קרמה

13.12.1984
ה' נתן

לידה ארוכה וקשה. גשם עז של דצמבר מכה על החלון בקצב שמשתלב עם מנטרה שרצה לי בראש: נ־ת-נ־א-ל־ה.

כשיצאה לאוויר העולם עדיין נשמה נשימות קצרות ומהירות. הנשימות שלי היו עמוקות ואיטיות יותר.

"זאת התינוקת היפה ביותר שראיתי," אמרה המיילדת שהחזיקה אותה ביד אחת. חשבתי שהיא אומרת את זה על כל אחת, אבל כשהבטתי בגוף הוורוד והזעיר, ידעתי שבאמת לא ראיתי יפה ממנה. גם כשנחתך חבל הטבור עדיין לא בכתה, ואני עקבתי אחריה בדאגה כשנישאה בידי המיילדת והונחה על השידה הצבעונית שעמדה ליד. בידיים מיומנות וזריזות היא ניקתה את הגוף הקטן משאריות הדם, הנוזלים והקרומים שדבקו בו, עטפה בבד נקי והניחה אותה על בטנה של מיכל. רק עכשיו נשמע קול הבכי הראשון.

שמתי לב ששפתיה של מיכל נעות. לא הצלחתי לשמוע אותה כשברקע קולות הצוות הרפואי מקבל הנחיות אחרונות מהרופא המיילד. הנחתי שהיא קוראת בשמה, אבל הצורות שעיצבו שפתיה לא התאימו להגייה ולמספר ההברות של נ־ת- נ־א-ל־ה, השם שמיכל בחרה עבורה.

קירבתי את אוזני לשפתיה.

"ליאור." ליאור. זה השם שהגתה. "איך זה נשמע לך?" שאלה בקול רפה.

"מה קרה לנתנאלה?" בחנתי את פניה בניסיון לוודא שאני קורא נכון את מה שקורה כאן. "אני מתאמן על השם הזה כבר חודש שלם, והאמת שלא בהצלחה גדולה."

"ליאור. זה מתאים לחג החנוכה והיא תביא אור גדול לחיים שלנו."

"לא אמרתי לך, אבל 'נתנאלה' הרגיש ארוך מדי לטעמי, חששתי שלא יהיה לה נוח איתו. חוץ מזה גם שִׂמחה לרוב אינה שׂמֵחה, יפה בדרך כלל לא יפה, שלום בדרך כלל מסוכסך עם כולם, ולבחור בשם נתנאלה זה ממש ניסיון לכפות על האל לתת. ומה אם יש לו תוכנית אחרת? למה להתגרות בו? אני שמח בליאור. מרגיש לי נכון בשבילה," אמרתי ונשקתי לשתיהן.

הלב של מיכל לא טעה. גם שלי לא.

ה' נתן.

נתן פיקדון לעשרים שנה ועוד שבעה חודשים בדיוק.

ולקח.

1989
מלכה

חוג שחמט. ארבעה זוגות יושבים זה מול זה וביניהם לוח שחמט. ליאור יושבת ליד שולחן קרוב לחלון ומשחקת בכלים הלבנים. אני מתבונן בילדה היפה שלי, שומע את הגלגלים המשומנים עובדים. היא בסך הכול בת חמש. גם כשתגדל תאהב את הלבן. כל כך תאהב אותו, שלא תרגיש איך השחור אורב מעבר לפינה.

"גם ברוסיה לא נתקלתי בכישרון כמו של הילדה שלך," אומר לי המדריך, רב אומן בשחמט. "כזאת יכולת ריכוז, יכולת ניתוח ותחכום והבנה עמוקה של התהליכים, ובגיל צעיר כל כך."

גם יופייה שבה אותו.

ליאור מרוכזת בלוח שלפניה. אני יכול לשמוע איך בראשה כבר מתנגנת ה'לקרימוזה' מתוך הרקוויאם של מוצרט שכה אהבה. תפילת אשכבה למלך המובס. המט מתקרב. אני רואה בפניה איך במקום להתענג על ניצחונה הממשמש ובא, היא מרגישה דווקא את האכזבה של חברתה. גם כשתגדל לא תחוש בנוח בצד המנצח למרות שכמעט תמיד הייתה שם. הייתה אמורה להתרגל אבל זה לא קרה.

החייל הפשוט, הימני ביותר בשורה השלישית, נענה למגע ידה וצועד בעדינות למשבצת שלפניו. שח. חייל פשוט, אני חושב לעצמי, אבל כמו בחיים, החיילים הפשוטים הם אלה שמנצחים מלחמות. חיילים פשוטים גם טועים ואז המלכה נופלת חלל. לחיצת היד ליריבתה הנכנעת קוטעת את חוט מחשבותיי.

1991
סופרניות

ליאור על הבמה. בולטת ביופייה מכל בנות המקהלה שסביבה. הופעה לפני חברי מועצת העיר. אני שומע את הלחשושים בקהל שלידי. אי אפשר להתעלם מיופי כזה. גם לא מקול הסופרן המתוק ביותר שילדה בת שבע יכולה להשמיע.

שתי סולניות, סופרניות קטנות, יש למקהלה הזו: בתה של המנצחת וליאור שלנו. שתיהן עומדות במרכז השורה הראשונה מול המנצחת.

אנחנו יושבים בשורה השנייה באולם. מקום טוב באמצע. ליאור תשיר את הסולו היחיד בהופעה בשיר השני. היא מתרגשת וגם אנחנו. אני מרגיש את זה בלב, בשורשי השיער, בכל מקום. כל היום אני מחכה למחיאות הכפיים, מדמיין לעצמי שיהיו עוד רבות על במות גדולות מאלה.

הסופרנית השנייה מתחילה לשיר את השיר השני ואנחנו לא מבינים מה קורה. בפניה של מיכל סימן שאלה בדיוק כמו אצלי. אני אומנם רחוק, אך מהבעת פניה אני מרגיש את הדמעות בעיניה של הילדה האהובה שלי. מה הולך כאן?

תנועות ידיה של המנצחת נוקשות משהו, אני לא יכול לראות את פניה, אך את כאב ילדתי אני מרגיש בכל תא בגופי. את יתר ההופעה כבר איני שומע.

החלטנו שהסיטואציה שליאור נמצאת בה אינה בריאה, אך המקהלה מבוקשת והתור להתקבל לשורותיה ארוך וליאור הדומעת רוצה להמשיך.

אנחנו ממשיכים להיות עם היד על הדופק, שתי הסופרניות ממשיכות לגדול יחד, הן שומרות על החברות, וליאור ממשיכה להצליח וגם להיפגע. אנחנו מזהירים כשצריך, מדברים על ערך החברות, ורומזים שקנאה יכולה להיות מסוכנת.

לא הגזמנו. לעיתים הר נראה כגיגית. לא רצינו לקלקל או ליצור תסביכים. הלכנו על חבל דק. דק מדי.