מעיינות ומדבריות חיי

פתח דבר

אהבת נפש כרכה את נשמתי במלאכת השפיטה. לעתים תוהה אדם באשר לצו גורלו ולייעודו. הוא חוצה יבשות וימים, שואף ונושף עמוקות עד למצולות, מעיין בספרות נוטפת דעת, שט בין עליונים, דוגם, טועם ומעכל, לרוב כסוּמא, מוֹעד וקם. חלילה לא אקל ראש באיכויותיו הנשגבות של נתיב חיים כזה, בין שהוא קיים בכוח גרידא ובין שהוא חרוש וזרוע, ספוג דם, יזע ודמעות. אכן, סגולותיו עשויות לסדוק קליפות עתיקות, לזכך נשמה חוקרת, לדייק את המצפן הפנימי, להוליד תחושת ייעוד צלולה כבדולח, מעבר לכל ביטוי של מימוש עצמי שידעתי. לדידי, גורלי שפר עלי. תהפוכותיו לא ידעתי, נתיבותיו הוליכוני עד הלום בבטחה ובחסד אין קץ. כוונתי לשדות המשפט ולא לחיי האישיים, שייוותרו בעיקרם מחוץ לגדרי מסע המילים הנוכחי. אין בכוונתי לעוות את תמונת המציאות כהווייתה ולתאר קריירה משפטית אידיאלית ונטולת מהמורות. ההפך הוא הנכון. מרורי משפט לעתים שבעתי, גם עיוותי דין חוויתי על בשרי. אף צלקות שלא נגלדו נותרו בי ללא תקנה או רפואה. ועם זאת, באותיות קידוש לבנה יירשם נא ללא עוררין: גורלי וייעודי נפרשו לפנַי כמרבד קסמים - היוֹת שופט במדינת ישראל שבה נולדתי 11 ימים קודם ההכרזה על עצמאותה.

במהלך קריירה שיפוטית רבת־שנים לא חלפה ולו יממה אחת שבה חדלתי להוקיר את זכות הענקים שנפלה בחלקי - לחרוץ משפט, על פי דין, ובמידת האפשר לקרב לבבות, ליצור הסכמות, לִפנים משורת הדין. אין חביבה ומתוקה יותר מן התולדה השנייה. הדיסוננס המובנה בין האמת המשפטית לבין האמת לאמיתה בא כך לכלל התרה קלאסית התפורה בהתאמה אישית למידות הצדדים. ואולם, הבאים בשערי בית המשפט לעתים כבולים בשיח לעומתי שאינו בר־פישור, ואין מנוס אלא לילך לקראת התולדה הראשונה. או־אז, נתונה בידי השופט ההסמכה החוקית להכריע בסכסוך המגולם בתיק בית המשפט באמצעות ארסנל הכלים המשפטיים ה"יבשים", שבהם עליו להפיח חיים עד הישמע פסק דינו מבעדם.

החשיפה היומיומית המובנית לתפריט עשיר ביותר של דרכי פעולה ותגובה לפתרון סכסוכים משפטיים, בכל קנה מידה והֶקשר, הזרימה בעורקי להט עשייה בלתי־נדלה; זיק כה עוצמתי שלא כלה עם השנים ומשקף רגש עמוק והחזקת טובה המתחדשים בטבעיות מדי בוקר, תולדה של התאמה מושלמת בין חלום למציאות, מתנה שלא תסולא בפז. ניהולם של צמתים כאוטיים לכאורה, סואנים להחריד, מכונני גורלות אישיים וחברתיים - הנכללים תחת הכותרת "משפט" - הוא עניין מצמרר, מאתגר ומעורר יראת כבוד. ומי אני כי אתיימר לחרוץ משפט? בחרדת קודש ניגשתי למשימה.

הנה כי כן, כאשר נתבקשתי לראשונה בספטמבר 1984 להצהיר אמונים לפני נשיא המדינה, כאמור בחוק יסוד השפיטה, כהאי לישנא: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" - התברכתי ממרומים, ואַשרי שהתשוקה הזאת לעסוק במלאכת השיפוט על הצד הטוב ביותר לא עזבה אותי עד יום פרישתי המוקדמת בשנת 2017.

▪▪▪

המעיין בספרי צפוי לסטות מן השבילים המסומנים שהתוויתי בין מעיינות ומדבריות חיי. ברצוני לעודד את יצר הנדודים של הקורא וחלילה לא לדכאו. עם זאת, מדם לבי אבקש לנסח כמה אזהרות מסע חיוניות, שדיני נפשות וערכים מן המעלה הראשונה כרוכים בהן.

ראשית, הכתיבה כולה מתארת חוויות בגוף ראשון, מנקודת מבטי הסובייקטיבית, הבלתי־מחייבת. פרטי הפרטים המכוננים את התמונה השלמה של פרשות מסוימות אינם ידועים לי. הלוואי שבזכות ספרי זה, אגלה בעתיד את אשר נסתר ממני היום.

שנית, פרקים מסוימים בספר מתייחסים במישרין למערכת המשפט האהובה עלי כל כך. אין בי ולו בדל כוונה לבוא עמה חשבון כבדרך אגב או במשתמע. אכן, לפרקים חוויתי במסעי בין תלמיה כאב ומועקה פנימיים, אולם הללו מתגמדים לעומת תחושת הסיפוק המתמשכת וההגשמה העצמית האדירה שהיו מנת חלקי במסגרתה. לא אתאר תופעה כללית שבה לוקה "המערכת", אלא התנהגויות אנושיות ספציפיות על פני ציר הזמן, בהינתן תשתית עובדתית ידועה. לכן, מערכת המשפט כלל אינה נושאת בנטל האשמה בגרימת כאבי הפרטי, שיתואר כאן לראשונה. כבודה במקומו מונח.

שלישית, שופטים נושאים באחריות כבדה שאינה בת תיאור, המחייבת מסירות אין קץ לעבודתם והשקעת משאבים יוצאת דופן. זכיתי לעבוד במחיצת שופטים בעלי שיעור קומה. מטבע הדברים, עצם המפגש בין בני אדם אוצר בחובו פוטנציאל לקונפליקט, קל וחומר כאשר כמה שופטים נדרשים להכריע בצוותא בעניין גורלו של אדם. המזג השיפוטי שלי ומבנה אישיותי ידוברו כאן בהרחבה. אני מודע לכך כי הם עלולים לעתים לטשטש את הכבוד הרב שאני רוחש כלפי כל אדם וכל שופט באשר הם.

ורביעית, ממרום שנותי אני מכה על חטאים שצברתי, בקצב הולך ופוחת יש לקוות. הפרק החשוב בספרי, לעניות דעתי, הוא "סליחה", והוא מתייחס לעיקריים שבהם. המודעות העצמית שהוסיפה להתפתח בי עם השנים סייעה בידי לראות היום מה שנמנע ממני לראות בעבר. אבקש מהמעיין בספרי להתחמש במידה בלתי־מבוטלת של חסד - המידה שבה כרוך לבי בשנים אלו של פריחה מחודשת. ואולם, אם יצר הדין יפעם בו בעוצמה, שיתבשם על כוחו, כפרא ירכב בשדות חיי. הנייר סופג הכול.

לדידי, סיפור משפטי לעולם אינו מסתכם בעובדות שיש לברר, או בסעיפי חוק או פסיקה שיש ליישם או לאבחן באופן מכני. לכולם יש דופק משלהם, צורות וצבעים. לעתים פשוט נכפה עלי ליתן להם שם. זה בא בטבעיות, מתוך תשוקה למצוא מילים מדויקות ככל שניתן לתיאור אמת חמקמקה, חוויה בלתי־נתפסת בכל 100 האחוזים, הגלומה במפגש של אדם עם עצמו ועם המציאות המאתגרת עד בלתי־נסבלת המקיפה אותו מכל עבר.

משום כך, כדי לתארה באופן הראוי, לבי נמשך אל הפיוט. כפי שצוטט מרדכי ואנונו בכתבה שפורסמה בעניין עתירותיו, שבהן דנתי בשבתי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, "כבוד השופט, תרשה לי להעיר הערה, אתה מתבזבז. יכולת להיות סופר או משורר".¹ בכתבה צוין כי ואנונו בהחלט קלע לדעת הקהילה הפלילית בבאר שבע. "מי שקורא את פסקי הדין של סגל יראה שוואנונו לא נפל על יום מהורהר במיוחד. פה ושם אפשר למצוא אצלו שורות ששלמה ארצי היה שמח להלחין", כך פסקה הכתבה. ואמנם לא אכחיש כי כתיבה משפטית יבשה נדרשת ולעתים אף הכרחית, אך כאשר חודר הפיוט אליה, אין זאת משום קישוט או כתר מבחינתי, במיוחד כאשר מדובר בדיני נפשות, בהכרעת דין ובגזר דין, למשל.

נוף ילדותי

ב-4 במאי 1948 צווחתי וגם בכיתי לראשונה בבית היולדות ברחובות. מוצף בְּליל כאוטי של צלילים ומראות עמומים בשחור־לבן, מה עוד יכולתי לעשות? נהוג לומר, בצדק רב, כי בכוחה של הסביבה להשפיע על אדם, לעצבו ולכפות עליו התאמות, קל וחומר כאשר הסביבה משתנה. אך אני נתברכתי בהורים שהקיפוני במזון־על המכונה "אהבה", שאין לו תחליף עבור תינוק בן יומו, והוא נמהל בכל מזון פיזי שהוא באופנים שקצרה בינתי מדעת וקוצר פירות בכל טווח זמן. אף אהבתה הרבה של אחותי הבכורה עטרה עטפה אותי, אם כי זו נמהלה בקורטוב של אכזבת־מה על שלא נולדה לה אחות, כפי שייחלה, בחלוף שש שנים וחצי של חיים כבת יחידה. הפיצוי לכך נמצא לה מיד - חֵלֶף השם הרשמי שהעניקו לי הורי מולידי, היא בחרה לעטוף את ראשי במטפחת נאה ולהציגני בפני כול כאחותה רחלה.

המדינה שנולדה 11 ימים לאחר לידתי שימשה רקע דומיננטי ביותר בנוף חיי. עוצמת הרגשות שליוותה את מהלך לידתה ותקומתה, שמן הסתם הוקרנה כלפַּי ונכחה סביבי, הטביעה בי את חותמה והופנמה בצמתים נוירולוגיים טמירים בקרבי. מאז הוטמעה בינה בקודקודי, חשתי תדיר בנוכחותה המתעצמת והולכת, ובאופן מעין טבעי התלכדו להן נתיבותינו. אַהֲבתי הגדולה אצרה ברבות הימים את המדינה ואת תושביה. קשר גורדי השתרג בלבבי.

אבי, אברהם (שכונה אברשקה), נולד בעיר קרמניץ, שעברה מיד ליד בין הפולנים לסובייטים כמה פעמים, עד שבהסכם ריגה נקבע מקומה בפולין, ובתום מלחמת העולם השנייה חזרה לריבונות ברית המועצות. הוא היה ציוני מלידה, שעלה ארצה בגפו בגיל 17 והתנדב למשטרת המנדט, בעוד הוריו, שני אחיו ואחותו היגרו לארצות הברית. עם קום המדינה התגייס אבי למשטרת ישראל. תחילה גרנו עם משפחות של אנשי משטרה נוספים במתחם משטרת רחובות, ובהמשך, בהיותי בן שש לערך, עברנו למתחם המשטרה בנס ציונה, שבה שימש אבי מפקד התחנה. לימים היה המתחם לבסיס מפקדת העורף, וכיום נותר שם בניין מרשים המיועד לשימור.

אמנם בשל אופי עבודתו של אבי, שהיתה סביב השעון, לא ביליתי שעות איכות רבות במחיצתו, ובכל זאת, הילתו ותצפיותי אחר הלכותיו הביאוני לכלל הערצתו, והוא נעשה עבורי מודל לחיקוי. זכור לי כיצד התייחס לאנשים וטיפל במצוקתם. לא אחת גער באנשי משטרה שבעיניו התנהגו לעצירים שלא כראוי. חוש הצדק שלו ונאמנותו לערכי אנוש בסיסיים הרשימו אותי והרחיבו את חדרי לבי המתבגר. התמהיל באישיותו של סמכות ורגישות נתפס בעינַי כשלמות.

אמי שרדה את השואה ולימים עלתה ארצה מגרמניה באוניית מעפילים, "אסימי" שמה. האנגלים חסמו את דרכה והסבו את חרטום האונייה מערבה, לקפריסין. הגלולה המרה לבשה צורה של התקף התוספתן (אפנדיציט) שבו לקתה, ונדרש אשפוזה המיידי בבית החולים הקרוב - שהיה בפלשתינה. אחיה הבכור טיקו (כינוי שבא לו משם משפחתם, טיקוצקי), שעלה עוד לפניה ארצה והיה בעל אחד המוסכים המרכזיים ברחובות, שיחד בדרכים עקלקלות מאן דהוא מאנשי הפקידות האנגלית. סמוך לאחר מכן בוטלה הגזירה, ואמי הוברחה מבית החולים וזכתה להתהלך על האדמה שאליה כה פיללה. בהמשך נישאה לאבי, ושני ילדים באו לאוויר העולם, עטרה הבכורה ואני, צביקה. אמי חרותה בזיכרוני כיקית חמורת סבר שהאמינה בחינוך גרמני מוקפד והיתה יד ימינו של אבא. בניגוד אליו, שמלאכתו גדשה את יומו, אמי ליוותה אותי בכל נתיבי התבגרותי ודאגה לכל מחסורי.

מעולם לא שיתפוני הורי בעברם הסוער, במצוקותיהם או בתחושותיהם באופן כללי. כילד וכנער מתבגר לא מצאתי לנכון לתחקר אותם ולהעמיק בשדות נטושים אלה. הבית התנהל באורח מופתי, כיאה לביתו של מפקד תחנת משטרה, ודגל בעשייה תכליתית מתמדת. ודאי שעולם הרגש התפרץ פה ושם פנימה, אך הוא אולף ונשלט במידת האפשר ולא זכה לבמה מעבר לנדרש בנסיבות העניין. אין אפוא בכוחי לשלות מרשת זיכרונות ילדותי והתבגרותי סיפורים על אודות צחוק או בכי בין כותלי הבית, אף לא הוויי משפחתי ראוי לציון. החינוך היקי של אמי עשה את שלו. עננת השואה, שניכרה היטב בבית, שללה ממני אפילו את האפשרות ללמוד גרמנית, שפת אמה, שהפכה לשפה שנואה.

במרחב השדות שבין ראשון לציון לנס ציונה נוצק המַסד הראשון של חיי. את שחוויתי שם אז אני מגדיר ממרום שנותי כנפלא. שהיתי במגרש משחקים חלומי, ובו סוסים וכלבי גישוש, ונהניתי מכל העולמות. משפחות שלמות דרו במתחם תחנת המשטרה ומערכות יחסים חמות נרקמו ביניהן. סביבת המגורים היתה עשירה ומגוונת והתקופה היתה מרתקת. שוטרים ועצירים הסעירו את דמיוני הקודח במעלליהם לאור יום, ששמעתי ישירות מפיהם ובתיווך אבי, הלוא הוא מפקד התחנה. הוא השרה עלי ביטחון אין־קץ בכוחם של הרציונל והאתיקה להתוות דרך בכל גוני מזג האוויר האנושי.

אין בכוחי לתאר היום בדיעבד באופן נאמן למקור את עוצמת החוויות שחוויתי שם אז. החשיפה המוקדמת התדירה למערכת היררכית סדורה, שרכיבי הכוח והסמכות שיחקו בה תפקיד מרכזי, מן הסתם השפיעה באופן עמוק על הזרמים התת־קרקעיים שהוליכוני מאז ועד היום.

אחת החוויות שנצרבו בי בעוצמה קשורה דווקא לסוס. בתחנת המשטרה היו שתי חצרות גדולות ואורווה בחלק האחורי. על הסוסים רכבו לוחמי משמר הגבול, שגרו אף הם בתחומי התחנה. מסלול רכיבתם ערב מלחמת סיני ב-1956, במדינתנו בת השמונה, נע בין נבי רובין לפלמחים והסביבה, במלחמתם בפדאיון - קבוצות שונות של מחבלים ערבים, לאו דווקא קשורות זו לזו, שהיו מתגנבים מרצועת עזה ארצה במטרה לפגוע ברכוש ובנפש. הלוחמה בהם התנהלה בתוואי הצמחייה באזור פלמחים. אנו הילדים דאגנו להשקות את הסוסים בשוקת שהוצבה במרכז החצר בתחנה, שבימים חמים שימשה לנו מעין בריכת שחייה.

זכור לי היטב מקרה שאירע עם סוס מופלא שכונה "תותח", בסמוך ממש למלחמת סיני, בעודי ילד בן שמונה. עמדתי בחצר התחנה וכדרכי טיפלתי בסוסים. לפתע דהר תותח מבחוץ ופרץ בשעטה לתחנה מהשער האחורי, הגיע למתחם הצר שהוקצה לו באורווה, צנח ומת. בחלוף כרבע שעה הגיע מי שרכב עליו בג'יפ, שהובילוֹ ממקום ההיתקלות בחזרה לתחנה. למתקהלים במקום סוּפּר כי חיילי מג"ב נקלעו למארב ירי, וקליע מרובהו של אחד הפאדיונים חדר לראשו של תותח מצד אחד ויצא מצדו השני. בשל הכאב המפלח העיף תותח את רוכבו מעליו כמתוך אינסטינקט פראי מהול בראיית הנולד. גבורתו הרקיעה שחקים עת דהר למרחק של כ-15 קילומטרים ממקום גזירת דינו, עד לבית שידע, ויתרת גרגירי החול בשעון חייו אזלה בדווקנות מצמררת וקורעת לב. רק בין גדרותיו, כאשר חש מוגן ובטוח, קרס ומת בדיוק במקום שהוקצה לו באורווה. תותח בחר היכן למות, מוקף באהבה ובכבוד, וסירב בעיקשות להיכנע סופית בשדה הקרב. מאין שאב את כוחותיו? כנראה מאותו מעיין משותף שממנו גומעים החורגים מנסיבות חייהם - כביכול נגד כל הסיכויים - אל עבר מטרה נעלה בעיניהם. האנשתו של תותח מתבקשת היום בדיוק כמו אז.

עוד התרחשות שאירעה ערב מלחמת סיני היתה הפרשה הידועה בשם "טבח כפר קאסם". מובן שלא זו הבמה לגולל את נסיבותיה ואת השלכותיה המשפטיות. באירוע החמור נרצחו 47 בני אדם, גברים, נשים וטף, ורבים נוספים נפצעו במבוא המערבי של כפר קאסם, כתוצאה של פקודה כללית לירות למוות בכל אדם שיימצא מחוץ לבית לאחר שעת העוצר שהוטל על כפרי המשולש (שביום הגורלי הוקדמה מבלי ליידע בכך מראש את התושבים). המשפט שהתנהל בעקבות זאת טלטל מדינה שלמה בת שמונה, אך לאור היכרותי האישית, אף כי מעט שטחית, עם מקצת הנפשות הפועלות, נתפסה הפרשה בעיני, לבטח בדיעבד, כחורצת את גורלי הפרטי. בכל אופן, במשפט ישבו המג"ד רס"ן מ' ועשרה אחרים, חיילי מג"ב, על ספסל הנאשמים - בגין עבירת רצח - במשפט שטבע בין השאר את המושג "דגל שחור", המתנוסס מעל פקודה בלתי־חוקית בעליל - "אי־חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת"² - פקודה שאין מנוס אלא לסרב לבצעה.

הנאשמים היו אפוא קצינים וחיילים בשירות מילואים פעיל, שיצאו לכפר קאסם מתחנת המשטרה שבה גרתי בנס ציונה, ולאחר ביצוע הטבח שבו אליה. זיכרון עז נחרת אז בנשמתי, שעה שסמל ע', שהרג במו ידיו מספר רב של אזרחים חפים מפשע, אמר לאחותי עטרה בנוכחותי, באלו המילים: "אם את היית שם, גם בך הייתי צריך לירות". הרי לדידו, הוא "אך ורק מילא פקודה". זכורים לי היטב גם רס"ן מ' וסגן ד'. אז נטמן בתודעתי זרע המשפט, כאשר שאלתי את אבי מהי פקודה, מדוע צריך למלאה אם משמעותה הרג אנשים חפים מפשע, מדוע הרגו אנשים רבים כל כך ועוד.

עד היום עוסקים רבים בסיפור קשה זה ומנתחים אותו, מזוויות רבות ושונות. בסופו של יום, טענת ההגנה של הנאשמים בדבר ביצוע פקודה קרסה תחת מכבשי האתוס הצה"לי. ראוי לציין כי אותו אתוס והמושג "טוהר הנשק" אותגרו שוב לא מכבר, הפעם בפרשת החייל אלאור אזריה, שנדונה גם במסגרת ערעור בפני בית הדין הצבאי לערעורים בהרכב מורחב של חמישה שופטים. זכיתי להיקרא למילואים לרגל משימה מיוחדת זו ולשבת בדין בערכאת הערעור. מפאת מורכבותה וחשיבותה, עוד תדובר פרשה זו בהרחבה בהמשך.

תחנת המשטרה סיפקה שלל גירויים המשיקים לסרטי פעולה משובחים, ודאי בעיניו של ילד. זכור לי, למשל, טייס מצרי שמטוסו הופל במלחמת סיני ועמו - אכן כן - שיחקתי טניס שולחן תחת עיניהם הפקוחות של אנשי המשטרה הצבאית. גבעת גן הוורדים דהיום אוכלסה אז ברכבים צבאיים מצריים, שלל מלחמה. שגרת החיים כללה מנגד גם הסעה מוסדרת לבית הספר היסודי חביב בראשון לציון, שאבא, כמפקד התחנה, היה מופקד עליה, אך מובן שגם נסיעה באוטובוס באה בחשבון.

פעם שבתי מבית הספר לתחנת המשטרה - ביתי - באוטובוס, כשבאמתחתי תעודת גמר מוצלחת של כיתה ג'. הייתי תלמיד טוב למדי בבית הספר היסודי. האוטובוס עצר בתחנה מול בניין המשטרה, ואני ירדתי ממנו שמח וטוב לבב. התחלתי פוסע לכיוון אחוריו לעבר מעבר החציה. או אז הוכחתי ללא עוררין כי "האלכסון הוא אסון", שעה שבחרתי לרוץ לאורך מעבר החציה נטול שדה ראייה, אלכסוני, כשלפתע הגיחה משאית ענקית (מסוג טיטניק - אין סמלי מזה) ודרסה אותי.

עד היום אני זוכר איך שכבתי בין גלגלי הענק של המשאית, ראשי שמוט ארצה, ואני משֹיח לעצמי כי לא אני הוא השרוע שם. בחלוף זמן־מה הגיח ג'יפ משטרתי, שניים היו בו, אבא והנהג. זכורה לי נסיעה על ברכי אבי במהירות גבוהה לבית החולים אסף הרופא. בדרך וידא כל העת אם אני בהכרה והציפני מיני שאלות כדי שלא אירדם חלילה. זכור לי גם שולחן הניתוחים המסויט, שעליו הייתי שרוע על בטני. זכורים לי במיוחד כאבי התופת שחוויתי שעה שתפרו את ראשי ללא חומרי הרדמה, כשידי ורגלי קשורות, גבי חשוף, ומים ניגרים על הפצע. האשפוז נמשך כחודשיים ואחריו באה תקופת החלמה.

נראה שהפציעה הותירה שביב מגנט עוצמתי בראשי, אחרת כיצד אסביר את הפציעה הנוספת שאירעה במהלך טיול כיתתי בחולות ראשון לציון (לימים ראשון־מערב, שבנייניה כבשו את כל החולות הקדומים), שהתקיים בסמוך לשחרורי מבית החולים? היה מי שגמר אומר בלבו להשליך אבן למרחבי החול, וזאת - רחמנא ליצלן - פגעה דווקא בנקודה הכואבת בראשי.

הטראומה של תאונת הדרכים שבה לא רק בחלומות, אלא אף בצורה מוחשית ביותר. זכור לי כי חלק מהתפרים נפתחו, דם ניגר מהפצעים, ואני הלכתי כך, בראש מורכן, תרתי־משמע, לביתי ולמרפאה. לאחר טיפול נוסף הגליד הפצע ונרפא, ובראשי נותרה לו עדות עד ימינו אנו.

לימים הועמד נהג המשאית לדין, אם פלילי או אזרחי (תביעת נזיקין), זאת אינני זוכר. אך ידמיין נא הקורא ילד בן שמונה המעיד בבית משפט השלום ברחובות, משיב לשאלות המוטחות בו במסגרת חקירה ראשית ונגדית. החוויה נחקקה עמוק בזיכרוני. אני עד תביעה עיקרי ומעיד בביטחון, תוך יצירת קשר עין עם הנאשם או עם הנתבע (נהג המשאית), עם עורכי הדין, וכמובן עם השופט. באולם בית המשפט חשתי מוגן ושלֵו ואף זכיתי למחמאות.

המגורים בתחנת המשטרה לא היטיבו עם חיי החברה של אחותי המתבגרת עטרה, והשעמום הלך ופשה בשעותיה הפנויות. הנתק מחברותיה בתיכון העיק עליה, ומיקומה של התחנה, בין נס ציונה לראשון לציון, הִקשה את הניידות הרגלית בטווח השעות המקובל בקרב בני גילה וחִייב שימוש תדיר בהסעות. כך נפל הפור ועברנו מתחנת המשטרה לרחוב וולפסון בראשון לציון, לבניין בן שלוש קומות ושש דירות. דירה גדולה המחזיקה שלושה חדרים מרווחים שימשה לי בית עד סיום לימודי בתיכון, ולהורי - למשך 40 שנה לערך.

בחינת סגירת מעגל אציין, כי 60 שנים חלפו־עברו עד שיזמתי ביקור עם בני משפחתי, בהם ילדי הסקרנים, ועם חבר ילדוּת בשם אלי, שהתגורר שם אף הוא עם משפחתו, בתחנת המשטרה בנס ציונה. ההתרגשות היתה רבה, אין לתרגמה עלֵי ספר, ומרתקת ההשוואה בין הבנוי על אותה אדמה בתקופות חיים שונות. סיפור חיים שלם נפרש במֶשך שעות ספורות על אדמה שהיתה אז בתולית ומסעירה, והיום היא רוויית משמעות ופרספקטיבה רחבה; סיפור חיים שלם נמדד ביחס אליה.

בראשון לציון למדתי כאמור בבית הספר היסודי חביב, שנוסד בשנת 1886 והיה הראשון בישראל ובעולם שבו נלמדו כל מקצועות ההוראה בשפה העברית. הייתי בן מחזור 75, ולפני כמה שנים השתתפתי עם עוד רבים וטובים בכנס מחזורים לחגיגות 120 שנה להיווסדו של בית הספר. רחל גורנברג־פיינסוד, יקירת העיר ראשון לציון, מורתי האהובה והמחנכת שלי מכיתה א' ועד כיתה ג', שהיתה אז כבת 93, אך בהחלט צלולה ורהוטה ושֹחה שפת עברית מהלכת קסמים "של פעם", ביקשה שאשב לצדה. אני התמוגגתי מבקשתה וביליתי במחיצתה ערב נפלא. רחל שמרה על קשר עם הורי ועקבה מרחוק אחר מסלול התקדמותי. לפני שנים אחדות הזמינה אותי לארוחת בוקר בצוותא עם בת כיתה נוספת, סמדר, שהיתה אהבת ילדותי הבלתי־מושגת עוד מימי הגן. ישבנו שם, שוחחנו על דא ועל הא והעלינו זיכרונות. קשר חברי נשמר בינינו מאז ועד עצם היום הזה.

מבית הספר חביב עברתי לגימנסיה הריאלית בראשון לציון, שנקראה על שם מנהלה הראשון, אליעזר קררי. באותה תקופה נטה מבטי, ועמו אף לבי, יותר לגיאומטריה המרתקת האצורה בנערוּת, ופחות לנפלאות התבונה המרצדת בינות אותיות ומספרים. כיכבתי כספורטאי מצטיין בענפי ספורט שונים, ולכן לא ייפלא הדבר כי לימודי במגמה הביולוגית הומרו ברבות הימים במגמה ההומנית. הצטיינותי בתחום הספורט בלטה במיוחד בכדוריד, שבו - ראוי לציין - תמיד ניתן מקום של כבוד לראשון לציון. ואם ברומנטיקה עסקינן, אציין כי אַהֲבתי הגדולה הראשונה באה לעולם בהיותי תלמיד כיתה י"א. בת זוגי אז היתה תלמידת כיתה ט', ושמה בישראל ורדה. נסיבות הפרידה בחלוף כשנה אינן זכורות לי, אך האושר הצרוף שהסבה לי זכור לי בהחלט. מטבע הדברים, את עלילותי בתיכון לא אגולל כאן.

בתקופת מעבר הדירה לראשון לציון התמנה אבי לעמוד בראש מחלקת התביעות במשטרה; אז כבר עסק במשפטים של ממש. לעולם המשפט נחשפתי אפוא בתיווכו, נדבקתי בחיידק, התאהבתי בו והחלטתי כי בתחום זה אעסוק. פעם אף התלוויתי לאבי לבית הדין הצבאי, למשפטו של המחבל מחמוד חיג'אזי (שלימים כונה "המחבל הראשון"). בליל 7 בינואר 1965 נשלחו חיג'אזי ומחבלים נוספים לבצע את פעולת הטרור הראשונה של פת"ח - פיצוץ מכון המים של מושב נחושה בעמק האלה. מארב צה"לי שיבש את הפעולה המתוכננת, וחיג'אזי נפצע, נתפס והועמד לדין לאחר שהחלים. גזר דין מוות שהשיתה עליו הערכאה הראשונה בבית הדין הצבאי בוטל בערעור.

לימים החלטתי להירשם ללימודי משפטים. ניסיון להתחקות אחר מקורות ההשראה להחלטתי זו מעלה ארבעה כאלה. ראשית, עצם החשיפה הבלתי־אמצעית והמתמשכת לעבודתו של אבי; שנית, הנוכחות הפיזית בסביבה שסערה סביב פרשת כפר קאסם והמשפט שהתנהל בעקבותיה, אז התוודעתי למושג "פקודה בלתי־חוקית בעליל"; שלישית, תאונת הדרכים שבה נחבלתי בראשי, ובעקבותיה העדתי כאמור במשפטו של נהג המשאית; ורביעית, הנוכחות באולם בית הדין במשפטו של חיג'אזי. ארבעת הזרעים האלה הוטמנו בי בילדותי וכאשר נבטו, באה לעולם הכמיהה ללימודי משפטים. אגב, אבא תמיד חלם כי בתום לימודי המשפטים שלי אעבוד עמו במשרד פרטי. אך אני כנראה לא קורצתי מן החומר המתאים, ושירות המדינה באפיק אחר קסם לי יותר. לדידי, בחירתי היתה אקט ציוני והמשכתי בה את דרכו של אבי.

את שירותי הצבאי הסדיר עשיתי בחיל ההנדסה ביחידה לסילוק פצצות, ובמסגרתו הספקתי ליטול חלק בשתי מלחמות, מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה. סיימתי קורס מ"כים בשבטה, וקורס מש"קי חבלה שנשלחתי אליו נקטע עם פרוץ מלחמת ששת הימים.

תכננתי לאחר השחרור לטוס לדודַי בארצות הברית, אלא שברגע האחרון ממש הדבר לא הסתייע עקב מחלת דודתי. בשל המצב הכלכלי הלא פשוט בבית ומשום שההרשמה לאוניברסיטה כבר תמה, גמלה אז בלבי החלטה לצאת לעבודה. רק כך יכולתי להבטיח מראש את מימון לימודי המשפטים ולאפשר לעצמי עצמאות כלכלית לראשונה בחיי. באומרי "המצב הכלכלי בבית" כוונתי לחיים מכוּונֵי הישרדות, רק מעט מעבר לקיום הבסיסי בלבד. תמיד עבדתי בחופשות, אם כפועל בניין, אם ביקב של ראשון לציון ואם כנהג המסיע בוחרים לקלפי. בצל המצוקה הכלכלית נמנעתי מיציאות לבילוי עם חברים, אך חרפת רעב מעולם לא ידעתי. אכן, תמוה כי מפקד תחנת משטרה וראש מחלקת תביעות במשטרה לא תרם משכורת מכובדת לתא המשפחתי. עם זאת, אמי לא עבדה בשל מחלה שפקדה אותה, ונכון לאותם ימים המשכורות במגזר הציבורי, בתפקידים כגון דא, לא עוררו קנאה כלל ועיקר.

בכל אופן, ב-1969, לקראת שחרורי מצה"ל, נחתו בתיבת הדואר של הורי שני זימונים: הראשון - למשרד ראש הממשלה; והשני - למשרד החוץ, לקורס צוערים. בחרתי בראשון, וכך התייצבתי חף מכל ידיעה לריאיון לתפקיד במשרד ראש הממשלה, אצל פסיכיאטר שמשרדו מוקם בסמוך לתיאטרון הבימה בתל אביב. אז התברר לי שמדובר בתפקיד בכור האטומי. לאחר מכן זומנתי לריאיון נוסף, שם למדתי יותר על המחויבויות ההדדיות - חתימה שלי על שלוש שנות שירות בכור האטומי בתמורה לתנאים מפליגים, שכן יהיה עלי לעזוב את מקום מגורי במרכז הארץ ולהדרים לדימונה.

על מנת לעבוד כמפקח קרינה נדרשתי להשתתף בקורס ייעודי שמִשכו שנה, בשכר ראוי. למדתי מתמטיקה, פיזיקה גרעינית ועוד. תחילה התגוררתי בבאר שבע, ובהמשך, לאחר נישואי, בערד. המדינה נשאה בכל העלויות שהיו כרוכות במעבר לדירה החדשה וגם בשכר הדירה עצמו - עסקת חבילה קוסמת ומשתלמת במיוחד, ודאי בעיני גבר צעיר בראשית דרכו העצמאית, שנאלץ עד אז לצבור לירה ללירה, שקל לשקל. אשתי לעתיד, תמר, שירתה אז בצה"ל כמורה חיילת בפיקוד דרום, נתיבותינו הצטלבו והתאהבנו. בתום הקורס, בחלוף שנה, נדרשה כאמור התחייבות חוזית נוספת למשך שנתיים. כך זכיתי בחוויה בלתי־רגילה באחד המתקנים הרגישים ביותר במדינה והכרתי אנשים נפלאים המשרתים את ביטחון ישראל באופן ראוי להערצה.

אגב, בהמשך דרכי הכרתי את מרדכי ואנונו במסגרת עתירת אסיר שהגיש. באחת הפעמים שבהן דנתי בעתירותיו הוא עתר באופן די מפתיע לפסילתי. לדידו, הייתי "מגויס ומופעל על ידי שירות הריגול של מדינת ישראל (יכול להיות כלוחמה פסיכולוגית של השב"כ, או המוסד, או ארגון מרגלי האטום של שמעון פרס) ומשתמש בתפקידו כשופט לומר ולעשות דברים שאחרים אומרים לו לעשות וכל זה בניגוד למעמדו כשופט". החלטתי: "אין בין פרסום חפוז ובלתי־רלוונטי של עיתונאי על מקום עבודתי בעבר הרחוק בקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) (בשנים 1969-1972), כמה שנים טרם תחילת עבודתו של העותר באותו מקום - לבין הדיון בעתירה הנוכחית, שעיקר בניינה נסב אך ורק סביב תנאי החזקת העותר בין כותלי הכלא, ולא כלום".³ למען הסר ספק הוספתי כי בחלוף יותר מ-24 שנים מאז סיום עבודתי בקריה הגרעינית, לא נפלתי "בשבייה של קונספציה מוקדמת בכל הקשור בדיון לעניין תנאי העותר בין כותלי הכלא". דחיתי את העתירה לפסלות.

בכל אופן, עם סיום ההתקשרות החוזית עם הכור בדימונה נפתחו בפנַי השערים לדרך המהירה לירושלים, לאוניברסיטה העברית, לפקולטה למשפטים. דהרתי לשם אחוז תשוקה להגשים חלום. העובדה שהייתי מבוגר בשלוש שנים מבני המחזור שלי רק תדלקה את החלום במשנה תבערה.