פרולוג
ביום שישי מוּפז בשמש אביב 97', ישבתי כרגיל עם החבורה בקפה 'כסית' בת"א, לשולחננו הצטרפה גברת חביבה עם המון תיקים (מחשב, מצלמה דיגיטלית, מקרן ועוד אביזרים), ונתקבלה בשמחה גדולה. עמיקם גורביץ' הכריז בגאווה: "זוהי עדה'לה שלנו, אחת המדעניות החשובות בעולם". עדה חייכה בצניעות ותפסה את מקומה הקבוע בשולחן. בזמנים שעדה שוהה בישראל היא אינה מחמיצה את השולחן הקבוע שלנו בימי שישי בכסית.
קפה כסית היה מוסד תל אביבי ותיק ומפואר, הוא היה בשיאו בשנות הארבעים. משוררים כאלתרמן ושלונסקי, אנשי בוהמה, עיתונאים, שחקני במה ואמנים מילאו אותו עד אפס מקום כשבעליו חצקל, איש כסית," המשגיח על כולם בעיניים עצומות לרווחה מכיסא הנמנום שלו. בימי מלחמת השחרור היו מגיעים למקום מפקדי הצבא ובהם יצחק שדה ויגאל אלון. שם גם נעשו ההילולות הראשונות של ערב יום העצמאות. לאחר מותו של נתן אלתרמן השתלט על הקפה הדור השני של הבוהמה העברית, איצ'ה ממבוש (מוכתר עין-הוד), אורי זוהר, שמוליק קראוס, דן בן אמוץ, המשורר העממי יבי ואחרים. אחד השולחנות הוותיקים בכסית היה של אורי אבנרי, עורך "העולם הזה" ולימים חבר כנסת. במהלך השנים התגבש בשולחן הזה גרעין קבוע שנפגש מדי שבוע בשעות הערב של יום ו'. אורי אבנרי, הצלמת רחל אבנרי, אשתו של אורי כמלכת-השולחן, עמיקם גורביץ', מנהל השולחן ומתקן העברית של כולם, הצייר בעל-הנפש דן קדר, הסופרים שלמה שבא ודוד שחם, יצחק לבני העיתונאים נחמיה שטרסלר ואורחים מחו"ל העושים בישראל, ואני, הוא כונה "השולחן האינטלקטואלי".
בפעם הבאה שעדה הגיעה לשולחן בכסית, התחלתי בסקרנותי "לראיין" אותה ושאלתיה במה היא עוסקת, היא פטרה אותי במילה אחת: 'קריסטלוגרפיה'. "אה", אמרתי, "בגבישים? כמו במלח כמו יהלומים?" "אני קריסטלוגרפית של חלבונים וזה משהו אחר לגמרי" קיצרה. ובשביל מה זה טוב?" שאלתי, "אני אספר לך פעם אחרת", היא אמרה. "עכשיו זו הפעם האחרת", אמרתי, "ספרי לי". נשארנו לשבת בכסית כמה שעות אחרי שכולם עזבו וככל שעדה יונת סיפרה יותר, כן גיליתי עולם קסום שלא היה מוכר לי כלל, עולם הביולוגיה המולקולארית והריבוזומים "בית החרושת לחלבונים של התא בגוף".
אני פרסומאי, שגדל על מדעים הומאניים וקיבל תמיד "אפס מפהק" במתמטיקה ובפיזיקה. אלגברה נראתה לי עריצה ושרירותית, השברים הפשוטים פשוט שברו אותי ורק בחישוב אחוזים פיתחתי בבגרותי שיטת חישוב משלי, כי הפרסומאי חי מהאחוזים של תקציב הפרסום. עם הכימיה האורגנית הייתה לי קצת כימיה כי זה היה קשור מיידית לחקלאות במקום שם בגרתי, קיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל.
עדה ניסתה כמיטב יכולתה להסביר להדיוט כמוני מהם הריבוזומים הנפלאים שלה, אבל הייאוש שניבט מעיניה לשמע השאלות שלי, שהעידו על מידת הבנתי בביולוגיה ובפיזיקה, שלח אותי אל הספסל בספרייה. בגילי המופלג התחלתי לקרוא ספרי לימוד במדעי-החיים, על החיידקים, החלבונים, כימיה, גנטיקה ומה לא.
שוטטתי כאחוז דיבוק באתרי המדע באינטרנט ומילאתי ראשי בכמות עצומה של מידע חשוב ושולי כאחד. הלימוד האינטנסיבי הזה איפשר לי לקרוא (לאט) את מאמריה המדעיים של עדה, ואם גם לא להבינם לאשורם, לפחות, לעקוב כמידת יכולתי אחרי עבודתה ולהתפעל מחשיבותם המדעית העצומה של גילוייה, פריין של יותר מ-20 שנות מחקר בלתי נלאה. פעם התלוצצתי וקראתי לעדה "מאדם קירי" [1](שהייתה אחת הנשים המעטות שזכו בפרס נובל ולא פעם אחת אלא פעמיים!) עדה הגיבה: "זה עוד רחוק ויש בזה המון פוליטיקה, אבל אם כבר הזכרת את "מאדאם קירי", כשהייתי ילדה קראתי את הספר והלכתי לראות את הסרט הזה פעמיים".
סיפורה של עדה יונת והריבוזומים שלה, נראה לי מופלא באמת וראוי שיסופר לכל העולם, החלטתי שאני אספר את הסיפור הזה למרות החובבנות המדעית שלי.
בימים שעדה שהתה בישראל והיה לה פנאי בשבילי, ישבנו, ושעות ארוכות עדה סיפרה לי את סיפור חייה ועבודתה. ראיינתי את בני משפחתה ומקצת מחבריה לעבודה ונתגלתה לפני מסכת חיים מופלאה, של אישה יחידה במינה.
מרגע שהכרתי את עדה יונת ועקבתי אחר עבודתה, הייתי בטוח שביום מן הימים היא תזכה בפרס הנובל, הייתה לי מזימה קטנה, תכננתי שאסיים את הספר עם קבלתה את הפרס ואז אוציא אותו לאור בארץ ובעולם בכל השפות, הספר ייחטף ואני ארוויח מיליונים, שאת מחציתם לפחות, אתרום למחקריה של עדה.
עדה יונת זכתה בפרס נובל לכימיה בשנת 2009, חיכיתי אחת-עשרה שנים, ועדה עדיין עסוקה עד למעלה ראש, בנסיעות ובהרצאות בכל קצווי העולם, תוך שהיא ממשיכה בעבודתה המדעית, ואיני יודע מתי היא תתפנה לכתוב את ספרה...
הספר הנוכחי, הוא פריין של שלוש שנות כתיבה. מאז, התקדמה עדה בעבודתה, ובשנים מאז, שקיבלה את הפרס, חלו התפתחויות רבות במדע וברפואה בעקבות תגליותיה. אולי היא ואולי אחרים יעבירו/יתארו את פועלה בספר נוסף, ומן הסתם בספרים נוספים. אני אסתפק בהבאת הסיפור של עדה, מילדותה, ועד ימי קבלת פרס הנובל. ולהקורא ינעם.
הביולוגיה המבנית היא תחום בביולוגיה אשר עוסק בחקר המבנה של מולקולות גדולות, מקרו-מולקולות, כגון חלבונים וחומצות גרעין. מעבר למציאת המבנה עצמו, חוקרי הביולוגיה המבנית, מנסים להבין את המנגנון שגורם לקיפול של המקרו-מולקולות בתא החי. הנושא הוא בעל חשיבות רבה, שכן המקרו-מולקולות מבצעות את רוב התפקידים בתא, ותפקודן משתבש גם בעקבות שינויים קלים במבנה התלת-ממדי של המולקולה. בעוד שקביעת רצף ה־DNA או רצף החלבון הן משימות פשוטות יחסית בטכנולוגיה של ימינו, קביעת המבנה התלת-ממדי המדויק של החלבונים ובמיוחד של חומצות הגרעין נותרו משימות קשות המצויות בחזית המדע. בניגוד לביוכימיה, הביולוגיה המבנית אינה עוסקת באספקטים הקינטיים של התגובות הכימיות שבהן משתתפת המולקולה, אלא רק במבנה האתרים אשר שם מתבצעות תגובות אלו.
1. ההכרזה וההמולה
ביום חמישי ה-8 באוקטובר 2009, צלצלה אלי ידידתי, ד"ר נאווה אפשטיין וצעקה לי בטלפון: "רובּן, תפתח מהר את הרדיו, מראיינים את עדה שלנו, נראה שהיא קיבלה פרס נובל!"
מרגע זה ובמשך שלושה ימים רצופים היו כלי התקשורת מלאים בידיעות ופרשנויות על זכייתה של פרופ' עדה יונת בפרס נובל לכימיה. גל של גאווה שטף את ישראל. ברגע שזכתה בפרס התקשרו אל עדה יונת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שבירך אותה על "ההישג העצום" ואמר לה כי "פרס נובל הוא האולימפיאדה האמיתית של האנושות", ונשיא המדינה, שמעון פרס, שבירך ושלח לה "חיבוק גדול ותודה בשם כל מדינת ישראל". שרי הביטחון, החינוך, המדע והספורט, אצו כולם לברך בתקשורת את עדה יונת על הישגה המדהים ועל הכבוד שהביאה לישראל ולגניוס הישראלי.
בפעם הראשונה בתולדותיו מאז נוסד ב-1934, זכה אתמול מכון ויצמן למדע להימנות עם האוניברסיטאות בישראל המוציאות תחת ידיהן זוכה בפרס נובל היוקרתי: אתמול בצהריים הודיעה ועדת פרס נובל בשטוקהולם כי חוקרת מכון ויצמן, פרופ' עדה יונת, זכתה בפרס נובל לכימיה. פרופ' עדה יונת חולקת את הפרס יחד עם שני חוקרים, פרופ' ונקטרמאן רמאקרישנן מבריטניה ופרופ' תומס סטייץ מארה"ב, השותפים לתחום המחקר שלה.
פרופ' עדה יונת היא האישה הראשונה שזכתה בפרס ב-45 השנים האחרונות, בעולם, והישראלית הראשונה שזכתה בו. היא מצטרפת לשמונה ישראלים שזכו בפרס נובל בעבר. העיתונים הביאו כלשונה את החלטת ועדת פרס נובל לכימיה:
"במקרים רבים, תגלית הפורצת דרכים חדשות, היא פרי עמלו של חלוץ, היוצא לחקור ארצות חדשות, לא נודעות. במקרה זה, החלוצה הייתה עדה יונת. בסוף שנות ה-70, היא החליטה לנסות להשיג מבנים קריסטלוגרפיים בקרני רנטגן של הריבוזום. אבל בשעתם, רוב המדענים חשבו שהדבר אינו אפשרי, אבל, יונת הלכה והתקרבה ליעדה, עקב בצד אגודל. בסופו של דבר היא הוכיחה כי אכן אפשר למפות את המבנה האטומי של הריבוזום, ואז הצטרפו למרוץ מדענים נוספים. ביניהם היו תומס סטייץ וּונקטרמן רמקרישנן. התגליות של עדה יונת [ושל שותפיה לפרס] חשובות גם להבנת אופן הפעולה של תהליכי חיים מרכזיים וגם להצלת חיים."
למחרת, העיתונים היו מלאים בכתבות מקיר אל קיר ותמונתה של עדה התנוססה בראש עמודי החדשות, ליד הכותרת הראשית של העיתונים שבישרה על ההישג הגדול של ישראל. כתבות הטלוויזיה מילאו את מהדורות החדשות ורק עדה נשארה עדה וענתה בצניעות, בסבלנות ובהומור על מטר השאלות והאיחולים שניתך עליה. במשך שלושה ימים אי אפשר היה לתפוס את עדה בטלפון וגם לא להשאיר לה הודעה, כי תיבת המענה הקולי שלה הייתה מלאה. קרוב לאלף מכתבים מישראל ומכל העולם, זרמו לתיבת המייל שלה.
"ידוען"[2], היום יותר חשוב מפרופסור" אמרה פרופ' עדה יונת, הזוכה הטריה בפרס נובל לכימיה, בתשובה לשאלה במסיבת העיתונאים, בעקבות ההודעה על הזכייה. לדברי פרופ' עדה יונת, זו בעיה עולמית ולא נוגעת רק לישראל.
את מסיבת העיתונאים פתח פרופ' ישראל בר-יוסף, סגן נשיא מכון ויצמן: "בשם נשיא המכון , דניאל זייף שנמצא בארה"ב, חבריי המדענים ובית מכון ויצמן, אני רוצה לברך אותך עדה ,על זכייתך בפרס נובל לכימיה לשנת 2009. אנו גאים בך ומתברכים בהישגייך. אני חושב שמתאים הדבר שמסע שהחל כאן לפני כמה עשרות שנים במעבדה צנועה ובתקציב צנוע והתרחב לפרויקט מחקרי ששותפים לו עשרות מדענים מגיע לתחנה חשובה כאן באותו מקום, במכון ויצמן שהיה מגרש המשחקים שבו התנהלה פעילותה המחקרית של עדה בעשרות השנים האחרונות. המחקר של פרופ' עדה יונת הונע מתוך סקרנות ושאיפה להבין טוב יותר את העולם ואת מקומנו בתוכו. עדה כיוונה רחוק וגבוה אל אחת משאלות המפתח של עולם הביולוגיה. היא ניווטה את דרכה באומץ, במקוריות ובהמון דבקות במטרה, מחקרה, שהתחיל בניסיון להבין את אחד מעקרונות הטבע, הוביל לימים להבנת אופן פעולתן של תרופות אנטיביוטיות, וכולם מקווים שגם יוביל לפיתוחן של תרופות חדשות. עדה היא דוגמה לדרך שבה חזון מדעי, אומץ בבחירת שאלה גדולה, ודבקות במטרה, עשויים להביא גם להצלחה, וגם להרחבת הידע האנושי, מזל טוב"
אחר כך עברה רשות הדיבור לפרופ' עדה יונת, שנשאה דברים קצרים ומאוחר יותר ענתה לשאלות.
"אפשר לספר על היחסים שלי עם מכון ויצמן שאפשר את העבודה, אף על פי שכמו שפרופ' בר יוסף אמר עכשיו, בהתנהלות של שנים קשות במיוחד. אני ממש מודה. אני לא מאמינה, אני יודעת שאין כמעט מוסד מדעי שהיה מאפשר את התנהלות המחקר הזה בתחומיו והיה נותן תמיכה גם נפשית, גם מעשית, וגם מקשר אותי עם תורמים מצד אחד, ועם מדענים מצד שני.
אני גם רוצה להגיד תודה למשפחה שלי, לאבי, שנפטר כשהייתי מאוד צעירה. ולאמי, שסחבה איתי לאורך הפרויקט עד לפני 12 שנה, לבתי, לאחותי ולנכדתי שהסכימו לקבל אותי כמו שאני. המחקר גרם לכך שלא אהיה הרבה בבית, ואהיה הרבה כאן, במכון, בערבים, והרבה בחו"ל, הם היו גאים בי ואפילו ניסו להשתתף במחקר. וכמובן תודה למדענים שעובדים איתי, שבאו כולם אחר הצהרים, למרות חופשת החג."
שאלה: "איך הרגשת ברגע שקיבלת את הפרס"?
עדה יונת: "שמחתי ואני מוכרחה להגיד שנדהמתי. אתמול כשהתקשרו אלי מסוכנות איי. פי. ואמרו שאני בקבוצה הפותחת הייתי בטוחה שמותחים אותי אחרי שיומיים קודם הם הודיעו בטעות על יקיר אהרונוב, והם גם טעו בניחוש הזוכים ברפואה, אמרתי לעצמי, הנה, מצאו להם כאן קורבן חדש. אך הם לא הרפו ואחר כך התקשרו מ'רויטרס' בירושלים, חשבתי שיש להם ''פלוט'' נגדי. מרגע שהגעתי לממצא הראשון, המקדמי, שנתן אינדיקציה שאולי הפרויקט הזה ילך, אמרו לי: "זה פרויקט ברמה של פרס נובל, אבל לא תגיעי", ככל שהתקדמנו ופרצנו, היו יותר ויותר טפיחות על השכם, כשהגענו לפריצה, והיו לנו מתחרים ששניים מהם יקבלו את הפרס יחד איתי. לא נראָה לי שנקבל כל כך מהר, ולמה למהר? יש אנשים שמחכים 40 שנה.
למה שנחכה רק ל-2001? (השנה שבה התחילו לדבר על האפשרות של הזכייה). העובדה שאנשים דיברו על זה הייתה לי ברורה, והיו הרבה פעמים כשאמרו, "לא נתפלא אם היא תקבל" זה נראה לי תעלול חדשותי או תקשורתי.
ועדת הפרס עשויה מאנשים ויש להם כל מיני תכונות והם מקבלים כל מיני פרטי מידע שלא כולם אפילו ידועים לי, בעיקר עניין הזמן, למה לחשוב על זה עכשיו? קצת חיכיתי, אבל לא הרבה, ובטח ששמחתי, ואפילו היום, כשראיתי את הקידומת של שבדיה על מסך הטלפון. חשבתי שממשיכים איתי במשחק, אבל אז דיברה איתי גברת שבדית עם מבטא מהאקדמיה."
"שמחת?"
"במשך 20 שנה, במהלך העבודה, היו לי שבע פעמים רגעים של שמחה, בכל פעם הייתה לי תחושה כאילו כבשתי את האוורסט אבל גיליתי שבכל פעם יש עוד אוורסט מאחורי זה, שלפסגתו הגעתי".
"התרגשת?"
"שום דבר מההתרגשות שלי לא נובע מהמקום הזה. זה נחמד לקבל צ'ק אבל זה אפס מבחינת ההתרגשות. ההכרה הבינלאומית הגבוהה, הבלתי ניתנת להשגה, היא הדבר המרגש כאן. בארץ עוטפים אותי באהבה וחיבוקים אבל זה היה גם בעבר, כשקיבלתי פרסים חשובים אחרים"
"מה המחקר במילים פשוטות"?
"בכל תא חי – יחיד כמו של חיידק או חלק ממכלול כמו גוף, אדם למשל, נחש, פיל, בכל תא חי מתרחשת כל הזמן יצירה של פועלי התא – התא צריך לפעול, צריך לעשות דברים, אפילו תא של חיידק צריך לבנות את עצמו ולהתחלק. אנחנו גם צריכים לעשות עוד דברים – לעכל, לנשום, להרביץ, לצעוק, להתרגז. איך פועל התא? התא עובד לפי חומר הגנטי שלו הDNA.- כשהחלק הזה של הצופן שצריך להתבטא מקבל פקודה, יש בתי חרושת קטנים בתא, עשרות אלפים מהם והם מבטאים אותו ואת שאר החלבונים. הם יודעים לקרוא את שפת הצופן, ליצור את הפועלים שנקראים חלבונים, יודעים לדאוג שלא תהיינה שגיאות, יודעים להגן על החלבונים עד שהם מגינים על עצמם. לבתי החרושת הללו קוראים ריבוזומים, זה מה שנסינו לפתור. זה מבחינת הסקרנות המדעית הטהורה.
מבחינת ההיבט הרפואי שלהם, האספקט היותר מעשי הוא, שהאנטיביוטיקות מתקיפות בחיידקים את בתי החרושת הללו, הכל-כך חיוניים לחיים. כמעט מחצית האנטיביוטיקות השימושיות בעולם, מעכבות בחיידקים את תהליך יצירת החלבונים מהצופן הגנטי. נסינו לראות כיצד האנטיביוטיקות, שהן זעירות יחסית לבתי החרושת הללו, יודעות לשתק את המנגנונים הללו, ומאידך, איך החיידקים הפתוגניים. מחוללי המחלות, יודעים למצוא מנגנונים שייצרו עמידות נגד התרופות האלה."
"האם הסביבה בישראל תומכת ומאפשרת למדען שמתחיל בדרכו לעשות את הדרך עד פרס נובל"?
"אני לא חושבת שהסביבה תמכה ושהיה מישהו שאמר לי: "בעוד 30 שנה תקבלי פרס נובל". כשהתחלתי, בישראל, הרמה הייתה יותר נמוכה יחסית לעולם. לא רק הרמה הטכנולוגית, אלא גם הרמה המדעית. עכשיו אנחנו יותר קרובים לרמה הגבוהה של העולם.
כשאני סיימתי כאן במכון ויצמן דוקטורט על מבנה של חלבונים לא היה קורס אחד על זה, בעוד שבעולם, לפחות בהרווארד, היה קורס, והייתה יותר מודעות. לא שיש לי טענות, אני חושבת שלמה שהגענו אז היה מאוד גבוה, היום ההבדל בינינו לבין כל העולם הוא לא מאוד גדול.
את יכולה לשאול אם בכל העולם אפשר לומר לסטודנט אם הוא ילמד מדעים או ייהנה ממדעים? רק אם הוא אוהב את זה."
"מה מביא אדם להגיע להישג, בניגוד לכל הדעות מסביב?"
"למזלי, היה לי שמץ תקווה שאצליח. בהתחלה זה לקח כמה חודשים, אחר כך זה לקח שנה עד שהבנתי שיש משהו במה שאני רואה. רוב הפרופסורים אמרו שזה לא יעבוד, הם אמרו בלגלוג, "טוב, את צעירה, תנסי." אבל לא הנחתי לזה .הרצון שלי להבין את התהליך של יצירת חלבונים לפי הצופן הגנטי היה מספיק חזק כדי לנסות עוד ועוד. תחילת העבודה הייתה עם שותף, מנהל מוסד מדעי בברלין, גונטר ויטמן, שתמך בעבודה הזו בצורה יוצאת מן הכלל, מבחינת האנשים, התקצוב, המכשור. אמנם ויטמן לא הוציא מכיסו שטרות כסף אבל תמך. מכון ויצמן פתח את מרכז קימלמן שנתן מיחשוב ואמצעים" אני רוצה לציין את מכון ויצמן שתמך, בעקבות התמיכה הגדולה של הוועדה המקצועית שהכילה שני חתני פרס נובל שאמרו: נושא כזה אסור להפסיק. הרוב לא תמכו, אבל השלושה או הארבעה שכן תמכו. הטילו את כל כובד משקלם. וזה עזר.
למעלה ממחצית זמני אני חושבת על איך אתמרן את המחקר כלכלית, והוא כמובן נפגע. לי היה מזל שמכון ויצמן עזר להקים את מרכז קימלמן, בעזרת הלן קימל, שמכניס הכנסה שנתית ראויה ומחזיק את כל המכשור של הבניין הזה. אבל זה לא יכול לספק תקציבי מחקר, אותם צריך לחפש בחו"ל. גיוס הכספים זה המון עבודה ומחשבה, ואת צריכה ללמוד לספק אנשים שחושבים בצורות אחרות, ולאחת חולמנית כמוני זה לא היה כל כך קל. לכי תבקשי שמישהו יתקצב לך חלום. מילא שיכנו אותך בשמות, שם גם לא ייתנו לך כסף. אבל אני חייבת להגיד שבהרבה מקרים גם כן קיבלתי, כי גם שם יש לפעמים אנשים עם חזון".
בתשובה לשאלה בדבר היותה האישה הראשונה הזוכה בפרס נובל לכימיה מאז 1964 ענתה עדה יונת: "היו מאז נשים טובות במדע, אבל אולי היו גברים טובים יותר. מרגע שהודיעו לי שכחתי את עניין הנשיות. אני בן אדם, מבחינתי אני בן אדם, מבחינת נשיא המכון אני בן אדם ומבחינת האנשים שעובדים איתי, ושאולי מאחורי גבי מדברים על הנשיות.
התחום של ההשכלה הגבוהה קוצץ מאז תקופת ביבי במשרד האוצר במיליארדים רבים, כבר 20 שנה שלא מלמדים מדע, לא מראים מדע בטלוויזיה, אין חינוך מדעי, כולם רוצים להיות ידוענים ולא מדענים, כיצד מחזירים את הדור האבוד? אם אני מתייחסת למה שאמרת, צריך פשוט להחזיר את הכסף שביבי לקח. איך מחזירים את ההילה למדע מהילת הידוענים, אני כאן ליד כל אנשי התקשורת לא יכולה להיות נגד הידוענים, נגד מצב הרוח הכללי גם כאן וגם בעולם. סלב זה קצת יותר חשוב מפרופ' ראש הממשלה התקשר, שר הביטחון התקשר, הנשיא התקשר, שר המדע התקשר ושר החינוך התקשר ואפילו אמר שיבוא ויראה איך עושים את המדע. כך אולי זו אחת הדרכים שנוכל לשכנע אותו.
שאלה: "על רקע בריחת מוחות והעדר תקציבים, האם נוכל לזכות לעוד פרסים?"
"בין בני הדור הצעיר שאני מכירה עכשיו, בעיקר הצעיר מאוד, יש מדענים יוצאים מן הכלל ועושים מדע יוצא מן הכלל. הרבה לא חוזרים וגם הרבה רופאים שלומדים בארץ לא חוזרים, אני לא בדיוק יודעת איך לטפל בעניינים הללו, אבל לומר שאין מדענים?
יש מדענית אחת כאן במכון ומדענים נוספים בארץ, בסך הכל ששה מדענים צעירים קיבלו את תקציב האיחוד האירופי – מיליון יורו. הרבה לא חוזרים. היינו רוצים לראות אצלנו יותר מהטובים."
"זכורים לך מורים שהשפיעו עלייך?"
"בוודאי, אחד המורים הטובים ביותר שלי בבית הספר היסודי בעין-כרם היה המשורר יצחק שלו, (אביו של הסופר והעיתונאי מאיר שלו, שהיה מורה נהדר ואדם בעל שאר-רוח). וכמובן טוני הָלֶה, המנהלת האגדתית של "תיכון חדש" בתל אביב. באיזשהו שלב, עברתי ללמוד בתל אביב ועבדתי בשלל עבודות, בשטיפת רצפות, בניקוי חדרי-מדרגות, בפקידות, במלצרות, קופאית במסעדה ובכל עבודה שיכולתי לעבוד בה ולעזור בפרנסת המשפחה. אז גם החלטתי לעזוב את "תיכון חדש" ולעבור ללמוד בתיכון ערב טוני הלה, שהייתה חניכה של "השומר הצעיר" ואדם בעל תודעה סוציאליסטית מפותחת, שמעה על המקרה שלי, דיברה איתי והשיגה לי מילגה שאפשרה לי גם לא לעבוד במשך היום וגם לממן את לימודי התיכוניים.
"לבסוף, אני מודה קודם כל לאבי שהיה רב בהכשרתו אבל בארץ חווה עוני וגדלנו במחסור כלכלי גדול, ואני מודה לאימא שלי, שחייתה עוד במשך 12 שנה לאחר פטירתו של אבי וניהלה את חנות המכולת הקטנה שלו. אני גם מודה לאחותי ולבתי ולנכדתי האהובה נועה, שהסכימו לקבל אותי כמו שאני. אנשים אולי לא יודעים אבל מדען עובד גם בלילות וגם בסופי שבוע ולעיתים הוא שוכח להגיע הביתה אבל הן קיבלו אותי וזה מה שהכי מרגש ביום זה."
ההמולה התקשורתית סביב עדה יונת לא פסקה לרגע, אבל הסערה שככה באחת, כשעדה ענתה לשאלת עיתונאי[3] בעניין שחרור המחבלים תמורת גלעד שליט, השבוי הישראלי בידי החמס בעזה: "בלי קשר לשליט, אם לא יהיו מחבלים בבתי-הכלא לא יחטפו ישראלים כדי להביא לשחרורם", אמרה כלת פרס הנובל הטרייה, שלדעתה שחרור כל המחבלים יביא להפסקת החטיפות, "ברגע שאנחנו מחזיקים במחבלים, הדבר נותן תיאבון לצד השני לבצע חטיפות. ברגע שלא יהיו מחבלים אצלנו לא יהיה מה לשחרר, ולא יהיה להם למה לחטוף".
הפרופסור עדה יונת הוסיפה, כי אדם לא סתם בוחר ללכת להרוג אנשים, אלא הדבר נובע מתוך מצוקה וחיים ללא מטרה: "האנשים האלה רובם בלי אופק ותקווה, ולכן לא אכפת להם שגם אחרים לא יחיו, ועל הדרך הם קופצים על ההזדמנות שאולי יעלו לשמיים ויקבלו כמה כיבודים. זה לא קורה לאנשים שיש להם חיים ואפשרות לכבוד".
אנקדוטה מצערת: ב'שולחן יום השישי' בכסית, ערכנו חגיגה קטנה והחברים התחילו לאסוף כסף כדי לממן את נסיעתי עם עדה, לשטוקהולם, לטקס קבלת הפרס. עדה הכריזה: "תפסיקו לאסוף כסף, אני לוקחת את ראובן איתי לטקס בשטוקהולם".
הכנתי כבר חליפות לאירוע ואז הודיעה לי עדה בצער: "לא אוכל לקחת אותך לשטוקהולם כי הנדבנית מאמריקה, שמימנה, במשך שנים, את מחקריי ב"מכון ויצמן", ביקשה לצרף אותה לנסיעה. ומכיוון שמספר מלווי מצומצם מאוד, לצערי, לא אוכל לקחת גם אותך איתי לנסיעה"...
