הקדמה
"עבדים היינו לפרעה במצרים", אנחנו אומרים בכל סדר פסח, ובנערותי הייתה אימי מוסיפה תמיד: "גם אביך היה עבד". בשבתי בביתנו הנוח שבניו ג'רזי הפרוורית של בני מעמד הביניים הרשימה אותי מאוד האמירה הזאת, שאבי ג'ורג' היה עבד. את המילה "עבדים" קישרתי, כמובן, עם האפריקאים שסוחרים אכזריים הביאו לאמריקה. בעיני רוחי ראיתי אותם עמלים בפרך במטעי הטבק והכותנה בשמש הקופחת, לבושי בלואים ומזמרים: "swing low, sweet chariot, coming for to carry me home". אברהם לינקולן, הנשיא שניסח את הצהרת האמנציפציה בעת מלחמת האזרחים באמריקה, היה אז אחד מגיבורַי ועודו אחד מהם. רוב הצעירים האמריקאים האמידים בשנות השישים והשבעים לא שמעו מימיהם על עבדים במאה העשרים. אבל אבי — שהיה אולי האדם האהוב עלי עלֵי אדמות, שנעשה נגר רהיטים באמריקה והדיף תמיד ניחוח קלוש של נסורת, וידיו היו מחוספסות כנייר זכוכית ועדינות גם יחד — אכן היה עבד.
אבי גויס לגדוד VII של KMSZ(Kisegítő Munkaszolgálatos, שירות עבודה מסייע) בשלהי 1942 וזמן מה לאחר מכן נשלח אל חזית המזרח. מן הסיפורים שסיפר לי כעבור זמן רב ידעתי שעבד בכריתת עצים, באיסוף סלק סוכר ובעבודות נגרות. מכמה סיבות זכה לקבל ממפקדו יחס מעט טוב יותר משקיבלו אנשי היחידה האחרים. סבי, מיקְשה רוזט, לוחם ותיק בעל עיטורים רבים שהיה סגן משנה במלחמת העולם הראשונה, היה עורך דין ואנטי־קומוניסט נודע. ככל הנראה, ידע מפקדו של אבי בשירות העבודה על אודות סבי המהולל. אבי נעקר מלימודי המשפטים שלו בצו גיוס, שירת בצבא הונגריה מתאריך כלשהו ב-1938 ועד דצמבר 1940 ובזכות כישורי המתמטיקה המעולים שלו נעשה סגן בתותחנים והשתתף בסיפוח ההונגרי את צפון טרנסילווניה. רבים מהאנשים שהיו קצינים בצבא לא זכו ליחס הוגן בשירות העבודה, אבל שירותו הצבאי של אבי ודרגתו הביאו לו תועלת. יתר על כן, אחרי שהשתחרר מהצבא ולפני שגויס לשירות העבודה עבד אבי בשביל הנגר המומחה לאיוֹש הֶלֶר, חותנו בעת ההיא, ולמד ממנו את יסודות המקצוע. בשירות העבודה נחשבו הכישורים האלה למועילים, ולכן זכה אבי ליחס טוב במידת מה מזה שזכו לו רוב העובדים ביחידתו.
אחד הסיפורים ששמעתי בנעורי עדיין נראה בעיני אירוע שלא ייאמן. בספטמבר 1943 הזמין מפקדו של אבי מדים של צבא הונגריה בשביל אבי ובשביל עובד כפייה יהודי אחר. הוא צייד אותם באישורי המעבר הדרושים ובנקניק סלמי הונגרי טוב, שלח אותם לעיר לבוב שבגליציה המזרחית (היום לביב שבאוקראינה) והורה להם להחליף שם את הסלמי בבושם בשביל חברתו. בלבוב החליטו שני היהודים — שנראו כמו חיילים הונגרים רגילים — ללכת לאופרה. וכמו לא היה זה אירוע יוצא דופן בפני עצמו, אירע האירוע הזה חודשים מעטים בלבד אחרי הטבח ב-110,000 יהודים בגטו לבוב שאחריו חיו כל היהודים שניצלו במקומות מסתור. ככל הנראה היו אבי וחברו היהודים היחידים שנעו בחופשיות בלבוב באותו היום, וכדי להזכיר לעצמם שהם בני אנוש ואוהבי תרבות החליטו השניים לברוח לשעה קלה מן המסגרת האכזרית של שירות העבודה וללכת לאופרה.
על־פי המסמכים הרשמיים של צבא הונגריה נעלמו עקבותיו של אבי במקום ושמו פֵּרֶהינסקוֹ ב-28 ביולי 1944.1 מגיל צעיר ידעתי שהוא לא נעלם אלא נפל בשבי הצבא הסובייטי. בילדותי סיקרנו אותי תמיד הציפורניים המעֻוותות באצבעות רגליו: אבי סיפר שנפגע מכוויות קור בשבי הסובייטי. אחד האסירים, רופא יהודי טוב לב, הציל את אצבעות רגליו מכריתה. כשדיבר על הקור סיפר גם שהלך ברגל קילומטרים רבים ברוסיה עד שהגיע אל מחנה שבויי המלחמה שבו נכלא. כיוון שהסובייטים ראו בו קצין הונגרי ולא עובד כפייה יהודי הוא שהה עם המפקד הגרמני שהובס בסטלינגרד, פרידריך פּאוּלוּס (Friedrich Paulus), באותו המחנה. ידוע לי שהמחנה הזה היה בקרַסנוֹגוֹרסק (Krasnogorsk) שבמחוז מוסקווה. כדי לשמור על שפיותו בעת שהותו בשבי שיפר אבי את הגרמנית שלמד בבית הספר התיכון בעזרת מילון הונגרי־גרמני שמצא. הוא סיפר לי סיפורים על כריתת עצים ביערות המושלגים בקור האכזרי ששרר בעיצומו של החורף, ומשהפשירו השלגים היה עליו לכרות גם את הגזעים שנותרו. אבי וחבריו האמינו שהם היהודים ההונגרים האחרונים שעדיין מוחזקים בשבי. בשנת 1946 הם שלחו מכתב לרשויות הסובייטיות וביקשו להשתחרר, וכעבור זמן קצר אכן יצאו לחופשי.
* * *
יותר מ-35 שנים אני עוסק בתולדות השואה. התחלתי כסטודנט והמשכתי כחוקר, מרצה ומנהל ספריות יד ושם. חקר השואה הוא חלק מההיסטוריה הלאומית והעולמית שלנו, ויש בו גם היבט אישי מאוד בעבורי: גם סבתי, אימו של אבי — אירמה — הייתה ניצולת שואה. באביב 1944 נשלחה אירמה עם ברברה, אשתו של אבי בעת ההיא, מדיוֹנדיוֹש (Gyöngyös) שבהונגריה אל אושוויץ. שתי הנשים הועברו אחר כך אל מחנה העבודה טרַאוּטֶנַאוּ (Trutnov/Trautenau) שבחבל הסודטים, קרוב לגבול פולין, ומשם שוחררו בסופו של דבר. זמן רב לא הייתי מסוגל לחקור את סיפורם של עובדי הכפייה היהודים ההונגרים בחזית המזרח מפני שהדבר היה אישי מדי בשבילי, אבל שנים אחדות אחרי שנפטר אבי (ב-1997) התחלתי להרגיש שיש בכוחי לעמוד במשימה הזאת.
הדפים שלהלן הם ניסיון לספר את סיפורם של מי ששירתו בשירות העבודה בעזרת עדויות וזיכרונות מכלי ראשון ולתאר כמיטב יכולתי את מה שחוו ומה שחשבו בעת ההיא. שלא כמו הרצח התעשייתי, המכני, המזוהה עם מחנות ההשמדה ומסמל את השואה, זהו סיפור על אנשים שהכירו היטב זה את זה. מקצת אנשי שירות העבודה הכירו זה את זה לפני המלחמה, אבל כולם בילו יחד שבועות, חודשים ואפילו שנים באותה היחידה בזמן המלחמה. בסיפור הזה כרוכות יחד שנאת חינם ואכזריות שאין לשערן עם אנושיות, ואפילו עם גבורה. אף־על־פי שהפרק הזה בתולדות השואה אינו ידוע לרבים מחוץ לקהילת יהודי הונגריה הוא פרק בעל חשיבות עצומה. ראוי לספר אותו כדי להבין על בוריו את התפקיד שמילאו בעלות בריתה של גרמניה ברצח וכדי להראות שההשתתפות ברצח הזה לא הייתה הברֵרה היחידה. קורבנות שירות העבודה ההונגרי בחזית המזרח הצליחו לשמור על צלם אנוש אפילו בתנאים הקשים והמשפילים ביותר, ותיאור קורותיהם מסייע לגאול את זכרם.
מבוא
ההקשר המיָדי של תולדות עובדי הכפייה היהודים במערכת שירות העבודה ההונגרי הוא כפול. הוא חלק משואת יהודי הונגריה ומהאירועים שקדמו לה, ובד בבד הוא חלק מתולדות הכוחות המזוינים של הונגריה בחזית המזרח.
שירות העבודה הוקם בחסותו של צבא הונגריה ושירתו בו בסופו של דבר רבבות גברים שנחשבו בעיני הרשויות "לא־אמינים" ולא ראויים לשאת נשק. עם ה"לא־אמינים" נמנו בני מיעוטים רבים שעדיין חיו בהונגריה — שאיבדה שטחים עצומים בתקופה שבין שתי המלחמות — וכן סוציאליסטים, קומוניסטים ואויבים אחרים של המשטר הימני. כיוון שיהודי הונגריה, ככלל, נחשבו "לא־אמינים" נהיה שירות העבודה גם לכלי שטיפל במה שנקרא "שאלת היהודים". כך היה סיפורם של היהודים בשורותיו של שירות העבודה לנושא רב חשיבות.
אנשי שירות העבודה הועסקו במגוון עבודות כפיים הן בתוך גבולותיה של הונגריה והן באזורים שבהם ערך צבא הונגריה פעילות צבאית בזמן מלחמת העולם השנייה. היחס כלפי העובדים היהודים בשירות העבודה — שהיו הרוב הגדול של מי שנשלחו אל חזית המזרח — נע בין הוגן לאכזרי. יותר מכול היה היחס הזה תלוי במפקדים ההונגרים ובאנשי הסגל ששירתו עם פלוגות העבודה. אומנם במקרים רבים הייתה מערכת שירות העבודה אמצעי רדיפה, אבל אין לומר זאת על המערכת כולה. לאמיתו של דבר, במשך חודשים אחדים שימש השירות כלי הצלה הלכה למעשה. באביב 1944 ובתחילת אותו הקיץ, במידה רבה בהשפעתם של כמה מהפקידים והקצינים הבכירים ביותר שבחלו ברעיון הפתרון הסופי, גייסו אנשי הסגל של שירות העבודה גברים יהודים וכך הגנו עליהם ביודעין מפני גירוש. ואולם בחודשי המלחמה האחרונים בהונגריה, לאחר שעלתה לשלטון ממשלה חדשה, פרו־נאצית הרבה יותר מקודמתה, לא היה עוד שירות העבודה בגדר מקום מבטחים, ושוב נספו יהודים רבים בעת שירותם בו.2
מפה 1: אזורי הפעולה של פלוגות שירות העבודה ההונגרי
להקמת שירות העבודה וליחס כלפי היהודים בשירות היו שורשים היסטוריים עמוקים. מאמצע המאה התשע־עשרה ואילך, ולכל אורך תקופת השואה, עסקו הוגים ופוליטיקאים הונגרים מכל הסוגים בכובד ראש בסוגיית מקומם של היהודים בחברה ההונגרית. גם ההחלטה לגייס יהודים לשירות העבודה וגם היחס כלפיהם משקפים היבטים של הפולמוס הצורם והקולני הזה. אכן, אפשר לומר שגיוסם של יהודים לשירות העבודה — לפני גל הגירושים הראשון מהונגריה ואחריו — היה הביטוי הלפני אחרון של ההשקפה הרווחת שהיהודים אינם יכולים להשתלב באמת בחברה ההונגרית, וגירוש הרוב הגדול של יהודי הונגריה שהסתיים בדרך כלל בהשמדה יכול להיחשב הביטוי המוחלט של ההשקפה הזאת.
כמו רבים שחיו במרכז אירופה באמצע המאה התשע־עשרה, כמה יסודות בחברה ההונגרית נמלאו התלהבות לנוכח הגישה הליברלית בדרך כלל של אביב העמים. אף שנדרשו לכך כמעט שני עשורים, בעקבות הפּשרה של 1867 שייסדה את המונרכיה הכפולה זכתה הונגריה במעמד שווה יותר בממלכה האוסטרו־הונגרית, ובכך נענו רבות משאיפותיהם של בני האצולה ההונגרית. בשני העשורים האלה אחרי 1867, וגם אחר כך, נחלקו ההונגרים בדעותיהם בשאלה כיצד ישתלבו היהודים במדינת הלאום שעשתה את צעדיה הראשונים. בעיקרו של דבר היו שלוש השקפות מתחרות בדבר תפקיד היהודים בחברה ההונגרית: א. תביעה למתן שוויון זכויות ליהודים בלא תנאי; ב. התניית שוויון הזכויות בהתבוללות של היהודים באומה ההונגרית; ג. התנגדות למתן שוויון זכויות ליהודים בשל תכונותיהם המושרשות העתידות למנוע את התבוללותם.
בזכות הפּשרה של 1867 הייתה ידו של היסוד הליברלי בקרב העילית ההונגרית על העליונה, ויהודי הונגריה קיבלו זכויות משפטיות מלאות. אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצליחו אילי הון יהודים בתחומי הבנקאות, המסחר והתעשייה להתקבל במידת מה בקרב חוגים נבחרים, בייחוד אם המירו את דתם לנצרות. היה זה במידה רבה משום שהונגריה שמרה על מאפיינים פאודליים רבים בתקופה הזאת. חוגי העילית השולטים — אצילים בעלי קרקעות ואריסטוקרטים — שלא רצו ללכלך את ידיהם בתחומי התעשייה, העסקים וההון שמחו לאפשר ליהודים להיכנס לתחומים האלה. משום כך, לפני נפילת האימפריה האוסטרו־הונגרית זכו כ-300 משפחות יהודיות בתוארי אצולה מידי בית המלוכה ההונגרי בזכות תרומתן לחברה ההונגרית, בעיקר בתחום הכלכלה. ואף־על־פי־כן המשיכו רבים לדבוק בדעה שהיהודים עדיין חייבים להוכיח שהם הונגרים טובים בכך שישילו מעליהם את כל סממני הייחוד היהודי, ואילו אחרים עמדו על דעתם שהתבוללות שכזאת אינה אפשרית.
הספק בדבר יכולתם של היהודים להיטמע בשלמות בתוך המרקם הלאומי ההונגרי היה חזק בעיקר בקרב מי שפיארו והאדירו את העבר ודחו את העולם הליברלי החדש. ואכן, מתנגדי העולם הליברלי החדש שהתפתח בהשראת הפּשרה של 1867 ראו ביהודים את סוכניו הראשיים. בקרב החלק הזה, האנטי־ליברלי, של החברה צצו מפלגות פוליטיות בעלות מצע אנטישמי, והן משכו אליהן תומכים. התופעה הזאת לא הייתה ייחודית להונגריה, והיו לה מקבילות בארצות אחרות כגון גרמניה וצרפת.
אשר ליהודי הונגריה, השקפת העולם האנטי־ליברלית כללה אירוניה מושרשת ועמוקה שכן תומכיה, שהיו חסידים מושבעים של כל דבר הונגרי, ביקשו להבטיח שליטה הונגרית אתנית ותרבותית בארצם. לנוכח המציאות הרב־תרבותית והרב־לאומית בהונגריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה טיפחו הונגרים אֶתנוצֶנטרים בעלי ברית כדי לקדם את סדר היום שלהם, בייחוד בעניין השימוש בשפה ההונגרית. היהודים, יותר מכל קבוצה אחרת, אימצו להם את השפה ואת התרבות ההונגרית והפנימו לאומיות הונגרית גאה. ואולם בעיני חסידי ההשקפה האנטי־ליברלית, כמו גם בעיני חסידיה המוצהרים של הליברליות, היו היהודים בבחינת בעיה קשה לפתרון.
אחרי מלחמת העולם הראשונה ופירוק האימפריה האוסטרו־הונגרית עוצבה הונגריה מחדש, היא הייתה למדינת לאום, ועל־פי חוזה טריאנון (Trianon) הצטמצמו גבולותיה מאוד. בשנתה הסוערת הראשונה של המדינה העצמאית שררה בהונגריה אי־יציבות פוליטית וכלכלית שטלטלה את המדינה. כמו בגרמניה, האינפלציה הרקיעה שחקים והשמאל הבולשוויקי הרדיקלי ניסה לתפוס את השלטון. ב-21 במרס 1919 עלה בידו לכונן רפובליקה הונגרית סובייטית, וזו הצליחה לשרוד יותר מחצי שנה. בֵּלה קוּן, שאביו היה יהודי, היה שר החוץ בממשלה זו והאיש החזק ברפובליקה.
בקיץ 1919 הלכה ודעכה התמיכה ברפובליקה הסובייטית, אפילו בקרב הפרולטריון ההונגרי. בעידודן של בעלות הברית המערביות המנצחות פתחו הרומנים, ובמידה פחותה גם הצ'כים, במתקפה נגד המשטר הסובייטי בהונגריה, ועד נובמבר כבר שלטו הכוחות הזרים בהונגריה. ואולם בתפיסה העממית לא נזקפה הפלת הרפובליקה הסובייטית לזכות הכוחות הזרים דווקא, אלא לזכות האנטי־מהפכנים ההונגרים הימנים.
האנטי־מהפכנים התארגנו בפעם הראשונה בווינה בהנהגתו של הרוזן אישטוואן בֶּטלֶן (István Bethlen) ובה בעת גם בסֶגֶד (Szeged), בהנהגתו של הרוזן דיוּלה קארוֹיִי (Gyula Károlyi). בלשון העם הם נודעו בשם "האנשים מסֶגֶד", והשקפת העולם הפוליטית הריאקציונרית שלהם נקראה "הרעיון של סֶגֶד". האדמירל מיקלוש הוֹרטי (Miklós Horthy) היה עד מהרה למפקד ולמנהיג הכוחות המזוינים האנטי־מהפכניים. בעוד הרפובליקה הסובייטית ההונגרית מתמוטטת והולכת עסקו אנשיו של הוֹרטי בעיקר בפעולות טרור נגד מי שנחשבו קשורים למשטר הבולשוויקי השנוא, ופעולותיהם החישו את נפילתו. אלפים נפלו קורבן למה שידוע היום בשם "הטרור הלבן".
כיוון שבֵּלה קוּן ועוד כמה דמויות מרכזיות בחוג שלו היו יהודים הביא עימו הטרור הלבן נחשול עז של אנטישמיות. רוב ההונגרים סברו שהרפובליקה הסובייטית היא יהודית והוסיפו להחזיק בדעה זו עשרות שנים אחרי נפילתה, אבל לאמיתו של דבר הרוב המכריע של היהודים לא הזדהו עם משטרו של קוּן ולא תמכו בו. אדרבה, הרוב הגדול של יהודי הונגריה דגלו בסוג הליברליזם שהיה מקובל על חוגי העילית, ליברליזם שתמך בשוויון הזכויות שלהם ושל הוריהם. הם ראו בטרור הלבן סטייה זמנית ותוצאה מצערת של מלחמת העולם הראשונה. בהיותם פטריוטים הונגרים נאמנים דחו מנהיגי הקהילה היהודית את הרעיון שכוחות זרים ימלאו תפקיד בעתידה של הונגריה. על סמך ניסיונם מלפני המלחמה הם עדיין האמינו שליהדות הונגריה ולחוגי העילית השליטים אינטרסים משותפים. רבים מיהודי הונגריה הוסיפו להחזיק בדעה הזאת לכל אורך התקופה שבין שתי המלחמות, וגם אחריה.
בעת התפשטותו של הטרור הלבן קמו אגודות סתרים פטריוטיות ואנטישמיות רבות שתמכו בהוֹרטי וברעיון של סֶגֶד. הבולטת שבהן הייתה אגודת המדיארים המתעוררים (Ébredő Magyarok Egyesülete), שטיפחה את מה שנקרא בפי חבריה "מוסריות נוצרית". הם התנגדו לליברליזם, התלוננו על שליטת היהודים בכלכלה — בייחוד בתעשייה ובבנקאות — והאדירו גרסה מיתית של "אבירות הונגרית".
*המשך הפרק בספר המלא*
הקדמה
"עבדים היינו לפרעה במצרים", אנחנו אומרים בכל סדר פסח, ובנערותי הייתה אימי מוסיפה תמיד: "גם אביך היה עבד". בשבתי בביתנו הנוח שבניו ג'רזי הפרוורית של בני מעמד הביניים הרשימה אותי מאוד האמירה הזאת, שאבי ג'ורג' היה עבד. את המילה "עבדים" קישרתי, כמובן, עם האפריקאים שסוחרים אכזריים הביאו לאמריקה. בעיני רוחי ראיתי אותם עמלים בפרך במטעי הטבק והכותנה בשמש הקופחת, לבושי בלואים ומזמרים: "swing low, sweet chariot, coming for to carry me home". אברהם לינקולן, הנשיא שניסח את הצהרת האמנציפציה בעת מלחמת האזרחים באמריקה, היה אז אחד מגיבורַי ועודו אחד מהם. רוב הצעירים האמריקאים האמידים בשנות השישים והשבעים לא שמעו מימיהם על עבדים במאה העשרים. אבל אבי — שהיה אולי האדם האהוב עלי עלֵי אדמות, שנעשה נגר רהיטים באמריקה והדיף תמיד ניחוח קלוש של נסורת, וידיו היו מחוספסות כנייר זכוכית ועדינות גם יחד — אכן היה עבד.
אבי גויס לגדוד VII של KMSZ(Kisegítő Munkaszolgálatos, שירות עבודה מסייע) בשלהי 1942 וזמן מה לאחר מכן נשלח אל חזית המזרח. מן הסיפורים שסיפר לי כעבור זמן רב ידעתי שעבד בכריתת עצים, באיסוף סלק סוכר ובעבודות נגרות. מכמה סיבות זכה לקבל ממפקדו יחס מעט טוב יותר משקיבלו אנשי היחידה האחרים. סבי, מיקְשה רוזט, לוחם ותיק בעל עיטורים רבים שהיה סגן משנה במלחמת העולם הראשונה, היה עורך דין ואנטי־קומוניסט נודע. ככל הנראה, ידע מפקדו של אבי בשירות העבודה על אודות סבי המהולל. אבי נעקר מלימודי המשפטים שלו בצו גיוס, שירת בצבא הונגריה מתאריך כלשהו ב-1938 ועד דצמבר 1940 ובזכות כישורי המתמטיקה המעולים שלו נעשה סגן בתותחנים והשתתף בסיפוח ההונגרי את צפון טרנסילווניה. רבים מהאנשים שהיו קצינים בצבא לא זכו ליחס הוגן בשירות העבודה, אבל שירותו הצבאי של אבי ודרגתו הביאו לו תועלת. יתר על כן, אחרי שהשתחרר מהצבא ולפני שגויס לשירות העבודה עבד אבי בשביל הנגר המומחה לאיוֹש הֶלֶר, חותנו בעת ההיא, ולמד ממנו את יסודות המקצוע. בשירות העבודה נחשבו הכישורים האלה למועילים, ולכן זכה אבי ליחס טוב במידת מה מזה שזכו לו רוב העובדים ביחידתו.
אחד הסיפורים ששמעתי בנעורי עדיין נראה בעיני אירוע שלא ייאמן. בספטמבר 1943 הזמין מפקדו של אבי מדים של צבא הונגריה בשביל אבי ובשביל עובד כפייה יהודי אחר. הוא צייד אותם באישורי המעבר הדרושים ובנקניק סלמי הונגרי טוב, שלח אותם לעיר לבוב שבגליציה המזרחית (היום לביב שבאוקראינה) והורה להם להחליף שם את הסלמי בבושם בשביל חברתו. בלבוב החליטו שני היהודים — שנראו כמו חיילים הונגרים רגילים — ללכת לאופרה. וכמו לא היה זה אירוע יוצא דופן בפני עצמו, אירע האירוע הזה חודשים מעטים בלבד אחרי הטבח ב-110,000 יהודים בגטו לבוב שאחריו חיו כל היהודים שניצלו במקומות מסתור. ככל הנראה היו אבי וחברו היהודים היחידים שנעו בחופשיות בלבוב באותו היום, וכדי להזכיר לעצמם שהם בני אנוש ואוהבי תרבות החליטו השניים לברוח לשעה קלה מן המסגרת האכזרית של שירות העבודה וללכת לאופרה.
על־פי המסמכים הרשמיים של צבא הונגריה נעלמו עקבותיו של אבי במקום ושמו פֵּרֶהינסקוֹ ב-28 ביולי 1944.1 מגיל צעיר ידעתי שהוא לא נעלם אלא נפל בשבי הצבא הסובייטי. בילדותי סיקרנו אותי תמיד הציפורניים המעֻוותות באצבעות רגליו: אבי סיפר שנפגע מכוויות קור בשבי הסובייטי. אחד האסירים, רופא יהודי טוב לב, הציל את אצבעות רגליו מכריתה. כשדיבר על הקור סיפר גם שהלך ברגל קילומטרים רבים ברוסיה עד שהגיע אל מחנה שבויי המלחמה שבו נכלא. כיוון שהסובייטים ראו בו קצין הונגרי ולא עובד כפייה יהודי הוא שהה עם המפקד הגרמני שהובס בסטלינגרד, פרידריך פּאוּלוּס (Friedrich Paulus), באותו המחנה. ידוע לי שהמחנה הזה היה בקרַסנוֹגוֹרסק (Krasnogorsk) שבמחוז מוסקווה. כדי לשמור על שפיותו בעת שהותו בשבי שיפר אבי את הגרמנית שלמד בבית הספר התיכון בעזרת מילון הונגרי־גרמני שמצא. הוא סיפר לי סיפורים על כריתת עצים ביערות המושלגים בקור האכזרי ששרר בעיצומו של החורף, ומשהפשירו השלגים היה עליו לכרות גם את הגזעים שנותרו. אבי וחבריו האמינו שהם היהודים ההונגרים האחרונים שעדיין מוחזקים בשבי. בשנת 1946 הם שלחו מכתב לרשויות הסובייטיות וביקשו להשתחרר, וכעבור זמן קצר אכן יצאו לחופשי.
* * *
יותר מ-35 שנים אני עוסק בתולדות השואה. התחלתי כסטודנט והמשכתי כחוקר, מרצה ומנהל ספריות יד ושם. חקר השואה הוא חלק מההיסטוריה הלאומית והעולמית שלנו, ויש בו גם היבט אישי מאוד בעבורי: גם סבתי, אימו של אבי — אירמה — הייתה ניצולת שואה. באביב 1944 נשלחה אירמה עם ברברה, אשתו של אבי בעת ההיא, מדיוֹנדיוֹש (Gyöngyös) שבהונגריה אל אושוויץ. שתי הנשים הועברו אחר כך אל מחנה העבודה טרַאוּטֶנַאוּ (Trutnov/Trautenau) שבחבל הסודטים, קרוב לגבול פולין, ומשם שוחררו בסופו של דבר. זמן רב לא הייתי מסוגל לחקור את סיפורם של עובדי הכפייה היהודים ההונגרים בחזית המזרח מפני שהדבר היה אישי מדי בשבילי, אבל שנים אחדות אחרי שנפטר אבי (ב-1997) התחלתי להרגיש שיש בכוחי לעמוד במשימה הזאת.
הדפים שלהלן הם ניסיון לספר את סיפורם של מי ששירתו בשירות העבודה בעזרת עדויות וזיכרונות מכלי ראשון ולתאר כמיטב יכולתי את מה שחוו ומה שחשבו בעת ההיא. שלא כמו הרצח התעשייתי, המכני, המזוהה עם מחנות ההשמדה ומסמל את השואה, זהו סיפור על אנשים שהכירו היטב זה את זה. מקצת אנשי שירות העבודה הכירו זה את זה לפני המלחמה, אבל כולם בילו יחד שבועות, חודשים ואפילו שנים באותה היחידה בזמן המלחמה. בסיפור הזה כרוכות יחד שנאת חינם ואכזריות שאין לשערן עם אנושיות, ואפילו עם גבורה. אף־על־פי שהפרק הזה בתולדות השואה אינו ידוע לרבים מחוץ לקהילת יהודי הונגריה הוא פרק בעל חשיבות עצומה. ראוי לספר אותו כדי להבין על בוריו את התפקיד שמילאו בעלות בריתה של גרמניה ברצח וכדי להראות שההשתתפות ברצח הזה לא הייתה הברֵרה היחידה. קורבנות שירות העבודה ההונגרי בחזית המזרח הצליחו לשמור על צלם אנוש אפילו בתנאים הקשים והמשפילים ביותר, ותיאור קורותיהם מסייע לגאול את זכרם.
מבוא
ההקשר המיָדי של תולדות עובדי הכפייה היהודים במערכת שירות העבודה ההונגרי הוא כפול. הוא חלק משואת יהודי הונגריה ומהאירועים שקדמו לה, ובד בבד הוא חלק מתולדות הכוחות המזוינים של הונגריה בחזית המזרח.
שירות העבודה הוקם בחסותו של צבא הונגריה ושירתו בו בסופו של דבר רבבות גברים שנחשבו בעיני הרשויות "לא־אמינים" ולא ראויים לשאת נשק. עם ה"לא־אמינים" נמנו בני מיעוטים רבים שעדיין חיו בהונגריה — שאיבדה שטחים עצומים בתקופה שבין שתי המלחמות — וכן סוציאליסטים, קומוניסטים ואויבים אחרים של המשטר הימני. כיוון שיהודי הונגריה, ככלל, נחשבו "לא־אמינים" נהיה שירות העבודה גם לכלי שטיפל במה שנקרא "שאלת היהודים". כך היה סיפורם של היהודים בשורותיו של שירות העבודה לנושא רב חשיבות.
אנשי שירות העבודה הועסקו במגוון עבודות כפיים הן בתוך גבולותיה של הונגריה והן באזורים שבהם ערך צבא הונגריה פעילות צבאית בזמן מלחמת העולם השנייה. היחס כלפי העובדים היהודים בשירות העבודה — שהיו הרוב הגדול של מי שנשלחו אל חזית המזרח — נע בין הוגן לאכזרי. יותר מכול היה היחס הזה תלוי במפקדים ההונגרים ובאנשי הסגל ששירתו עם פלוגות העבודה. אומנם במקרים רבים הייתה מערכת שירות העבודה אמצעי רדיפה, אבל אין לומר זאת על המערכת כולה. לאמיתו של דבר, במשך חודשים אחדים שימש השירות כלי הצלה הלכה למעשה. באביב 1944 ובתחילת אותו הקיץ, במידה רבה בהשפעתם של כמה מהפקידים והקצינים הבכירים ביותר שבחלו ברעיון הפתרון הסופי, גייסו אנשי הסגל של שירות העבודה גברים יהודים וכך הגנו עליהם ביודעין מפני גירוש. ואולם בחודשי המלחמה האחרונים בהונגריה, לאחר שעלתה לשלטון ממשלה חדשה, פרו־נאצית הרבה יותר מקודמתה, לא היה עוד שירות העבודה בגדר מקום מבטחים, ושוב נספו יהודים רבים בעת שירותם בו.2
מפה 1: אזורי הפעולה של פלוגות שירות העבודה ההונגרי
להקמת שירות העבודה וליחס כלפי היהודים בשירות היו שורשים היסטוריים עמוקים. מאמצע המאה התשע־עשרה ואילך, ולכל אורך תקופת השואה, עסקו הוגים ופוליטיקאים הונגרים מכל הסוגים בכובד ראש בסוגיית מקומם של היהודים בחברה ההונגרית. גם ההחלטה לגייס יהודים לשירות העבודה וגם היחס כלפיהם משקפים היבטים של הפולמוס הצורם והקולני הזה. אכן, אפשר לומר שגיוסם של יהודים לשירות העבודה — לפני גל הגירושים הראשון מהונגריה ואחריו — היה הביטוי הלפני אחרון של ההשקפה הרווחת שהיהודים אינם יכולים להשתלב באמת בחברה ההונגרית, וגירוש הרוב הגדול של יהודי הונגריה שהסתיים בדרך כלל בהשמדה יכול להיחשב הביטוי המוחלט של ההשקפה הזאת.
כמו רבים שחיו במרכז אירופה באמצע המאה התשע־עשרה, כמה יסודות בחברה ההונגרית נמלאו התלהבות לנוכח הגישה הליברלית בדרך כלל של אביב העמים. אף שנדרשו לכך כמעט שני עשורים, בעקבות הפּשרה של 1867 שייסדה את המונרכיה הכפולה זכתה הונגריה במעמד שווה יותר בממלכה האוסטרו־הונגרית, ובכך נענו רבות משאיפותיהם של בני האצולה ההונגרית. בשני העשורים האלה אחרי 1867, וגם אחר כך, נחלקו ההונגרים בדעותיהם בשאלה כיצד ישתלבו היהודים במדינת הלאום שעשתה את צעדיה הראשונים. בעיקרו של דבר היו שלוש השקפות מתחרות בדבר תפקיד היהודים בחברה ההונגרית: א. תביעה למתן שוויון זכויות ליהודים בלא תנאי; ב. התניית שוויון הזכויות בהתבוללות של היהודים באומה ההונגרית; ג. התנגדות למתן שוויון זכויות ליהודים בשל תכונותיהם המושרשות העתידות למנוע את התבוללותם.
בזכות הפּשרה של 1867 הייתה ידו של היסוד הליברלי בקרב העילית ההונגרית על העליונה, ויהודי הונגריה קיבלו זכויות משפטיות מלאות. אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצליחו אילי הון יהודים בתחומי הבנקאות, המסחר והתעשייה להתקבל במידת מה בקרב חוגים נבחרים, בייחוד אם המירו את דתם לנצרות. היה זה במידה רבה משום שהונגריה שמרה על מאפיינים פאודליים רבים בתקופה הזאת. חוגי העילית השולטים — אצילים בעלי קרקעות ואריסטוקרטים — שלא רצו ללכלך את ידיהם בתחומי התעשייה, העסקים וההון שמחו לאפשר ליהודים להיכנס לתחומים האלה. משום כך, לפני נפילת האימפריה האוסטרו־הונגרית זכו כ-300 משפחות יהודיות בתוארי אצולה מידי בית המלוכה ההונגרי בזכות תרומתן לחברה ההונגרית, בעיקר בתחום הכלכלה. ואף־על־פי־כן המשיכו רבים לדבוק בדעה שהיהודים עדיין חייבים להוכיח שהם הונגרים טובים בכך שישילו מעליהם את כל סממני הייחוד היהודי, ואילו אחרים עמדו על דעתם שהתבוללות שכזאת אינה אפשרית.
הספק בדבר יכולתם של היהודים להיטמע בשלמות בתוך המרקם הלאומי ההונגרי היה חזק בעיקר בקרב מי שפיארו והאדירו את העבר ודחו את העולם הליברלי החדש. ואכן, מתנגדי העולם הליברלי החדש שהתפתח בהשראת הפּשרה של 1867 ראו ביהודים את סוכניו הראשיים. בקרב החלק הזה, האנטי־ליברלי, של החברה צצו מפלגות פוליטיות בעלות מצע אנטישמי, והן משכו אליהן תומכים. התופעה הזאת לא הייתה ייחודית להונגריה, והיו לה מקבילות בארצות אחרות כגון גרמניה וצרפת.
אשר ליהודי הונגריה, השקפת העולם האנטי־ליברלית כללה אירוניה מושרשת ועמוקה שכן תומכיה, שהיו חסידים מושבעים של כל דבר הונגרי, ביקשו להבטיח שליטה הונגרית אתנית ותרבותית בארצם. לנוכח המציאות הרב־תרבותית והרב־לאומית בהונגריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה טיפחו הונגרים אֶתנוצֶנטרים בעלי ברית כדי לקדם את סדר היום שלהם, בייחוד בעניין השימוש בשפה ההונגרית. היהודים, יותר מכל קבוצה אחרת, אימצו להם את השפה ואת התרבות ההונגרית והפנימו לאומיות הונגרית גאה. ואולם בעיני חסידי ההשקפה האנטי־ליברלית, כמו גם בעיני חסידיה המוצהרים של הליברליות, היו היהודים בבחינת בעיה קשה לפתרון.
אחרי מלחמת העולם הראשונה ופירוק האימפריה האוסטרו־הונגרית עוצבה הונגריה מחדש, היא הייתה למדינת לאום, ועל־פי חוזה טריאנון (Trianon) הצטמצמו גבולותיה מאוד. בשנתה הסוערת הראשונה של המדינה העצמאית שררה בהונגריה אי־יציבות פוליטית וכלכלית שטלטלה את המדינה. כמו בגרמניה, האינפלציה הרקיעה שחקים והשמאל הבולשוויקי הרדיקלי ניסה לתפוס את השלטון. ב-21 במרס 1919 עלה בידו לכונן רפובליקה הונגרית סובייטית, וזו הצליחה לשרוד יותר מחצי שנה. בֵּלה קוּן, שאביו היה יהודי, היה שר החוץ בממשלה זו והאיש החזק ברפובליקה.
בקיץ 1919 הלכה ודעכה התמיכה ברפובליקה הסובייטית, אפילו בקרב הפרולטריון ההונגרי. בעידודן של בעלות הברית המערביות המנצחות פתחו הרומנים, ובמידה פחותה גם הצ'כים, במתקפה נגד המשטר הסובייטי בהונגריה, ועד נובמבר כבר שלטו הכוחות הזרים בהונגריה. ואולם בתפיסה העממית לא נזקפה הפלת הרפובליקה הסובייטית לזכות הכוחות הזרים דווקא, אלא לזכות האנטי־מהפכנים ההונגרים הימנים.
האנטי־מהפכנים התארגנו בפעם הראשונה בווינה בהנהגתו של הרוזן אישטוואן בֶּטלֶן (István Bethlen) ובה בעת גם בסֶגֶד (Szeged), בהנהגתו של הרוזן דיוּלה קארוֹיִי (Gyula Károlyi). בלשון העם הם נודעו בשם "האנשים מסֶגֶד", והשקפת העולם הפוליטית הריאקציונרית שלהם נקראה "הרעיון של סֶגֶד". האדמירל מיקלוש הוֹרטי (Miklós Horthy) היה עד מהרה למפקד ולמנהיג הכוחות המזוינים האנטי־מהפכניים. בעוד הרפובליקה הסובייטית ההונגרית מתמוטטת והולכת עסקו אנשיו של הוֹרטי בעיקר בפעולות טרור נגד מי שנחשבו קשורים למשטר הבולשוויקי השנוא, ופעולותיהם החישו את נפילתו. אלפים נפלו קורבן למה שידוע היום בשם "הטרור הלבן".
כיוון שבֵּלה קוּן ועוד כמה דמויות מרכזיות בחוג שלו היו יהודים הביא עימו הטרור הלבן נחשול עז של אנטישמיות. רוב ההונגרים סברו שהרפובליקה הסובייטית היא יהודית והוסיפו להחזיק בדעה זו עשרות שנים אחרי נפילתה, אבל לאמיתו של דבר הרוב המכריע של היהודים לא הזדהו עם משטרו של קוּן ולא תמכו בו. אדרבה, הרוב הגדול של יהודי הונגריה דגלו בסוג הליברליזם שהיה מקובל על חוגי העילית, ליברליזם שתמך בשוויון הזכויות שלהם ושל הוריהם. הם ראו בטרור הלבן סטייה זמנית ותוצאה מצערת של מלחמת העולם הראשונה. בהיותם פטריוטים הונגרים נאמנים דחו מנהיגי הקהילה היהודית את הרעיון שכוחות זרים ימלאו תפקיד בעתידה של הונגריה. על סמך ניסיונם מלפני המלחמה הם עדיין האמינו שליהדות הונגריה ולחוגי העילית השליטים אינטרסים משותפים. רבים מיהודי הונגריה הוסיפו להחזיק בדעה הזאת לכל אורך התקופה שבין שתי המלחמות, וגם אחריה.
בעת התפשטותו של הטרור הלבן קמו אגודות סתרים פטריוטיות ואנטישמיות רבות שתמכו בהוֹרטי וברעיון של סֶגֶד. הבולטת שבהן הייתה אגודת המדיארים המתעוררים (Ébredő Magyarok Egyesülete), שטיפחה את מה שנקרא בפי חבריה "מוסריות נוצרית". הם התנגדו לליברליזם, התלוננו על שליטת היהודים בכלכלה — בייחוד בתעשייה ובבנקאות — והאדירו גרסה מיתית של "אבירות הונגרית".
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
