יאיר בן "יאיר"

הקדמה
פתקים על חפיסות סיגריות

"איפה אבא?" שאלתי שוב ושוב. "איפה אבא?"

"הוא נסע רחוק־רחוק, לחוץ לארץ. יום יבוא והוא יחזור", השיבו סבא וסבתא.

ואני האמנתי. בן ארבע הייתי, וסבא וסבתא, מרדכי ויפה בורשטיין, היו עמודי התווך של חיי. ביתם במרכז המושבה רמת השרון, בפינת הרחובות סוקולוב ושדרות ח"ן, סמוך לתחנת האוטובוס ולבית הקפה של שינדלמן, היה ביתי. בין לולי התרנגולות, הרפתות ואורוות החמורים והסוסים.

הלכתי לגן של קניידלה, היא טובה איזראיליאן שדמתה בעינינו לקציצה וכך זכתה לשמה. בקיץ התהלכתי יחף בחול ונהניתי מהממטרות שהתיזו מים, ובחורף דשדשתי בשלוליות במגפיים. אצל דוד נפתלי ברוש, אחיה של אמא, דודה פולה ושלושת ילדיהם - עזי, פרץ ועמי - ביליתי שעות ארוכות והתקרבתי לעולם החקלאות. ריח של זבל, של גללי פרות וסוסים ושל לשלשת עופות מילא את האוויר.

למדתי שבחקלאות אין חג ואין שבת וכמה קשה לגדל פלפלים ועגבניות וחצילים; שיש כנימות שהורסות יבול שלם; שברד ושיטפונות גורמים נזק עצום לגידולים. בחורף נשמנו את בושם הנרקיסים ונהנינו מתפוזים וקלמנטינות מהפרדסים, ובקיץ טבלנו במימיה הקרירים של בריכת ההשקיה בפרדס של בכר, שם ניצבת היום שכונת נווה מגן.

אצל משפחת הָנְטְמַן השכנה טחנו ריג'לה למאכל עופות. יחד אספנו בבוקר ירקות ופירות, חלבנו עזים ואספנו ביצים בלול. התלוויתי אל פרוורי הזקן, בעל העגלה הרתומה לשני חמורים, שהיה מעביר שקי תערובת למאכל תרנגולות מן המחסן המרכזי באגרא אל הלולים בכל המושבה. הוא היה מדבר אלי עברית מעורבבת ביידיש. אולי לא היה זקן כל כך, בן 45 או 50, אבל נראה כמו מתושלח.

את ארגזי הפירות והירקות העמסנו על המשאית של נֹח האק ועוזרו הנאמן איצ'ה כלבחס, והם הובילו אותם לשוק הסיטונאי בתל אביב. הם היו קו החיים, הקשר שלנו אל העיר הגדולה. יום שבו התקלקלה המשאית שלהם, או לא הגיעה בגלל הגשם, היה יום אבל.

לפעמים לקח אותי סבא לבית החרושת לקרח בהרצליה, לשם היו הרפתנים מביאים כדי חלב גדולים ומאחסנים אותם בבית הקירור. אחרי שהכול נמדד ונשקל ונרשם, היה סבא מעביר את החלב למחלבות טרה, ששכנו בפאתי כפר שמריהו.

עמדתי נפעם מול תבניות הברזל הגדולות שהיו פולטות בלוקים של קרח בקבצים של שישה או שמונה. תענוג מיוחד היו רסיסי הקרח, והיה כיף ללקק בימים שלפני הארטיק והקרטיב.

ממתקים לא היו. פעם נסעתי עם סבתא יפה באוטובוס לבית החרושת עלית ברמת גן, כי אמרו שמחלקים שוקולד. זמן רב עמדנו בתור הארוך וכשהגענו אל אשנב החלוקה, אמר הפקיד שנגמר השוקולד. נשארו רק סוכריות שוקולד שטוחות מצופות בסוכריות צבעוניות קטנות. סבתא לקחה שקית עם כמה שנתנו - וזה היה אושר גדול.

החיים היו יפים, בטוחים מכל סכנה.

"איפה אבא?" שאלתי.

"אבא נסע לחוץ לארץ", הסבירו לי, ואני חזרתי לעיסוק האהוב עלי - איסוף חפיסות סיגריות שהושלכו ברחוב, חיקוי אותיות מהן והרכבתן למילים. כך למדתי לקרוא ולכתוב וכתבתי פתקים: "אבא, מתי תבוא? הבן שלך יאיר". את הפתקים נתתי לדודי, דוד שטרן, והוא לקח אותם והבטיח לשלוח אותם ליעדם.

מעת לעת באה אמא לבקר. הסבירו לי שהיא גרה ברמת גן, ואני לא הוטרדתי מכך יתר על המידה. גם לא הוטרדתי כאשר היא הופיעה יום אחד בחברת גבר, שהוצג לפני כדב זינגר, "חבר של אמא". לא הוטרדתי גם כאשר ראיתי שבטנה של אמא תופחת, וגם כאשר היא באה ובזרועותיה תינוקת. "זו אחותך, מירי", אמרה לי. קיבלתי במתנה אחות. אבא בחוץ לארץ, לאמא יש חבר ולי יש אחות חדשה.

כעבור חצי שנה, ואני בן חמש, התקבצנו סביב מקלט הרדיו הגדול בבית של סבא וסבתא. אמא הצטרפה אלינו לבדה.

"אפגניסטן - נוֹ; ארג'נטינה - אבסטיין; אוסטרליה - יס; בלג'יום - יס; בוליביה - יס", וכך הלאה וכך הלאה, שמות של ארצות רחוקות הצטרפו לרשימות שמישהו רשם על גבי דף נייר. פני המבוגרים הרצינו. המתח הורגש היטב. אחרי דקות ארוכות נשמעה קריאה, וכל המבוגרים זינקו ממקומם, מתחבקים, מוחים דמעות. מבחוץ נשמעה מוזיקה, המונים זרמו על פני חזית בית הקפה, יצרו מעגל ורקדו. משהו קרה.

"למה כולם שמחים?" שאלתי. "למה הם רוקדים?"

"עכשיו תהיה לנו מדינה יהודית", אמרה אמא, הושיבה אותי על ברכיה והתאמצה לעצור את הדמעות. "כדי להשיג את המדינה היתה מלחמה נגד הבריטים, ובמלחמה הזאת נהרג אבא שלך".

השמים נפלו עלי. פתאום, כל השברים התחברו לתמונה אחת: אבא לא בחוץ לארץ, הוא לא יחזור. הוא איננו. הוא נהרג. מה זאת אומרת, נהרג? פרצתי בבכי מר. כעבור שנים סיפרה לי אמא שבכיתי שלושה שבועות ברציפות. היא לא ידעה מה לעשות והתייעצה עם פסיכולוג, אבל דבר לא עזר. המבוגרים רימו אותי. בתמונה החדשה מצאו את מקומם "החבר של אמא" ואחותי, מירי. על מי אני יכול לסמוך? אם לא די בכך, התברר שהילדים בגן ידעו כולם שאין לי אבא, אבל אמרו להם לשתוק, והם שתקו. למי אוכל להאמין?

הריקודים בכיכר המושבה הסתיימו ביריות ובפחד גדול. המלחמה נגד הבריטים אולי הסתיימה, אבל מלחמה חדשה פרצה, מלחמה בערבים. המבוגרים כבר לא ניסו להסתיר את דאגתם. צעירים התחילו להתגייס. יהודית הנטמן רצה ברחובות וצעקה על המשתמטים שהם חייבים להתגייס. אחד המתגייסים היה בנה רפי, לימים רפי איתן, איש המוסד. מפעם לפעם הגיעו ידיעות על הרוגים ופצועים.

יום אחד קמו בני שבט אבו קישק הערבים, שהתגוררו באוהלים במערב המושבה, ארזו את ציודם על גמלים ועל חמורים והחלו לנוע מזרחה, לאי־שם. איש לא גירש אותם בכוח, אבל את מראה השיירה העצובה שלהם לא אשכח. רק מחיטוט בארכיונים כעבור שנים למדתי כי חשבו שיחזרו בתוך זמן קצר אל אדמתם ואל רכושם.

ראש מועצת רמת השרון, צבי בנימיני, ובניו היו בקשרים אמיצים עם משפחת אבו קישק וגם רכשו חלק מאדמותיהם. כאשר החלו להתפנות, עברו בני השבט ליד ביתו הגדול של בנימיני, והוא הזמין משאיות שייקחו את הזקנים, הילדים והנשים וחלק מן הרכוש ויעזרו להם להגיע ללוד. רק הצעירים המשיכו עם שיירת הגמלים. כעבור זמן הם גורשו גם מלוד, ככל הנראה לירדן, ורק לאבו קישק הזקן התירו להישאר במקום. ב-1954, זמן קצר לפני מותו, בא השייח' הגדול אבו קישק רזה וחולה לרמת השרון, להיפרד לנצח ממשפחת בנימיני.

כעבור חודשים אחדים עמדתי בחצר. מעבר לגדר עצרה קבוצת אנשים במדים. אחד השכנים שלנו, יהודה גפני, יצא מהחבורה וקרא אלי, "יאיר, יאיר, בוא הנה. אלה חיילים של אבא שלך. הם רוצים להכיר אותך".

חיילים של אבא? לאבא היו חיילים? הם ניגשו אלי, עם חגור ונשק וקסדות לראשיהם, ליטפו אותי, חייכו, חבשו קסדה גם על ראשי. לימים למדתי שזו היתה מחלקה של אנשי לח"י שהתגייסה לחטיבת אלכסנדרוני, שלחמה באזור השרון. מפקדם, יעקב גרנק, או בכינויו "דב הבלונדיני", מאגדות לח"י, היה גיבור עשוי ללא חת. הוא נהרג כעבור זמן בעוג'ה אל־חפיר.

לבי ריחף מגאווה. זה היה רגע מכונן. רגע של גאווה עצומה. מרגע זה ידעתי - אני יאיר בנו של "יאיר". גורלי נחרץ. למעשה גורלי נחרץ שנים לפני שנולדתי.

פרק 1
חיים חדשים עם סערת חושים

זאת השתלשלות האירועים, כפי שלמדתי אותה במשך השנים מפי אמא, בני משפחה וחברים, ולימים גם מספרים ומחיטוט בארכיונים.

1925. אוניברסיטה עברית חדשה קמה בטקס רב־רושם על הר הצופים בירושלים. עם הסטודנטים נמנה אברהם שטרן בן ה-17, שעלה לארץ מסובאלק שבצפון־מזרח פולין. יחד עם בן עירו פיני רובינזון שכר חדר אצל בעל נגרייה ברחוב דוד ילין ונרשם ללימודים בגימנסיה העברית, כשזו עדיין שכנה בשכונת הבוכרים. בתוך זמן קצר בלט מכולם כתלמיד מצטיין. השפה העברית היתה נהירה לו עוד מלימודיו בגימנסיה העברית בסובאלק. את הגימנסיה סיים בהצטיינות ונרשם ללימודי מדעי הרוח באוניברסיטה החדשה.

השם סובאלק אינו רק שם של עיר. הוא מושג. אמרת "סובאלק", העדת שאתה מוקף מורשת של דורות רבים, שאתה נוגע־לא נוגע בשואה; ציירת את הפולניות שבך, התחברת להיסטוריה, גם אל שורשיה של משפחת שטרן. הרחקת לאחור אל רבי יהודה ליפשיץ מפינסק, שנפטר קצת לפני שנת 1800, ואל דורות של רבנים ומלומדים בעץ המשפחתי שלנו, מפולין ומליטא, עד רפאל גרושקין מווילקומיר, סבא־רבא שלי.

בארון הספרים שלי יש ספר ביידיש של סבא־רבא גרושקין, וגיליתי כי הוא פנה לחיים נחמן ביאליק כדי שיפרסם ספר שכתב בהוצאת דביר, וביאליק הפנה אותו להוצאה אחרת. שמונה בנים ובנות היו לסבא גרושקין, אבל על כולם עלתה סבתא שלי, הדסה־לאה שטרן. היא היתה הרוח החיה במשפחה. אישה קטנה ואמיצה. הגיבורה האמיתית. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914, נסע מרדכי בעלה, רופא השיניים, לקניגסברג (היא קלינינגרד) כדי לרכוש ציוד למרפאה שלו. הוא נתפס בידי הגרמנים ונשלח למחנה שבויים.

רעייתו לאה, שלא ידעה מה עלה בגורלו וחששה כי הגרמנים ייכנסו לסובאלק, לקחה את שני ילדיה הקטנים, אברהם בן השבע ודוד בן החמש, ונמלטה אל בית הוריה בווילקומיר אשר בליטא. לאחר זמן קצר המשיכה לסרנסק שבעומק רוסיה, לשהות בבית אחותה עד יעבור זעם. כעבור שנתיים שוחרר מרדכי מהשבי וחזר לסובאלק, שם חברו אליו לאה ובנם הקטן דוד.

אברהם נותר ברוסיה להשלים את בית הספר היסודי. בעת שהותו שם פרצה המהפכה הבולשביקית. אברהם הצעיר ראה גם את תחושת השחרור והחופש משלטון הצארים וגם את הסבל, הרעב והעוני שהביאה המהפכה. אבל נפשו הצעירה קלטה שעם כבוש או מדוכא מוכן להקרבה גדולה, לסבל ולייסורים על מנת לזכות בחופש. דרך החתחתים שעבר לבדו בהיותו בן 13, מרחק אלפי קילומטרים, בדרך חזרה מסנט פטרסבורג לסובאלק, תוארה כבר בכמה ספרים שנכתבו על אודותיו ולא ארחיב. כאמור, ב-1925 עלה אברהם לארץ לבדו, והוא בן 17.

שאר בני המשפחה נשארו בסובאלק. חלפו 25 שנים ושוב עמדה מלחמה בפתח. בתחילת מלחמת העולם השנייה נסוג הצבא הרוסי מאזור סובאלק במסגרת הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, והצבא הגרמני התקרב לעיר. הרוסים הציעו ליהודי סובאלק לסגת איתם לרוסיה ולהינצל, אך רק מעטים עשו זאת. בנובמבר 1939 נכנס הצבא הגרמני לעיר בלי אף ירייה, בלי אף פצצה, וכך היא נשארה שלמה ויפה. היהודים נצטוו להתאסף בבית הכנסת הגדול. סבא וסבתא שטרן הלכו אף הם, אבל כשסבתא ראתה את בית הכנסת מוקף בשריוניות גרמניות, הבינה שטוב לא יֵצא מזה. לקחה את סבא, עברו בבית, לקחו קצת כסף ונמלטו אל היערות.

דצמבר 1939. חורף קר, שלג, והם נודדים ביער לכיוון ליטא ורק בגדיהם לגופם. לאחר יומיים לקה סבא שטרן בשבץ ששיתק את מחצית גופו. סבתא לאה הקטנה והאמיצה אזרה את כל כוחותיה וסחבה אותו שעות רבות על גבה, כשהוא מדדה על רגל אחת, עד שהגיעו לבית של איכר ליטאי. שם אכלו משהו ונחו, והאיכר הביא אותם לבית החולים בקובנה (קאונס) על גבי מגלשת שלג.

שבועות ארוכים שכב שם סבא, וסבתא לידו, ישנה על מיטת שדה. עד שיום אחד הגיע לבית החולים נתן ילין־מור, בשליחותו של אברהם - אז כבר דבק בו הכינוי המחתרתי "יאיר" - כדי למסור דרישת שלום ולעזור אם אפשר. הוא ביקר שם כמה פעמים, וסבתא הראתה לסבא המשותק תמונה של בנו הבכור כדי להסביר מי האורח. סבא לעלע בחצי פה: "מֶ...מָה, מֶ...מָה" (מֵמָה היה שם החיבה שניתן לבנו הבכור) ודמעות גדולות נשרו מעינו האחת, הלא משותקת. מעיני זולגות דמעות כשאני כותב שורות אלה.

כל הסיפור נודע לי מספרו של ילין־מור "שנות בטרם",1 אסופה של מאמרים וסיפורים, שהוציא לאור בנו אלישע לאחר מותו של נתן. לי איש במשפחה לא סיפר את הסיפור המופלא הזה. כעבור כמה חודשים עצם סבא שטרן את עיניו ונקבר בבית הקברות היהודי של קובנה.

כעבור יותר מ-50 שנה באנו לקובנה, רעייתי דסי ואני. מצאנו בניין גדול שחלונותיו מנופצים והוא מלא בחריוני יונים. "ביקור חולים" אומר שלט דהוי בכניסה. זהו בית החולים היהודי של העיר, אך מתברר שבגלל סכסוך בין חב"ד לשלטונות ליטא על הבעלות עליו, הוא עומד בשיממונו. לפחות גילינו איפה נפטר סבא מרדכי שטרן, לאחר שסבתא לאה הגיבורה והאמיצה סעדה אותו חודשים על חודשים.

בעזרת ניירות ומסמכים שסידרו לה אנשי לח"י עלתה סבתא לאה בגפה לארץ ב-1940. היא עוד הספיקה לראות את מֵמָה בנה, וגם היתה עדה למרדף ולמצוד שניהלו אחריו הבריטים. היא היתה מהמעטים שנכחו בהלווייתו של "יאיר" בכ"ה בשבט תש"ב.

אם תרצו לדעת את המעיין שממנו שאב "יאיר" את כוחו ואת נחישותו, את אומץ לבו ואת כוח ההקרבה - לכו לסבתא לאה. אני עוד זכיתי להכיר אותה ואני זוכר אותה ואת החום שנבע ממנה. היא נפטרה ב-1946, ובנה הצעיר, דוד, קבר אותה למרגלות קברו של בנה הבכור. על המצבה נכתבה מילה אחת: "אמא".

•••

1923. רוני בורשטיין בת ה-13 עולה מרוסיה עם משפחתה. קורות חייה של משפחת בורשטיין נקראים כמו פרק בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-20, פרק בתולדות הציונות. מרדכי, הוא מוטיה, ראש השבט, דמות האב, הגיע יחד עם אביו, מנחם מן בורשטיין, הוא מאטוויי, ועם אשתו, שרה־רבקה, ב-1913 לנמל יפו, לתור ולראות את הארץ, אם טובה היא. בעיירה ליסיצ'אנסק הסמוכה לדנייפרופטרובסק (דנייפרו של היום) שבאוקראינה השאירו רכוש רב, שלושה מפעלי זכוכית, משרתים ומורים פרטיים לילדים. הארץ מצאה חן בעיניהם, מנחם ושרה־רבקה נשארו בה, ומרדכי הבן חזר לרוסיה, לחסל את עסקי המשפחה ולהביא אותה לארץ. ב-1915 פרצה ביפו מגפת טיפוס, ושרה־רבקה מתה ונקברה בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל אביב.

בעסקים לא עשה מנחם חיל. הוא קנה קרקעות באזור נס ציונה ממתווך ערבי שרימה אותו, כי התברר שהאדמות שייכות לאדם אחר. הוא השקיע את כספו בבנק טורקי, שפשט רגל עם כיבוש הארץ בידי האנגלים וסילוק הטורקים, ונותר ערירי וחסר כול. ב-1922 מת בבית זקנים בירושלים ונקבר בהר הזיתים.

מרדכי, שחזר לרוסיה, נתקע בה בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולא הצליח לעלות לארץ עם אשתו, אלכסנדרה־יפה שיינדל, נצר למשפחת אוסישקין הידועה. כאשר עלו הבולשביקים לשלטון, הם החרימו את מפעלי הזכוכית. גם הוא נותר בחוסר כול, ורק ביום הכיפורים של שנת 1923 הצליחה משפחת בורשטיין לעלות ארצה בעוני גדול. רוניה בורשטיין, בת המשפחה, נהפכה לרוני.

בתחילה התגוררה משפחת בורשטיין בראשון לציון ורוני למדה בבית הספר למסחר בתל אביב, עד אשר עברו לירושלים והתגוררו בשכונות אחווה וכרם אברהם. כשהיתה רוני בת 18 נרשמה לאוניברסיטה, אף על פי שנפשה יצאה אל המוזיקה.

אמא עצמה סיפרה שהיא פגשה את אברהם שטרן בחצר האוניברסיטה, ששכנה בבית ערבי קטן בחצר סגורה בחומה על הר הצופים: "הוא התבלט מיד גם בהשתתפות בשיעורים וגם בחיצוניותו, שהיתה שונה מאוד מזו של הסטודנטים של אותה תקופה. הוא היה אלגנטי, לא לבש מכנסי חאקי וחולצה פתוחה אלא חליפה. לכן הוא התבלט. באחת ההפסקות בחצר על הר הצופים הוא פנה אלי, איני יודעת מדוע דווקא אלי. לא התבלטתי במיוחד. כנראה היה בו רצון עז להכיר אותי מקרוב. מאותה הפגישה התחילו בעצם יחסי הידידות שלנו".

עם הזמן למדתי עוד פרטים. בגלל גון עורו הכהה חשבה רוני שהוא יוצא עדות המזרח, ולכן כאשר פנה אליה ברוסית מושלמת, כמעט התעלפה. הם בילו ערב בלתי־נשכח ובסיומו כתב ביומנו: "הנפלאה הזאת שראיתי... יש לה ידיים נפלאות ושפתיה מפחידות בחושניותן. שפתיים מפתות, מבטיחות ומפחידות... תענוג לנשק אחת כזאת ולעורר בה את דרך האהבה והתשוקה, חיים חדשים עם סערת חושים. האם אתאהב בה?"

מאז הקפיד אברהם לציין מדי שנה את יום הפגישה הראשונה שלהם, 15 בדצמבר. מכל מקום שבו היה - פירנצה, ורשה, בית הסוהר או מחנה הסגר - היה שולח לה זר כריזנטמות. אחד השליחים שהביאו את הזר היה ידידו הטוב דוד רזיאל, או בכינויו "רזי". על תוכניות לעתיד משותף לא דיבר, משום שחשב שפעילותו המחתרתית לא תשתלב עם חיי משפחה. "במשך השנים לא פעם התעוררה הבעיה", סיפרה אמא, "ואני מודה שהרבה שיקרתי להורי, כי הייתי צריכה להסתיר את הפעילות שלו".

משפחתה של רוני קיבלה את אברהם באהבה. אמה, סבתא יפה, היתה מכבסת ומגהצת בביתה את בגדיהם של עשירי ירושלים. בנה הצעיר נחמיה (לימים אל"ם נחמיה ברוש) ואברהם עזרו לה לקפל את הבגדים ולחלק את חבילות הכביסה לבתי הלקוחות. נפשותיהם של נחמיה הצעיר ואברהם נקשרו זו בזו. בחלוף שנים יהיה נחמיה האחרון מבני המשפחה שיראה את "יאיר" בחיים ואף יציע לו מקלט מטעם ההגנה. "יאיר" יסרב.

כאשר פרצו מאורעות תרפ"ט, יצא אברהם עם עוד סטודנטים להגן על השכונות היהודיות מפני הפורעים הערבים. באחד הערבים בא לביתה של רוני ולקח את כל משפחתה למחסה ליד בית הכנסת בזיכרון משה. זמן קצר אחר כך חל הנתק הראשון בין השניים. אברהם יצא עם עוד שני חברים רכובים על סוסים לחברון וראה במו עיניו את תוצאות הפרעות ביישוב היהודי. בו במקום החליט להתגייס להגנה, הארגון היחיד שפעל באותה עת לשמור על יהודים. "ידעתי שהוא יצא במאורעות ב-1929 להגנת כפרים בגליל", סיפרה אמא כעבור שנים. "אבל שהוא פעיל ביותר לא ידעתי עד שנים קרובות לנישואינו. כשהתחמק ולא בא, לא שאלתי, לא לחצתי עליו. כך חונכתי על ידו, שאין מה לשאול".

באותם ימים קיבלה רוני הודעה כי התקבלה ללימודי מוזיקה בקונסרבטוריון של וינה, משאת נפשה. אברהם אמר לה: "סעי, אני אחכה לך". הרומן ביניהם נמשך במכתבים, שחלק מהם מובאים בספר "מכתבים לרוני".2 "בובינקה יקירה שלי, רונינקה הקטנה, פרח ענוג שלי, ילדתי הטובה", כתב לה, "עברו כבר שלושה שבועות מיום שנסעת, ואני עונה לכל שואל, 'מזמן כבר נסעה'. שלושה שבועות, שתי שנים. לכתוב על זה פירושו לא לחוש בכל כובד הפרידה. גם אפשר שעם הזמן יוקל לנו, הרי הזמן הוא כול יכול".

אחרי שיצאה רוני לווינה, אביה, מרדכי בורשטיין, לא מצא עבודה. הוא הועסק בעבודות בנייה מזדמנות בשיפוץ חומות ירושלים, ואז החליט לצאת לארגנטינה, לעבוד כמנהל חשבונות בחוות הבקר של גיסו, סלומון אוסישקין, אחיה של רעייתו אלכסנדרה־יפה. חמש שנים עבד שם ושלח כסף למחיית משפחתו ולבתו שלמדה בווינה ורעבה ללחם. ב-1934 חזר ארצה עם סכום כסף לא מבוטל. הוא קנה מגרש במרכז רמת השרון, שהיתה אז כפר קטן ולבנו נפתלי היה בה משק חקלאי. מרדכי פתח חנות מכולת שבעתיד יוסיף לצדה עוד כמה חנויות, והמשפחה החלה להתבסס ולראות נחת. מרדכי לא האמין בבנקים אלא בכסף הטמון מתחת למזרן. את יומניו ואת רישומי החשבונות שלו היה מביא הביתה.

זה הבית שגדלתי בו. סבא מרדכי היה דמות דומיננטית בחיי. מאז שאני זוכר את עצמי הוא היה לצדי, איש גבוה עם שפם וקול רועם. סבתא יפה העריצה אותו, אף שמפעם לפעם, בחוכמתה הרבה ובמילים שקטות, השפיעה על מזגו הסוער וגם יעצה לו בהחלטותיו. היא אהבה לקרוא ספרות רוסית - טולסטוי, גוגול וגורקי, ומדי חודש היו מגיעים אליה גיליונות של השבועון "אוגניוק" שעסקו בספרות ותרבות וגם בסאטירה. סבתא היתה מבוגרת מסבא בשנה והתמודדה בגבורה עם מחלת הסוכרת. היא היתה בשלנית אדירה, וכשבגרתי ונסעתי לרוסיה או לאוקראינה, נהגתי לחפש את המאכלים שלה. מדי פעם אפילו מצאתי אותם, והזיכרונות עלו וצפו.

שלושת ילדיו של מרדכי, רוני ואחיה נפתלי ונחמיה, סרו לפקודתו, אם כי בבית נשמעו תמיד ויכוחים רמים. סבא היה איש הציונים הכלליים, נפתלי ונחמיה אנשי מפא"י, ורוני - בימין.

סבא עקב אחר לימודי, לימד אותי את השפה הרוסית השלטת בבית ובעיקר הכניס אותי לענייני היום. בהיותו קורא מושבע של "מעריב", היה ממליץ לי לקרוא את מאמריו של העורך המיתולוגי עזריאל קרליבך. אולי שם נדלק אצלי הזיק לעיתונות.

סבא מרדכי לא היה דתי, אבל פעם בשבועיים הלך לבית הכנסת בשבת ואני אוחז בידו. הוא וסבתא אהבו לשיר יחד שירים רוסיים ושירים ביידיש. בכל סדר פסח ובכל חג אחר היתה השירה של סבא וסבתא התוכנית האמנותית במשפחה. אחותי מירי שומרת הקלטות של שירתם עד היום.

קשה לי לתאר לעצמי איך היו מתנהלים חיי בלעדיהם, בלי אהבתם ובלי המרחב שנתנו לי.

 •••

נחזור לראשית אהבתם של רוני ואברהם. ב-1931 חל פילוג בשורות ההגנה: אברהם תהומי, אברהם שטרן וקבוצה מחבריהם פרשו משום שהתנגדו למדיניות ההבלגה של ההגנה כלפי הערבים. כך קם הארגון הצבאי הלאומי, אצ"ל. המרדף של הבריטים אחריהם נעשה קשוח ואלים יותר. הם ירדו למחתרת.

ב-1932 חזרה רוני מווינה, בתום שנה וחצי של לימודים, והאהבה שוב פרחה בין השניים, אף על פי שאברהם כבר רמז ונתן לה להבין כי יקדיש יותר ויותר זמן לפעילות פוליטית וצבאית. התהפוכות נמשכו. כעבור שנתיים סיים אברהם את לימודי התואר השני במדעי הרוח בהצטיינות, ועל פי הצעת הפרופסורים שלו יצא לאוניברסיטה הקתולית בפירנצה שבאיטליה, לעשות דוקטורט על האֶרוֹס בשירה היוונית הקדומה, שהיתה תחום התמחותו.

שוב עבר הרומן בין השניים לפלטפורמה של מכתבים בין "ברמיק" ל"פורלה הזהובה, הטובה", "חתלתולי" ושאר כינויים. הוא סיפר לה על ביקורים במוזיאונים הידועים של העיר ו"בבית שבו נולד וחי מיכאל אנג'לו", על חוויית קונצרט ראשון עם תזמורת "96 נגנים!" בניצוחו של ברונו ולטר האגדי. הם ניגנו יצירות של מוצרט, ברהמס ו... וגנר. הוא עדיין לא ידע איזה מעמד מפוקפק עתיד להיות לאותו וגנר בעולם התרבות של העם היהודי.

במכתבים הללו כבר עלו סימני השאלה, בעיקר מצדה, לגבי עתיד יחסיהם, והוא בסבלנות אין קץ אמר לה: "חכי עוד חודשים אחדים. אני חייב לדבר איתך על זה. לא על הכול אפשר לכתוב". למה התכוון? לכך שבאוניברסיטה העברית כבר החלו להצר את צעדיו בגלל פעילותו הציבורית. "אני מסופק אם בכלל רוצים לקבל אותי. ברור לי שאם לא אפסיק את 'הפעילות הציבורית' שלי, לא יקבלו אותי".

ב-1934 הגיע לפירנצה אברהם תהומי, מפקד האצ"ל, וביקש מאברהם לעזוב את לימודיו ולנסוע לפולין כדי לרכוש נשק עבור הארגון. אברהם כבר היה בשל לכך נפשית. בהיותו בפירנצה כתב מספר גדול של שירים שביטאו את המאבק הקרב ואת נכונותו להקריב את חייו במלחמה לשחרור המולדת. הוא ראה את הנאצים עולים לשלטון בגרמניה ואת הפשיזם של מוסוליני משתלט על איטליה, ובחושיו הפוליטיים, הייתי אומר אף נבואיים, ראה את הקטסטרופה הענקית שעומדת ליפול על יהדות אירופה.

כבר שנתיים קודם לכן, בקורס מפקדים של אצ"ל, כתב את שירו האלמותי "חיילים אלמונים", בא לרוני בירושלים, זמזם את המנגינה שאלתר ושאל אותה אם החברים יאהבו את השיר. רוני אמרה: "בוודאי, בוא מהר הביתה" (כלומר לבית הוריה), שלפה דפי תווים וכתבה את הלחן על פי הזמזום כדי שלא ילך לאיבוד.

חיילים אלמונים הננו, בלי מדים,

וסביבנו אימה וצלמוות.

כולנו גויסנו לכל החיים;

משורה משחרר רק המוות.

בימים אדומים של פרעות ודמים

בלילות השחורים של ייאוש,

בערים, בכפרים את דגלנו נרים

ועליו: הגנה וכיבוש!

הביקור של תהומי בפירנצה קבע את גורלם של רוני ואברהם לנצח. אברהם - שהחל לאמץ לעצמו את הכינוי המחתרתי "יאיר" על שמו של אלעזר בן יאיר, מפקד מצדה - יצא לקרב ממושך שידע שלא ישוב ממנו בשלום. הוא נסע לפולין וניצל זאת לביקור אצל משפחתו בעיר הולדתו סובאלק. "אני כותב אלייך מהבית", כתב לרוני. הוא סיפר לה: "מצאתי שהורי הזדקנו קצת, אבל הם נמרצים ובריאים". הוא אף השתתף בכמה מפגשים משפחתיים.

בעזרת חברו הטוב ויטולד הולאניצקי, קונסול פולין בירושלים, יצר קשרים עם שלטונות פולין. הופעתו המהודרת, הפולנית המושלמת שלו וביטחונו העצמי פתחו לפניו את דלתות השלטון. אף על פי שלא ייצג אלא מיליציה קטנה, הוא התנהג כאילו הוא מייצג ממלכה אדירה ושכנע בהתנהגותו. רוב מאמציו היו נתונים לרכישת נשק עבור האצ"ל ולהקמת מערכת הסברה שבמרכזה שני עיתונים: "ירושלים המשוחררת" בפולנית ו"די טאט" ביידיש. אחר כך שכנע את שלטונות פולין להקים מערכת של אימונים צבאיים לצעירים יהודים מכל פולין, כדי להקים צבא של 40 אלף איש שיכבוש את ארץ ישראל בכוח. מדי חודשים אחדים בא לביקור בארץ וחזר לשליחותו בפולין.

בפברואר 1948 התנקשו אנשי לח״י בקונסול לשעבר הולאניצקי בירושלים והרגו אותו ועיתונאי פולני שהיה בחברתו. הם לא ידעו, או לא תודרכו על ידי האחראים, כי היה חברו הטוב של ״יאיר״. האיש שנושל מתפקיד הקונסול עבד במשרדי השלטון הבריטי, והיה חשד כי הוא מוסר מידע לבריטים. גרסה אחרת טוענת שחוסל משום שאנשי לח״י פעלו בהשראת השלטון הסובייטי, מאחר שרצו תמיכה רוסית בהקמת מדינה יהודית. האמת המוחלטת לא תיוודע כנראה אף פעם.

ב-2011 נפגשתי עם בתו של הולאניצקי, ברברה, שנהפכה למעצבת אופנה נודעת בלונדון. היא הוזמנה לביקור בארץ על ידי המועצה הישראלית ליחסי חוץ. שני אבותינו היו קורבנות של רצח, והפגישה בינינו היתה מעין פגישת פיוס, אם כי איש מאיתנו לא היה קשור להרג הזה.

בחזרה לענייננו. באמצע 1935 הזמין אברהם את רוני לבוא לוורשה. היא היתה משוכנעת שהוא עומד להציע לה נישואים, אף על פי שלא פעם כתב לה, "אני ממילא החלטתי לא 'לשאת אישה'", בגלל פעילותו המחתרתית. היא חשדה בו שהוא פשוט לא אוהב אותה מספיק, ואולי יש לו אפילו מאהבת אחרת, והוא בשלו: "מכאיב לי לבקש ממך שתסמכי עלי ושתאמיני לי יותר. אני כנראה אינני ראוי לאמונך, אם גם כיום את מסוגלת לענות גם את עצמך וגם אותי בחשדות, בסברות, בדמיונות, שבסופו של דבר אפילו את עצמך אינך מאמינה בהם". לבסוף נענתה להזמנה ("באתי לוורשה מצוידת בכל הנדוניה"). הם יצאו מדי ערב לתיאטרון ולקונצרטים, ובבקרים הסתובבו בחנויות מהודרות והחליפו זרי פרחים.

אבל כגודל התקוות שלה, כך גודל האכזבה. ערב אחד בא לחדרה ואמר לה: "עלינו להיפרד. חיי הם קודש למלחמת המחתרת. אני לא רוצה להינשא, כי אני אפול ואיני רוצה שתהיי אלמנה. איני רוצה להקים משפחה כדי להותיר פחות סבל". היא עצמה סיפרה: "אכזבה זו לא מילה. היו רגעים דרמטיים מאוד. שנינו בכינו, שנינו לא מצאנו לנו מרגוע, אבל קיבלתי את זה".

היא חזרה לארץ מבוישת ולא סיפרה להוריה מדוע נפרדה מאברהם. רק אמרה להם שבעוד זמן־מה יחליטו על העתיד. מי שסירב להשלים עם רוע הגזירה היה חברו הטוב של אברהם, דוד רזיאל, שראה את הסבל והייסורים של בני הזוג והחליט לפעול בסתיו 1935, כאשר בא אברהם לביקור בארץ.

"כשנפרדנו ב-1935 וחזרתי לארץ, הידיד הגדול ביותר היה רזי, דוד רזיאל״, אמא סיפרה. ״סיפרתי לו שהכול נגמר בינינו. הוא אמר, 'זה לא ייתכן. אני לא ארשה את זה, מפני שאין עוד זוג אנשים כה משלימים, כה מתאימים זה לזה, ואני לא ארשה'. עברו כמה חודשים, וערב אחד הוא בא לחדרי ואמר, 'היי מוכנה למחר בשש בבוקר, אנחנו ניסע לנמל, אברהם מגיע ארצה'. אמרתי לו, 'הנח לי, הרי אנחנו נפרדנו ואני רוצה לשכוח אותו. אינני מתכתבת איתו'. הוא אמר לי, 'לא, זו פקודה'. וכשהוא אמר 'פקודה', לא היה אפשר לסרב לה. בשש בבוקר הוא בא לקחת אותי, נסעתי איתו לנמל יפו. בהתחלה לא האמנתי, חשבתי שזו אגדה. אבל ראיתי ברשימת הנוסעים 'אברהם שטרן'. לא ידעתי איך אני אפגש איתו. והוא יצא, חייך אלי בלי לדבר הרבה. דוד רזיאל שכר כרכרה, נתן שם של מלון, נסענו שלושתנו, ובאמצע הדרך דוד רזיאל קפץ מהכרכרה ועזב את שנינו להסתדר בינינו. אחר כך נשארתי איתו כמה ימים והוא אמר לי פשוט, 'אינני מסוגל לוותר עלייך. דעי לך שחיינו יהיו קשים, ותצטרכי לוותר על אמהוּת. ילדים לא יהיו לנו'. אמרתי, 'אני מוותרת. אתה בשבילי גם ילד וגם אהוב'. ההחלטה על ילד באה רק כאשר נודע לו שימיו ספורים. גם אני ידעתי זאת".