מסעות גוליבר

פרק 1

המחבר מספר על עצמו, על משפחתו ועל יציאתו למסעות. ספינתו נטרפת, וכדי להציל את חייו הוא נאלץ לשחות. הוא מגיע אל חוף מבטחים בארץ לִילִיפּוּט, נלקח בשבי ומובל ברחבי הארץ.

אבי היה בעל אחוזה קטנה בנוטינגהמשייר; אני הייתי השלישי מחמישה בנים. כשמלאו לי ארבע עשרה שלח אותי אבי ללמוד בקולג’ עמנואל בקיימברידג’, ושם התגוררתי שלוש שנים והתמסרתי ללימודיי. אך אף על פי שהוצאותיי היו זעומות, לא הספיק ההון המועט לפרנסתי, ועל כן נעשיתי שולייתו של מר ג’יימס בייטס, רופא נודע בלונדון; במחיצתו עשיתי ארבע שנים. מפעם לפעם שלח לי אבי סכומי כסף קטנים, ואני הוצאתי אותם על לימודים בתחום הניווט הימי ושאר ענפי המתמטיקה העשויים להועיל למי שבכוונתו לצאת למסעות, משום שהאמנתי תמיד שביום מן הימים יהיו אלה מנת חלקי. כשעזבתי את מר בייטס נסעתי אל אבי שבכפר. בעזרתו, בעזרת דודי ג’ון ובעזרת קרובים אחרים גייסתי ארבעים פאונד ביד והבטחה לשלושים פאונד מדי שנה בשנה, שיקיימו אותי באוניברסיטת ליידן. במשך שנתיים ושבעה חודשים השתלמתי שם באומנות הרפואה, כי ידעתי שבמסעות ארוכים היא עשויה להועיל לי.

זמן קצר לאחר שובי מליידן המליץ עליי אדוני הטוב, מר בייטס, לתפקיד רופא הספינה ב"סְוואלוֹ", בפיקוד הקברניט אבּרהם פאנל. בשירותו ביליתי עוד שלוש שנים וחצי, וערכתי אי אלו מסעות ללבאנט ולאזורים אחרים. כשחזרתי ביקשתי להשתקע בלונדון, בעידוד המאסטר מר בייטס, והלה המליץ עליי באוזני כמה מטופלים. נכנסתי לבית קטן ברחוב היהודים הישן; והיות שיעצו לי לשנות את מצבי האישי, נשאתי לאישה את העלמה מרי ברטון, בתו השנייה של מר אדמונד ברטון, יצרן גרביים מרחוב ניוגייט; ועם ידה זכיתי גם בארבע מאות פאונד.

אך כעבור שנתיים מת מאסטר בייטס הטוב, והיות שלא היו לי ידידים רבים החלו עסקיי להצטמצם; ליבי לא מלאני לחקות את נוהגם הרע של רבים מעמיתיי. בעצת אשתי וכמה ממכריי החלטתי לשוב ולרדת הימה. במשך שש שנים שימשתי כרופא על סיפונן של שתי ספינות וערכתי כמה וכמה מסעות אל הודו ואל איי הודו המערבית, וכך הוספתי מעט על הוני. את שעות הפנאי ביליתי בקריאת ספריהם של מיטב המחברים, מימי קדם ומימינו אנו, ותמיד היו לי ספרים רבים; וכששהינו ביבשה התבוננתי במזגם ובמנהגיהם של בני המקום, ובזכות זיכרוני הטוב אף למדתי לדבר בלשונם.

האחרון שבמסעות אלו לא היה מוצלח ביותר, ואני מאסתי בים והחלטתי להישאר בבית עם אשתי ועם בני משפחתי. מרחוב היהודים עברתי לרחוב פֶּטֶר, ומשם לוופּינג שליד המזח, בתקווה להשיג לי מטופלים מקרב המלחים; אך לא כך התגלגלו הדברים. לאחר שלוש שנות ציפייה לשיפור המצב קיבלתי הצעה מפתה מן הקפיטן ויליאם פּריצ’רד, קברניט ה"אנטילופה", שעמד לשוט אל הים הדרומי. בארבעה במאי 1699 הפלגנו מבריסטול, וראשית מסענו הייתה מוצלחת מאוד.

מסיבות כאלו ואחרות לא כדאי להטריח את הקורא בפרטי הפרטים של הרפתקאותינו באותו אזור. די לספר שבשוטנו משם להודו הדפה אותנו סערה עזה אל צפון מערב ארץ ון־דימֶן.² תצפית גילתה לנו שאנו מצויים על קו הרוחב שלושים מעלות ושתי דקות דרום. שנים עשר מאנשי צוותנו מתו מחמת עבודה קשה ומזון קלוקל, והיתר היו חלושים מאוד. בחמישה בנובמבר, ראשית הקיץ במחוזות אלו, שרר ערפל כבד, והמלחים זיהו צוק סלע ממרחק מאה מטרים; אך הרוח הייתה עזה עד כדי כך, שהספינה נסחפה היישר אליו והתבקעה תכף ומייד. שישה מאנשי הצוות, ואני ביניהם, הורידו את סירת ההצלה הימה ומיהרו להרחיקה מן הספינה ומן הצוק. לפי חישוביי חתרנו כחמישה עשר קילומטר עד שלא יכולנו לחתור עוד, שהרי כבר בספינה היינו מותשים מרוב עבודה. על כן שמנו את מבטחנו בחסדי הגלים, וכעבור חצי שעה עלה משב רוח פתאומי מצפון והפך את הסירה. איני יודע מה עלה בגורלם של רעיי לסירה ושל אלו שנמלטו אל הצוק או נותרו בספינה; אני סבור שכולם אבדו. אשר לי, אני שחיתי בכיוון שקבע לי הגורל, והזרמים והרוחות סחפו אותי עימם. מפעם לפעם הושטתי את רגליי מטה, ולא הצלחתי לגעת בקרקעית; אך ברגע שבו אפסו כוחותיי כמעט לגמרי ולא יכולתי להיאבק עוד הגעתי לעומק שאפשר לעמוד בו, וגם הסערה שככה ברובה. שיפוע הקרקעית היה מתון עד כדי כך שצעדתי כקילומטר וחצי לפני שהגעתי לחוף, וזאת בשעה שמונה בערב לפי אומדני. ביבשה התקדמתי עוד כמחצית הקילומטר, אך לא גיליתי שום סימן לבתים או לתושבים, או שנחלשתי במידה כזו שלא הבחנתי בהם. הייתי עייף עד מאוד, ובשל כך — וכן בשל מזג האוויר החם ורבע הליטר ברנדי שלגמתי לפני שירדתי מן הספינה — נתקפתי רצון עז לישון. נשכבתי על העשב, שעלעליו היו קצרים ורכים במיוחד, וישנתי שנת ישרים, כבדה מכל שינה שידעתי מעודי. אני מעריך שישנתי יותר מתשע שעות, כי הקצתי עם עלות השחר. ניסיתי לקום, אך לא יכולתי להניע איבר. הייתי שכוב על גבי, וגיליתי שידיי ורגליי פשוטות ומהודקות היטב לאדמה; ושערי, שהיה עבות וארוך באותם ימים, היה מהודק אליה באותו האופן. חשתי גם בכמה וכמה יתרים דקים המתוחים על כל גופי, מבתי השחי ועד הירכיים. יכולתי להביט מעלה בלבד; השמש החלה מלהטת, ואורה סנוור אותי. סביבי שמעתי רחשים לא ברורים, אך בתנוחה שבה שכבתי לא יכולתי לראות דבר מלבד השמיים. כעבור זמן קצר הרגשתי שדבר־מה חי מתנועע על רגלי השמאלית, ודבר זה התקדם בעדינות על חזי והגיע כמעט עד הסנטר; וכשהשפלתי את עיניי ככל יכולתי ראיתי שזהו יצור אנושי שגובהו כחמישה עשר סנטימטרים, ידיו אוחזות בחץ וקשת ואשפת חיצים תלויה לו על גבו. תוך כדי כך הרגשתי שלפחות ארבעים מבני מינו (למיטב הערכתי) עולים ובאים בעקבותיו. נמלאתי תדהמה עצומה, ופלטתי זעקה רמה עד כדי כך שכולם נבהלו ורצו חזרה כלעומת שבאו; לאחר מכן סופר לי שכמה מהם נחבלו כשקפצו מצידי גופי אל הקרקע. אך עד מהרה חזרו, ואחד מהם הרהיב עוז להתקרב די הצורך להביט בפניי. הוא נשא את כפיו ואת עיניו השמימה בהתפעלות, וקרא בקול דקיק אך ברור: "הֵקִינָה דֵּה־גּוּל!". האחרים חזרו על המילים כמה פעמים, אך אז עוד לא ידעתי מה פירושן; נקל לקורא להבין שהייתי שרוי באי־נוחות רבה. נאבקתי, ולבסוף הצלחתי לבתק את החוטים ולעקור את היתדות שהידקו את זרועי השמאלית לקרקע. כשנשאתי אותה אל פניי גיליתי באיזה אופן כפתו אותי הללו, ובמשיכה עזה, שהכאיבה לי ביותר, רופפתי מעט את היתרים שנקשרו לשערי מצד שמאל, וכך יכולתי להפנות את ראשי הצידה כדי חמישה סנטימטרים. אך היצורים שבו ונמלטו בטרם אספיק לתפוס בהם. אז עלתה צעקה גדולה בקול דקיק, ולאחריה שמעתי אחד מהם קורא: "טוֹלְגוֹ פוֹנַק!" בו ברגע חשתי יותר ממאה חיצים ננעצים בידי השמאלית, והללו דקרו אותי כמחטים. עוד מטח חיצים שוגר כלפי מעלה, כשם שבאירופה אנו משגרים כדורי תותח לאוויר, ואני מניח שרבים מהם נחתו על גופי (אף שלא הרגשתי בהם); אך כמה מהם נחתו על פניי,

ואני מיהרתי לסוכך עליהם בשמאלי. כשמטר זה תם גנחתי בכאב ובתסכול וחידשתי את מאמציי להשתחרר, ואילו הם שיגרו עוד מטח ובו חיצים רבים אף יותר. כמה מהם ניסו לדקור את צידי גופי בחניתות, אך למזלי הייתה לי אפודת עור, והם לא יכלו לנקבה. חשבתי שמוטב לי להפסיק לזוז, ותכננתי להישאר בלא תנועה עד הלילה, שאז אוכל להיעזר ביד שמאלי החופשית ולהשתחרר בקלות רבה. אשר לתושבי המקום, הנחתי שאם שיעור קומתם הוא כשל האחד שראיתי, הרי שאני עשוי להתמודד בהצלחה עם הצבא האדיר ביותר שיוכלו לגייס נגדי. אך הגורל רצה אחרת. מרגע שהבחינו האנשים שנרגעתי חדלו לשגר חיצים, אך מן ההמולה שהגיעה לאוזניי הסקתי שמספרם גדל; וממרחק כארבעה מטרים ממני, לצד אוזני הימנית, שמעתי נקישות ודפיקות, מן הסוג שאנשים מקימים בעבודתם, במשך יותר משעה. כשהסבתי את ראשי לאותו כיוון, ככל שהחוטים והיתדות התירו לי, ראיתי בימה בגובה כחצי מטר ועליה ארבעה מתושבי המקום, ושניים או שלושה סולמות שעונים עליה. אחד מהם, שנראה כאדם נכבד, נשא באוזניי נאום ארוך, ואני לא הבנתי אף מילה ממנו; אך ראוי לציין שלפני שפתח איש מעלה זה בדברים קרא שלוש פעמים: "לַנְגְרוֹ דֵּה־הוּל סַן!" — כעבור זמן הוסבר לי פשר המילים האלה, וכן פשרן של אלו שקדמו להן — ולמשמע דבריו ניגשו כחמישים מתושבי המקום וחתכו את החוטים שבהם נכבל צד ראשי השמאלי. כך יכולתי לסובב את הראש ימינה ולהתבונן בדמותו ובמחוותיו של האיש שעמד לשאת דברים. מראהו היה כשל אדם בגיל העמידה, וגובהו עלה על זה של שלושת האחרים, ששימשו אותו: האחד, משרת שאורכו עלה במעט על זה של אצבע האמה שלי, נשא את שובל גלימתו, ושני האחרים עמדו משני צידיו ותמכו בו. הוא דיבר כנואם מנוסה, ואני זיהיתי רגעים שבהם איים ותקף, ורגעים אחרים שבהם הבטיח הבטחות, גילה חמלה והביע נדיבות. השבתי לו בכמה מילים, אך בנימה כנועה ביותר; את ידי השמאלית ואת מבטי נשאתי אל השמש, כמי שקורא לה להעיד על טוהר כוונותיו. כמעט שגוועתי ברעב, משום שמאז ארוחתי האחרונה, כמה שעות לפני שעזבתי את הספינה, לא בא פירור אל פי; צרכיי הטבעיים העיקו עליי עד כדי כך שלא יכולתי להסתיר את קוצר רוחי — ייתכן שבכך חטאתי לנימוס — וקירבתי את אצבעי אל פי כמה וכמה פעמים כדי לסמן שאני זקוק למזון. ההוּרְגוֹ (לימים למדתי שכך נקראים בפיהם אצילים חשובים) הבין אותי היטב. הוא ירד מן הבימה ופקד להציב סולמות משני צידיי, וכמאה מן התושבים עלו עליהם וצעדו לעבר פי, ועל כתפיהם סלים מלאי בשר, שסופק ונשלח במצוות המלך בהגיע הידיעה הראשונה על אודותיי. יכולתי לראות שהבשר נלקח מכמה מינים של חיות, אך הטעם לא סייע לי לזהותן. היו שם נתחי כתף, רגל ומותן הדומים לנתחי בשר כבש, כולם מבותרים ומנוקים היטב, אך קטנים מכנפיו של עפרוני; מאלה אכלתי שניים או שלושה בכל נגיסה, ומכיכרות הלחם, שלא היו גדולות מכדורי רובה מוסקט, נטלתי שלוש בכל פעם. הם הגישו לי תקרובת רבה ככל שיכלו, ובמחוות לאין מספר הפגינו את התפעלותם ופליאתם לנוכח תאבוני וגודל גופי. לאחר מכן סימנתי להם שברצוני לשתות. אחרי שראו אותי אוכל הבינו שכמות קטנה לא תספיק לי, והיות שבני עם זה ניחנו בתושייה רבה, הם הזדרזו להעמיד את אחת מחביותיהם הגדולות ביותר, גלגלו אותה לעבר ידי והסירו את המכסה במהלומות. רוקנתי אותה בלגימה אחת, ואין תמה בכך, משום שנפחה לא עלה על רבע ליטר. טעם המשקה דמה לזה של יין בורגונדי, אך הוא ערב לחיכי הרבה יותר. הם הביאו לי חבית נוספת, וגם אותה גמעתי באותו האופן; סימנתי שאני רוצה עוד, אך לא נותרו להם חביות. בזמן שחוללתי את הפלאים הללו הם צעקו בעונג, ריקדו על חזי וחזרו כמה וכמה פעמים על הביטוי שהשמיעו קודם לכן, "הֵקִינָה דֶה־גוּל". הם רמזו לי להשליך את שתי החביות מטה, אך קודם לכן הזהירו את האנשים לזוז הצידה בקוראם "בּוֹרַק מִיווֹלָה"; ולמראה שני המכלים טסים באוויר נפלטה זעקת "הֵקִינָה דֵּה־גּוּל" מפי כול. אני מודה שכאשר טיילו על גופי הלוך ושוב תקף אותי מפעם לפעם היצר לתפוס ארבעים או חמישים מהם, ככל שיעלה בידי, ולהטיחם בקרקע. אך זכרתי מה עוללו לי קודם לכן, וידעתי שמן הסתם יוכלו להרע לי אף יותר; וידיעה זו, וכן מילת הכבוד שנתתי להם, כי כך פירשתי את מחוות הכניעה שלי, סילקו את כל המחשבות הללו מליבי עד מהרה. יתרה מזאת, כעת ראיתי בעצמי אורח של ממש, וזאת בארצו של עם שנהג בי נדיבות רבה והרעיף עליי מטובו. עם זה לא חדלתי לתהות על אומץ ליבם של ברואים זעירים אלו, המרהיבים עוז לעלות על גופי ולהתהלך עליו בעוד אחת מידיי חופשייה לנוע, ואינם רועדים מפחד למראה יצור עצום כמותי, כי כך ודאי אני נראה להם. לאחר זמן־מה, כשהבחינו שחדלתי לבקש בשר, הופיע לפניי נציג רם־דרג של הוד מלכותו הקיסרי. כבוד מעלתו טיפס ועלה על קרסול רגלי הימנית, ומשם עשה את דרכו אל פניי עם תריסר מבני לווייתו. הוא הציג לעיניי את תעודותיו, שהחותם המלכותי מתנוסס עליהן; אז דיבר במשך כעשר דקות בלא נימת כעס, אך בנחישות תקיפה, והרבה לזקוף את אצבעו היישר קדימה. לאחר מכן נודע לי שהצביע לעבר עיר הבירה, השוכנת במרחק כשמונה מאות מטר, ושאליה הוסכם להעבירני במצוות המלך ומועצתו. השבתי במילים ספורות, אך לשווא; אז הושטתי את ידי החופשייה ונגעתי בידי השנייה (העברתי אותה מעל ראשו של כבוד מעלתו כדי שלא לפגוע בו או בפמלייתו), בראשי ובגופי, וזאת כדי להודיע לו שאני מבקש להשתחרר. נראה שהיטיב להבינני, משום שהוא נד בראשו לאות שלילה מוחלטת, ונשא את ידו במחווה המבהירה שעליי להילקח כאסיר. עם זאת, הוא הוסיף וסימן שאקבל בשר ומשקה די צורכי, ואזכה ליחס מצוין. שוב חשבתי לקרוע את כבליי, אך אז שבתי ונזכרתי בחיצים החדים שנורו אל פניי ואל ידיי ופצעו אותן — כמה מהם עוד היו תקועים בבשרי; כמו כן שמתי לב שמספר יריביי גדל. על כן אותתי להם שיוכלו לעשות בי כרצונם. למראה זה נסוגו ההוּרְגוֹ ופמלייתו ברוב נימוס ובמחוות של שמחה. זמן קצר לאחר מכן שמעתי אנשים רבּים צועקים וחוזרים על המילים "פֶּפְּלוֹם סֶלַן", והמונים רבים משמאלי רופפו את המיתרים באופן שאִפשר לי להתהפך לצד ימין ולהטיל את מימיי לרווחתי. כך אומנם עשיתי, ובשפע רב. האנשים מימיני, שנדהמו למראה, הסיקו מתנועותיי מה אני מתעתד לעשות, ותכף ומייד נפלגו לימין ולשמאל כדי שלא להיסחף בזרם הגועש והקולני שנפלט ממני. אך לפני כן הם מרחו משחה בעלת ריח נעים על פניי ועל ידיי, וזו שיככה את מדקרות החיצים בתוך כמה דקות. מעשה זה, נוסף על ההקלה שחשתי בעקבות האוכל והמשקה המזינים שקיבלתי מידם, השרה עליי שינה. אחר כך סופר לי שישנתי כשמונה שעות; ואין זה מפליא, משום שבמצוות הקיסר מזגו הרופאים שיקוי שינה לחביות המשקה.

נראה שברגע שבו נתגליתי ישן על החוף לאחר צאתי מן הים קיבל הקיסר הודעה מרץ בהול, ועם מועצתו הוא קבע שיש לכבול אותי באופן שתיארתי (כל זאת נעשה בשעות הלילה), לשלוח אליי שפע של בשר ומשקה ולבנות מכונה שתישא אותי אל עיר הבירה.

החלטה זו עשויה להתפרש כהסתכנות נועזת מאוד, ואני סמוך ובטוח שאיש מנסיכי אירופה לא היה פועל כך אילו נתקל במקרה דומה; אך לדעתי הייתה ההחלטה לא רק נדיבה, אלא גם שקולה ונבונה. זאת משום שאילו ניסו אנשים אלו להורגני בשנתי בחיציהם ובחניתותיהם, אין ספק שהייתי מקיץ עם הדקירה הראשונה, וזעמי הרב היה נוסך בי את הכוח לבתק את היתרים שבהם נכבלתי; ולאחר מכן לא היו מסוגלים לעמוד בפניי, ולא כל שכן לצפות שאנהג בהם במידת הרחמים.

אנשים אלו הם מתמטיקאים מוכשרים ביותר, והקיסר, פטרון ידוע של המדעים, עודד אותם להגיע להישגים מיוחדים בתחום המכניקה. לשליט זה היו כמה מכונות על גלגלים שנועדו לנשיאת גזעי עצים ושאר משאות כבדים. את אוניות הקרב הגדולות ביותר שלו, שאורכן של כמה מהן התקרב לשלושה מטרים, נהג לבנות ביערות שהעצים נחטבו בהם ואז לשאתן על גבי מכונות אלו עד הים, מרחק מאתיים וחמישים עד שלוש מאות וחמישים מטר משם. חמש מאות נגרים ומהנדסים הופקדו מייד על בניית מכונת המשא הגדולה ביותר שנבנתה במחוזותיהם אי־פעם. שלדהּ העשוי עץ התנשא כדי שבעה סנטימטרים וחצי מעל הקרקע, אורכה היה שני מטרים ורוחבהּ מטר ועשרים, והיא נסעה על עשרים ושניים גלגלים. הצעקות ששמעתי בישרו על בואה של מכונה זו, שיצאה לדרכה ארבע שעות לאחר הגעתי. היא הוצבה במקביל לגופי השוכב. אך הקושי התעורר כשעלה הצורך להרים את גופי ולהניחו על כלי הובלה זה. שמונים מוטות שאורכם שלושים סנטימטר האחד הוכנו למטרה זו, וכבלים חזקים ביותר, כחוט משיחה שלנו, הידקו אותם בקרסים להמוני רצועות חבישה שהפועלים כרכו סביב צווארי, ידיי, גווי ורגליי. תשע מאות מהחסונים שבהם משכו את הכבלים הללו דרך גלגלות שנקבעו בראש המוטות, וכך, בתוך פחות משלוש שעות, הונף גופי מעלה, הונח על המכונה ונקשר אליה היטב. כל זאת סופר

לי לאחר מכן, כי בשעת המבצע המורכב ישנתי שינה עמוקה, הודות לסם המרדים שנמזג לייני. אלף וחמש מאות מגדולי סוסיו של הקיסר, כל אחד מהם כתריסר סנטימטרים גובהו, משכו אותי לעבר העיר הגדולה, ששכנה, כאמור, במרחק שמונה מאות מטרים.

כעבור כארבע שעות מתחילת מסענו התעוררתי בשל תקרית מגוחכת ביותר. כשעצרו את מכונת המשא כדי לתקן תקלה כזאת או אחרת נתקפו שניים או שלושה מהילידים הצעירים סקרנות וביקשו לדעת כיצד אני נראה כשאני ישן. הם טיפסו על המכונה, עשו את דרכם אל פניי בזהירות רבה, ואחד מהם, קצין משמר, תחב רומח משונן לעומק נחירי השמאלי. כלי הנשק דגדג את אפי כקנה קש והביא אותי לידי עיטוש עז; הצעירים מיהרו להתגנב משם בלי להיראות, ואילו אני גיליתי מדוע התעוררתי לפתע פתאום רק שלושה שבועות לאחר מעשה. עד רדת הערב המשכנו במסענו, ובלילה נחנו; חמש מאות שומרים הופקדו עליי מכל צד, מחציתם נושאים לפידים והשאר נושאים קשתות וחיצים ומוכנים לירות בי אם אניע איבר. עם עלות השחר המשכנו במסע, ובסביבות הצהריים הגענו למרחק של כמאתיים מטרים משערי העיר. הקיסר וכל אנשי חצרו יצאו לפגוש בנו, אך הבכירים שבהם לא היו מוכנים בשום אופן להניח להוד מלכותו להסתכן ולעלות על גופי.

במקום שבו עצרה מכונת המשא ניצב מקדש עתיק, שנחשב לגדול ביותר בממלכה כולה. לפני שנים מספר התבצע בו רצח נתעב, והיות שאנשי המקום האדוקים חשו שקדושת המבנה נתחללה, הם הסבו אותו לשימושים כלליים וסילקו ממנו את כל הרהיטים והקישוטים.³

בבניין מפואר זה הוחלט לשכן אותי. השער העצום, הפונה צפונה, התנשא לגובה מטר ועשרים סנטימטר, ורוחבו היה כמחצית מכך, כך שיכולתי לזחול דרכו בלא קושי. משני צידי השער, בגובה חמישה עשר סנטימטרים, נקבעו אשנבים; דרך האשנב השמאלי העבירו חרשי המלך תשעים ואחת שלשלאות, הדומות לאלו המשתלשלות משעון כיס של גבירה באירופה ועבות כמעט כמוהן, והללו הוצמדו לרגלי השמאלית בשישים ושלושה מנעולים. מול המקדש, מעברה השני של הדרך הראשית, ניצב צריח שגובהו מטר וחצי או אף יותר. לכאן עלה הקיסר, בלוויית אצילים חשובים רבים, כדי לראותני; על כך למדתי מפי השמועה, משום שלא ראיתי אותם בעיניי. יותר ממאה אלף תושבים, כמשוער, יצאו מן העיר לשם אותה מטרה, ולמרות מאמצי שומריי אני מאמין שלא פחות מעשרת אלפים טיפסו על גופי בעזרת סולמות. אך עד מהרה הוצא צו הקובע שכל העושה זאת ייענש בעונש מוות. לאחר שווידאו הפועלים שלא אוכל להשתחרר בכוחות עצמי, חתכו את כל היתרים שבהם נכבלתי; ואז יכולתי לקום, ברוח שפופה ונמוכה להפליא. אך את ההמולה שהקימו בני העם הנדהמים כשראו אותי קם ומתהלך אין לתאר. אורך השלשלאות שכבלו את רגלי השמאלית היה שישים סנטימטרים לערך; הן אפשרו לי ללכת קדימה ואחורה בחצי מעגל, והיות שנקבעו למקומן במרחק עשרה סנטימטרים מהשער, הן אף העניקו לי את החירות לזחול פנימה ולהשתרע בתוך המקדש למלוא אורכי.