רומן מלכותי

עדיין מוזר לי להתעורר לבד.
הייתי עם קאלום כמעט שלוש שנים והוא עזב את הדירה לפני שישה חודשים. אבל הבוקר כשפקחתי את עיניי, חשבתי לשנייה שהוא רק יצא לעיר בענייני עבודה, אולי קיבל תפקיד חדש באיזו הפקה, ושהוא בטח שלח לי הודעת טקסט.
אבל ברור שכל זה לא קרה.
נשארתי מתחת לשמיכה והפניתי את כל הבעיות שלי אל התמונה הממוסגרת של השופטת העליונה המנוחה והאהובה רות ביידר גינסבורג, שתלויה על קיר החדר המחולק והקטנטן שלי. רות דואגת שאשמור על התנהלות אחראית וקשוחה, ואני רוצה לחשוב שהיא נהנתה בחשאי לצפות בי ובקאלום עושים סקס.
כמעט בכל עניין שהוא, חוץ מענייני בגדים אולי, אני תמיד שואל את עצמי, "מה רות ביידר גינסבורג הייתה עושה?" היום תהיתי אם אי פעם אתאהב שוב, התאהבות אמיתית, ורות אמרה לי, "תפסיק להתבכיין ולך לעבוד, חתיכת פישר קטן. ואל תטריד אותי בזוטות, כי אני אומנם בגן עדן אבל עדיין עסוקה". רות נשמעת לעיתים קרובות בדיוק כמו מרים, הדודה רבתא שלי בת ה-85 האהובה לא פחות.
התקלחתי עם סבון נוזלי לגברים שהוא בדיוק כמו סבון נוזלי לנשים, רק עם לוגו יותר פשוט ובקבוק מרובע בצבע אפור־פלדה, כאילו הוא מכיל שמן מנועים וטסטוסטרון. אחר־כך מרחתי ביד נדיבה קרם לחות שדוגמן בחדר הכושר המליץ לי עליו אחרי שסקר ברחמים את הנקבוביות שעל פניי (אבל עמד על כך שהכל בסדר איתי כשאמר, "לא, באמת, אתה מאה אחוז, רק תחשוב עליהן לפעמים").
צחצחתי את השיניים עם משחה שהבטיחה "לובן מדהים בעוצמה קיצונית פי שלושה כתוצאה משחזור גנטי של שורשי צמח עד ירוק ממשפחת הפירוליים", ואחר־כך התעסקתי עם יותר מוצרים לטיפוח שיער מאשר מספר הילדים הממוצע במשפחה מורמונית. פינקתי את עצמי כמו מה שמכנים בשיעורי המיינדפולדנס "שוחר טיפול עצמי", במטרה להחלים ולזרוח, אבל אחרי בדיקה סופית במראה ידעתי שזה לא עובד. אני אולי שוחר משהו, אבל לא מחלים ולא זורח, ונתח נכבד מהשיער שלי נראה כאילו הוא מנסה לקרוא לעזרה.
הלכתי למטבח של דירת הבואו־נקרא־לזה־שלושה־חדרים באדיבות שכר־הדירה־הידידותי־לשוכר של שכונת הל'ז קיטצ'ן.
"אז מה קורה?" שאל אדם, השותף שלי לדירה, והציע לי שייק פירות שרקח. הוא רקדן בברודווי, מה שבו בזמן מעודד אותי ומחריף את משבר דימוי הגוף שלי. יש לו שרירים שאפשר לפתח רק אם אתה עושה אימוני סיבולת לב־ריאה כל היום לפרנסתך. הוא לבש טרנינג רפוי, קרוע ונטול צבע מהסוג שרקדנים מכסים בו את עצמם (בקושי). "אתה מרגיש יותר טוב?"
סירבתי לשייק הפירות וטמנתי את ידי בתוך קופסת קורנפלקס. אדם בתגובה הביט בי בשיפוטיות של דיאטנית שבורת לב.
בחנתי את דמותו של טוני, הנמר המצויר שעל האריזה, ותהיתי אם גם בו בגדו פעם עם דמות מצוירת זו או אחרת.
"אתם מגעילים אותי," הכריזה לואיז, השותפה הנוספת לדירה, שהגיחה לפתע מהמאורה שלה. לואיז היא לא טיפוס של בוקר, והיא עובדת על הרומן שלה וכותבת לאתר של פמיניסטיות שחורות, וכהגדרתה, "אני כותבת על דברים חשובים באמת בלי לקבל על זה כסף". אדם ולואיז משלימים ומאזנים זה את זה, כי הוא רואה את החיים כקומדיה מוזיקלית עליזה וצוהלת והיא רוצה לחנוק אותו, "אבל באהבה".
אדם מתח את מיתרי הברך שלו על אחד מהכיסאות המתקפלים הלא תואמים שלנו. "אני אגיד לך מה קרטר צריך לעשות לדעתי. הוא צריך למצוא מישהו עוד יותר לוהט מקאלום. וכן, אני יודע שזה לא יהיה פשוט, אבל כשהוא ימצא מישהו כזה, הוא צריך להתחתן איתו ולצלם קלטת סקס ולשלוח לקאלום עם מוזיקת רקע של המחזמר האהוב על קאלום, 'מלצרית'."
דמיינתי את עצמי מיד עושה סקס מטורף עם חתיך דמיוני בזמן שמישהי שרה ברקע בלדה ענוגה על איך שגילתה את האני האמיתי שלה. זה היה מפחיד.
"אני חושבת שקרטר צריך להודות לאיזה אלוהים שהוא מאמין בו," הציעה לואיז, "על כך שהוא נפטר מקאלום החלאה הבוגדנית, ואז לקנות לנו כמה בייגלים של מחמצת בדרך הביתה."
"אל תדאגו לי בבקשה," אמרתי. "אני עובד על עצמי, והלילה לא חלמתי על קאלום, אפילו אחרי שראיתי את הפרסומת שבה הוא רוכב על גלים ואז מתנגב כשברקע רכב מסוג טויוטה. אני נכנס לפרק חדש ומאושר לגמרי בחיים שלי, כי סוף־סוף הגעתי למסקנה שהאהבה לא קיימת."
לואיז הנהנה בהסכמה בזמן שאדם הסתכל עליי כאילו שחטתי כלבלב לנגד עיניו.
"קרטר אוגדן," הוא אמר בתקיפות והלם בטלפון שלו, "אני שולח לך ברגע זה את כל הפסקול של המחזמר 'פיפין', ואני בהחלט מתכוון לזה."