרמן (Paperman) מפליינפילד (Plainfield) גם היא בניו ג'רסי. נכדו של רבי אברהם נחמן, הרב עמנואל מ' פוליאקוף, בנה של בתו חנה גיטל, היה, בין שאר תפקידיו, גם רב צבאי (Chaplain) בדוויזיית חיל הרגלים 29 של צבא ארצות-הברית במלחמת העולם השנייה, וכמו דודו יוסף שוורץ מילא תפקידים חשובים כאזרח אמריקני שגוייס לתפקידים ממלכתיים. על שרותו במלחמה זכה לעיטור כוכב הארד.²⁰

הסביבה הרבנית האורתודוקסית שופעת גדולי תורה ותלמידי חכמים לא חסמה את יוסף הצעיר מפני לימודים כלליים ואת השפעתה של החברה האמריקנית אליה הגיע ובה נטמע בהדרגה. אפשר שגם כאן תרמה רוח הבית. אחותו חנה גיטל, גוסיי בשמה האמריקני, זכרה כי שימשה כבלדרית נושאת ספרים בין אביה ובין ביתו של אחד מפרנסי אחת הקהילות בהן שרת ברוסיה. יהודי עשיר שהייתה לו ספרייה של ספרות ותרבות רוסית כללית עשירה בביתו. ספרים אותם קרא הרב אברהם נחמן בשקיקה. וכך, לצד החינוך היהודי הרחב והמעמיק שרכש יוסף יהושע בבית אביו, מבני משפחתו הרבנים האחרים, ממוריו ומדריכיו בבתי הספר והמוסדות בהם למד לימודי תורה, תלמוד ופוסקים קנה לעצמו יוסף גם גיבורים אחרים, מקומיים. מאחד מהם, המתאגרף פאקי מקפארלן (Patrick ("Packey" McFarland²¹ אימץ גם את שם החיבה שליווה אותו בקרב חוג חבריו הקרוב — פאקי. זיכרונו הצילומי המעולה — כך סיפרו מקורביו — עמד לו גם כדי לזכור בעל פה את עמוד הגמרא היומי וגם את טבלת משחקי ליגת הבייסבול על כל פרטיה.²²

ב־1915, בתום לימודיו היסודיים, שלח אותו אביו ללמוד אצל גיסו רבי אליעזר מאיר פרייל, אז ראש הסמינר התיאולוגי והישיבה על שמו של הרב יצחק אלחנן (Rabbi Isaac Elchanan Theological Seminary) בניו יורק, ומה שיהיה בהמשך ל"ישיבה יוניברסיטי" (Yeshiva University). יוסף היה אחד מטובי התלמידים בישיבה והוא למד בה עד 1921 עת הוסמך לרבנות.

הערות:

7 על שורשי המשפחה משני דורות קודמים מצדם של אביו ואמו ראו בהרחבה ובפירוט רב: Morris Rombro, Schwartz Hmishpocha, Part 1, Schwartz Collection, Kent State University, Kent OH, March 1992

8 D. Druck, "First a Rabbi, Then a Professor and Now the Savior of Jewish Refugees, The Interesting Career of Dr. Schwartz, Representative of the J.D.C. in Lisbon; His Achievement as a Scholar", Jewish Morning Journal, March 28, 1943, pp. 1–2; Isidore Sobeloff, In Memoriam, Collection of the Schwartz Family, pp. 299–300; הרב מנועאל מ' פוליאקוף (Poliakoff), נכדו של הרב שוורץ, על סבו, האוסף המשפחתי, ללא ציון מקור; אוסף משפחת פוליאקוף, יוסף שוורץ אל יצחק מ' פיין, אוצר, החברה ההיסטורית היהודית, מרילנד, 15 ביוני 1969; Rombro, Schwartz Hmishpocha.

9 Ibid.

10 Ibid.

11 Rombro, Schwartz Hmishpocha.

12 Ibid.

13 Ibid.

14 Ibid.

15 Druck, ibid; Sobeloff, In Memoriam, pp. 299–300; הרב מנועאל מ' פוליאקוף, על סבו, האוסף המשפחתי, ללא ציון מקור; יוסף שוורץ אל יצחק מ' פיין, אוצר, החברה ההיסטורית היהודית, מרילנד, 15 ביוני 1969, אוסף משפחת פוליאקוף; Rombro, Schwartz Hmishpocha.

16 Ibid.

17 Rombro, Schwartz Hmishpocha.

18 Druck, ibid; Sobeloff, In Memoriam, pp. 299–300; Adolf Coblenz, "The Memory of the Just is a Blessing", The Jewish Times, February 12, 1937.; הרב שמואל רוזנבלאט (Rosenblatt) בית הכנסת בית תפילה, ערב זיכרון לרב בבולטימור, בנוכחות בנו ד"ר יוסף שוורץ, הקדשת כרך של האנציקלופדיה התלמודית, מפעל "אמת" של מכון הרב הרצוג בירושלים, לרב אברהם נחמן שוורץ, שם; הרב מנועאל מ' פוליאקוף, על סבו, האוסף המשפחתי, ללא ציון מקור; יוסף שוורץ אל יצחק מ' פיין, אוצר, החברה ההיסטורית היהודית, מרילנד, 15 ביוני 1969, אוסף משפחת פוליאקוף; Rombro, Schwartz Hmishpocha.

19 Ibid.

20 Druck, ibid; Sobeloff, In Memoriam, pp. 299–300; הרב מנועאל מ' פוליאקוף, על סבו, האוסף המשפחתי, ללא ציון מקור; על הרב פוליאקוף, אוספו הפרטי במוזיאון היהודי במרילנד.

21 אבא פוליאקוף, אחיינו של יוסף, שיחה עם המחבר, בולטימור, פברואר 2015.

22 Druck, ibid; Sobeloff, In Memoriam, pp. 299–300; Rombro, Schwartz Hmishpocha

*המשך הפרק בספר המלא*