מלאך נופל 3 - אנג'ל

1
היילו

הייתי שקוע כל־כך בנשיקה של וייפר ובעובדה שהוא הצמיד אותי חזק אל גופו, שתחילה לא זיהיתי את הצליל. ראשי הסתחרר, והיה לגמרי הגיוני בעיניי שהצליל נבע מהדם שגעש באוזניי, אך ככל שהצליל גבר, הבנתי שהעולם החיצוני מפריע לרגע שלנו.

כל מה ששמעתי היו מחיאות כפיים לצד צעקות וקריאות שמחה שהגיעו מאחד מחברי הלהקה שלנו, הייתי מוכן להמר על כך.

חייכתי בצמוד אל פיו של וייפר והוא קיבל זאת כאישור להטות את ראשו כדי להעמיק את הנשיקה, ונשימתי נעתקה. נראה שהוא לא הבחין או לא התעניין בעובדה שכל הנוכחים במסיבה התבוננו בנו, דבר שהיה כה לא אופייני לו שהתקשיתי להאמין שההתרחשות הייתה אמיתית.

"וייפר," מלמלתי כשהצלחתי לשאוף אוויר.

הוא לא הגיב, אלא שוב הצמיד את פיו לפי כשאחת מידיו נעה במעלה גבי כדי להחזיק אותי במקום. ואומנם הדבר האחרון שרציתי לעשות הוא להתרחק משפתיו של וייפר — אותן השפתיים שזה עתה סיפרו לי שהוא אוהב אותי — אבל היינו צריכים לעבור למקום פרטי יותר. במיוחד בהתחשב בעובדה שאיברו התקשה בצמוד לירכי.

"וייפר," אמרתי שוב וגיחכתי מעט בתגובה לכך שהוא סירב לשחרר אותי. "אנחנו לא לבד."

"אז? הם יכולים ללכת." הוא שוב ניסה לנשק אותי, אבל אני הזזתי את ידיי אל חזהו וחיוכי התרחב.

"אתה משוגע."

וייפר משך בכתפיו ולפת את מותניי. "ידעת שאני כזה ובכל זאת בחרת בי. עכשיו אתה תקוע."

"לא התלוננתי," אמרתי וקרצתי כשיד טפחה על כתפי. כשהרמתי מבט, ראיתי שקיליאן הניח יד גם על כתפו של וייפר ואחר כך נענע בראשו, אבל עם חיוך.

"וי, אחי, תמיד ידעת איך לצאת בהצהרה, גם אם התזמון שלך מחורבן."

כאילו זה עתה הבין שאנשים נוספים קיימים מלבד שנינו, וייפר מצמץ והביט בקיליאן.

"זאת אשמתו של אנג'ל. הוא ניסה לברוח ממני."

"מה?" אמרתי.

פיו של וייפר התעקל בחיוך יהיר. "עשיתי את מה שהייתי מוכרח לעשות."

לפני שהספקתי לפתוח את פי כדי להגיב, הבזיק על פניי הבזק של מצלמה שהימם אותי. תוך שנייה, התקרבה אלינו כמות אדירה של אנשים. הכתבים פילסו את דרכם אל החזית ודחפו בפנינו מיקרופונים ומצלמות. שאלות וצעקות נשמעו מכל הכיוונים, וקיליאן הרים את אצבעותיו אל פיו כדי לפלוט שריקה מחרישת אוזניים שגרמה לכולם לעצור.

"טוב," הוא אמר. "אני יודע שכולכם מופתעים מאוד, אבל בואו ניתן לחבר'ה האלה קצת מרחב נשימה, בסדר?" אחר־כך הוא הודיע לכתבים. "בלי שאלות, בלי ראיונות, בלי תמונות." כשהם התחילו למחות, קיליאן נענע בראשו בהחלטיות. "זאת מסיבה פרטית וזכותנו לבקש מהמאבטחים לבדוק את המצלמות שלכם בדרככם החוצה."

"תראה אותך, קשוח שכמוך," וייפר אמר.

"כן, טוב, לא קשוח מדי, כי המנהל לא נראה שמח במיוחד." קיליאן הנמיך את קולו. "כדאי שתלכו לפני שכולם פה יצאו מדעתם. אני אטפל בעניינים."

וייפר טפח על גבו של קיליאן. "אני חייב לך טובה."

"ועוד איך."

כשוייפר שוב התבונן בי, הוא הושיט את ידו. "אתה מוכן לפספס את יתר המסיבה, אנג'ל?"

בוודאי. אבל... שיט. הבטתי סביב בניסיון למצוא את אחותי, כי לא יכולתי להשאיר אותה כאן. כאילו אימוג'ן ידעה שחיפשתי אותה, היא נופפה בידיה כדי למשוך את תשומת ליבי בזמן שפילסה את דרכה בהמון.

"אֵם," קראתי, וכשהיא לא הצליחה לחלוף על פני שני כתבים עקשנים, הושטתי אליה יד ומשכתי אותה אליי.

"אלוהים אדירים, זה מטורף." היא הביטה בי ובווייפר בעיניים בהירות ובורקות, והייתי אסיר תודה על־כך שסיפרתי לה עלינו, כי אחרת המצב היה מביך. "אתה," היא אמרה לווייפר. "אנחנו צריכים לדבר. אל תחשוב אפילו להתחמק מזה."

וייפר עיקל גבות ורכן לעברי. "שיט, היא די מפחידה. אני צריך לחשוש?"

"מאימוג'ן?" נעצתי מבט באחותי הלוחמנית וקרצתי אליה. "ללא ספק."

היא חייכה ונעמדה על קצות האצבעות כדי לנשק את לחיי. לפני שהיא התרחקה, היא לחשה, "אני שמחה בשבילך. עכשיו לך מכאן ואל תדאג לי."

הזעפתי פנים. "את בטוחה?"

"ברור. אני חושבת שאצליח למצוא את הדרך הביתה." אימוג'ן מעדה ונתקלה בי כשמישהו דחף אותה מאחור, אבל לפני שהספקתי להגיב, קיליאן סובב אותנו והרחיק אותנו מההמון בתקיפות שמעולם לא ראיתי ממנו. הוא תמיד היה שוחר שלום וקר רוח, אבל היה ברור שהוא לא מוכן להשלים עם שטויות של אחרים.

"אני חושב שזה הסימן שלנו," וייפר אמר ואחז בידי כשזוג מאבטחים עשו את דרכם לכיווננו והטו את ראשיהם כדי לאותת לנו ללכת בעקבותיהם. הדרך ליציאה התארכה בלי סוף, וכשהגענו אל המכונית, התמוטטתי במושב האחורי לצידו של וייפר.

השקט המוחלט היה מבורך אחרי הכאוס שהתחולל במסיבה, וכשהשניות חלפו ווייפר שוב אחז בידי, לפתע עיכלתי את מה שקרה.

לעזאזל, חשבתי כשהתבוננתי באצבעותינו השלובות. האם וייפר באמת אמר לי שהוא אוהב אותי? מול כולם?

"אתה נראה קצת המום, אנג'ל," וייפר אמר כשליטף את אגודלי באגודלו.

"אני מנסה להבין אם אני חולם."

כשהמכונית החלה לנסוע, וייפר משך בידי. "בוא הנה."

כבר ישבנו קרוב ככל האפשר, אבל מתברר שלא קרוב מספיק. התיישבתי בחיקו של וייפר והוא חפן את פניי.

"אתה מתחרט?" הוא שאל.

"על מה? עליך?" המחשבה הייתה כה מגוחכת שכמעט צחקתי. "ממש לא."

אפילו בחושך, יכולתי לראות את החיוך שהאיר באיטיות את פניו של וייפר וליבי החסיר כמה פעימות. אלוהים, הגבר הזה היה מדהים מכדי להיות שלי, אבל זה בדיוק מה שקרה, נכון? הוא היה שלי.

שלי.

"זה מה שאתה רוצה, אתה בטוח?" אמרתי כששילבתי את ידיי מאחורי עורפו. "כי אם לא, עדיף שתגיד לי עכשיו -״

וייפר השתיק אותי כשהנחית את שפתיו על שפתיי לפני שהספקתי לסיים את המשפט. מייד פתחתי את פי עבורו כדי להמשיך את הנשיקה שקטעו התרועות הרועשות ומחיאות הכפיים. לשונו נעה בסנכרון עם לשוני וגניחה נפלטה מפי. היה קשה מדי לא לראות אותו במשך ארבעה ימים, להיות רחוק מפיו המפתה. מעולם לא ציפיתי שארצה מישהו באופן עוצמתי כל־כך, אבל מעבר לזה, מעולם לא ציפיתי שגם וייפר ירצה אותי. חשבתי שההצהרות שלו שהוא לא מעוניין במערכת יחסים יגברו, על אף שראיתי את רגשותיו כלפיי. הוא אף פעם לא הביע אותם בקול רם — אך יכולתי להרגיש.

אבל הצהרה כזו פומבית והעובדה שהוא חשף את עצמו, אותנו? היה הדבר האחרון שציפיתי לו, ואף שהמחשבה הגבירה את הדופק בגופי, במוחי התעוררה מחשבה חדשה.

הרחקתי את פי תוך שהתנשפתי בכבדות. "שיט... וייפר, יכול להיות שהרסנו הכול?"

הוא עיקל גבה. "תחזור שנית?"

"אתה יודע, המסיבה, החוזה שלנו... הלהקה. תמיד אמרת שלא נוכל להיות יחד כי זה יהרוס את 'מלאך נופל', אבל עכשיו כולם ידעו -״

"ששש," וייפר אמר והניח אצבע על שפתיי. "זה לא משנה."

"אבל -״

"תראה, יכול להיות שיתעוררו בעיות. אני לא אשקר לך. אבל אתה שווה את זה. מה שיש בינינו... שווה את זה, אנג'ל. יקרה מה שיקרה."

בלעתי רוק בכבדות והרגשתי צריבה מאחורי עיניי. הזוגיות עם וייפר הייתה עלולה לשנות את הכול, ועם זאת, זה היה מצב נתון. בחרנו זה בזה, למרות ההשלכות.

פאקינג שיט.

2
וייפר

בזמן שישבתי במושב האחורי במכונית, כשידו של היילו בידי, תהיתי אם אי פעם הייתי כה בטוח לגבי משהו כפי שהייתי בטוח לגבי הגבר שישב לצידי. הערב, הגעתי למסיבת טרום ההשקה של 'שחיתות' כשבראשי מחשבה אחת בלבד: למצוא את היילו ולבקש ממנו סליחה. אבל ברגע שראיתי אותו, ידעתי שלא אסתפק בכך. בקשת הסליחה לא העבירה אפילו מחצית מהייסורים שחוויתי במהלך הימים האחרונים שאותם העברתי בלעדיו בדירתי, במיטתי, בחיי, וכשהמילים 'אני אוהב אותך' התעופפו מפי, ידעתי שאמרתי את המילים הנכונות.

"גם אתה שווה את זה, אתה יודע," היילו אמר כשהזיז את שערי אל מאחורי אוזני וקירב את פיו אל פי. "אלוהים. אני לא מאמין שזה באמת קורה."

כרכתי את זרועותיי סביב מותניו כדי לקרב אותו ככל יכולתי, ושערו של היילו נפל קדימה והסתיר את פנינו משאר העולם. "אתה ואני, אנג'ל. תאמין."

היילו צחקק והחיוך שהתפשט על שפתיו היה מידבק מרוב האושר שהוא הקרין. "הו, אני יודע שגם אתה בהלם ממה שעשית. שלא לדבר על שאר חברי הלהקה."

נשכתי את שפתו התחתונה של היילו, וכשהוא גנח בתגובה, מצצתי אותה אל תוך פי. הוא גהר לעברי כשמגרונו בקע צליל מרהיב, ולאחר ששחרר את שפתיו לחופשי, הוא הצמיד את מצחו אל מצחי ועצם עיניים.

כשקצב נשימותיו נרגע ושוב אפפה אותנו דממה, העברתי את ידיי במעלה גבו ולחשתי, "אני כל־כך מצטער שפגעתי בך."

עיניו של היילו נפקחו. מבטו אחז במבטי, והוא נענע בראשו. "זה בסדר. אני -״

"זה לא בסדר," אמרתי. "ההתנהגות שלי? הדברים שאמרתי? שום דבר מזה לא בסדר, אנג'ל. ושום דבר מזה לא נכון. אין לי שום מושג מזוין מה אני עושה. אבל אני מצטער שפגעתי בך. זה הדבר האחרון שרציתי — שאני רוצה — לעשות."

היילו זז לאחור כדי להביט בי, עיניו מכווצות, שפתו התחתונה נפוחה. לא יכולתי להתאפק, הרמתי יד כדי ללטף אותה באגודלי.

"שנינו עשינו ואמרנו דברים מיותרים." היילו שאף אוויר ונשף במהירות. "דברים שלא התכוונו אליהם. אבל אתה יודע מה החלק הכי טוב בריבים עם מישהו שאוהבים?"

"לא. זה חדש לי, זוכר? אין לי מושג."

כשהיילו צחק, הידקתי את אחיזתי סביבו. "החלק הטוב ביותר הוא שאם לא מדובר בריב רציני מאוד, אני עדיין אהיה כאן כשתירגע. ברגע שתחשוב על הכול ותבין שטעית, ושאני פאקינג הדבר הכי טוב שקרה לך."

פרץ צחוק בקע ממני. "אה, אז ככה זה עובד? אני תמיד אדפוק הכול ואתה תמיד תסלח לי."

היילו שרבב שפתיים, כאילו הרהר בדבריי, אבל לפני שהוא הספיק לומר מילה, זזתי והפלתי אותו על המושב שלצידי כדי לגהור מעליו.

"אני אוהב אותך," אמרתי שוב, הפעם רק בשבילו ובשבילי מפני שכך רציתי.

"גם אני אוהב אותך." היילו העביר את אצבעותיו במורד לחיי ואל לסתי כשנענעתי בראשי בזמן שניסיתי לפרש את הרגשות שהציפו אותי כשהתבוננתי בעיניו היפות. אבל לפני שהספקתי למצוא תשובה, המכונית נעצרה והנהג הכריז שהגענו אל היעד.

נפרדנו בחוסר רצון כדי לצאת מהמכונית, וכשאצבעותינו עדיין שלובות צעדנו למעלית הפרטית שלי ועלינו בדממה. מילות האהבה שהחלפנו במושב האחורי במכונית אפפו אותנו לרגע קצר של אושר עילאי, אבל כשהמעלית הגיעה לקומה העליונה והדלתות נפתחו, שוב החזקתי את היילו בזרועותיי.

פיו התמזג עם פי וידיו נשזרו בשערי, כשהובלתי אותו אל מחוץ למעלית ולתוך המקום שנראה כה עצום וריק בימים האחרונים שהעברתי בלעדיו. אחד מאיתנו פלט אנחה, אולי שנינו, כשאצבעותינו נגעו במעילים זה של זה. פשטנו אותם במהירות, ואחרי שהם נפלו על הרצפה המשכנו לחולצות. נאבקנו בבד ובכפתורים בניסיון מגושם להתקרב זה אל זה, וכשכמה מהכפתורים התעופפו ונחבטו ברצפת העץ, גיחכתי והתבוננתי בחולצתי הקרועה והפתוחה.

"אלוהים, אנג'ל. אתה ממהר או משהו?"

היילו ליטף את שפתו בלשונו תוך שהעביר את כפות ידיו במעלה גופי העירום, ואחר־כך כרך את זרועותיו סביב צווארי. "אלה היו ארבעה ימים ארוכים."

חפנתי את ישבנו והצמדתי אותו אל גופי. "פאק, לגמרי," אמרתי כשהרכנתי את ראשי ותחבתי את אפי לתוך התלתלים הזהובים שליד אוזנו. "התגעגעתי אליך בטירוף."

"הממ..." היילו הטה את ראשו הצידה. "גם אני."

"הייתי אומלל. נשארתי במיטה במשך כל השבוע בחולצה שהשארת כאן, רק כדי לא לשכוח את הריח שלך," הודיתי, וכשהיילו הרים את זרועותיו ופשט את חולצתו השחורה, לקחתי אותה מידיו, קירבתי אל אפי ושאפתי.

"וייפר?" היילו לקח ממני את החולצה שלו וזרק אותה על הרצפה. "אתה כבר לא זקוק לה. אני כאן. קח אותי למיטה שלך. התגעגעתי אליה."

הושטתי לו יד, וכשהיילו החליק את כף ידו לכף ידי, הכאוס שליווה את סערת הרגשות שלנו נרגע ובמקומו הופיעה תחושה חדשה. תחושה שחיממה את כל גופי, מבפנים ומבחוץ, כשהידקתי את אחיזתי סביבו והובלתי אותו בדממה אל חדר השינה שלי ואל תוך ליבי.