והגיענו לזמן הזה

ממלכת יהודה

ו' באייר ה'תתכ"ח

8.5.2068 למניינם

השנה המאה עשרים ואחת לקיומה של מדינת ישראל נפתחה בעלטה גמורה. כל אדם על פיסת האדמה המסוכסכת הזאת היה במקום אחר, אבל כולם יזכרו חוויה דומה: חושך על פני אספלט. חושך על פני בניינים. חושך על פני רמזורים שהפסיקו לעבוד. על פני מכוניות אוטונומיות שאיבדו אוטונומיה ושבתו מכל מלאכתן אשר עשו. חושך על פני שלטי חוצות ומסכי ענק. על פני רמקולים שנדַמו. על פני מיקרופונים שהכזיבו את דובריהם. על פני הערים הגדולות והיישובים ההרריים. על פני בתי כנסת ומתפללים. על פני מעשים מגונים. על פני אנשים ששוחחו והשתתקו ברגע מסוים (ואולי, אילו ניתנה להם התרעה מראש, היו בוחרים ברגע אחר).

לא היה זה חושך מהסוג שאליו מתעוררים מחלום רע, שבו קווי המתאר נעשים ברורים וחדים מרגע לרגע. לא כזה שנמשים ממנו בעזרת אור מעומעם אך עקבי של מכשירים דיגיטליים. היתה זו חשכה מוחלטת, ששררה משך דקות ארוכות. וגם אילו היה זועק עכשיו האלוהים "ויהי אור", לא היה בידו לסייע. על חושך כזה אפילו לישויות שמפחדים להגיד את שמן לוקח כמה רגעים להתגבר. וממילא המעבר חייב להיות הדרגתי, העיניים זקוקות לזמן הסתגלות.

והנה, עומד לו בשדרות שכונו בעבר שדרות רוטשילד, אדם מאמין. לפחד שלו מהחושך נלווה כעת החשש ממגע הנשים שבסביבתו, בעלות הקימורים הבלתי נראים לשנייה זו, אך הזכורים לו היטב מרגעי האור שקדמו לה. ההפרדה בין המינים ברורה לכאורה, התיחום מובהק. ובכל זאת, ביכולתה של העלטה לפגוע בסדר הקיים. אולי פחד ילדותי מחושך ופחד נערי ממגע הם שני מינוסים שהם פלוס אחד גדול ומנחם, שתחילתו מתגבשת כעת במכנסיו. הוא מתנועע בתנועות קלות בעלטה המוחלטת, מייחל דה־פקטו למפגש עצמים אסור דה־יורה. ובה־בעת מנסה לאתר אישונים קרובים, מעין פנסים לעת מצוא.

זהו עיצומן של חגיגות יום העצמאות המאה ועשרים. חגיגות העשור למלוכה. וכולם עומדים בערי הארץ הזאת וביישוביה, תחילה קפואים מהחשכה שנכפתה עליהם. לאחר כמה רגעים ההמון מתחיל לנוע בתהליך הפשרה איטי ואחיד. קולו נשמע מכל עבר, כמו מפס ייצור ללחשושים שחזר לפעול לאחר הפסקה קצרה. האנושות בממלכת יהודה מגלה ניסיון צפוי להיאחז בחוויה המשותפת כדי להקל את החרדה המשתקת. זה קורה ליד המאמין החששן ותאב הבשר. זה קורה בכל רחוב אחר במדינה. על כל שאלה שנגמרת בסימן שאלה, מגיעה שאלה שנגמרת בסימן קריאה.

אני לא התעוורתי, נכון?

לא התעוורת!

אמא, החושך זה חלק מהחגיגות?

זה חלק מהחגיגות!

מה זה הדבר הזה?

הגזימו עם הפסטיבלים ורשת החשמל קרסה!

יוסף

ו' באייר ה'תתכ"ח

8.5.2068 למניינם

החשכה הורגשה גם בדירה קטנה ברחוב גד, מרחק כמה מאות מטרים ממוקדי החגיגה בעיר העברית הראשונה. פעם כינו את הרחוב הזה לילינבלום, אבל בחלוף הזמן כמעט כל רחובות העיר הוחלפו לשמותיהם של נביאים או שופטים.

יוסף, ששמר על עיניו עצומות, חש לפני כמה רגעים איך תאורת חדר השינה, המעומעמת ממילא, חדלה באחת ממלאכת חדירת העפעפיים. הוא שיער שרון ייבהל מהרגע הזה, ייעצר ויתכנס בתוך עצמו. "הכול בסדר," קרא לעברו בניסיון לשכנע, כמעט בלחישה. רון עצר רק לרגע מתנועותיו, ואז המשיך. יוסף פקח את עיניו. בחושך מוחלט — הוא נזכר שמישהו פעם אמר לו, מבלי להיזכר בזהות הדובר — העיניים קולטות את צבע הרגש העז האחרון שהרגשת. כלומר, את הצבע המייצג את אותו רגש בתודעתך. יוסף ראה באותן שניות גוונים של אדום וכתום. שילוב לא פשוט של התשוקה שבערה בו מאז הפעם האחרונה שנפגש עם רון, ושל הסכנה שריחפה מעליהם. תמיד. וברגעים האלו במיוחד.

אדם שנתפס בממלכת יהודה בעת משכב זכר יכול לצפות, ברובם המוחלט של המקרים, לתוצאה אחת בלתי נמנעת: מוות בסקילה. האכיפה הבלתי מתפשרת שהופעלה כנגד העוברים על איסור העריות הזה הוגדרה כצו השעה. במלחמת השמד שהחליט לנהל כנגד הערכים המערביים שקנו אחיזה עמוקה בקרב נתיניו, נדרש השלטון החדש ללכת צעד אחד מעבר לריאקציונריות. בהיסטוריה הרחוקה הוגדרה רשימת תנאים ארוכה ומחייבת, שנועדה להפוך ביצועו של עונש מיתה בבית דין יהודי לבלתי אפשרי כמעט. אך בימי ממלכת יהודה החדשה תנאים אלו הוגמשו ורוככו. תחילה היה השלטון מאתר שני עדים כשרים להעיד נגד כל אחד מהחוטאים. כאלו, באורח פלא, כמעט תמיד נמצאו. במידת הצורך אי־היכרותם עם הנידונים טושטשה ושקריהם הולבנו על ידי הדיינים. במקרה החריג, שבו לא נמצאו שני עדים, הומרה אחת העדויות בראיית "זהב". לרוב היה מדובר במגע מפליל, שנלכד בעדשת אחת המצלמות שהוטמנו במרחבים הציבוריים. החוטאים הועמדו לדין למול סנהדרין קטנה. משגזרה סנהדרין קטנה את דינו של החוטא למות — ודי היה לצורך כך ברוב כמעט מקרי, של שלושה־עשר מתוך עשרים ושלושה החברים בה — הוא נלקח באזיקים ברחובות. לכל עיר ומחוז היו מסלולי ההולכה הקבועים שלהם. הכרוז הכריז בקול רם את חטאו של החוטא ועונשו, ושאל אם מישהו יוכל ללמד עליו זכות. אלא שמלמדי הזכות הפוטנציאליים ידעו בדיוק מה העתיד צופן למי שינסה להתערב בגזר הדין של דייני הסנהדרין. הם הגיפו חלונות בתיהם והסיטו מבטם בחשש מגורלם, בעוד הזדים צעדו בסך, בצווחות מזרות אימה. בשלב הבא נדרש החוטא להתוודות על חטאו לעיני הנוכחים. לאחר מכן הופשט מכל בגדיו, הוכרח ללגום מכוס יין מהולה בסם מרדים, ולבסוף — הושלך באבחה מגג בניין. אם נותרה בו רוח חיים לאחר הנפילה, הטיחו בו העדים שהעידו נגדו במשפט אבן כבדה, בשאיפה לפגוע בלבו. ואם עדיין לא נפח נשמתו, היו מתאספים כל יתר המתנדבים הנוכחים — קבוצות של סדיסטים פתולוגיים, יוסף חשב, אין דרך אחרת לתארם — ומשליכים על העבריין אבנים נוספות. אבן ועוד אבן, עד שלפניהם גווייה. אנדרטה למה שהיה פעם אוטונומיה. הגופה היתה נתלית בגובה רב, למען יראו וייראו, עד שהיתה מובאת עוד באותו הערב לקבורה.

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם." הפסוק כמו התנגן מעצמו בראשו של יוסף. מוכר לעייפה. דיני העונשין של ממלכת יהודה כללו, על הנייר, גם איסורי עריות אחרים. יחסי מין בין נשים לגברים מחוץ לנישואים, למשל. העונש על אלו כמו על אלו היה מיתת בית דין לכאורה. אלא שעל איסורים מהסוג האחרון הקפידו פחות. אכיפתם על ידי השלטון נעשתה במקרים ספורים, בעיקר כדי להתנקש ביריבים פוליטיים. אולי הדבר נבע מחבלי הלידה של ממלכת יהודה. בפיקחות האופיינית לו, הבין השלטון שמוטב להפעיל את תנועת המלקחיים באיטיות. שחבל לקומם חלקים נרחבים מהציבור בבת אחת. רצוי להתחיל לאכוף את דיני המיתה באופן מאיים, אך גם מדגמי, נגד מיעוטים שניתן להצמיד להם את התואר "שנויים במחלוקת". השאר, בתקווה, כבר יראו וייראו.

החיים ביהודה התאמצו לשוות לעצמם חזות נצחית. כזו שנמתחת מירכתי העבר ועד לחרטום העתיד. לכן אין זה פלא שיוסף, חרדי מלידה שחגג לא מזמן את יום הולדתו השלושים ושניים, התקשה לפעמים להאמין שרק עשור עבר מאז המדינה שאליה נולד שינתה את שמה ואת פניה לבלי הכר. מבחינה מהותית, הוא חשב לעצמו, ממלכת יהודה היתה קיימת גם טרם הוכרז דבר קיומה. אופייה המעיק — הכובל את תודעת הפרט בחישוקים צפופים — נכח במרחב הציבורי שנים קודם לכן, מחכה לרגע הנכון שבו יצמידו לו שם רשמי וחקיקה מחייבת. ואפילו שהשינוי היה במובנים רבים הדרגתי, כבמשל הצפרדע, הוא הגיע לכדי רתיחה באותה תקופה כאוטית — שהובילה למועד כינונה הרשמי של יהודה לפני עשור. אותם ימים גורליים — שהתמצו בזיכרונו של יוסף בירי על מפגינים ברחובות, במראה רחובות נטושים ואפופי עשן, ויותר מכול, באווירת הפחד המצמית מהמוות — נדמו לו במרוצת השנים כלא אמיתיים. פיגועים קטלניים התרחשו כמעט בכל יום בבתי מגורים, בשטחים ציבוריים, ואפילו בבתי כנסת. הם גדעו באִבם את חייהם של מאות חפים מפשע. השלטון החדש האשים בכך קבוצות של מתנגדי משטר חילונים, וברבות הימים קיים כמה משפטי ראווה שנועדו לבוא עמם חשבון. רק לאחרונה, וכמעט במקרה, נחשף יוסף לעובדה שהשליטים החדשים עצמם, הם שיזמו את הפיגועים ודאגו בעקיפין להוציאם אל הפועל. הכול כדי לצופף שורות באופן מלאכותי כנגד "האויב החילוני", והחילוניות בכלל. כדי להדק את האחיזה הביטחונית בשטח בחסות תחושת החירום, ולהטיל עוצר על כניסות למדינה ועל יציאות ממנה. עוצר שנמשך, גם אם במתכונת מעט שונה, עד עצם היום הזה. אותם ימים עתירי מהומות מותגו בדיעבד על ידי השלטון כחבלי משיח. ימי הפורענות שליוו את בואו של האחד והיחיד, מלכיאל אהרונוביץ'.

יוסף היה אז בראשית שנות העשרים לחייו. זמן קצר לאחר פרוץ המהומות היה צפוי להתחתן עם אשתו, שילה אהרונוביץ'. האירוע החגיגי היה אמור לכלול את כל הדמויות הבכירות ביותר בממלכה המתהווה. באופן די תמוה, מלכיאל, אביה של שילה, דחף לקיום החתונה כמתוכנן והבטיח ששום רע לא יאונה להם. יוסף לא הצליח להדוף את לחציו, ונכנע למה שנראה כמעשה טירוף. בזמנו נמלא פליאה איך כנגד כל הסיכויים, למרות האלימות הגואה ברחובות, החתונה אכן התקיימה כסדרה. האויב החילוני שמר על מרחק. היום הוחלפה התדהמה של יוסף בהסברים פשוטים. ההשגחה העליונה התבררה כציניות עילאית.

כשיוסף ושילה כבר היו זוג נשוי, והשקט הושב לרחובות, האומה התבשרה על ידי גדולי רבניה שאהרונוביץ', ראש ממשלתה הנערץ, מזרעו של דוד המלך, הוא למעשה גם מלך ומשיח. ומכאן שמדינתנו — ממלכתנו היא. לתחיית המתים, נאמר, עוד יש להמתין. משם קָצרה הדרך להכרזה על תחילת בנייתו של בית המקדש השלישי, תוך הזזה מתבקשת של כיפת הסלע ממתחם הר הבית. היוזמה הזאת, שבמשך שנים נחשבה שקולה להבערת המזרח התיכון באמצעות מטען נפץ רב־עוצמה, צלחה במפתיע. הנהגת יהודה הצליחה לתאם את המהלך הלוגיסטי המורכב עם בכירי ההנהגה המוסלמית העולמית. במשך תקופה ארוכה תיווכו האימאמים לקהל המאמינים שלהם את החשיבות, ואפילו ההכרח, שבקיומו. שיתוף הפעולה שלהם נקנה בתשלומי שוחד דמיוניים שיהודה היתה מוכנה להרעיף עליהם ועל מדינותיהם, שסייעו להם לשרוד את שנות הבצורת הכלכלית הקשות שלאחר גמילת העולם מנפט. בית המקדש נחנך בתשעה באב, יום שהפך לחג לאומי וליום הולדתו של ראש הממשלה, שכולם כבר למדו לכנותו המלך המשיח.

בה־בעת הושלמה כתיבתה של חוקה חדשה לממלכת יהודה. הכוח רוכז בידיהם של רבנים מעטים, ממליכי המלך המשיח, שגמרו אומר להפוך את מוסדות המדינה הישנים לקישוט בלתי מזיק.

ישראל היתה לממלכת חוק דתית. בית המשפט העליון — שממילא לאורך השנים צוּפפו שורותיו בעשרות שופטים דתיים וחרדים — כונה כעת "הסנהדרין הגדולה", והועתק לחצרו של בית המקדש. הערכאות השיפוטיות הנמוכות כונו מעתה "סנהדרין קטנות". בתום העשור הראשון לממלכת יהודה דין התורה משל בכיפה. תמהילים שונים של אמונה ופחד משלו בלבם של נתיני הממלכה החדשה. הזעם, הלהט להתנגד — אלו נעשו כלים משניים בשחמט הרגשות של הנתינים הממוצעים. בלתי הישרדותיים במשחק חייהם היום־יומי.

ועכשיו, לראשונה זה זמן רב, דמיונו של יוסף איפשר לו לראות חיים אחרים. התוכנית שלהם, כך נדמה, עבדה. עלטה גמורה מילאה את הארץ כולה, בעיצומו של הערב החגיגי שאליו נערכו ראשיה וציפו מאמיניה. ביום העצמאות המאה ועשרים, במלאות עשור למלכות. הממשלה העדיפה לכנות את היום הזה "יום העשור". מה שכונה "הדמוקרטיה הישראלית" היה הרי, מבחינת חברי אותה ממשלה, רק בגדר מכשיר מעבר שימושי לימי המלכות. הם הביאו את החושך הזה על עצמם, יוסף חשב לעצמו. עכשיו שיתמודדו איתו באמצע מצהלות השמחה עוכרת השלווה שלהם. אלא ששביעות הרצון פינתה מקומה אצל יוסף די מהר לאותו חשש מוכר לעייפה. החשש מרדיפה וממוות, שנטה ללבוש ולפשוט אצלו צורה חדשה בכל פעם, החל להתרחב הפעם בחלל בית החזה שלו. מה קורה בהר הגאולה? האם שילה והילדים בטוחים? לפי כל הנתונים, דבר לא היה אמור לקרות להם. ועדיין, החשש ניקר. ומה איתו? בקרוב יתחילו לחפש אותו. האם היעדרותו תיראה חשודה עוד יותר? מוטב שיעצרו. הוא הרגיש שרון מתקרב לסיום. חום גופו ותנועותיו האיטיות של הזר שנכנס לחייו לפני קרוב לשלוש שנים הסגירו אותו כעת, משלמד להכירו.