אחות חורגת

פרולוג

היֹה היו מעתה ועד עולם, בעיר עתיקה לחוף ים, שלוש אחיות שעמלו לאור נרות.

הראשונה היתה עלמה צעירה. שערה, ארוך וגולש, היה בצבע השמש העולה. היא לבשה שמלה לבנה וענדה מחרוזת פנינים. בידיה הדקיקות אחזה מִספּרֵי זהב, שבהם גזרה רצועות מנייר קלף משובח.

השנייה, אֵם חסונה ושופעת, לבשה שמלת שני. אבני אודם הקיפו את צווארה. שערה האדום, היוקד כשקיעה קיצית, היה קלוע בצמה. היא אחזה מצפן עשוי כסף.

השלישית היתה זקנה באה בימים, גיבנת וממולחת. שמלתה היתה שחורה; התכשיט היחיד שלה היה טבעת משובצת אבן לבה שחורה, שחרותה בה גולגולת. שערה הצח כשלג היה אסוף לכדי פקעת. אצבעותיה המיובלות והמוכתמות בדיו אחזו בקולמוס.

צבען של עיני הזקנה, כצבע עיני אחיותיה, היה אפור מאיים — קר ואכזר כמו הים.

לשמע רעם פתאומי היא הרימה את מבטה משולחן העץ הארוך שלידו ישבה אל דלתותיה הפתוחות של מרפסת ביתה. סערה ייללה מעל העיר. גשם מירק את גגותיהם של בתי המגורים המפוארים. ברק פילח את שמי הלילה. פעמוני כל הכנסיות השמיעו צלצולי אזהרה.

"מפלס המים עולה," היא אמרה. "העיר תוצף."

"אנו נמצאות גבוה מעל המים. הם אינם יכולים לגעת בנו. הם אינם יכולים לעצור בעדנו," אמרה האֵם.

"דבר אינו יכול לעצור בעדנו," אמרה העלמה.

עיני הזקנה הצטמצמו. "הוא יכול."

"המשרתים עומדים על המשמר," אמרה האֵם. "הוא לא ייכנס."

"אולי הוא כבר נכנס," אמרה הזקנה.

לשמע דבריה הרימו האֵם והעלמה את מבטן. עיניהן המודאגות סקרו את החדר רחב הידיים, אך הן לא ראו שום פולש, רק את משרתיהן, עטויי גלימות ברדס, עוסקים בשלהם. הן חזרו למלאכתן שטופות הקלה, אך הזקנה נותרה דרוכה.

עיסוקן של האחיות היה יצירת מפות, אך שום קונה לא הגיע, כיוון שלא היה ניתן לרוכשן בעד שום הון שבעולם.

כל מפה ומפה היתה מלאכת מחשבת שצוירה בנוצות ברבור שחור.

כל מפה ומפה נצבעה בדיו מרהיבה, שהכילה אינדיגו, זהב, אבקת פנינים ושאר חומרים, הקשים עוד יותר להשגה.

לכל מפה ומפה היו יחידות מדידה של זמן, לא של מרחק, שכן כל מפה ומפה שירטטה את מהלכם של חיי אדם.

"כרכומים, כוהל וכיליון," מילמלה הזקנה כשריחרחה באוויר. "האינכן מריחות אותם? האינכן מריחות אותו?"

"זוהי רק הרוח," הרגיעה האֵם. "היא נושאת את ניחוחות העיר."

הזקנה המשיכה למלמל וטבלה את קולמוסה בקסת דיו. נרות דקיקים היבהבו בנברשת הכסופה בשעה שציירה תוואי חיים. עורב, נוצותיו שחורות כפחם ועיניו בורקות, נח על אדן האח. שעון גבוה נתון במסגרת הוֹבנה עמד כנגד קיר אחד. המטוטלת, גולגולת אדם, התנדנדה אט־אט מצד לצד ומנתה שניות, שעות, שנים, חיים שלמים.

החדר היה מעוצב בדמות עכביש. חלל העבודה של האחיות, שבמרכז החדר, היה גוף היצור. שורות ארוכות של מדפים נישֹאים התפרשו מהמרכז כמו רגליו המרובות של עכביש. דלתות זכוכית שהובילו למרפסת ניצבו בצד אחד של החדר; זוג דלתות עץ מגולפות התנשאו לגובה בצידו האחר.

הזקנה סיימה את המפה. היא תחבה פיסה של שעוות חותם אדומה אל תוך להבת נר, טיפטפה ממנה על תחתית המסמך ואז הטביעה בה את טבעתה. לאחר שהחותם התקשה, גילגלה את המפה, קשרה אותה בסרט בד שחור והושיטה אותה לִמשרת. הלה נבלע באחת משורות המדפים כדי לאחסן בה את המפה, ובידו נר להאיר את דרכו.

ואז זה קרה.

משרת אחר חלף בראש מורכן בין הזקנה לבין דלתות המרפסת הפתוחות שמאחוריה. בחולפו שם, פֶּרץ רוח נשב מעליו ומילא את החדר בניחוח עשיר של עשן ותבלינים. נחיריה של הזקנה התרחבו. היא הסתובבה לאחור.

"אתה שם!" היא צעקה והתנפלה עליו. אצבעותיה דמויות הטפרים ננעצו בברדס שלו. הברדס נשמט מראשו וחשף בחור צעיר בעל עינֵי ענבר, עור שחום וצמות שחורות ארוכות. "תִפסו אותו!" היא רשפה.

תריסר משרתים מיהרו אל האיש, אך בעודם מתגודדים סביבו, כיבה משב רוח נוסף את הנרות. עד שהספיקו לטרוק את הדלתות ולהדליק מחדש את הנרות, נותרה מהאיש רק גלימתו הנטושה על הרצפה.

הזקנה התהלכה אנה ואנה וצעקה על המשרתים. הם נהרו מבעד לשורות האפלוליות, גלימותיהם מתנופפות מאחוריהם, וניסו לאלץ את הפולש לחשוף את עצמו. כעבור רגע הוא פרץ מאחורי אחד המדפים והחליק עד שנעצר במרחק קצר מהזקנה. הוא הסתער על דלתות העץ וטילטל בפראות את הידית, אך הדלת היתה נעולה. הוא סינן קללה והסתובב אל שלוש האחיות, הבזיק חיוך וקד קידה עמוקה.

הוא היה לבוש באדרת תכולה, אברקי עור ומגפיים גבוהים. חישוק זהב השתלשל מאחת מאוזניו; על ירכו התנדנדה חרב. פניו היו יפות כהנֵץ החַמה, חיוכו מהלֵך קסם כשעת חצות. עיניו הבטיחו את העולם כולו, על כל אשר בו.

אך האחיות נותרו חסינות ליופיו. בזו אחר זו הן דיברו.

"מזל," סיננה העלמה.

"סיכון," התיזה האֵם.

"מקרה," נהמה הזקנה.

"אני מעדיף צ'אנס. זה מצלצל טוב יותר," אמר האיש בקריצה.

"זמן רב חלף מאז ביקורך האחרון," אמרה הזקנה.

"עלי לסור אליכן לעיתים קרובות יותר," אמר צ'אנס. "לעונג הוא לי לבקר את אֵלות הגורל. אתן כה ספונטניות, כה פראיות ובלתי צפויות. המקום הזה הוא חגיגה מתמשכת. חוויה משכרת. כיף גדול."

קומץ משרתים נשפכו מבין המדפים, סמוקים ומתנשמים. צ'אנס שלף את חרבו מנדנהּ. הלהב התנוצץ באור הנרות. המשרתים נסוגו.

"של מי המפה שגנבת הפעם?" שאלה הזקנה. "מי המצביא או הקיסרית שהתחננו לחסדיך?"

מבלי להניח את חרבו שלף צ'אנס בידו הפנויה מפה מתוך מעילו. הוא התיר את סרט הבד בשיניו וניער את הקלף המגולגל. המגילה נפתחה, והוא הרים אותה באוויר. שלוש הנשים התבוננו בה, והבעותיהן התחלפו מכעס לבלבול.

"אני רואה בית, מֵזוֹן דוּלֶר, בכפר סן מישל," אמרה הזקנה.

"זהו ביתה של —" אמרה האֵם.

"נערה. איזבל דה לה פּוֹמֶה," השלימה הזקנה את המשפט.

"מי?" שאלה העלמה.

"כל הטִרחה הזאת בעבור נערה?" שאלה הזקנה וסקרה את צ'אנס במבט בוחן. "היא סתם נערה חסרת חשיבות. אין לה לא יופי ולא תבונה. היא אנוכית. מרושעת. מדוע היא?"

"כי איני יכול לסרב לאתגר," השיב צ'אנס. הוא חזר וגילגל את המפה ביד אחת על חזהו ואז תחב אותה בחזרה אל תוך מעילו. "ואיזו נערה לא תבחר במה שיש לי להציע?" הוא החווה על עצמו, כאילו גם הוא מתקשה להאמין עד כמה קשה לעמוד בפניו. "אתן לה צ'אנס לשנות את דרכה, להתוות לעצמה דרך משלה."

"שוטה," אמרה הזקנה. "אינך מבין דבר בבני תמותה. אנו, אֵלות הגורל, ממפות את חייהם כיוון שהם רוצים בכך. בני תמותה אינם אוהבים חוסר ודאות. הם אינם אוהבים שינוי. שינוי הוא מפחיד. שינוי הוא מכאיב."

"שינוי הוא נשיקה באפלה. ורד בשלג. דרך עלומה בלֵיל סערה," התווכח צ'אנס.

"מפלצות שוכנות באפלה. ורדים מתים בשלג. נערות תועות בדרכים עלומות," ירתה הזקנה בתגובה.

אך צ'אנס נותר בשלו. הוא השיב את חרבו לנדנהּ והושיט את ידו. כבמטה קסם הופיעה בין אצבעותיו מטבע זהב. "אתערב איתך," הוא אמר.

"אתה מתגרה בי," נהמה הזקנה, חרון מצטבר בעיניה כענני סערה.

צ'אנס הטיל את המטבע לעבר הזקנה. היא תפסה אותה באוויר והטיחה אותה בשולחן.

הסערה פרצה.

"האם נדמה לך שמטבע יכולה לפצות על מה שהמטת על העולם?" היא קצפה. "שר צבא משתולל ברחבי צרפת. המוות קוצר יבול של עצמות. ממלכה מתנודדת על סף תהום. כל זאת בגללך!"

חיוכו של צ'אנס נמוג. לרגע התעמעמה רברבנותו המשולהבת. "אתקן זאת. אני נשבע."

"עם המפה של הנערה הזאת?"

"היא היתה פעם אמיצה. היא היתה טובה."

"ראשך ריק עוד יותר מהבטחותיך," אמרה הזקנה. "פתח שוב את המפה. קרא אותה הפעם. ראה מה צופן לה העתיד."

צ'אנס עשה כדבריה. עיניו עקבו אחר מסלולה של הנערה על גבי הקלף. כשראה את סוף הדרך, נשימתו נעתקה... הכתמים והצללים, הקווים האלימים. עיניו תרו אחר עיני הזקנה. "הסוף הזה... הוא איננו... אין זה ייתכן —"

"עודך חושב שתוכל לתקן זאת?" לעגה לו הזקנה.

צ'אנס התקרב אליה בסנטר זקור. "אני מציע לך הימור בסיכון גבוה. אם אפסיד בהתערבות זו, לעולם לא אשוב לפּלָאצו."

"ואם אפסיד אני?"

"את תרשי לי לשמור את המפה הזאת. תרשי לנערה לכלכל את צעדיה בעצמה מעתה ועד עולם."

"ההימור הזה אינו מוצא חן בעיני," אמרה הזקנה. היא נופפה בידה, ומשרתיה, שהתקרבו בלאט אל צ'אנס, הסתערו עליו. כמה מהם נשאו כעת חרבות משל עצמם. צ'אנס היה לכוד. או כך נדמה.

"אין לך סיכוי לברוח. החזר לי את המפה," אמרה הזקנה והושיטה את ידה.

"תמיד יש סיכוי," אמר צ'אנס והחזיר את המפה אל מעילו. הוא החל לרוץ, ניתר לאוויר בגלגול ועף מעל ראשי המשרתים. הוא נחת על השולחן בחֵן פנתרי ורץ לאורכו. כשהגיע לקצהו, קפץ ארצה ונחפז אל המרפסת.

"נתפסת, בן בלייעל!" צעקה הזקנה אחרי דמותו המתרחקת. "זו הקומה השלישית! מה תעשה? תקפוץ לצד האחר של התעלה? אפילו אתה לא בר־מזל עד כדי כך!"

צ'אנס פתח את דלתות המרפסת במשיכה וזינק על המעקה. הגשם פסק, אך השיש נותר רטוב וחלקלק. גופו של צ'אנס התנודד לפנים ולאחור. זרועותיו הסתחררו באוויר. בדיוק כשנדמה שהוא עומד ליפול, הוא הצליח לייצב את עצמו ולהתאזן בזהירות על קצות האצבעות.

"המפה. עכשיו," דרשה הזקנה. היא יצאה אל המרפסת ועמדה במרחק קצר ממנו. אחיותיה הצטרפו אליה.

צ'אנס העיף מבט באֵלות הגורל; ואז זינק אל־על והתגלגל באוויר. הזקנה שאפה אוויר בחדות. היא מיהרה אל המעקה, אחיותיה בעקבותיה, בציפייה לראותו טובע במים הגועשים שלמרגלותיהן.

אך הוא לא טבע. הוא שכב על גבו, גגון של גונדולה מערסל ברכּוּת את גופו. הגונדולה התנודדה בפראות מצד לצד, אך צ'אנס היה בריא ושלם.

"חתוֹר נא, ידידי הטוב!" הוא קרא אל הגונדולייר. האיש ציית, והגונדולה התרחקה לה לדרכה.

צ'אנס הזדקף ונעץ באֵלות הגורל מבט עוצמתי חד כיהלום. "כעת אתן מוכרחות לקבל את ההימור שהצעתי! אין לכן ברירה!" הוא צעק.

הגונדולה הלכה וקָטנה כשהתרחקה לה בהמשך התעלה. כעבור רגע פנתה בעיקול ונעלמה.

"עסק ביש," אמרה הזקנה בקדרות. "איננו יכולות להרשות לעצמנו שבני תמותה יקבלו החלטות על חייהם. רק אסונות צומחים מכך."

העלמה והאֵם חזרו לחדר. הזקנה נכנסה בעקבותיהן. "ארוֹז תיבת מטען," היא נבחה על אחד המשרתים. "אזדקק לקולמוסים ולקסתות..." ידה ריחפה מעל הבקבוקונים המונחים על השולחן. היא בחרה בצבע הוֹבנה עמוק. "פחד, כן. וגם קנאה תביא תועלת," היא אמרה והושיטה יד לעבר ירוק רעיל.

"לאן את הולכת?" שאלה הנערה.

"לכפר סן מישל," השיבה הזקנה.

"האם תמנעי מצ'אנס לקחת אחריות על חיי הנערה?" שאלה האֵם.

הזקנה חייכה חיוך מבשר רעות. "לא, דבר כזה הוא מעבר ליכולתי. אך אעשה מה שאֵלות הגורל עשו מאז ומעולם. אמנע מהנערה לקחת צ'אנס."

1

במטבחהּ של האחוזה הגדולה ישבה נערה ובידה סכין.

שמה היה איזָבֶּל. היא לא היתה יפה.

היא החזיקה את הלהב מעל להבת האח. מאחוריה, שרועה על סף עילפון בכיסא אחר, היתה אחותה אוֹקטַביה.

פניה של אוקטביה עטו חיוורון מוות. עיניה היו עצומות. הגרב הלבן לשעבר שכיסה את כף רגלה הימנית היה מגואל בדם. אָדֶלי, ששימשה מטפלת של צמד האחיות בילדותן, הסירה אותו, ונשימתה נעתקה. עקב רגלה של אוקטביה היה חסר. דם נטף מהפצע המכוער שנפער במקומו ונקווה על הרצפה. חרף מאמציה להתאפק נפלטה מפיה אנחת כאב.

"שקט, טָבי!" נזפה בה מאמאן. "הנסיך ישמע אותך! אולי לך כבר אין שום סיכוי, אבל לאחותך עדיין יש."

מאמאן היתה אמן של הבנות. היא עמדה ליד הכיור ושטפה דם מנעל זכוכית.

הנסיך בא לחפש את מי שנעלה אותה. לפני שלושה ימים הוא רקד כל הלילה עם נערה יפהפייה בנשף מסכות והתאהב בה, אך כשהשעון הראה חצות, נמלטה הנערה והותירה מאחוריה רק נעל זכוכית. הוא נשבע שיינשא לנערה שנעלה אותה. לה, ולא לאף אחת זולתה.

מאמאן היתה נחושה בדעתה שאחת מבנותיה תהיה הנערה הזאת. היא קיבלה את פני המשלחת המלכותית במבואה וביקשה שיוּתר לאיזבל ולאוקטביה למדוד את הנעל בפרטיות, כדי להגן על תומתן. הנסיך ניאות לבקשתה. הדוכס הגדול הושיט לה כרית קטיפה. מאמאן נטלה בזהירות את הנעל מהכרית ולקחה אותה אל המטבח. בנותיה הלכו בעקבותיה.

"היינו צריכות לחמם את הלהב עבור טבי," רגזה כעת מאמאן. "מדוע לא חשבתי על כך? חום צורב את כלי הדם. הוא עוצר דימום. טוב, אין מה לעשות. איתך נצליח יותר, איזבל."

איזבל בלעה רוק. "אבל, מאמאן, כיצד אלך?" היא שאלה בקול חלוש.

"טיפשונת! את תרכבי. בכרכרה מוזהבת. משרתים ירימו אותך אליה וממנה."

להבות ליחכו את הלהב הכסוף. הוא האדים. עיניה של איזבל התרחבו בפחד. היא חשבה על סוס שאהבה פעם, ואיננו כעת.

"אבל, מאמאן, כיצד אדהר ביער?"

"הגיעה העת לחדול מעיסוקים ילדותיים," אמרה מאמאן וניגבה את הנעל. "כבר התרוששתי מרוב ניסיונות למשוך מחזרים עבורך ועבור אחותך. שמלות יפות ותכשיטים יקרים עולים הון. הדבר היחיד המעניק לנערה סיכוי לחיים טובים הוא שידוך הולם, ואין שידוך מוצלח יותר מנסיך צרפת."

"איני יכולה לעשות זאת," לחשה איזבל. "איני יכולה."

מאמאן הניחה את הנעל מידה. היא ניגשה אל האח ונטלה את פניה של איזבל בידיה. "הקשיבי לי היטב, ילדה. אהבה פירושה כאב. אהבה פירושה הַקְרבה. מוטב שתלמדי זאת מוקדם ככל האפשר."

איזבל עצמה את עיניה בחוזקה. היא נדה בראשה.

מאמאן הרפתה ממנה. היא שתקה לרגע. כשדיברה שוב לבסוף, קולה היה קר אך מילותיה חורכות.

"את מכוערת, איזבל. מַשמימה למראה. תפוחה ככופתה. לא הצלחתי לשכנע אפילו את בנו האוויל ומעוקם הרגליים של מנהל בית הספר לשאת אותך לאישה. כעת ממתין נסיך מעבר לדלת — נסיך, איזבל — וכל שעלייך לעשות כדי לזכות בו הוא לכרות כמה בהונות. רק כמה בהונות קטנות חסרות תועלת..."

מאמאן השתמשה בבושה כפי שמתנקש משתמש בפגיון — בנעיצה ישירה בלב הקורבן. היא תנצח; היא תמיד ניצחה. איזבל ידעה זאת. כמה חלקים מעצמה כבר כרתה לדרישת אמה? את החלק שצחק חזק מדי. שרכב מהר מדי וקפץ גבוה מדי. את החלק שהתאווה למנה נוספת, לתוספת רוטב, לפרוסת עוגה גדולה יותר.

אם אנשא לנסיך, אהיה נסיכה, חשבה איזבל לעצמה. ובבוא היום, מלכה. ואיש לא יעז עוד לקרוא לי מכוערת.

היא פקחה את עיניה.

"ילדה טובה. הֲיִי אמיצה. היי מהירה," אמרה מאמאן. "חתכי במפרק."

איזבל שלפה את הלהב מתוך האש.

וניסתה לשכוח מכל השאר.