האישה ששבה לחיים

פתח דבר 

הפעם האחרונה שראיתי את אבא היתה לפני עשרים ושמונה שנים, ב-1990. האמת, זה לא לגמרי נכון. למען הדיוק אני צריכה לומר שב-1990 היתה הפעם האחרונה שכמעט ראיתי אותו.

לקחתי יום חופש מהעבודה במכון היופי, עליתי על רכבת ללונדון, אחר כך על עוד רכבת לכיוון החוף ואז על עוד אחת אל רַיי. לא ראיתי אותו כמעט שמונה שנים. תכננתי להראות לו את המכתב שהוא כתב, להכריח אותו להביט במילים שלו עצמו:

פֶּרל היקרה, אל תבואי בבקשה, זה לא נוח. פרנסיס.

לא "אבא". פרנסיס.

במבט לאחור, אני לא מאמינה שבאמת התכוונתי לעשות את זה, או שהגעתי רחוק כל כך. בשביל מישהי שנוטה להימנע מעימותים, ההתנהגות שלי היתה נועזת בצורה בלתי־אופיינית. אני בטוחה שלד"ר הייווּד היה משהו מעורר השראה לומר על זה, אילו הייתי מספרת לו אי־פעם.

קניתי מפה מקומית בחנות ספרים ונעתי לפיה. הדרך עברה בתוך העיירה. מרכז ריי היה שובה לב, עם רחובות מרוצפי אבנים ובניינים שחציים עשוי עץ, ובכל מקום שהסתכלתי היו תיירים, שנשפכו החוצה מבתי התה. התחלתי בביטחון, אבל כשחלפתי על פני החנויות והתקרבתי אל פאתי העיר, הרגשתי שהכעס הצדקני שהניע אותי להגיע לכאן מתחיל להתפוגג. הרחובות היפים התחלפו באזור מגורים חסר אופי, וככל שהתקרבתי לרחוב של אבא נעשיתי אטית יותר ופחות בטוחה בעצמי. לבסוף הצלחתי להגיע לשדירות פֶּנדלבּרי, ולמעשה הגעתי עד לבית שלו. אבל רוח הקרב יצאה ממני, ולא הצלחתי לגרור את עצמי למעלה ולהקיש בדלת. לבי הלם בחזה והתקשיתי יותר ויותר לנשום. רגלי נחלשו כל כך, שנאלצתי להתיישב על המדרכה.

חלפו שם כמה עוברי אורח, אבל הייתי נבוכה מכדי לבקש עזרה. ואז גבר צעיר בערך בגילי, עשרים וקצת, עם תסרוקת קוצנית ונזם באף, גחן לידי, שאל כמה שאלות זריזות ואמר לי בעדינות שאני עוברת התקף חרדה. זאת היתה הפעם הראשונה שלי, ולכן לא ידעתי שבהתקף חרדה מרגישים תמיד כאילו עומדים למות ואמרתי לו שהוא טועה, שזה בטח התקף לב. הוא שיתף איתי פעולה ולקח אותי לבית החולים המקומי, ואף על פי שעד שהגענו למיון כבר הייתי בסדר, כמובן, האחות אמרה שכדאי לבצע בדיקה כללית. הצעיר, שאת שמו איני זוכרת, המתין איתי וסיפר לי על התקפי החרדה שהיו לו בבית הספר. לאחר שהשתחררתי במצב בריאותי תקין, הוא הוריד אותי בתחנה. הודיתי לו ונפרדנו לשלום. טוּב הלב של זרים.

לא חשבתי אפילו לנסות לחזור לבית של אבא באותו יום. ראיתי בהתקף החרדה סימן מובהק וחזרתי לאט לצד השני של המדינה, הביתה. הפסקתי לכתוב לאבא, ובסופו של דבר, לאחר כמה שנים קשות שבהן התאבלתי על האב שאהבתי, גם הפסקתי פחות או יותר לחשוב עליו.

1

פרל

הלכתי דרך היער והקשבתי בתשומת לב לציפורים. הציפורים הצרפתיות נשמעו באוזני שונות מהאנגליות. כשחשבתי שאני שומעת קיכלי רונן, עצרתי וקירבתי את משקפת השדה אל עיני, משקלה המוכר התיישב בתלמים שבפני.

מתחתי את הצוואר למעלה, ובדיוק אז התחיל הטלפון לצלצל בתוך התיק שלי והפר את שלוות היער. הצליל שלו לא היה מוכר: הוא צלצל לעתים נדירות. אף פעם לא הרגשתי צורך שיהיה לי אינטרנט בכיס.

פתחתי את הטלפון הנייד העתיק שלי, אבל כשראיתי את שם המתקשר, כמעט סגרתי אותו שוב. אחי ואני לא דיברנו כבר יותר משנה, אולי שנתיים. מיילים מזדמנים היו התקשורת היחידה בינינו. ידעתי שהוא כנראה מתקשר מסיבה דוחקת וניחשתי שהסיבה הזאת היא לא חדשות טובות.

"הַיי, גרג," אמרתי, ו"היי, גרג" קלוש הדהד אלי בחזרה. טלפונים ניידים הם חסרי תקנה לשיחות טלפון ממשיות. חשבתי על הטלפון הקווי הגוצי האפור של ילדותי, איך אבי הגיש לי את השפופרת כשחברה התקשרה, על השיחות הברורות והצלולות שניהלתי באמצעותו.

"פרל. תודה לאל. לא הייתי בטוח שתעני." קולו של גרג, מתכתי ומהדהד, הקפיץ אותי בחזרה לגרסה היותר צעירה והפחות בטוחה בעצמה שלי. "זה זמן טוב לדבר?"

האם יהיה אי־פעם זמן טוב בשבילנו לדבר? "כן, ברור... הכול בסדר?"

"לא כל כך. אני מצטער, פרל. זה אבא. הוא בבית החולים."

רעד עבר במעלה גבי.

"איך אתה יודע?"

"אחות התקשרה אלי." הוא כנראה צפה את השאלה הבאה והיסס לפני שהוסיף, "אני מניח שאבא ביקש ממנה."

"ברצינות? למה?" אבא לא רצה לראות או לדבר עם אף אחד מאיתנו כבר יותר משלושים שנה. התחלתי ללכת עם הטלפון צמוד חזק לאוזן. "מאיפה יש לו את המספר שלך?" בטוח שלא היה לו את המספר שלי.

"אני לא יודע. זה משנה? היא אמרה שהוא חולה מאוד ושזה בטח יקרה היום, הכי מאוחר מחר."

"היא אמרה מה יש לו?"

"משהו בלב, אני חושב."

כמה אירוני; מזמן חשדתי שלאבא אין לב.

"בכל אופן," המשיך גרג, "רק רציתי שתדעי." הוא השתנק במילה האחרונה.

הגעתי למרכז היער, שהיה המקום האהוב עלי. העצים כאן היו צפופים מספיק כדי ליצור חופה מעל הראש, אבל לא צפופים עד כדי כך שחסמו את אור השמש. אהבתי לשבת במקום הזה, להשעין את הגב על גזע האשוּר החלק ולנסות ללכוד בעפרונות צבעוניים או בצבעים את תנועת האור המסתנן בין העלים. שררה שם שלווה גדולה. כך אנשים בוודאי מרגישים כשהם מתַרגלים מדיטציה, אבל אני מעולם לא הצלחתי לעשות משהו מכל המיינדפולנס הזה. הראש שלי אף פעם לא התרוקן. הישיבה ביער עם מחברת הציור שלי היתה הדבר הקרוב ביותר לשלווה שחשתי אי־פעם.

"אתה בסדר, גרג?"

"לא ממש."

החלקתי למטה בגבי אל העץ שלי, התיישבתי על שורשיו הגבשושיים והתבוננתי באור השמש השבור המהבהב על הג'ינס שלי.

"עכשיו לא נוכל לפתור שום דבר כמו שצריך, נכון? כל הדברים שלא אמרתי אף פעם. עכשיו מאוחר מדי." המילים האחרונות של גרג היו חלושות כל כך. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה שמעתי אותו בוכה.

"אבל גרג, הוא התנתק מאיתנו לפני מיליון שנה. הוא הבהיר היטב שאנחנו לא מעניינים אותו, שוב ושוב."

"אבל בכל זאת, זה קשה, לא?" הוא משך באפו. "אני צריך להתקשר עכשיו לבנג'י, אז כדאי שאזוז."

ארנבת זינקה מולי והבהילה אותי, וכמעט מיד היא נעלמה שוב בתוך סבך השיחים.

"אתה תנסה לבקר אותו?" אני לא יודעת מה גרם לי לשאול את זה. למה שהוא יבקר אותו, אחרי כל שנות השתיקה האלה? אבל האינסטינקטים שלי היו נכונים.

"חשבתי שאולי... כן."

"אלוהים אדירים! זה רציני." גל של משהו — רוגז, אולי — שטף אותי למחשבה שגרג נותן לעצמו להיגרר לדרמה הסופית של אבא.

"זאת ההזדמנות האחרונה, לא? אני לא רוצה להתחרט כשיהיה מאוחר מדי, וגם, את יודעת. להצטער שלא הייתי שם."

הרגשתי חסרת מנוחה מכדי לשבת בשקט וקמתי ממקומי. "טוב, בהצלחה עם זה. תמסור לבן דרישת שלום ממני." ניתקתי בלי להיפרד, סגרתי את הטלפון והתחלתי לצעוד במהירות בחזרה לאורך השביל. לעזאזל עם גרג, שנדחף ככה ליום השקט שלי וגרר אותי בחזרה לעניינים האלה, שכל כך התאמצתי לשכוח מהם. הרגשתי כאילו חלפו שעות, אבל ידעתי שחלפו רק כמה דקות עד שהתגלה בפני המראה המוכר של הבית הכפרי הקטן שלנו, שניצב בקרחת יער קטנה, מוקף בגדר עץ לבנה נמוכה.

לפני שעברנו לכאן, כולם הגיבו באותו אופן לתצלומים של הבית. כולם חוץ מגיסתי אלינור. במכון היופי, הבנות שעבדו איתי אמרו: יש לך כזה מזל; הוא נראה כזה אידילי; הלוואי שיכולתי לגור שם וכן הלאה. אפילו האחים שלי התלהבו. בנג'י אמר לי מתי הוא יבוא לבקר. גרג אמר שהוא נראה מאוד יפה ושלֵו.

אבל לא אלינור. היא גוללה בין התמונות ועצרה על תצלום שהתגאיתי בו במיוחד. היער נראה בו אפל ומזמין מאחורי הבית.

"הוא נראה כמו בית מהאגדות," היא אמרה.

"וואו, תודה!" אמרתי. "הוא באמת נראה ככה, לא? כמו ב'זהבה ושלושת הדובים'?"

"לא," היא אמרה, וחיוכה העקום בקושי הוציא את העוקץ מהמילים. "כמו בית הממתקים ב'עמי ותמי'."

דֶני היה בחדר העבודה שלו, שמוקם במקום שבו, בבית נורמלי, היתה אמורה להיות פינת האוכל. הוא ניסר משהו, אבל הפסיק כששמע אותי נכנסת.

"זה היה מהיר!" הוא הסתובב אלי עם המסור החשמלי ביד והסיר את משקפי המגן. בחולצת משבצות שכפתוריה העליונים פתוחים ומכנסי כותנה ירוקים, עם שערו הכהה שפסי כסף שזורים בו, בעלי נראה כאילו הוא משתתף בפרסומת לשולחן עבודה מהסוג של "הישארו פעילים אחרי גיל חמישים", או אולי למשחה נגד טחורים. "יצאת רק לפני עשרים דקות בערך."

"גרג התקשר. מתברר שאבא שלי הולך למות."

"איך גרג יודע בכלל?" דני הניח מידו את המסור החשמלי.

"זה מה שאני אמרתי!" פסעתי אל החלון והסתכלתי על העצים בחוץ.

"את בסדר?" הוא ניגש וכרך את זרועו סביבי. "זה בטח טלטל אותך. אני לא מתכוון רק לאבא שלך, אלא גם לשמוע מגרג — עבר הרבה זמן."

"גרג מתכוון ללכת לראות אותו, היית מאמין?"

"אני מניח שדברים כאלה גורמים לאנשים להגיב בדרכים מוזרות, לא? ותמיד נראה שגרג לא השלים בכניעה כמוך עם הנתק מאבא שלכם."

נרתעתי, המומה, ופניתי להביט בו. "אני לא השלמתי עם זה בכניעה! למה אתה מתכוון?"

"זאת לא היתה המילה הנכונה, מצטער. אני רק מתכוון שאת קיבלת את זה כפי שזה."

"זה אותו דבר! אף פעם לא הסכמתי עם זה! סילקתי את זה מהמחשבות שלי, אבל זה לא אומר שהרגשתי בסדר עם זה."

דני הרים את ידיו בהתנצלות. "סליחה, באמת. אני אומר הכול בצורה לא נכונה. אני יכול להביא לך משהו? קפה? בדיוק התחלתי להכין."

היה לי קשה להסדיר את הנשימה. "כן, בבקשה," אמרתי באוקטבה קצת יותר גבוהה מהרגיל.

אחרי שהוא יצא מהחדר, שליתי את הטלפון מהתיק והקשתי במהירות את המספר, כך שלא היה לי זמן לחשוב על מה שאני עומדת לעשות. השלמתי עם זה בכניעה. באמת!

"אני אבוא," אמרתי וקולי הדהד אלי בחריקות.

דממה קצרה השתררה.

"מה אמרת?" אמר גרג.

"אני אעלה על הטיסה הבאה."

"את שונאת אותו! תמיד אמרת שאת שונאת אותו!"

"אני יודעת."

"פרל." שמעתי את גרג עובר למצב האח הגדול הסבלני. זה הציק לי עכשיו לא פחות מכפי שזה הציק לי בגיל עשר. "את לא חושבת בהיגיון. את לא יכולה..."

"אני יכולה. אני רוצה." למה אני רוצה? מה לעזאזל קורה? הפעם האחרונה שניסיתי לפגוש את אבא היתה לפני כמעט שלושים שנה, וזה הסתיים בהתקף חרדה. טוב, אני אצטרך לפענח את ה"למה" אחר כך.

"את בדרום צרפת!"

"שמתי לב." הסתובבתי אל החלון והתבוננתי בציפור שעפה מענף אל השמים.

"את פשוט תעלי על מטוס, תגיעי לבית החולים ותיכנסי לחדר של אדם שלא דיברת איתו יותר משלושים שנה?"

"תשלח לי את הפרטים של בית החולים. נתראה שם."

"אבל פרל..."

ניתקתי בדיוק כשדני נכנס בחזרה לחדר.

"דֶן, אני יודעת שזה נשמע מטורף לגמרי, אבל אני רוצה לעלות על הטיסה הבאה."

"מה? לאן?" דני, שהחזיק שני ספלי קפה, נראה מבולבל. אפשר להבין אותו — בימי ראשון נהגנו לצאת לארוחת צהריים במִיוֹ, שהיתה במרחק שלושים קילומטרים מהבית, וחוץ מזה אף פעם לא הרחקתי מעבר לעיירה הקרובה אלינו.

"משום־מה אני מרגישה צורך לנסוע לשם..."

דני מצמץ לאט. "את רוצה לנסוע לאנגליה? עכשיו? לראות...את אבא שלך?"

הנהנתי ועברתי בראשי על הדברים שאני צריכה. בגדים להחלפה, ספר, המחשב הנייד. איפה הדרכון שלי? לא השתמשתי בו כבר זמן־מה. בעצם למה להעמיד פנים? ידעתי בדיוק מתי היינו בבריטניה בפעם האחרונה. לפני חמש שנים וחודש.

"אולי נשב לרגע?"

"אני לא יכולה, דני, אני צריכה להתחיל להתארגן..."

הוא לקח את ידי בעדינות והוביל אותי לספה זרוּית הנסורת. "רק דקה. שאני אבין את זה."

"בסדר, אבל רק דקה." רוב מוחי ידע שאני מתנהגת בחוסר היגיון. החלק הקטן האחר היה עסוק בלוגיסטיקה.

הוא הגיש לי את הקפה שלי. "גרג אמר לך לבוא?"

"לא. האמת שהוא היה די בהלם שאני רוצה לבוא."

דני הסתכל לתוך עיני. "אהובה, אני יודע איך הוא מרגיש."

"אני בעצמי בהלם. אבל אני רוצה לנסוע."

"למה?" קולו היה שקט, מרגיע. "המשפחה שלך... עבדת כל כך קשה כדי להתרחק מהם. ובקשר לאבא שלך... הייתי רוצה לחנוק את גרג כי הוא מטריד אותך עם זה."

דני גונן עלי כל כך. בדרך כלל אהבתי את זה, אבל לפעמים זה הפריע לו לשמוע את מה שאמרתי.

"זאת לא אשמתו, הוא רק יידע אותי."

"את עצובה?" דני בחן את פני וניסה לנחש מה אני מרגישה. בעיניו, המחשבה שאני עצובה בגלל מותו הקרב של האבא הנורא שלי היתה חריגה. בעצם, לא הוגן שאעמיס את הכול על דני. גם בעיני העניין הזה לא נראה סביר.

"לא בדיוק עצובה," אמרתי. "הרצון של גרג לראות אותו ערער אותי, זה הכול." לא רציתי להתוודות על האבל המקדים שהרגשתי. חשבתי שסיימתי להתאבל על אבא מזמן, אבל כאב מוזר ומוכר התקבע לי בבטן מהרגע ששמעתי את קולו של גרג.

דני עטף אותי בזרועותיו. "מסכנה שלי."

נתתי לו לנחם אותי לדקה לפני שהתנתקתי ממנו. "בסדר. כדאי שאתחיל להתארגן. אתה יכול למצוא לי טיסה בזמן שאני אורזת?"

"בטח. ואם, אממ, אם תשני את דעתך, גם זה בסדר מבחינתי."

הנהנתי בהיסח הדעת בזמן שניסיתי להיזכר איפה התיק שלי לנסיעות קצרות. עליתי למעלה ובסופו של דבר מצאתי אותו על ארון הבגדים, מכוסה באבק. נשטפתי הקלה כשגיליתי שהדרכון עדיין נמצא בכיס הקדמי. ועבר עלי רגע נורא כשחשבתי שאולי הוא כבר לא בתוקף, אבל למרבה המזל עדיין נותרו שמונה־עשר חודשים. ארזתי קצת בגדים ותיק רחצה וירדתי למטה.

דני עדיין ישב בחדר העבודה שלו, בדיוק כפי שהשארתי אותו.

"איזה טיסות מצאת?" שאלתי.

"את יודעת שאת לא חייבת להיכנע ללחץ, כן?"

"למה אתה מתכוון?" שמטתי את התיק על הרצפה והתיישבתי לצדו. "אף אחד לא לוחץ עלי. אני רוצה לנסוע."

"זאת אלינור, נכון?" אמר דני. "אף פעם לא יכולת להגיד לה לא."

"אפילו לא דיברתי איתה!" הנחתי יד על זרועו. "סתם ישבת כאן והתעצבנת?"

"היא כל כך תתלהב כשתבואי ותמצא כל מיני סיבות למה את לא צריכה לחזור."

"דני, אתה מדבר שטויות. אתה חושב שאני עד כדי כך חסרת עמוד שדרה? אני נוסעת לראות את אבא שלי לפני שהוא עוצם את העיניים ואז חוזרת, זה הכול."

"הם ינסו לשכנע אותך להישאר. הם לא מקשיבים לך."

"הם לא היחידים!" שלחתי את ידי לאוויר בכעס. "אתה יודע שהם הזמינו אותי למאה דברים מאז שעברנו לכאן! מסיבות יום הולדת וארוחות חג המולד ומה לא... פיקניקים בפסחא וארוחות צהריים בימי ראשון, וסירבתי לכל ההזמנות."

"טוב... לא בדיוק סירבת, נכון? את פשוט לא ענית."

"מה עם יום ההולדת הארבעים וחמישה של אלינור בשנה שעברה?" נעמדתי על רגלי. קולי נשמע חזק מהרגיל באוזני. "היא אמרה לי שאני האדם היחיד שהיא רוצה לראות, זוכר? ובכל זאת לא נסעתי. לא לאירוע הזה ולא לשום דבר אחר. מאז..." ומכיוון שהבוקר היה כולו בלגן והרגשתי די פרועה, אמרתי: "טקס ההטבלה של גרייסי."

הבטנו זה בזה, וראיתי את הפחד בעיניו. הפחד מפני המשמעות האפשרית של פתיחת תיבת פנדורה הזאת.

כעבור רגע הוא הסיט את מבטו. ידעתי שהוא לא יתייחס למה שאמרתי.

"מה בקשר לעבודה? ללקוחות שלך..."

"אני יכולה בקלות לתאם איתם מועדים חדשים. דני, אבא שלי הולך למות!"

"אבל אפילו בקושי הזכרת אותו כבר שנים!"

"חשבת שאם אני לא מזכירה אותו, זה אומר שאני לא עצובה?"

"אממ... כן."

"גם אני חשבתי ככה." התיישבתי שוב. "אבל אני באמת רוצה לנסוע."

השתררה דממה קצרה.

"בסדר." דני עשה פרצוף של "הגעתי להחלטה". אהבתי את הפרצוף הזה. "אם את לגמרי משוכנעת, אני אבוא איתך."

"אתה לא צריך."

"אני כן. אני כל מה שעומד בינך לבין המשפחה שלך." הוא הוציא את הטלפון שלו. "אני אזמין לנו טיסה."