מלאך נופל 2 - וייפר

1
וייפר

הצליל העמום של שבירת הגלים העיר אותי משנת הלילה הטובה ביותר שחוויתי מזה חודשים. הצליל היה עצל ורגוע, ניגוד מוחלט לצלילים הלוהטים בטירוף שנפלטו מפיו של היילו בלילה הקודם, כשגרמתי לו לצעוק את שמי.

התמתחתי בין הסדינים המבולגנים וקברתי את פניי בכרית. ניחוח השמפו של היילו הכה בי והתחככתי במזרן. גנחתי; הניחוח הזרים את הדם בעורקיי וגופי התכונן לסיבוב שני. לפתע המזרן לא היה מספיק טוב. רציתי שהיילו ישכב מתחתיי, רציתי שרגליו ייסגרו סביב מותניי, רציתי להביט בפנים המושלמות שלו כשנגמור זה על זה. עם המחשבה המתוקה הזאת במוחי סובבתי את ראשי כדי למצוא את המלאך שהטיל כישוף על איברי הפועם.

החדר נבלע בצללים. מתחתי יד לרוחבה של המיטה העצומה כדי לגעת שוב בגוף שאליו השתוקקתי, אך ירכיי נעצרו במקום כשמיששתי את המקום הריק שלצידי.

הנחתי את ידיי על המזרן והתרוממתי כדי להביט בצד השני של המיטה, וכשראיתי שהוא ריק, הצצתי מעבר לכתפי כדי לראות אם היילו נמצא במקום אחר בביתן האורחים. כשלא ראיתי שום דבר מלבד חושך, קיללתי והתקרבתי אל השידה כדי להדליק את המנורה. כיווצתי את עיניי בתגובה לאור, הסתובבתי ובחנתי את החדר. הבחנתי בתרמילים ובגיטרה שלי והבנתי שהדבר היחיד שחסר הוא היילו.

מה, לעזאזל? הוא עזב? מתי? העברתי את אצבעותיי בשערי והצמדתי את כף ידי אל איברי בניסיון לרסן את עצמי. מוחי ניסה להבין מה קרה, אבל בהיותי עדיין אפוף בערפל השינה, התקשיתי לחבר בין חלקי הפאזל.

היילו עזב. חמק החוצה כמו גנב באמצע הלילה. בדרך כלל שמחתי כשאחד הסטוצים שלי נקט יוזמה שכזאת, אבל העובדה שהיילו נעלם לפני שסיימתי איתו גרמה לי להוריד את רגליי מהמיטה כדי ללכת למצוא זוג מכנסי טרנינג.

הקפתי את המיטה בדרכי אל התרמילים והבחנתי בטלפון שלי על אחת הכורסאות. פסעתי אליו, הרמתי אותו ובדקתי אם היילו שלח לי הודעה. כשלא ראיתי שום דבר זרקתי אותו בחזרה על הכרית והוצאתי מכנסי טרנינג מהתיק.

אחרי שלבשתי אותם, הרמתי שוב את הטלפון והושטתי יד אל חפיסת הסיגריות שעל שולחן הקפה. עשיתי את דרכי אל הדלתות הצרפתיות, פתחתי את המנעול ואת הדלתות בדחיפה, עדיין מנסה לחשוב על סיבה הגיונית להיעלמותו של היילו. מעולם לא קרה לי שרציתי עוד. מעולם. בדרך כלל המצב היה הפוך.

התיישבתי על אחד מכיסאות העץ ובהיתי בטלפון שבידי בניסיון להחליט מה לעשות הלאה. זה... זה היה מצב כל־כך לא שגרתי בשבילי, שלא היה לי מושג מה מצופה ממני באותו הרגע. האם היה מצופה ממני משהו?

פאקינג היילו. אני נשבע, מאז שהוא הופיע הוא שיגע לי את המוח. לא הייתי טיפוס חסר ביטחון, אבל מצאתי את עצמי בוהה בטלפון כמו אידיוט הרבה לפני זריחת החמה ותוהה אם הוא ברח כי עשיתי משהו שהרגיז אותו.

האם פגעתי בו? לא. ידעתי שהיילו נהנה. לעזאזל, דאגתי שהוא יגמור לפני שבכלל חשבתי על עצמי, וכשהוא גמר בידי וישבנו התהדק סביבי השתדלתי להתאפק כדי לתת לו את מבוקשו. והתאפקתי. נתתי לו בדיוק את מה שהוא ביקש. הוא השתמש בי, אני השתמשתי בו, ולא הייתה סיבה שאשב כאן וארגיש — שיט, לא ידעתי מה הרגשתי, אבל זה לא היה דבר טוב.

פתחתי את הטלפון, ושלחתי הודעה קצרה למלאך. תיקון, שלחתי הודעה קצרה ועלובה.

אני: אתה בסדר?

לא הייתי בטוח כמה זמן בהיתי בטלפון, שלוש, חמש, עשר דקות. כשלא קיבלתי תגובה נענעתי בראשי והושטתי יד אל חפיסת הסיגריות. הדלקתי סיגריה והתבוננתי בקצף הלבן שנשבר על החול. לא יכולתי להפסיק לשחזר בפרטי פרטים את המילים, את התמונות, את התחושה העילאית שחוויתי כשסוף־סוף היילו שכב במיטתי, וידעתי שנדפקתי. ידעתי שלא אסתפק בפעם אחת. התעוררתי ורציתי את הבלתי נתפס — עוד. אבל בהסתמך על ההיעלמות של המלאך והזין הלא מסופק שלי, נראה שפעם אחת עמדה להיות כל מה שאקבל.

פאקינג היילו.

2
היילו

כרכתי מגבת סביב מותניי כשיצאתי מהמקלחת בבוקר למחרת, עדיין מרגיש את הכאב בשרירים גם אחרי שהתקלחתי במים חמים. זה לא העציב אותי, בכלל לא. הכאב שחשתי הזכיר לי את הלילה במיטתו של וייפר ורציתי להיאחז בזיכרונות ככול יכולתי.

צחצחתי שיניים, הבטתי בעצמי במראה וציפיתי לראות שינוי כלשהו, כזה שיכריז בפני כולם על מה שעשיתי בלילה הקודם. עשיתי סקס עם וייפר ואהבתי את זה. בטירוף.

מובן שלא היה שום שינוי. לא נכתבו מילים על מצחי, לא הופיעו סימנים במקומות גלויים. עיניי נשמטו לחבורות כמעט בלתי נראות לאורך מותניי, במקומות שבהם אצבעותיו של וייפר אחזו בי בחוזקה.

הוא הטריף אותי, גרם לי להזות מרוב תשוקה. חשבתי שידעתי למה לצפות כשזה קרה סוף־סוף, אבל כלום, ואני מתכוון כלום לא יכול היה להכין אותי לעוצמה של וייפר. השליטה המוחלטת שלו בגופי הייתה כמו בגיטרה שלו, וזו חוויה שלא דמתה לשום דבר שחוויתי בעבר. אם הייתי יודע כמה נפלא ארגיש כשווייפר יהיה בתוכי, הייתי מוריד את המגננות שלי הרבה יותר מוקדם.

ובכל מקרה הייתי מוצא את עצמי באותו המצב, נכון? חומק החוצה מביתן האורחים באישון לילה כדי להימנע מהמבוכה של הבוקר שאחרי, והייתה לי תחושה שווייפר נהג לעשות הכול כדי להימנע מבוקר שכזה. מהיכרותי איתו, הוא יתעורר ויהיה אסיר תודה שברחתי, אף שלא הייתי מתנגד להישאר איתו עוד.

וזאת הייתה הבעיה. איך הוא קרא לי אתמול בלילה? רומנטיקן? כבר יכולתי לראות איך הכול ייגמר, והייתי צריך לדבוק במה שאמרתי לעצמי שיקרה מהרגע שווייפר פיתה אותי. הוא היה טיפוס של סטוצים, הוא לא ניהל מערכות יחסים. הדבר הזה בינינו אולי התגלגל למשהו לוהט מאוד אתמול בלילה, אבל זה כל מה שזה היה. וזה היה צריך להספיק כדי שאוציא אותו מהראש. לא יכולתי להרשות לעצמי להתנהג בטיפשות או לתת לרגשות להפריע. היינו חברים ללהקה, למען השם, וזאת הייתה צריכה להיות העדיפות הראשונה.

שטפתי פנים, אספתי את השיער, לבשתי זוג מכנסיים קצרים וחולצת טריקו, והוצאתי את הטלפון מכיס מכנסי הג'ינס שלבשתי אתמול בלילה. כשהפעלתי את הטלפון הופיעה הודעה מווייפר שנשלחה בערך בשלוש בבוקר.

וייפר: אתה בסדר?

התיישבתי על המיטה, בוהה בשתי המילים הפשוטות. מתברר שווייפר התעורר, ראה שאני לא שם ושלח הודעה כדי לבדוק מה שלומי... הייתי בספק שהוא שלח הודעה כזאת לסטוצים אחרים, וזה גרם לבית החזה שלי להתכווץ.

התחלתי לענות, אבל כשראיתי מה השעה זינקתי על רגליי ותחבתי את הטלפון אל כיס המכנסיים. השעה הייתה כמעט עשר בבוקר וידעתי שהמפיקים שאיתם היינו אמורים להיפגש הקפידו להתחיל את החזרות באולפן בזמן. הייתי זקוק לקפה כדי לתפקד כראוי.

המטבח היה ריק כשנכנסתי, אבל יכולתי להריח את הקפה הטרי וכך ידעתי שלא הייתי הראשון להופיע. לקחתי כוס תרמית, עשיתי את דרכי אל עמדת הקפה והוספתי כפית גדושה של סוכר לכוס לפני שמזגתי מהנוזל החם. ערבבתי, לגמתי לגימה וכשסגרתי את המכסה קולו של וייפר נשמע מאחוריי.

"בוקר," הוא אמר כשהסתובבתי להביט בו. לעזאזל. שערו הכהה עדיין היה רטוב וסורק לאחור, מציג לראווה את לסתו החזקה ואת השפתיים שעינגו אותי בלילה הקודם. באור היום התקשיתי לזכור למה חשבתי שלעזוב אותו היה רעיון טוב. הייתי צריך להישאר ולהתעורר לפנים האלה.

הנחתי את הכוס על אי השיש הגדול שבינינו. "היי."

"היי." הוא השעין את מרפקיו על הדלפק וחיקה את תנוחתי. "לאן ברחת בריצה אתמול בלילה?"

"המממ... למה אתה חושב שיכולתי לרוץ?"

שפתיו של וייפר התעקלו. "אתה אומר שזחלת? כי זה יהיה ליטוף גדול לאגו שלי."

צחקתי ולגמתי מהקפה. "כאילו האגו שלך צריך עוד ליטופים. אבל כן, הייתי מתקשה לרוץ."

"אה־אה." וייפר ליטף את הזיפים שעל לסתו. הוא לא התגלח ביומיים האחרונים והמראה התאים לו, גרם לו להיראות מסוכן עוד יותר מכפי שידעתי שהוא, עכשיו כבר ממקור ראשון. "אז... חשבתי שנהנית אתמול בלילה."

נהניתי? גם זאת דרך לנסח את זה. זיכרונות מאתמול בלילה חלפו בראשי וחיוך קטן הופיע בזוויות פי. "נהניתי מאוד. הייתי בטוח שאתה יודע את זה."

"כן? אז מה העניין עם מופע ההיעלמות שדפקת לי? התעוררתי וחיפשתי אותך, אבל התנדפת."

"אולי לא רציתי שתראה אותי זוחל," התגריתי, "או שאולי חסכתי לך את המבוכה של הבוקר למחרת." כשגבותיו של וייפר התקרבו זו לזו אמרתי, "אתה לא הטיפוס שמתכרבל ואני מבין את זה, אז אל תדאג, אני לא מתכוון להכביד עליך."

"הא." וייפר הטה את ראשו הצידה ובחן אותי, אבל כשהוא לא אמר שום דבר נוסף, הרמתי את כוס הקפה. "נתראה למטה," אמרתי וחלפתי על פניו בדרכי החוצה מהמטבח אל האולפן.

הינה. עכשיו הוא לא יצטרך לחשוש מכך שהמצב יהיה לא נעים עבורי. נוכל להמשיך לעבוד על המוזיקה. אם שוב יקרה בינינו משהו, שיקרה, ואם לא... טוב, לפחות נישאר ידידים, נכון?