הרגעים המתוקים

1
אֶליז

הדירה קטנה, אבל במיקום טוב. תחנת המטרו ממש ליד, תחנת המשטרה במרחק שלושה רחובות, ובית החולים במרחק חמש דקות. רק תחנת הרכבת של מוֹנפַּּרנאס קצת רחוקה.

פרקתי את כל הארגזים, ניקיתי את השירותים, הרכבתי את הרהיטים, הדבקתי את השם על תיבת המכתבים, וכשאני ניגשת במרץ לסדר את כלי המטבח אני נזכרת במעבר הקודם.

זה היה ביום שבת, בחודש אוגוסט. היה חם, ועל דלת המעלית שהסריחה משתן קיבל את פנינו ציור ענק של זין. תומא צחקק כל הדרך לקומה הרביעית. שַרלין הצטערה שלא הלכה לגור עם אביה. הוא היה בן שמונה, היא בת שתים עשרה.

עוד לפני שהעלינו את הרהיטים כבר קישטתי את החדרים שלהם. הצבעים העליזים של הקירות היו אמורים לעמעם את הטראומה של הגירושים. תומא בחר טפט זרוע חלליות. שרלין בחרה צבע סגול לבנדר. המוכר בחנות "עשה זאת בעצמך" הזהיר אותנו: כדי להימנע משאיפת אדים רעילים צריך לאוורר את החדרים לפחות ארבעים ושמונה שעות, ואם אפשר, להימנע מלישון בהם. אז את שני הלילות הראשונים העברנו על מזרנים שהנחנו על הרצפה בסלון החדש שלנו. בני מכורבל תחת זרועי השמאלית, בתי מקופלת לתוך זרועי הימנית. הקמפינג המאולתר הזה הוא אחד הזיכרונות האהובים עליי.

בזמן שאני מסדרת את הצלחות תומא מופיע בדלת. ראשו כמעט נוגע במשקוף.

"אימא'לה, ראית את המַטען שלי?"

"הוא על המקרר. אתה לא רעב?"

"קצת," הוא מושך בכתפיו.

אני מחטטת בארון ומוציאה טבלת שוקולד מריר. הוא מחייך.

זה הטקס הקטן שלנו בכל ערב. אנחנו חוזרים הביתה באותה שעה, תומא מבית הספר התיכון, אני מהעבודה. אנחנו נפגשים במטבח, אני חותכת שתי פרוסות עבות של לחם, מניחה על כל פרוסה ריבוע שוקולד ומכניסה לתנור לשלוש דקות, הזמן המדויק כדי לקבל מעטפת קשה ופנים רך. לא תמיד אנחנו מדברים, בדרך כלל הוא שקוע במסך הטלפון שלו, אבל אנחנו יחד.

"שרלין מוסרת ד"ש," הוא פולט, ונועץ את שיניו בלחם ברעבתנות.

"דיברת איתה?"

"הסתמסנו. היא תתקשר אלייך מחר."

אני מתאפקת שלא לנגב את הכתם החום בקצה אפו. הוא נועל מידה 45, מגדל זקן וקיבל לא מזמן רישיון נהיגה, זה יכול להעליב אותו. אני מושיטה לו מפית, הוא מחייך. הוא מאושר.

"את יודעת מה השעה?" הוא שואל.

אני מביטה בשעון. מאוחר.

אני חוזרת אל הארון וממשיכה לסדר את הצלחות.

"אימא'לה, את תפספסי את הרכבת."

"זה בסדר, יש זמן."

"אימא… אני אסתדר. אל תדאגי."

אני סוגרת את הארון, עושה סיבוב אחרון בדירה, הכי לאט שאפשר, לוקחת את התיק שלי, מעלה חיוך על פניי, מחבקת את ילדי הגדול בין זרועותיי, ואז יוצאת מהדירה הראשונה שלו, שאליה עזרתי לו לעבור. בעוד כמה שעות אהיה בדירתי הריקה, במרחק שש מאות קילומטרים.

2
לילי

היום את תיוולדי. אני עוד לא מוכנה.

הגעתי רק לבדיקה.

ד"ר מַלוּאָה קיבל אותי בחיוך. התפשטתי, נשכבתי, השחלתי את רגליי בארכופים, וכמו תמיד הטבעתי את מבוכתי במילים. אני תמיד מתכוננת מראש, מכינה את הנושא שאפתח בו ברגע שהגינקולוג יתקרב לאיבריי האינטימיים. מספיק מעניין כדי להסיח את דעתי, אבל לא יותר מדי, כדי לא להפריע לו להתרכז. הנושא היום היה גל החום שנפל עלינו באמצע ספטמבר. ראית מה זה, דוקטור, אפשר לחשוב שיולי, זה בלתי נסבל, ועם עשרים קילו אקסטרה, אני אומרת לך, אני מרגישה כמו בסאונה. הכול הרבה יותר מסובך בחום הזה, הבוקר לקח לי עשר דקות לקום מהמיטה, הרגשתי כאילו יש לי צב ענק על הגב. אני לא יכולה יותר, שיתקרר כבר, גם אם לא בא לי להשתחל לטייץ, לפחות לא אזיע כמו חזיר שחוט עם כל תנועה. זה כבר מוגזם, זה כבר לא קיץ אינדיאני, זה קיץ ארוך כמו הזקן של מתושלח.

ההומור שלי היה מביך כמו הסיטואציה.

כשד"ר מלואה הרים את מבטו מבין ירכיי, הוא כבר לא חייך. הוא שתק, ואני התאפקתי לא לשאול. הוא הסיר את הכפפות המכוסות בדם, מרח את הבטן שלי בג'ל, הדליק את המסך, ולפני שהניח את המכשיר על עורי המתוח, ליטף את ראשי. הבנתי שזה רציני.

בזמן שלקחו אותי לחדר הניתוח, ניסיתי להיזכר בכל הכתבות על פגים שצפיתי בהן בהיסח הדעת. מה היו סיכויי ההישרדות של תינוק שנולד בתחילת החודש השמיני? מה היו הסיכונים בהמשך? לא היה לי אומץ לשאול. בהיתי בתקרה.

שמונה אנשים מטפלים בנו. אבא שלך בדרך. אני מקווה שהוא יגיע לפנייך.

המיילדת מסבירה לי מה עומד לקרות, בקול רך של נושאת בשורות קשות. אני מקשיבה בלי להקשיב, מבטי נעוץ בדלת בתקווה שאבא שלך ייכנס בה. המרדים דוקר אותי בגב, אני חורקת שיניים. הם מכינים את הכלים, אני מחניקה את הדמעות, אסור שתרגישי את הפחד שלי, אני ממשיכה לנעוץ את מבטי בדלת. הם משלבים את ידיי על חזי, אני לוחשת לך שהכול יהיה בסדר. הדלת נפתחת, אבא שלך הגיע. גם את.

3
אליז

מעולם לא לקח לי כל כך הרבה זמן לעלות בשביל שמוביל לבניין שלי. לא רציתי להיכנס מייד, רציתי להשתהות בעבר, להמשיך להתעלם מהמציאות, אבל אני צריכה להוציא את אדואר.

בני החמוד השאיר אחריו חלל, אבל גם את הכלב שלו.

משקלו של אדואר ארבעה עשר קילו, מתוכם שלושה עשר קילו מעיים. כמו חתול, הוא משאיר לנו מתנות על השטיח, אבל אלו לא ציפורים.

התעקשתי שתומא ייקח את הכלב שלו: "חמוד, חיית מחמד זקוקה לבעלים שלה, הוא איתך כבר שש שנים, אתה לא יכול לנטוש אותו. אני עובדת כל היום, הוא יישאר לבד בבית. אתה תתגעגע אליו, תראה את העיניים הקטנות האלה, מלאות אהבה. נו, תחשוב בהיגיון, הוא יפסיק לאכול וימות, זה יהיה על המצפון שלך. אתה חסר רגישות, אתה בעלים גרוע, אתה רוצח," אבל שום דבר לא עבד. ואדואר הוא עכשיו החֶברה היחידה שנשארה לי.

אני עולה במדרגות. המעלית מהירה מדי.

אדואר לא עומד מאחורי הדלת כשאני פותחת אותה. בדרך כלל הוא נמצא שם, בגלגול קודם הוא בטח היה מעצור דלת. חדר הכניסה ריק, השטיח נקי. המטבח דומם. בסלון אין אף אחד. אני מתחילה לדאוג, ואז שומעת נחירות. על קצות הבהונות אני ניגשת לחדר של תומא.

הקירות עדיין נושאים את סימני גיל ההתבגרות. ליד כרזה של הופעת רוק מככבות כמה תמונות פולרואיד, סקיצה של גרפיטי שמעולם לא הושלמה ונעצים מיותמים. על שידת המדפים הלבנה מוצגות לראווה מדליות מאובקות, עדות אחרונה להישגיו של בני על מכשירי ההתעמלות. הגיטרה הראשונה שלו מוטלת על הרצפה. בארון הפתוח יש שלוש חולצות טריקו קטנות מדי, מכנסי ג'ינס קרועים מדי, גרביים מלוכלכים מדי וסוודר לא־לטעמו מדי, שסרגתי בעצמי אחרי ששברו לו את הלב בפעם הראשונה. במקום המיטה — חלל. במקום השולחן — חלל. במקום ליבי — חלל.

במקום הכורסה — אדואר.

הוא מתבונן בי בעין אחת, השנייה בוחנת את התקרה. אדואר היה בן ארבע כשאימצנו אותו. זו הייתה מתנת יום הולדת לתומא, הוא לא רצה שום דבר אחר. כשהבנתי שזה לא שיגעון חולף הסכמתי, בתנאי שתומא ידאג לו. אדואר היה הכלב הכי מכוער בבית המחסה לחיות. פרווה לבנה עם גוונים צהובים, אוזניים שנלכדו בכל רצועה, שיניים עקומות ועיניים זעופות. תומא התאהב בו מייד.

"אימא, אי אפשר לקחת את הכלב הזה, זה מביך!" רטנה שרלין.

"זה הכלב שאני רוצה," התעקש תומא.

בתי ניסתה לשכנע אותו לקחת לברדור, בולדוג צרפתי או כלב מעורב קטן וחמוד, אבל תומא לא נכנע, והיה לו טיעון מנצח:

"הוא מזכיר לי את סבא."

אבי הלך לעולמו שלושה חודשים קודם לכן. תומא אהב אותו מאוד. הוא היה חובב אסטרונומיה וטבע, ונהג לקחת את הילדים איתו למסעות גילוי של עצים, חרקים או קבוצות כוכבים. הוא נפטר ביום הולדתו השבעים וארבעה. קראו לו אדואר.

הכלב כנראה מצא עידוד במבטי. הוא קם וממהר אליי, כפותיו מחליקות על הפרקט, לשונו מתנפנפת כמו דגל ברוח. אני לא מספיקה להתגונן. הוא מזנק על כפותיו האחוריות, מזדקף וטפריו שורטים את שוקיי.

"אוף, אדואר!"

אני צועקת. הוא משתטח על הרצפה. המתנדב בבית המחסה הזהיר אותנו ביום שאימצנו אותו: אדואר ככל הנראה סבל בעבר מהזנחה ומהתעללות. הוא לא יכול לסבול צעקות והיה מזנק לשמע כל רעש, אפילו רעש שנובע מגופו שלו. פעם אחת הוא השתין מרוב פחד כשראה אותי מטאטאת. בזכות אהבתנו הוא שב ופיתח אמון בבני אדם, אבל הטראומות הישנות לא נעלמו.

אני מתכופפת ומלטפת אותו לטיפה קלה על ראשו. הוא מתגלגל על הגב ומגיש לי את בטנו הוורדרדה, מכשכש בזנבו. הריקנות שבחדר מזכירה לי את המצב. אני מזדקפת ויוצאת מהחדר, משאירה את אדואר לבדו עם כמיהתו לחיבה.