דם אכזרי 6 - כתר אכזר

פרק 1

סבסטיאן

אני יושב בתא הפינתי במסעדת לה-מאר עם שני האחים שלי ועם אחותי הקטנה אאידה. המסעדה נסגרה כבר לפני שעה. המלצרים כבר הורידו את המפות ואת הכלים מהשולחנות והטבחים מסיימים לצחצח את התנורים והמקררים.

הברמן עוד עסוק בבדיקת המלאי שלו, ונראה שהוא מתמהמה יותר מהרגיל, למקרה שמישהו מאיתנו ירצה משקה אחרון. כשיש לך מסעדה בבעלותך, אחד היתרונות הוא שאף אחד לא יכול לסלק אותך.

לה-מאר ידועה במאכלי הים המובחרים שלה — דגי פוטית וסלמון מוטסים כל בוקר מהחוף עם רגלי סרטנים ארוכות יותר מידי אדם. מוקדם יותר הערב חגגנו עם לובסטר ספוג בחמאה. כבר כמה שעות שאנחנו פשוט יושבים, שותים ומדברים. יכול להיות שזה הלילה האחרון שלנו יחד, ושלא נתראה בתקופה הקרובה.

דנטה טס מחר בבוקר לפריז, עם אשתו, הבן שלו והתינוקת החדשה. הוא הגדיר את הנסיעה הזאת כירח דבש ארוך, אבל יש לי הרגשה שהוא לא מתכוון לחזור.

דנטה מעולם לא רצה להפוך לראש הארגון. הוא היה המנהיג בפועל של המשפחה שלנו במשך שנים רק מפני שהוא האח הבכור, ולא מפני שזו הייתה השאיפה שלו.

כמובן שאבא הוא הדון, אבל המצב הבריאותי שלו מידרדר משנה לשנה. הוא הֶאֱצִיל יותר ויותר סמכויות בניהול העסק המשפחתי. פעם הוא ניהל באופן אישי כל פגישה עם משפחות הפשע האחרות, בלי קשר לחשיבות נושא הפגישה. עכשיו הוא לובש את החליפה שלו ויוצא מהבית רק במצבים הכי קשים.

הוא הפך לנזיר באחוזה העתיקה שלנו בשדרות מאייר. אם גרטה, מנהלת משק הבית שלנו, לא הייתה גרה איתו, אוכלת איתו ארוחות צהריים ומקשיבה לתלונות שלו על כך שסטיינבק היה צריך להיות מדורג גבוה יותר מהמינגווי בפנתאון הסופרים, הייתי ממש מודאג לגביו.

אני מרגיש אשם, כי גם אני יכולתי לגור איתו. כל שאר האחים עזבו את הבית. דנטה ואאידה התחתנו, ונירו גר עם החברה שלו קמיל בדירה מעל למוסך החדש שלה, שבו היא משפצת מכוניות בהתאמה אישית.

אחרי סיום הלימודים יכולתי לחזור הביתה. אבל לא חזרתי. עכשיו אני גר עם ג'ייס בהייד פארק.

אני אומר לעצמי שאני צריך קצת יותר פרטיות בשביל להביא בחורות הביתה, או כדי שאוכל לבלות עד מאוחר. אבל האמת היא שאני מרגיש שיש חיץ ביני ובין שאר בני המשפחה. אני מרגיש שאני נסחף. הם עדיין רואים אותי, אבל אנחנו לא נמצאים על אותה הסירה.

כולם משתנים במהירות רבה, וגם אני. אבל אני לא חושב שאנחנו משתנים באותה הצורה.

עברו שלוש שנים מאז ההיתקלות האחרונה שלנו עם משפחת גריפין.

הלילה ההוא שינה את חיי.

הכול התחיל בארוחת ערב אחת על גג בית המשפחה שלנו, כשכולנו עוד גרנו בו. ראינו זיקוקים מתפוצצים מעל לאגם, וידענו שמשפחת גריפין עורכת מסיבת יום הולדת לבת הצעירה שלהם.

כמה שונים היו חיינו אם לא היינו רואים את הזיקוקים. אם אאידה לא הייתה מתייחסת אליהם כסוג של אתגר או הזמנה.

אני זוכר את פרצי האורות הצבעוניים שהשתקפו בעיניה כשהסתובבה אליי ולחשה, "אנחנו צריכים ללכת למסיבה."

התגנבנו לאחוזה של משפחת גריפין. אאידה גנבה את השעון של סבא רבא שלהם ובטעות הציתה את הספרייה, מה שהביא את קאלום גריפין לרדוף אחרינו מאוחר יותר באותו הלילה. הוא תפס את אאידה ואותי על המזח, ואז שומר הראש שלו ריסק לי את הברך.

זו הייתה נקודת הזמן שבה החיים שלי שינו כיוון.

עד אז, הדבר היחיד שעניין אותי היה כדורסל. שיחקתי שעות על גבי שעות כל יום. קשה אפילו לזכור עד כמה זה העסיק אותי. לכל מקום שהלכתי, לקחתי איתי את הכדור שלי. התאמנתי על כדרורים והטעיות בכל רגע פנוי. כל ערב לפני השינה צפיתי במשחקים ישנים. פעם קראתי שקובי בראיינט התאמן בלי סוף עד שקלע לפחות ארבע מאות סלים ביום. החלטתי לקלוע חמש מאות ביום, ונשארתי שעות אחרי האימון הרגיל עד שהשרתים כיבו את האורות באולם הספורט.

הקצב והתחושה של הכדור בידיי נצרבו במוחי. המרקם הגבשושי היה הדבר הכי מוכר בעולם, והצליל הכי זכור לי היה חריקת נעלי ההתעמלות על הפרקט.

זו הייתה אהבת האמת היחידה בחיי. התחושה החזקה שהרגשתי כלפי המשחק הייתה חזקה יותר מהעניין שלי בבנות, באוכל, בבידור, או בכל דבר אחר.

כשהמגף של שומר הראש נחת על הברך שלי והרגשתי את פרץ הכאב המסנוור ומעורר הבחילה, ידעתי שהחלום שלי נגדע. מקצוענים יכולים להתאושש מפציעות, אבל שחקנים פצועים לא הופכים למקצוענים.

במשך יותר משנה חייתי בהכחשה. הייתי בשיקום. עברתי ניתוח, סבלתי קומפרסים חמים, קומפרסים קרים, טיפול אולטרסאונד על רקמות הצלקת, גירוי חשמלי על השרירים הסובבים אותה, ואין־ספור שעות של פיזיותרפיה מייגעת.

הלכתי כל יום לחדר הכושר כדי לחזק את הגוף שלי. סחבתי חמישה־עשר קילו של שרירים על גוף שפעם היה רזה.

אבל הכול היה לשווא. נפטרתי מהצליעה, אבל לא חזרתי להיות מהיר כבעבר. בזמן שהיה עליי לשפר את המהירות ואת הדיוק, לא יכולתי אפילו לחזור למצב שבו הייתי קודם. שחיתי נגד הזרם, ובו בזמן נסחפתי לאט לאט במורד.

ועכשיו אני חי במציאות חלופית מוזרה, שבה בני משפחת גריפין הם בני הברית הקרובים ביותר שלנו. אאידה התחתנה עם הגבר שהורה לשומר הראש שלו לרסק את הברך שלי.

המצחיק הוא שאני לא שונא את קאלום. הוא מתנהג יפה לאחותי. הם מאוהבים ויש להם תינוק קטן, מיילס גריפין, היורש של שתי המשפחות. משפחת גריפין שמרה על חלקה בעסקת הנישואים הזאת. הם שותפים נאמנים.

אבל אני עדיין כועס מאוד.

הזעם הזה רותח ותוסס בתוכי כל הזמן.

תמיד ידעתי מה המשפחה שלי עושה למחייתה. הדבר הזה הוא חלק ממשפחת גאלו כמו הדם והעצמות שלנו. אנחנו מאפיונרים.

מעולם לא פקפקתי בעובדת היותנו כאלה.

אבל חשבתי שתהיה לי אפשרות בחירה.

חשבתי שאוכל להימנע מזה ולא להיכנס לעסק המשפחתי, ולעשות כל מה שארצה בחיים, משוחרר מכבלים.

לא הבנתי כמה החיים האלה כבר כובלים אותי. מעולם לא הייתה לי ברירה. היה צפוי שאישאב לתוכם בדרך זו אחרת.

אחרי שהברך שלי נדפקה ואיבדתי את המקום שלי בנבחרת, האחים שלי התחילו להתקשר אליי לעיתים קרובות יותר ולהציע לי עבודות.

כשנסה גריפין נחטפה הצטרפנו למשפחת גריפין במסע הנקמה שלהם נגד המאפיה הפולנית. בלילה ההוא יריתי בבן אדם בפעם הראשונה בחיים.

אני לא יודע איך לתאר את הרגע ההוא. היה לי אקדח ביד, אבל לא חשבתי שבאמת אצטרך להשתמש בו. חשבתי שאני נמצא שם רק כגיבוי. לכל היותר בתור תצפיתן. ואז ראיתי את אחד מהחיילים הפולנים מכוון את האקדח שלו לעבר אחי, ופעלתי מתוך אינסטינקט. היד שלי התרוממה וכיוונה את האקדח בדיוק בין העיניים של הבחור. לחצתי על ההדק מבלי לחשוב.

הוא נפל לאחור. ציפיתי להרגיש משהו. זעזוע, אימה, אשמה.

במקום זה הרגשתי... כלום. נראה שזה היה בלתי נמנע. כאילו מאז ומתמיד נועדתי להרוג מישהו. כאילו זה בטבע שלי.

ואז הבנתי שאני לא באמת אדם טוב.

תמיד הנחתי שאני אדם טוב. אני חושב שכולם חשבו כך.

חשבתי, אני אדם חם יותר מאחי דנטה. פחות פסיכופת מנירו. יותר אחראי מאאידה. חשבתי שאני אדם אדיב, חרוץ וטוב.

ברגע ההוא הבנתי שיש בי גם צד אלים. וגם אנוכי. לא התכוונתי להקריב את אח שלי למען מישהו אחר. ובטח שלא התכוונתי להקריב את עצמי. הייתי מוכן לפגוע או להרוג. ואפילו לעשות דברים גרועים הרבה יותר.

זה דבר מוזר ללמוד על עצמך.

אני מסתכל סביב השולחן על האחים שלי. לכולם יש דם על הידיים בדרך זו או אחרת. אם מסתכלים עליהם אי אפשר לנחש. טוב, אולי על דנטה אפשר — הידיים שלו נראות כמו כפפות בייסבול מצולקות. הן נועדו לקרוע אנשים לגזרים. אם הוא היה גלדיאטור, הרומאים היו צריכים להעמיד מולו אריה כדי שהקרב יהיה הוגן.

אבל כבר שנים לא ראיתי אותם מאושרים כמו עכשיו. העיניים של אאידה מבריקות ועליזות והיא סמוקה מהיין. כל עוד היא היניקה אסור היה לה לשתות, אז היא נרגשת שהיא יכולה להשתכר שוב.

לדנטה יש מבט שבע רצון, כאילו הוא כבר יושב באיזה בית קפה בפריז. כאילו כבר התחיל את הפרק הבא בחייו.

אפילו נירו השתנה. והוא זה שחשבתי שלעולם לא יהיה מאושר.

הוא תמיד היה מרושע ומלא זעם. כשהיינו נערים חשבתי באמת ובתמים שהוא פסיכופת. נראה שלא אכפת לו מאף אחד, אפילו לא מהמשפחה שלנו. לא באמת.

ואז הוא פגש את קמיל, ופתאום הוא הפך למישהו אחר. לא הייתי אומר שהוא נחמד — הוא עדיין חסר רחמים וגס רוח. אבל השליליות נעלמה. הוא מרוכז יותר מתמיד ושקול יותר. עכשיו יש לו משהו להפסיד.

"תלמד צרפתית?" שואלת אאידה את דנטה.

"כן," הוא נוהם.

"קשה לי לדמיין את זה," אומר נירו.

"אני יכול ללמוד צרפתית," אומר דנטה בהתגוננות. "אני לא טיפש."

"זה לא קשור לאינטליגנציה שלך," אומרת אאידה. "זה המבטא שלך."

"למה את מתכוונת?"

היא ונירו מחליפים מבט משועשע.

"אפילו המבטא האיטלקי שלך... לא משהו," אומרת אאידה.

"על מה את מדברת?" חוקר דנטה.

"תגיד משהו באיטלקית," דוחקת בו אאידה.

"בסדר," אומר דנטה בנחישות. "ווֹאִי דוּאֶה סִיאֶטֶה דֶלִי סְטְרוֹנְצִי." שניכם מטומטמים.

המשפט מדויק. הבעיה שדנטה אומר אותו במבטא שטוח של שיקגו, והוא נשמע כמו חוואי מהמערב התיכון שמנסה להזמין מנה מהתפריט במסעדה איטלקית יוקרתית.

אאידה ונירו פורצים בצחוק ואני לא מתאפק ופולט נחירה קטנה בעצמי. דנטה מזעיף פנים, כי הוא עדיין לא מבין מה רע במבטא שלו.

"מה?" הוא חוקר. "מה מצחיק כל כך?"

"עדיף שתיתן לסימון לדבר," אומרת אאידה בין הצחקוקים.

"טוב, לא באמת חייתי באיטליה!" זועף דנטה. "אתם יודעים, אני מדבר גם קצת ערבית, וזה יותר ממה שאתם יודעים, ליצנים." כשהם לא מפסיקים לצחוק הוא מוסיף, "לכו לעזאזל! אני אדם תרבותי."

אני חושב שפעם דנטה היה דופק את הראשים שלהם זה בזה, אבל עכשיו, כשהוא בעל ואבא, הוא לא מתייחס לשטויות האלה. הוא רק מנער את ראשו ומאותת לברמן שיביא לו עוד משקה.

אאידה הפכה לאימא, אבל סדר העדיפויות שלה לא השתנה. כשהיא רואה שדנטה לא מגיב להקנטות שלה יותר, היא נועצת בי את עיניה האפורות הנלהבות.

"לסֶבּ יש כישרון לשפות," היא אומרת. "אתה זוכר שחזרנו מסרדיניה וחשבת שאתה אמור לדבר עם פקידי המכס באיטלקית? והם שאלו אותך שאלות כדי לוודא שאתה באמת אזרח אמריקאי וכל הזמן רק אמרת, אּיל מִיוֹ נוֹמֶה אֶ סֶבַּסְטִיאַן?"

זה נכון. הייתי בן שבע והייתי נבוך מכל המבוגרים האלה שמסתכלים ונובחים עליי. היה לי שיזוף עמוק מהקיץ באיטליה, וזה בטח נראה כאילו אבא שלי חטף ילד איטלקי וניסה להבריח אותו מעבר לאוקיינוס האטלנטי.

פקידי המכס המשיכו לחקור, "זו המשפחה שלך? אתה אמריקאי?" ואני, מסיבה כלשהי, החלטתי שאני צריך להשיב להם בשפתם, על אף שהם דיברו אנגלית. ברגע ההוא לא יכולתי לומר שום דבר חוץ מלחזור על המשפט, "השם שלי סבסטיאן."

לעזאזל עם אאידה שבכלל זכרה את זה. היא בעצמה הייתה רק בת חמש, אבל היא אף פעם לא שוכחת דברים מביכים שהיא יכולה להיזכר בהם מאוחר יותר ברגע הכי לא מתאים.

"רציתי להאריך קצת את החופשה," אני אומר לאאידה בקור רוח.

"אסטרטגיה טובה," היא אומרת. "כמעט נשארת שם לתמיד."

אני אתגעגע לדנטה. אני מתגעגע לכל האחים שלי, עכשיו שכל אחד פנה לחיים שלו.

הם יכולים להרגיז ולהטריד, אבל הם אוהבים אותי. הם מודעים לכל הפגמים ולכל הטעויות שלי, אבל הם מקבלים אותי כמו שאני. אני יודע שאני יכול לסמוך עליהם אם באמת אזדקק להם. ואני אהיה שם בשבילם בכל שעה ובכל מקום. יש לנו קשר חזק.

"נבוא לבקר אותך," אני אומר לדנטה.

הוא מחייך חיוך קטן. "בבקשה לא כולם בבת אחת," הוא אומר. "אני לא רוצה להבריח את סימון בדיוק אחרי שסוף־סוף התחתנו."

"סימון אוהבת אותי," אומרת אאידה. "וכבר התחלתי לשחד את הילדים שלך כדי להיכנס להם ללב. זו הדרך שתהפוך אותי לדודה המועדפת עליהם. להעניק להם מתנות רועשות ומסוכנות שההורים שלהם לא מסכימים לקנות להם בעצמם."

"בטח בגלל זה אהבת את דוד פרנצ'סקו," אני אומר. "הוא הביא לך חץ וקשת."

"בדיוק," אומרת אאידה. "ותמיד הערצתי אותו."

גם אני. אבל איבדנו את הדוד פרנצ'סקו שנתיים אחרי שנתן לנו את המתנה הזו. הברטווה גדעה את אצבעותיו והציתה אותו בעודו בחיים, דבר שגרר שנתיים של מרחץ דמים עם הרוסים. אבא שלי זעם כמו שלא ראיתי אותו זועם בחיים. הוא גירש אותם מהשטח שלהם בצד המערבי של העיר, וכנקמה הרג שמונה מאנשיהם. אני לא יודע מה הוא עשה לחייל הברטווה שזרק את הגפרור על דוד פרנצ'סקו, אבל אני זוכר אותו מגיע אלינו הביתה באותו הלילה עם חולצה מגואלת בדם ברמה כזאת שלא נשאר זכר לצבע הלבן שלה.

המתנה האהובה שנתן לי עדיין שמורה אצלי. תליון קטן מזהב של אוסטכיוס הקדוש. אני עונד אותו כל הזמן.

הדוד פרנצ'סקו היה איש טוב, מצחיק ומלא קסם. כל דבר הלהיב אותו. הוא אהב לבשל ולשחק טניס. הוא היה לוקח את נירו ואותי למגרשים לשחק שניים נגד אחד, ומביס אותנו בכל פעם. הוא לא היה גבוה, הוא היה קומפקטי אבל קשוח, והוא היה יכול לזרוק כדור לפינה הכי מרוחקת במגרש, כך שהכדור נגע בקווים ועדיין נשאר בפנים. היה קשה להחזיר למכה כזו. נירו ואני הזענו והתנשפנו ונשבענו שהפעם סוף־סוף ננצח אותו.

לפעמים אני מצטער שאי אפשר להחזיר אותו ליום אחד, כדי שיראה איך אנחנו נראים כאנשים בוגרים. שנוכל לדבר איתו בגובה העיניים.

חבל שאי אפשר להחזיר גם את אימא שלנו.

היא לא ראתה איך גדלנו.

אני תוהה אם היא הייתה מאושרת.

היא מעולם לא אהבה את אורח החיים של המאפיה. היא התעלמה ממנו והעמידה פנים שהיא לא יודעת מה הבעל שלה עושה. היא הייתה פסנתרנית כשאבא שלי ראה אותה לראשונה על הבמה. הוא חיזר אחריה ללא הפסקה. הוא היה הרבה יותר מבוגר ממנה. אני בטוח שהיא התרשמה מכך שהוא יודע לדבר שלוש שפות, שהוא אוהב לקרוא ויודע להתנסח. אני גם בטוח שההילה הסמכותית שלו הרשימה אותה. אבא שלי כבר היה הדון הראשי של שיקגו. אחד הגברים הכי משפיעים בעיר. היא אהבה את מי שהוא היה, אבל לא את מה שהוא עשה.

מה היא הייתה חושבת עלינו? על מה שאנחנו עושים?

זה עתה סיימנו פרויקט פיתוח גדול בחוף הדרומי. האם היא הייתה מסתכלת עליו ביראת כבוד? או שאולי הייתה חושבת שכל אחד מהבניינים האלה נבנה בעזרת כסף מגואל בדם? האם הייתה מתפעלת מהמבנה שהקמנו? או שהייתה מדמיינת את השלדים שקבורים מתחת ליסודות?

הברמן מביא את המשקה של דנטה.

"עוד מישהו רוצה לשתות?" הוא שואל אותנו.

"כן!" עונה אאידה מייד.

"בסדר," מסכים נירו.

"לא, תודה," אני אומר. "אני כבר יוצא."

"לאן אתה ממהר?" שואל נירו.

"לשום מקום." אני מושך בכתפיי.

אני לא יכול להסביר מדוע אני חסר סבלנות ומוטרד. אולי אני מקנא בדנטה שעוזב לפריז עם אשתו. אולי אני מקנא באאידה, וגם בנירו. הם נראים בטוחים בדרך שלהם. מאושרים בחיים.

אני לא מאושר. אני לא יודע מה אני עושה, לעזאזל.

דנטה קם כדי לאפשר לי לצאת מהתא. לפני שאני עוזב הוא מחבק אותי. הידיים הכבדות שלו כמעט סודקות לי את הצלעות.

"תודה שבאת הלילה," הוא אומר.

"בטח. תשלח לנו גלויות."

"לעזאזל עם הגלויות. תשלח שוקולד!" קופצת אאידה.

אני מנופף לה ולנירו ונפרד לשלום.

"היא לא שתתה יין כבר הרבה זמן," אני אומר לנירו. "עדיף שתסיע אותה הביתה."

"אוקיי," אומר נירו. "אבל אם תקיאי במכונית שלי אני אחתוך אותך, אאידה."

"בחיים לא הייתי עושה את זה," אומרת אאידה.

"כבר עשית את זה בעבר," אומר נירו.

אני עוזב ויוצא אל הלילה החם של שיקגו. קיץ עכשיו, אפילו בעשר בלילה החום עוד לא התפוגג.

אנחנו קרובים לנהר. אני יכול ללכת הביתה לאורך רחוב רודולף, אבל אני הולך לאורך הנהר, חולף על פני כל המסעדות עם האורות התלויים המשתקפים על פני המים השחורים. אני פוסע לעבר שכונת ריבר נורת, שם הרחובות שקטים יותר ומוארים פחות. אני משוטט עם הידיים בכיסים. האזור הזה נחמד ואני מתנשא לגובה שני מטרים. אני לא חושש שישדדו אותי.

ובכל זאת, כשאני שומע צווחה אני נדרך ומחפש לראות מאיפה היא מגיעה.

בערך במרחק חמישים מטרים על המדרכה אני רואה בחורה בלונדינית נאבקת עם גבר בבגדים שחורים. הוא חסון, ועל ראשו המגולח מקועקע חץ. נראה שהוא מנסה לדחוף אותה לתא המטען הפתוח של המכונית שלו.

הבחורה נראית כמו מישהי בדרך למסיבה. היא לובשת שמלה קצרה ונועלת עקבים גבוהים, שמקשים עליה לשמור על שיווי המשקל. הגבר המגודל מרים אותה ומנסה לזרוק אותה לאחור אל תא המטען. היא משחררת יד אחת וסוטרת לו בחוזקה על הפנים. הסטירה חזקה מספיק בשביל שאשמע אותה עד סוף הרחוב. הוא משיב לה בסטירה חזקה עוד יותר.

זה באמת מרתיח אותי. לפני שאני מספיק לחשוב מה אני עושה, אני רץ ומסתער עליו.

בדיוק כשהוא מצליח לדחוף אותה אל תא המטען, אבל לפני שהוא מספיק לסגור אותו, אני מתקרב אליו במהירות מהצד, דוחף אותו עם הכתף שלי והוא מתעופף ופוגע בגדר הברזל.

הוא נחבט בגדר אבל קם מייד ומתקרב אליי באגרופים מונפים.

אין לי הרבה ניסיון בקטטות, השתתפתי רק בשלוש או ארבע תגרות, אבל אני בחור גדול עם ידיים ארוכות. וכשיש לך שני אחים גדולים, אתה לומד מהם.

הבחור מתקרב אליי במהירות עם אגרופים מונפים. אני עומד עם הידיים שלי מורמות וחוסם את רוב המהלומות שהוא מכוון לפנים שלי. הוא חובט בי כמה פעמים בגוף, וזה די כואב, אבל אני מחכה להזדמנות. כשהוא שולח עוד אגרוף ימני אל פניי אני זז הצידה ומכניס לו אגרוף לעין בידי השמאלית. המכה מעיפה את ראשו לאחור. הוא ממשיך לנסות לתקוף אותי, אבל הוא לא ממש יציב.

יש לו פנים רחבות ומכוערות, שיניים מוכתמות, והעור שלו בצבע של לחם לא אפוי. הוא זועם ונוהם לעברי. הוא מזיע ומתנשף, ממשיך להניף את אגרופיו אבל לא מצליח לפגוע בפניי.

אני לא מתרגז. למעשה אני קר רוח ומחושב יותר מרגע לרגע. אני שם לב שאני מנתח אותו כאילו היה דמות במשחק מחשב. אני מחפש את הדרך הטובה והמהירה ביותר להשמיד אותו.

אני מתחיל לחבוט בו שוב ושוב בפנים ובבטן. כל מכה ממלאת אותי בתחושת יציבות וסיפוק כמו שמרגישים כשחובטים בשק כבד. כל גניחת כאב שיוצאת מהדפוק הזה מעניקה לי עונג מזהיר.

הוא נוגח בי בשפה ואני מרגיש טעם של דם בפה. זה מעצבן אותי. אני תופס את פניו כאילו שאני מחזיק כדורסל ומטיח את ראשו בחזרה בגדר. אני חוזר על כך שלוש או ארבע פעמים עד שהאור בעיניו כבה והוא מתמוטט על המדרכה. אני אפילו לא טורח לבלום את נפילתו.

הבחורה הבלונדינית יוצאת מתא המטען. כשהיא רואה את התוקף שלה מחוסר הכרה על המדרכה היא רצה אליו ובועטת בו בבטן.

"שְטֹובּ אוּ טֶבְָּיה חַאי ווֹ אִיבּוּ וַיְרַס!" היא צועקת ובועטת בו עם נעל העקב שלה.

למען האמת קצת שכחתי מהבחורה לרגע בזמן שפוצצתי את הבחור הזה במכות. עכשיו אני מסתובב ובוחן אותה מקרוב בפעם הראשונה.

היא גבוהה, ומנקודת המבט שלי זה אומר הרבה. היא בטח יותר ממטר ושמונים עם העקבים האלה. הפנים שלה רותחות מזעם והיא נראית כמו ולקיריה נקמנית מהמיתולוגיה הנורדית. יש לה שיער בלונדיני בהיר שאסוף לקוקו גבוה. תווי פניה חדים ואקזוטיים. יש לה עצמות לחיים גבוהות, עיני שקד, שפתיים מלאות, שיניים צחורות. והגוף שלה...

אני מרגיש רע לחשוב על זה כשבדיוק לפני רגע איזה בחור ניסה לחטוף אותה. אבל קצת קשה להתעלם מגזרת האמזונה שלה, שממלאת את השמלה הצמודה. מהשדיים השופעים, מהמותניים הצרים, ומהרגליים הארוכות... קשה לי להסיט את המבט ולשוב להסתכל בעיניה.

"את בסדר?" אני שואל אותה.

הלחי השמאלית שלה אדומה ונפוחה במקום שהבחור הכה אותה. אני רואה את סימני האצבעות שלו על הפנים שלה.

"אני בסדר!" היא אומרת בעצבים. יש לה שמץ של מבטא. אני די בטוח שקודם היא צעקה ברוסית.

"מה אמרת לבחור הזה?" אני שואל.

"מה?"

"כשבעטת בו — מה אמרת?"

"אה," היא מנערת את הראש חסרת סבלנות. "זה אומר... משהו כמו 'שיצמח לך זין על המצח'."

אני פולט נחרה. "באמת?"

"כן," היא אומרת בפנים זועפות. "זו קללה נפוצה מאוד ברוסיה. גסה מאוד, תאמין לי. אם הוא היה שומע מה אמרתי הוא לא היה אוהב את זה."

"טוב, הוא לא יכול לשמוע כלום," אני אומר. "אבל מגיע לו, בכל מקרה."

"מגיע לו שיסרסו אותו!" היא אומרת ויורקת על המדרכה ליד התוקף שמוטל לרגליה. מצחיק — יריקה היא הדבר הכי רחוק מהתנהגות נשית ומעודנת שיכולה להיות. אבל בעיניי היא מושכת מאוד. היא נראית פראית וזרה כמו נסיכה לוחמת.

ואם כבר מדברים על זה...

"את מכירה אותו?" אני שואל. "למה הוא חטף אותך?"

הבחורה משמיעה צליל חד ומזלזל. "אתה לא תבין," היא אומרת וזה רק מעורר עוד יותר את סקרנותי.

"תנסי להסביר, אולי אבין," אני אומר.

היא סורקת אותי מלמעלה למטה, מנסה לתהות על קנקני. לבסוף היא מושכת בכתפיה. אולי היא חושבת שמגיע לי הסבר.

"אבא שלי הוא איש בעל השפעה רבה," היא אומרת. "יש לו הרבה אויבים. אני מניחה שהבחור הזה חשב שיהיה קל יותר לתקוף אותי מאשר את אבא שלי."

"מי זה אבא שלך?" אני שואל.

"אלכסיי ינין," היא אומרת ולא מצפה שאזהה את השם שלו.

אבל אני מזהה. ראש הברטווה בשיקגו. או שאולי צריך לומר הבוס החדש, כי משפחת גריפין הרגה את הבוס הישן.

"איך קוראים לך?" אני שואל.

"ילנה ינינה," היא אומרת וזוקפת את סנטרה בגאווה.

"סבסטיאן גאלו," אני אומר. אני לא רואה ניצוץ בעיניה המעיד על כך שהיא מזהה אותי. שם המשפחה שלי לא נשמע לה מוכר.

היא בוחנת אותי בהבעה של חוסר אמון.

"למה אתה כזה גדול?" היא מקשה כאילו שזה דבר מחשיד להיות גבוה כמוני.

"גנטיקה," אני אומר ביובש.

"לא," היא מנערת את ראשה. "אתה יודע איך ללכת מכות. מה אתה עושה?"

"במה אני עובד?"

"כן, כמובן, מה העבודה שלך?" היא מתפרצת.

משעשע אותי שהבחורה הזאת בכלל לא מודה לי שעזרתי והצלתי אותה. במקום זה היא יהירה ומתנשאת.

בכל מקרה, אני לא יודע איך לענות על השאלה שלה.

לאחרונה עשיתי כל מיני עבודות. כולן בעסק המשפחתי. ניהלתי את זירת ההימורים המחתרתית שלנו, טיפלתי בבעיות שונות שצצו במסעדות ובמועדונים. עשיתי גם עבודה שקשורה לפרויקט בחוף הדרומי, אבל נירו הוא זה שבעיקר מטפל בזה.

"למשפחה שלי יש כמה עסקים," אני עונה תשובה מעורפלת. "מסעדות ועוד כל מיני."

"הממ," אומרת הבחורה, עדיין חשדנית.

"מה את עושה?" אני שואל אותה. "את רוצה שאלווה אותך?"

"למה לא," היא אומרת כאילו שהיא עושה לי טובה. "זה לא רחוק."

"רק רגע," אני אומר.

אני תופס את התוקף שלה בחולצה ומרים אותו, הראש שלו מתנדנד ברפיון. אני זורק אותו לתא המטען של המכונית שלו וטורק את הדלת.

"הוא כבר יבעט את עצמו החוצה כשיתעורר," אני אומר.

הבחורה פולטת צחוק קצר. "נו נו," היא אומרת. "עם הפנים האלה כבר חשבתי שאתה ילד טוב."

"הפנים האלה?" אני מחייך.

"כן. לחיים חלקות. עיניים גדולות. תלתלים רכים. כמו תינוק," היא אומרת.

אני רואה שהיא מנסה לעצבן אותי, אבל זה לא מזיז לי.

"אני חושב שאת נראית כמו ויקינגית," אני אומר לה.

היא לא רוצה לחייך אבל נראה לי שזה מוצא חן בעיניה.

אני שם לב שיש לה עיניים בצבע יוצא דופן — יותר סגול מכחול — וזה בולט מאוד כנגד שערה הבהיר ועורה החיוור. אף פעם לא פגשתי אישה כמוה. היא לא נראית כמו אף אחת שראיתי כאן בסביבה.

"אז לאן אנחנו הולכים?"

"מה זאת אומרת אנחנו?" היא שואלת.

"למסיבה?" אני מתעקש. "אני אוהב מסיבות."

"לא הוזמנת," חיוך מרומז נפרש על שפתיה המלאות.

"אני בטוח שאת יכולה להכניס אותי."

"אולי," היא אומרת. "אם היית בן הזוג שלי."

אני מתבונן בה ומחייך חיוך גדול.

"כן?" אני שואל. "מה אני צריך לעשות כדי להיות בן הזוג שלך?"