ליאת והבלונדה

המבקר

ליאת ניהלה חיי אקדמאית פעילים. תמיד תהיתי איך הצליחה הדיכאונית הזאת לעשות תואר, דבר שאישה בריאה בנפשה, נבונה ומשקיענית כמוני לא הצליחה משום מה לעשות. אבל באותו זמן, כשהתהלכתי בבית משועממת, אכולת פנאי, וצפיתי בה שהיתה כל כך פעלתנית ועסוקה, הבנתי למה. היא פשוט לא שמה לב למה שעשתה, היא לא הקדישה את כל־כולה במאה אחוז כמו שאני תמיד עשיתי. אני לצערי מושלמת בכליל המעלות, ביופי, בתבונה, בשכל ישר ובבריאותי הנפשית שאין איתנה ממנה. והנה — אני לא מצליחה לעשות כלום בחיים. זאת השאיפה לפרפקציוניזם, והיותי התגלמות השלמות, שמפריעות לי לפעול בעולם. ואילו ליאת, שכולה פגמים על גבי פגמים, יצור אכול מרירות ותסכול, שמאלנית רדיקלית שונאת אדם, ובנוסף לכול מעורערת בנפשה, מצליחה לקצור לה תארים אקדמיים, להיות מרצה באוניברסיטה, ועוד בנושא אופנתי כמו הפילוסופיה של האישה, וקונה לה אוהדים וידידים על ימין ועל שמאל, כולם מגונים בעיניה במידה שווה. הייתי אכולת פנאי. אין בעולם דבר נורא יותר ממראה אישה צעירה ויפה, שנונה ומשכילה שמתהלכת בביתה הגדול והמפואר בהרצליה פיתוח כמו ארי בסוגר ולא יודעת מה לעשות עם עצמה. אני צריכה להדהים את העולם, לסנוור, להאיר, אמרתי לעצמי. מוטלת עליי חובה מוסרית ראשונה במעלה לאפשר לאחרים, ברוב נדיבותי, ליהנות מזיו פניי, מכישוריי יוצאי הדופן, משמחת החיים והיצירתיות המתפרצת שבי. זה מאוד העיק עליי, אותה בגידה בייעוד שהתגלמה בהישארותי בבית. אסור שיצור כמוני יישאר בבית! חשבתי כל הזמן. מדובר בעוול נורא לאנושות כולה. רוב הזמן ליאת לא היתה. היא התחפרה במאורתה שבחוג לפילוסופיה, שם כרסמה לעצמה את הלב יחד עם כל היתר. כל מה שעשתה שעמם אותי, חוץ מקיקרו. בערבים היינו קוראות לפעמים ביחד את "על המוות" שלו, ואלה היו השעות היפות ביותר בחיי. בכל חיי הקצרים עדיין השעות היפות ביותר היו אלה שביליתי עם ליאת בקוראנו יחד את "על המוות" של אותו קיקרו. אבל הערב תמיד רחוק ואני, שפרשתי מלימודיי האקדמאיים לפני שהספקתי להשלים תואר, בגלל האהבה, בגלל ליאת ששברה את לבי, וגם בגלל אותה חולשה לשלמות שהוזכרה קודם, שמונעת ממני להשלים כמעט כל דבר שהתחלתי, הסתובבתי בבית חסרת מעש ותכלית, מציקה לאנאבל המשרתת, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מרוב שעמום החלטתי ללמוד צרפתית. למה לא? אמרתי לליאת. זאת שפה מקסימה וגדולי הסופרים, תודי, הם צרפתים. ליאת העדיפה את הרוסים. הרוסים לא שווים כלום! אמרתי ברוגז. חוץ מגונצ'רוב כולם נמאסים אחרי גיל שתים־עשרה. אבל למרות שהעדיפה את הסופרים הרוסים, ליאת שיבחה את החלטתי לפנות ללימודי צרפתית. כן, תלמדי צרפתית, היא אמרה. זה מאוד כדאי. זה יעשיר את עולמך וייתן לך משהו לעשות. בדיוק, אמרתי. אני צריכה להעסיק את עצמי. אחרי חודשיים ידעתי צרפתית. פניתי לתרגם קצת קלאסיקות צרפתיות ואז חשבתי, מה עכשיו? מה הטעם בעצם לתרגם אם אני בעצמי מבינה? כלום אין זה למטה מכבודי לשמש כמתווכת, מה עוד שזאת עבודה קשה שדורשת מהעוסקים בה לצרוך ללא הרף הרבה כוסות קפה, סמים קלים ומשחקי מחשב בהפוגות שחייבים לקחת כשמשקיעים מאמץ אינטלקטואלי כה מפרך בדבר כה מיותר. כל אותם חודשים ליאת המשיכה להיות עסוקה בתפלויותיה האקדמיות בחדרה החשוך שבפקולטה. היא קראה את התרגומים שלי ושיבחה אותם, אבל בגלל שהיתה חסרת כל חוש ספרותי שבחיה היו חסרי ערך. דרוש היה לי איש ספרות אמיתי שיעריך את התרגומים שלי כערכם. כל כך היטבתי לעשות את שני הדברים החשובים ביותר במלאכת התרגום, כלומר לבחור טקסט טוב, נהדר, שטרם תורגם משום מה, ואז לתרגם אותו יפה, עד שישתווה כמעט לטקסט המקורי, אם לא יעלה עליו. חשבתי לעצמי שאם אמצא איש ספרות אמיתי, יודע ח״ן, מן הסתם אמצא אותו בתל אביב, שהיא עיר ידידותית לסופרים ואנשי רוח שממלאים אותה בהמוניהם, ולא בהרצליה פיתוח הנוראה שבה גרתי, ששם אין אנשי רוח בכלל. התרגום שבחרתי היה קצר. הוא החזיק לא יותר מעמודיים, ליותר מזה לא היתה לי סבלנות. אחרי כמה שעות של רביצה על הספה שבסלון, עם גיחות החוצה לגן הנחמד שלנו, החלטתי לסור לבית קפה ספרותי בתל אביב, שם אולי אוכל למצוא לי חובב ספרות ואיש רוח שיסכים להקדיש מזמנו הזול את הדקות המועטות הדרושות לקריאת התרגום שלי מצרפתית.

תל אביב קידמה את פני במשב של אובך. גם בהרצליה היה אביך כמובן, כמו תמיד, אבל האובך שכיסה את תל אביב מבחוץ נעלם משום מה כשנכנסת פנימה. ואז לפעמים שוב הופיע, בהפתעה. בית הקפה הספרותי היה יקום נפרד. מי שישב שם ממש הרגיש שהוא יושב שם ולא במקום אחר. סקרתי את השולחנות במהירות עד שזיהיתי פיגורה ספרותית. זה היה מבקר מזדקן ורב־תהילה שקנה לו גם אויבים רבים והוא אף פעם לא סירב לנהל שיחה של טעם עם חובבת ספרות חושנית וצעירה.

מה דעתך, זרקתי כשאני מגישה לו את שני הדפים של התרגום שלי.

מה? הוא אמר.

הוא נראה קצת מיוסר, חסר סבלנות אולי, כמו פקיד אחרי קריירה ארוכה של סירוב לבעלי בקשות. הסירוב הופך אנשים לעיקשים, ונדמה היה לי שאני רואה את עיקשותו זורחת מעיניו.

אתה כבר לא צעיר, אמרתי לו. הכול מוכר בעולמך, נכון? הכול ישן.

על מה את מדברת? הוא אמר. הוא לא הבין על מה אני מדברת.

אני פשוט מציעה לך הזדמנות לראות משהו אחר, אולי תופתע, אמרתי. אבל הוא לא הבין.

זה התרגום שלי, הסברתי לו כמו לילד, זה טקסט שאני בעצמי תרגמתי מצרפתית. תקרא, תראה איזה יופי של תרגום.

אמממ... אמר. הוא התחיל להבין. אבל זה מפרוזה, הוא אמר.

בטח שמפרוזה, אמרתי. אלא מה?

המבקר לגם לגימה. אני, הוא אמר ובעיניו הבליח ניצוץ, מתעסק בעיקר בשירה. בשירה, בביקורת השירה, בתרגומי שירה, בעריכת שירה וגם כמובן שאני עצמי כותב שירים. שירה היא המומחיות שלי.

שירה זה מצוין, אמרתי. כל הכבוד לך.

ולכן, הוא אמר, פרוזה, אני חייב להודות, פחות מעניינת אותי. אני כמובן יודע ליהנות כהוגן מחתיכת פרוזה טובה מדי פעם, בעיקר אם זה ארוך מדי, אבל שירה זה מה שמושך את לבי, אם לדבר בכנות.

כל אותו זמן ייחדתי לו מבט. אתה יודע לדבר, אמרתי ודחפתי אליו את הדפים. בוא נראה אם אתה יודע גם לקרוא.

מה, הוא אמר, כאן? עכשיו?

למה לא? תקרא, תטעם, לא צריך לעשות מזה סיפור. אני אשב כאן ואנעץ בך מבט חרד, מנסה ללמוד מארשת פניך מה דעתך על התרגום הנפלא שלי.

טוב, הוא אמר. זאת בקשה יוצאת דופן.

ואני מתרגמת יוצאת דופן, אמרתי.

הוא כחכח, לקח את הדפים והתחיל לקרוא. שפתיו לא נעו. רק כשקרא הבנתי פתאום כמה מיני יכול הקטע להיראות לאיש ספרות אמיתי, שקורא בין השורות, כשאחת כמוני יושבת מולו. לאיש ספרות כזה כל קטע יכול להיראות מיני, אם קוראים בין השורות. גם כל דבר אחר יכול להיראות מיני, אם חושבים על זה, גם בלי קשר לספרות. בסוף גמר לקרוא. אפשר היה לדעת שגמר כי הוא הסיר מהדפים את מבטו והניח אותם בעדינות על השולחן.

אממ... אמר בארשת דלוחה. ואז כחכח ונשף.

מה דעתך? אמרתי. נכון שזה יפה? חשבתי לשלוח אותו לאיזה כתב עת, אולי ישמחו שם לפרסם את זה.

תזכירי לי איך קוראים לך?

איך קוראים לי? אתה לא יודע מי אני?

המבקר אמר שהוא לא יודע מי אני כי לא אמרתי לו.

אני יודעת מי אתה, אמרתי.

ואני לא יודע מי את, הוא השיב.

אמרתי לו מי אני. אמרתי מי החברה שלי, שהיא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב והוספתי ששתינו אכלנו ושתינו את פוליטיקת הזהויות ושזה הכול שטויות בעינינו.

הבל הבלים, אמרתי לו.

ככה גם היא חושבת? הוא אמר. אה... החברה שלך?

בטח, אמרתי. ניסיתי להיזכר אם המבקר המסוים הזה, שאולי בכל זאת שמו פרח מזיכרוני, שייך לאקדמיה. עדיף לחשוב שלא, אבל אם כן אולי שווה לדעת.

אתה באקדמיה, מותק? שאלתי.

למה? הוא אמר. אני נראה ככה?

אמרתי שאני לא יודעת. אבל הוא טען שלא. היה נדמה לי שרמת העניין שלו גברה קצת אחרי ששמע שיש לי חברה. אני שמחה לשמוע שאתה לא באקדמיה, אמרתי לו. לטובתך, כלומר.

אבל חברה שלך שם.

כן, אבל בפילוסופיה. לא בספרות, חלילה.

טוב... הוא אמר, ספקן.

אז מה דעתך, אמרתי. תשפוך הכול וזהו.

זה... יפה מאוד.

חייכתי בנחת.

הבחירה של הסופר, של הקטע — מאוד מוצלח! ועם זאת, המשיך, זחוח, מובן שהוא זקוק לעריכה. הוא שתק. כן, הוסיף אחרי רגע. יש כאן בהחלט מקום ליד עורכת.

אתה רציני? אמרתי.

לקחתי את הדפים ליד וקראתי. הטקסט נראה לי מושלם. מה צריך לערוך כאן? אמרתי. זה לא הכעיס אותי, שהמבקר אמר שצריך לערוך אותי, אני רק רציתי לדעת איך לדעתו של אותו מבקר נכבד אפשר לשפר את הטקסט המושלם שלי.

למד אותי, אמרתי. תן בעריכה. פשפשתי בתיקי והושטתי לו עט.

מה? הוא נרתע, כאן? עכשיו?

למה לא? אתה גם עורך, לא? נדמה לי שאמרת. אתה לא רק מבקר.

מבקר? הוא אמר. כן, אני גם מבקר, ועורך. אבל בעיקר — הוא נשף ורכן קדימה, נועץ מבט אבל לא בי — אני משורר.

ברור, אמרתי. ברור. אז קדימה, שידלתי אותו. אני סקרנית לראות. הנה, תערוך את המשפט הראשון.

למרות שהמבקר היה לטענתו בראש ובראשונה משורר, יצר העריכה השתלט עליו בסופו של דבר. הבטתי בו מוחק ומשנה את כל המשפט הראשון. הוא מחק ושינה לי, ואז קרא את זה שוב ומחק ושינה את עצמו. כשראיתי אותו טורח עליו ככה הבנתי שאולי אחרי הכול הוא לא היה מוצלח במיוחד. אחרי שגמר להתעסק במשפט הראשון בלע בנשימה אחת את יתר הטקסט, מתעצל לתקן אפילו פסיק.

זה לא משהו ששווה לי להתעסק בו, אמר בסוף.

זה לא משהו?

כן, הוא אמר.

מבטי תעה על פני שולחנות בית הקפה. זאת כנראה האמת המרה, חשבתי, אבל הצורה שבה אמר את זה גרמה לי להרגיש שזה לא נורא. אז אני לא מתרגמת טובה, אמרתי. אפשר לחשוב. יש צרות גדולות יותר בחיים.

הוא הסכים.

כמו שאתה, אמרתי לו, משורר לא משהו.

אני לא יודע.

אז תדע. אתה משורר לא משהו.

אמרתי לו את זה על בסיס חצי שיר שלו שקראתי פעם. הוא התגונן ואמר שיש לו שיר או שניים ממש מוצלחים. אולי אפילו שלושה.

אולי, אמרתי.

כמה שירים טובים, הוא אמר, צריך לכתוב כדי להיחשב למשורר? בשביל מה לכתוב אלף שירים אם בסוף רק ארבעה מהם שווים משהו? הוא היה מריר כלענה.

משורר טוב, אמרתי, משורר פורה, כותב הרבה שירים טובים. השירים שלו בדרך כלל טובים, חלקם אפילו יותר מטובים.

טוב, הוא הדליק סיגריה. אז אני לא משורר טוב. אפשר לחשוב. יש צרות גדולות יותר בחיים.

אבל במקרה שלו זה לא היה מדויק כמו בשלי. הוא נראה פתאום דל ואומלל כמו הכישלון בהתגלמותו והתחיל לספר בקול נשבר על מחסום כתיבה שהורס לו את החיים כבר יותר מעשר שנים. נעשה לא נעים ולא כיף במחיצתו. לקחתי את הדפים שלי, שהמשפט הראשון שבהם היה ערוך בידי פיגורה ספרותית מוכרת ורשמית, ובבית התעמקתי ברציונל שעמד מאחורי התיקונים. משהפנמתי אותו ערכתי את הקטע כולו ושיפרתי אותו פלאים.

באמת, אמרתי לליאת בערב, נדמה לי שהקטע שתרגמתי, אחרי שגם ערכתי אותו, מתקרב לשלמות.

ליאת הציעה לי להמשיך לערוך את הקטע. היופי בעריכה, היא אמרה, כי היה לה ניסיון רב ומר עם עריכה, אחרי שנים על גבי שנים של עריכת עבודת הדוקטורט שלה על פרקטיקות של דיכוי, זה שתמיד אפשר להמשיך לערוך את מה שכבר ערכנו. הוקסמתי מעומקו של הרעיון. תמיד אפשר להמשיך לערוך, לערוך ולערוך, לשם מביאה אותנו השאיפה הנוראה לשלמות. לליאת אמרתי שחייבים לפעמים לשים גבול, לדעת מתי לעצור ולא להמשיך עוד. לה לא היה אכפת שאתיש את עצמי במשך שנים על משפט אחד בתרגום שלי ואקצור קש.

מקץ יומיים חזרתי לאותו בית קפה ולאותו מבקר שכה השפיע עליי אז, בפגישתנו הראשונה, כדי להראות לו בענווה של תלמידה מצטיינת כמה למדתי והשתפרתי בינתיים. המבקר, לפי ארשת פניו, לא ידע אם לשמוח למראי. מאבק התחולל בתוכו בין הגבר הסקרן למבקר הסרבן. התיישבתי מולו בחיוך, כולי נחמדות. מה המצב? שאלתי בעניין. הייתי מאוד פמיליארית, והפמיליאריות שלי הדביקה אותו. די מהר הוא עצמו הרגיש שאנחנו ידידים ותיקים, שיש לנו עבר משותף.

יאללה, אמרתי, מוסרת לו את מה שהפך אחרי העריכה משני דפים לדף אחד.

מה? הוא אמר.

מה מה? אמרתי לו.

מה את דוחפת לי את הדף הזה? כאילו שאני איזה מכונת קריאה.

אה, אמרתי.

ראוי לומר איזו מילה או שתיים, לבטא מילולית בקשה במקום להסתפק בתנועות ומחוות. אני לא קורא, הוסיף קדורנית, תודה לאל, את המחשבות שלך.

טוב, אמרתי. הנה התרגום הערוך שלי. תקרא.

הוא חייך ואמר שלמרות הגסות שלי, שעדיין לא ברורה לו מידת האותנטיות שלה, יש בי סוג נדיר של התחשבות.

למה אתה לא קורא? שאלתי אחרי שתיקה קצרה.

זהו, הוא אמר, שהיה לי עוד משהו להגיד. אמרתי קודם משהו, אם אני לא טועה, המשך לאותו רעיון. איפה היינו?

מרוב זִקנה הוא כבר שכח.

דיברת על הגסות שלי, הזכרתי לו.

כן... אמר, מנסה להיזכר. נכון. ואז? מה היה ההמשך? היה לו צורך נורא לשמוע מישהו מצטט אותו.

ואז אמרת שבכל זאת יש בי סוג נדיר של התחשבות. אבל בוא נחזור לטקסט שלי, מיסטר! אמרתי, מתחילה להרגיש מנוצלת.

רגע, הוא אמר. היתה תחינה בקולו. רגע! היה לי עוד דבר נפלא לומר על זה, להוסיף על זה, ואת קוטעת אותי כל הזמן. תשתקי רגע, אל תגידי כלום. אבל אפילו צירוף המילים הסתום הזה, "את קוטעת אותי כל הזמן", ברגע שיצא מפיו, נשמע לו כמו שורה טובה. הסתכלתי עליו כותב על מפית.

אין בזה שום טעם, ואתה יודע את זה.

אז מה? הסתכל בי בכעס. אז מה אם אין בזה שום טעם? מה אכפת לך?

אכפת לי, אמרתי, כי בזמן שאתה מתעסק בשטויות חסרות הערך שלך היית יכול להעריך את התרגום שלי ואולי גם לקדם אותי. כמו כל איש ספרות מתחיל גם אני זקוקה לספונסר כמוך, למבקר שנון ומרענן שאנשים באמת אוהבים לקרוא, מבקר שכותב דברים של טעם, שיודע לשכנע, שמפתיע במחשבתו המקורית... יכולתי להמשיך ולהפליג כך עוד ועוד בשבחיו של המבקר, אבל חששתי ללבו הזקן. הוא שמע את כל זה בארשת של מיאון. מילה אחת טובה שהייתי זורקת על שיר שכתב היתה משמחת אותו יותר מכל אותן מחמאות, כי הרגיש כעלה נידף. אחרי שאמות, חשב, כלום לא יישאר. לא זכיתי לחקוק ולהיחקק.

אני אזוב הקיר, אמר בעצב. אין לי מה להגיד.

טוב, אמרתי. זה לא רע. תכתוב את זה. אבל הוא כבר היה עייף ומיואש מכדי לחבב משהו משלו.

תני את הטקסט, אמר, גא כמו אריה שאולף. הוא קרא, מתאבל על עצמו, אבל כמו שקורה עם טקסטים טובים, ובעצם עם טקסטים בכלל, גם אם הם לא טובים, הטקסט נתן לו לנוח מעצמו, הוא נשא אותו איתו במורד הזרם, וקול המים המפכפכים, פליק פלוק פלים, ערסל אותו, נושא אותו הלאה, הלאה... זה היה לו נעים.

נו? אמרתי. מה תגיד?

הוא שלח יד לגרד בשערו וקימט את הפה. זה היה סימן טוב.

נו... הוא אמר.

נו...? אמרתי בסקרנות, מחכה כולי לגזר הדין.

יש מקום לשיפור! אמר חותכנית.

אלוהים! התנשמתי בהתרגשות. למחמאה כזאת לא ציפיתי.

יש מקום? אמרתי. יש מקום?

יש מקום לשיפור! ציטט את עצמו המבקר.

אני מאוד מודה לך, מבקר נכבד! אמרתי וקמתי, אוספת את ניירותיי, את הסיגריות, את המצית, את משקפי השמש, את המסטיק והליפסטיק, את הטלפון ואת מפתחות המכונית. יש מקום לשיפור, מלמלתי לעצמי בבית, מזיעה על הטקסט. מקץ שעתיים הבנתי למה המבקר התכוון. קלטתי איזה צליל אחר, הסתכלתי למעלה, כי משם הגיעה מוזיקה חרישית, חגיגית כמעט, נשגבת. נדמה היה לי משהו. קימטתי גבה ומחקתי משפט. אז גנחתי גניחה עדינה. סיפרתי הכול לליאת, אבל היא לא הבינה. היא לא רצתה להבין. עבר עליה יום קשה. דכדוכה העייף לבש גוון עכור שהלך ונעכר ככל שהלילה המשיך לרדת והיא התחילה להאפיר. היא ביקשה ממני לשבת איתה ולקרוא שוב ב"על המוות" של קיקרו. רק הספר הזה העלה לאחרונה חיוך על פניה היגעות, רק הוא הצליח לגרום לה לצחוק.

*המשך העלילה בספר המלא*