סאל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סאל
מכר
מאות
עותקים
סאל
מכר
מאות
עותקים
4.4 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Sal
  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: מירבל
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'

תקציר

הסיפור הזה מתחיל במסע הישרדות.
סאל תכננה אותו שנה לפני שברחו. ועכשיו סאל יודעת המון דברים, כמו לבנות מחסה ולהקים מדורה, להעריך מרחקים, ללכוד ארנבות ולירות ברובה אוויר, ובעיקר להגן על אחותה פפה. כי פפה בת עשר וכשסאל הייתה בגילה, רוברט, בן הזוג של אימא שלהן, התחיל להיכנס אליה לחדר.
סאל הוא רומן ביכורים פראי, עשיר ומכמיר לב על ילדות שהגיעה אל קיצה, על כוחה של אהבה בין אחיות ועל יכולתו של הטבע לרפא גם את העמוקים שבפצעים. מיק קיטסון מגולל בקול טבעי, ייחודי וחשוף של נערה בת שלוש־עשרה סיפור מטריד ומרומם גם יחד על הישרדות ועל טוב ליבם של זרים, על רקע הנופים המרהיבים והמאיימים של רמות סקוטלנד.
מיק קיטסון נולד בדרום ויילס ולמד ספרות אנגלית באוניברסיטה ובשנות השמונים הצטרף עם אחיו ג'ים ללהקת הפופ The Senators. הוא היה עיתונאי במשך שנים אחדות עד שהפך למורה לספרות. רומן הביכורים שלו סאל זכה בפרס אגודת סלטייר לרומן הביכורים הטוב ביותר והיה מועמד לפרס ספר השנה של ויילס. הוא מתגורר בסקוטלנד עם אשתו ושלושת ילדיו הבוגרים. 

"סאל הוא רומן שאפתני הכתוב במיומנות. הספרות זקוקה לעוד סיפורים כאלה." הגרדיאן
"קיטסון מביא את קולן של שתי הילדות באותנטיות יוצאת דופן... רומן ביכורים שכולו הומור, חמלה ואנושיות." מייל און סאנדיי
"סוחף ומהפנט... הקשר בין האחיות מתואר מבעד לעיניה של סאל בדייקנות מעוררת השתאות לא פחות מתיאורי הטבע... ספר הופך קרביים." סאנדיי אקספרס

פרק ראשון

פרק 1
מלכודות

פֶּפָּה אמרה "קר" ואז שתקה קצת. ואז היא אמרה "קר, סאל. קר לי". הקול שלה היה חלש ושקט ולוחש. לא כרגיל. התחלתי לדאוג שהיא סובלת מהיפותרמיה. ראיתי באיזה מקום שמי שיש לו את זה נעשה איטי ושקט. ולכן מיששתי אותה, והגב היה חמים והבטן הייתה חמימה. ואז היא אמרה "תפסיקי למשמש אותי — חתיכת פדופילית". ואז ידעתי שאין לה שום היפותרמיה.

אבל היה קר. הלילה הכי קר מאז שהגענו לפה. לפי המצפן ידעתי שהרוח מגיעה עכשיו מדרום, והמחסה פנה לדרום־מזרח כי הרוח המערבית היא הרוח השלטת כאן. אז הרוח נשבה בפסגה שבה שכבנו על הענפי אשוחית. לפפה לא היה כובע. התכוונתי להכין לה כובע אחרי שנצוד ארנבים. אבל עדיין לא טמנתי מלכודות. הורדתי את הכובע שלי ושמתי לה אותו על הראש.

"ככה יותר טוב?" לחשתי באוזן הקטנה שלה. אבל היא שוב נרדמה. הייתי ערה עכשיו והתחלתי לדאוג קצת. בדרך כלל הקצבתי זמן לדאגה לפי השעון בטלפון. ברוב הבקרים דאגתי עשר דקות, אבל זה נהיה יותר ויותר ארוך בשבועות האחרונים כי היו הרבה עניינים לפתור ולתכנן לפני שברחנו. עמדתי לנחש מה השעה. הרגשתי שעוד מעט זריחה. לא היה אור אבל כבר הרגשתי משהו. כמעט תמיד הצלחתי לדעת מה השעה. אני לא יודעת איך, אבל פעם היה לי חשוב לדעת. כי למשל אימא ורוברט היו חוזרים קצת אחרי אחד־עשרה בלילה, ואחרי שהתקנתי את המנעול בדלת של פפה הייתי מוודאת רגע לפני שהם היו אמורים לחזור, שהיא נעולה ושהיא בפנים ישנה.

הם בכלל לא ידעו ששמתי את המנעול. לא ידעו שפילחתי מקדחה קטנה ושתי מפסלות מבי אנד קיו. חתכתי את התגיות אזעקה עם קוצץ ציפורניים. קניתי מנעול דלת בסניף הגדול של אסדה וצפיתי בחמש סרטונים ביוטיוב לפני שהתקנתי אותו. הם בכלל לא שמו לב לחורים הקטנים שקדחתי למפתח, הצבע על הדלתות בדירה שלנו היה מתקלף וחבוט בכל מקרה. ואז היה לפפה מפתח. רוברט לא היה יכול להיכנס גם אם היה מנסה. הוא אף פעם לא ניסה. אם הייתי שמה מנעול על הדלת שלי, רוברט היה מפרק אותו בבעיטה ומעיר את פפה. הוא לא היה מעיר את אימא כי כשהיא שיכורה ומעולפת אי אפשר להעיר אותה.

והוא לא התחיל להיכנס לחדר של פפה אז, אבל ידעתי שהוא ייכנס בקרוב כי הוא אמר שזה מה שיעשה ופפה הייתה בת עשר ובגיל הזה הוא התחיל איתי.

אז חשבתי שאדאג במשך עשר דקות. ידעתי שעוד מעט יופיע אור. במדריך הישרדות של הקומנדו כתוב שצריך להכין מדורה ברוחב הגוף לאורך מחסה עם גגון ואז לבנות מחיצה מאחורה ממקלות כדי להחזיר את החום. לא עשיתי את זה עדיין כי כשהגענו לא הייתי בטוחה שנישאר כאן. אבל זה היה בסדר. זה היה משטח קטן מעל הנחל והיו עצי שַׁדָּר גדולים מסביב. קשרנו את הברזנט לשתיים מהם כדי להכין את המחסה. הברזנט היה בצבעי חום ובז' להסוואה וקצת לבן־צהבהב כמו במדבריות. אבל זה עבד כי התרחקתי ממנו בריצה אל תוך היער ואז הסתכלתי מבין העצים ולא ראיתי אותו.

אבל ידעתי שמישהו נמצא שם כי שמעתי את פפה צועקת "סאל... בואי תראי את זה!" זה היה קרפד והיא ליטפה אותו ואני אמרתי "יש רעל על הגב שלו כדי למנוע מטורְפים לאכול אותו".

והיא אמרה "אני לא מתכוונת לאכול אותו, סאל. את יכולה לאכול אותו? אני לא רוצה לאכול אותו. אני אבנה לו בית". ואז היא הכינה בית קטן מאבנים שטוחות ומחלוקי נחל והכניסה לתוכו את הקרפד. היא אמרה שקוראים לו קונור, על שם ילד שמצא חן בעיניה בבית ספר.

דאגתי מהקטע של מדורה כי אנשים יכולים לראות אותה, לא כל כך ביום בעיקר בלילה. אם העץ יבש אין הרבה עשן ממדורת פירמידה קטנה, היא מעלה עשן רק אם העץ לח או טרי מדי. וגם הרוח מסלקת את העשן. וגם היינו בשממה הגדולה האחרונה בבריטניה והיינו במרחק של שלוש־עשרה קילומטר בדיוק ממקום היישוב הקרוב ונגיד שבע קילומטר משביל יער ושמונה קילומטר מכביש. בחרתי את המקום בקפדנות בעזרת מפת סיור שפילחתי מהספרייה, ששם יש את כל המפות סיור של האיים הבריטיים. היינו בדיוק שמונה מאות מטר לתוך היער מאחורי רכס שהתמתח לעבר הפסגה בגובה של קצת פחות משלושת אלפים רגל. למעשה עוד עשרים ושמונה רגל והוא היה נחשב למוּנרוֹ,1 ואז מטפסים וכל מיני סתומים עם מעילי גשם של מותגים היו עולים עליו.

אין עצים בפסגה אבל לפי המפה יש מעגל אבן. הגבעה נקראת באיזה שם גאלי, וכששאלתי את גברת קר היא אמרה שהוגים את זה מָגְנָה בְּרָה. מגנה ברה. אמרתי לפפה והיא רצתה ללכת לשם כי אמרתי לה שמגנה זה גדול בלטינית והיא שמחה ודילגה כי המילה ברה הזכירה לה חזייה — "הולכים לחזייה גדולה, הולכים לחזייה גדולה". היא כזאת מנוולת קטנה עם ראש מלוכלך והיא נהנית להגיד מילים גסות.

אבל בלילה אפשר לראות את האש זוהרת מרחוק. לא בצד של הברזנט אלא בצד השני. ולכן חשבתי שאם נבנה את המחיצה שעליה מדברים במדריך אז היא תחסום את האור בלילה ממזרח. אני לא יודעת באיזו דרך הם יגיעו אם יבואו לכאן ויחפשו אותנו אבל אולי הם יגיעו ממזרח. הכביש המהיר ממזרח לנו והם ישתמשו בו אם יבואו לכאן. אבל אני לא מבינה איך יוכלו לדעת שאנחנו כאן.

אחרי שדאגתי החלטתי להכין את המחיצה היום ואז להטמין מלכודות. הערכתי שיש לנו מספיק אוכל לעוד יומיים. או שלוש, אם אני לא אוכל ופפה כן. לכן היינו צריכות להתחיל ללכוד ולצוד. היה לי את הרובה אוויר של רוברט. הוא היה קצר והיה צריך לדחוס לתוכו אוויר. הוא ירה קליעים של עשרים ושתיים מילימטר והיו לי שתי קופסאות כאלה. אני לא אתן לפפה להשתמש בו, למקרה שהיא תירה בעצמה או בי בטעות. אבל אני צלפית טובה. התאמנתי במסדרון של הדירה והצלחתי להתאים את הכוונת לפרבלום בטווחים הארוכים. צפיתי בסרטון ביוטיוב גם על זה, שלוש ימים לפני שעזבנו. אחרי שבע דחיסות נגיד הוא יכול לחדור דיקט בעובי תשע מילימטר. הבאתי אותו לכאן בנרתיק של מקל הוקי עם רוכסן, שמצאתי בחדר ההלבשה בבית הספר.

השמיים התחילו להתבהר. באזור הזה באוקטובר, זה אומר שהשעה היא בערך 7:20. פפה ישנה בַּשק שינה, ואני יצאתי בשביל לא להעיר אותה. העלים שנשרו היו צהובים בהירים והם זהרו כשהאור של היום נכנס מבין העצים. גם עצי השדר זהרו. השדרים לבנים והם יהיו מעולים למחסום, כי לבן מחזיר אור וחום. נשפתי על הגחלים והוספתי מקלות קטנים עם קצוות שרופים. גם שמתי ערימה לייבוש על אבן שטוחה כל הלילה, וברגע שהאש נתפסה עליה בניתי מעל פירמידה. היא השמיעה רחשים והעלתה עשן. שמתי עליה את המשטח פלדה ועליו שמתי את הקומקום הקטן שירתח. היו לנו שקיות תה וחלב עמיד וסוכר בשקיקים ממקדונלד'ס. המון.

השמש כבר עלתה ונכנס אור דרך העצים ואדים עלו מהאדמה של היער בסלילים דקים ולבנים. היו גם ניצוצות קטנים של כפור על השוליים של העלים והענפים והרוח נחלשה ולכן העשן עלה ישר בין העצים. הכול היה שקט, חוץ מהוויששששש של האש. ואז שמעתי ציפורים וצווחות של עורבים. וזהו. בלי רעש של כביש או מכוניות או גלגלים. בלי חבטות או צפצופים. בלי טלוויזיה. בלי צעקות של אף אחד.

היו לי ארבע מלכודות מחוטי מתכת עם טבעות מוזהבות קטנות בקצה שיוצרות לולאות ועם פתיל ירוק מחובר ליתד עץ מחורצת. שמים אותן במסלולים שהארנבים עוברים בהם ומשאירים במשך הלילה. ראיתי שעושים את זה ביוטיוב באיזה אתר הישרדות. זה נראה קל והארנב היה מת כשחוזרים. אבל לא היה אכפת לי לתפוס אותו חי ולהרוג אותו. בחיים לא הרגתי ארנב. או משהו חוץ מרוברט.

אמרו שצריך לקבור אותן לכמה שעות כדי להוריד מהן את הריח של הבני אדם, ולכן הזזתי את העלים והוצאתי אותן מהתיק גב של פפה וכיסיתי אותן. קניתי אותן בחנות לציוד דיג בעיר בכסף שהוצאתי מאחד הכרטיסים של רוברט. לרוברט תמיד היו כרטיסים כשחזר מהמקומות שהלך אליהם. פילחתי לו אותם כשהוא ישן שיכור.

הקטע עם אימא ורוברט היה שהם לא שמו לב לשום דבר. לא היה להם מושג אם משהו השתנה או זז. אני ידעתי איפה נמצא כל דבר אצלי בחדר ובשאר הדירה. ידעתי כמה כוסות יש לנו, כמה כפות, ידעתי כמה חלב יש וכמה סבון כלים. כל הזמן שמתי לב. עשיתי את זה מאז שהייתי תינוקת. שמתי לב מה יש ואיפה, ושמתי לב כשדברים זזו או השתנו או נעלמו. אימא ורוברט לא ראו שום דבר.

אימא הייתה הכי גרועה. אפילו הפחיות שלה — היא אף פעם לא ידעה כמה נשארו לה. אני ידעתי. הייתי מחביאה אותן והיא לא הייתה שמה לב שנשארו לה במקרר רק שתיים במקום שלוש. לפעמים אם היו לה רק שתיים זה היה בסדר מצידה. שמתי לב לזה לפני הרבה שנים ולכן הייתי מחביאה כמה ופשוט משאירה לה שתיים ואז היא הייתה מגיעה ורוצה פחית והייתי אומרת לה שנשארו רק שתיים. והיא הייתה אומרת, חשבתי שקניתי רביעייה, ואני הייתי אומרת, בטח שתית אותן. והיא הייתה אומרת כן. גם כשפפה התחילה לפלח לה סיגריות היא לא שמה לב.

גם רוברט לא שם לב, כי הוא היה רוב הזמן שיכור או מסומם או גם וגם, ואפילו שהוא היה נועץ מבטים ארוכים בכל מיני דברים הוא לא שם לב אם משהו היה חסר או אם הזזתי משהו או אם קניתי משהו. העיניים של רוברט תמיד היו חצי עצומות כאילו הוא צמצם אותן, והן היו תמיד אדומות ממריחואנה ואלכוהול. הקצת לבן שרואים היה צהוב.

הברזנט והסכין ציד והמשטח לקומקום ואפילו הנעלי הליכה של פפה — הכול הגיע בדואר, קניתי הכול באמזון והכול בכרטיסים שפילחתי מרוברט אחרי שהביא אותם הביתה ושמר במגירה שליד המיטה. נזהרתי כשפילחתי את הכרטיסים או גנבתי לו את הארנק. פעם אחת הוא שכב בלי הכרה על הספה ואני ניסיתי להוציא את הארנק מהכיס האחורי והוא חצי התעורר כזה ותפס אותי ואמר "אני אכרות לך את הידיים", ואז הוא צנח שוב ונרדם והצלחתי לקחת לו את הארנק.

הדבר היחיד שהוא שם עליו עין היה אני. "הכול טוב, מתוקה שלי?" הוא היה אומר. פעם הוא אמר לאיזה מישהו בדוכן של הפיש אנד צ'יפס שאני הבת שלו. רציתי לומר "ממש פאקינג לא", אבל הוא התנהג כאילו הוא איזה מישהו חשוב ועטף את הכתפיים שלי ביד שלו ואמר "זו הילדונת שלי, סאל". אם הייתי אומרת משהו הוא היה עושה לי את המוות אחר כך אז העדפתי לסתום ולנעוץ עיניים באיש.

פפה התעוררה ואמרה "קונור עדיין שם, סאל?" ואני התקרבתי והרמתי את האבן מעל הבית שלו. והוא היה שם. היה לו שם נעים ורטוב מתחת, בין העלים והבוץ. פפה אמרה "מדהים!" וזינקה מתוך השק שינה והתחילה לנעול נעליים. הם עלו שמונים וארבע פאונד באמזון והיו להן סוליות ויברם, שהן הכי טובות להליכה וטיפוס.

נדמה לי שפפה רצה הכי מהר בעולם. יש לה רגליים נורא ארוכות והיא נראית כמו רוח כשהיא רצה. היא מהירה יותר מכל הבנים בבית ספר, אפילו בנים שגדולים ממנה. בעצם הכול היא עושה מהר. או שהיא לא זזה, כמו אבן, או שהיא ממש מהירה. היא אוכלת מהר ומדברת מהר.

ופפה מוכנה לאכול הכול, והיא כל הזמן רעבה. כשהיינו קטנות, היינו רעבות המון כי אימא לא הייתה בבית או הייתה שיכורה או שלא היה לנו כסף ופפה הייתה הולכת לדירות אחרות ברחוב שלנו ומבקשת אוכל. היא למדה לאכול הכול, לא כמו רוב הילדים ששונאים סלט ורק רוצים צ'יפס.

אבל פפה הייתה מתחננת לצ'יפס בדוכן ומבקשת אוכל מהילדים בבית ספר. גם מהמורים. ובסוף אמרתי לה להפסיק והייתי צריכה להשיג לה אוכל כי אם הם היו מספרים, הרווחה הייתה באה ולוקחת אותנו. הרווחה כל הזמן לקחה ילדים ותמיד הפרידה ביניהם. לכן לא אמרתי כלום לאף אחד, ואימא הזהירה אותנו שייקחו אותנו ויפרידו בינינו. ולכן פילחתי המון אוכל בשבילה והבאתי לה שקיות של סלט וגזרים ופעם אחת סלק בשקית פלסטיק שהיה כבר מבושל והיא מתה על זה, ואז היא הפסיקה להתחנן לאוכל ואף אחד לא סיפר עלינו לרווחה.

וכשרוברט התחיל איתי הוא אמר שאם אספר, אפילו אם אספר לאימא, ייקחו אותנו ויפרידו בינינו. הוא אמר שייקחו את פפה לאומנה ויאמצו אותה אפריקאים כי היא חצי אפריקאית ואותי יאמצו זקנים ולא נהיה ביחד. וזה בחיים לא יקרה.

לכן זה טוב להישרדות אם אוכלים הכול כמו פפה, אבל זה לא טוב אם רעבים כל הזמן כמוה. והיא אמרה "אני מתה מרעב, סאל", ונתתי לה עוגת פירות וארבע עוגיות מחיטה מלאה ואמרתי "אנחנו נצוד ארנבים" והיא אמרה "כדי לאכול אותם?" ואני אמרתי "כן" והיא אמרה "יופי".

היא הציצה בקונור מתחת לאבנים והרימה אותו והוא ישב אצלה ביד והיא דיברה אליו. היא אמרה לו איך קוראים לה ואיך קוראים לי ומאיפה באנו ולמה אנחנו ביער. ואז היא החזירה אותו לבית שלו ולבשה את המעיל שלה.

ארנבים לא ישנים שנת חורף ויש המון ביער גולוויי והם בעיקר גרים במאורות בתחתית של הגבעות והמדרונות, ששם אפשר להסתתר בשיחים ובדשא. דשא זה הדבר שהם אוכלים הכי הרבה, לא גזר או חסה כמו פיטר הארנב בטלוויזיה. הגיע הסתיו וברוב האתרים כתבו שהם יהיו פעילים וצריך לחפש מסלולים בדשא כדי לשים שם את המלכודות. אף פעם לא שמתי מלכודת או הוצאתי לארנב את הקרביים או פשטתי לו את העור, אבל ראיתי המון פעמים איך עושים את זה ביוטיוב.

הוצאתי את המלכודות מהעלים והבוץ ושמתי אותן בכיס של המעיל. היה לי סכין בנרתיק שבחגורה שלי.

ירדנו מהמחסה שלנו לאורך הנחל וטיפסנו על סלעים ועלינו בשיפוע למקום שהעצים היו יותר דלילים והיו עשב ושרכים. פפה רצה. השרכים הפכו לחומים אבל הם עדיין היו תקועים גבוה והיא הלכה לאיבוד בתוכם ואז ראיתי את השיער הג'ינג'י שלה מציץ מתוך מרווח ביניהם. הסתכלתי על האדמה וחיפשתי מסלולים. היו שם שבילים שעשו חיות וראיתי טביעות של אייל בבוץ ועוד טביעות שהייתי צריכה לבדוק אחר כך במדריך הישרדות. עלינו עד שהגענו למישור, ואז מאחורה היה עוד מדרון אחרון לכיוון האגם, שנמצא ממש למטה. פפה רצה במדרון ואני רציתי לעצור אותה כדי שלא תפחיד שום חיה אבל היא רצה כאילו אי אפשר לעצור אותה. כבר ראיתי אותה רצה ככה, מדלגת מעל בולי עץ ושרכים, רצה בתנועות מהירות וחלקות כאילו יש לה גלגלים. ואז היא עצרה פתאום באמצע הדרך למטה וצעקה "סאל!"

ירדתי אליה למקום שבו העצים נהיו דלילים, בעיקר שדר ואלון עתיקים, חלק מהם עם ענפים יותר עבים ממני שהגיעו עד לדשא למטה. היא עמדה ליד סלע אפור גדול שהציץ מתוך העשב. והיא הצביעה קדימה. "תראי," היא אמרה.

אלה היו בורות של ארנבים, שלוש מהם עמוסים בקקי שלהן. וכשהסתכלתי ראיתי עוד, חלק היו יותר רחוקים, ליד עץ אלון, והבורות היו מכוסים בשוליים של עשב. היו בסך הכול תשע, בחלק הארנבים לא השתמשו כנראה כי לא ראינו קקי ובחלק היה בוץ כהה וטרי בערימות בחוץ, במקום שבו הארנבים חפרו. ראיתי את המסלולים שיוצאים מהבורות, גומות בהירות וקטנות לאורך העשב. הם בעיקר ירדו במדרון לכיוון האגם. כמה שיורדים העשב נעשה יותר ירוק ועבה ורואים פחות עצים ושרכים.

"זאת מאורה," אמרתי.

"אז תשימי את המלכודות," פפה אמרה.

"אי אפשר לשים מלכודות ליד המאורה, הם יעקפו אותה. בר גרילס אמר שצריך להתרחק מהמאורה לאורך מסלול ולשים את המלכודות רחוק משם."

"ראיתי אותו, סאל, והוא לא השיג אפילו ארנב אחד! הוא היה צריך לקנות ארנב שיהיה לו לבשל. טמבל," היא אמרה.

היא צדקה אבל הוא עדיין ידע מה הוא עושה כי הוא היה בקומנדו והוא שרד בכל מקום והוא קופץ לתוך ביצות ואגמים קפואים גם אם הוא לא צריך. אבל הוא טמבל וזה כנראה כי הוא סנוב מאנגליה. רוב השורדים בטלוויזיה סנובים מאנגליה, כמו ריי מירס ואד סטפורד, ורוב האנגלים טמבלים. אבל קניתי סכין של בר גרילס מאמזון והיא הייתה מעולה, בדיוק הסכין שהוא השתמש, עם לשון מלאה.

"אל תקראי לבר טמבל, פפה," אמרתי.

והיא אמרה שוב "טמבל" ורצה במדרון.

התחלתי לרוץ אחריה בין עוד שרכים חומים שנקראים אברנית וכל הזמן הסתכלתי אחורה אל הסלע, ובמרחק של חמישים מטר בערך הגעתי למקום שבו היה רק עשב והוא היה עבה כמו קטיפה, ירוק בהיר כזה, והמסלול המשיך ישר לתוכו. ואז שמעתי את פפה צועקת "ארנב!" והיא חזרה אליי בריצה תוך כדי שרדפה אחריו. הארנב מיהר להיכנס בין השרכים אל הקרחת יער שבה הייתי עם פפה וכמעט תפסתי אותו, אבל אז הוא עשה פנייה חדה כי הוא ראה אותי. פפה עשתה פרצוף כמו תמיד כשהיא רצה, כאילו היא נושכת את השפה התחתונה ומכניסה את הלשון מתחת לשפה. כשהארנב הסתובב היא ניסתה לשנות כיוון ורצה מהר כל כך, שהיא נפלה והתגלגלה לתוך השרך החום והוא נשבר והשמיע רחש. "בן זונה," היא אמרה.

אמרתי לה "רוצי לעץ ההוא ותביאי קצת זרדים", והיא טסה אל האלון. צריך זרדים כדי להשאיר את המלכודת פתוחה במסלול וצריך לשים אותה ברוחב של יד מעל האדמה כדי שתהיה בדיוק מול הראש של הארנב. הוצאתי את המלכודת ושפשפתי קצת בוץ עליה כדי להסוות את הריח האנושי אבל לארנבים אין ממש חוש ריח מפותח כמו לחולדות או לחפרפרות, יש להם שמיעה טובה והם מתקשרים בטפיפות על האדמה כדי להזהיר את החברים שלהם. יש להם גם ראייה טובה ובשביל לשפר את ההסוואה עטפתי את הפליז הנוצץ בגבעולים ארוכים של דשא.

פפה חזרה בריצה עם הזרדים ואני דחפתי אותם לתוך האדמה והשארתי את המלכודת פתוחה לרוחב המסלול ואז דפקתי על היתד בקת של הסכין שלי. פפה אמרה "המלכודת תתפוס ארנב?" ואני אמרתי "ברור שכן. נצטרך להשאיר אותה כל הלילה אבל היא תתפוס".

והאמנתי שזה מה שיקרה, כי אם מאמינים במשהו הוא קורה ולכן פשוט צריך להיזהר לגבי מה שמאמינים שיקרה. האמנתי כמעט שנה שאני אעצור את רוברט ואימא תהיה מוגנת ואז הצלחתי.

סידרנו עוד שלוש מלכודות, אחת בהמשך המסלול שהלכנו בו ועוד שתיים במסלול נוסף, במקביל לאגם שלמטה. ואז התרחקנו מהאזור שבו חשבתי שהארנבים נמצאים כדי שלא נפחיד אותם והם יֵרדו במדרון אל האגם.

פפה אמרה "בואי נרד לאגם" והיא התחילה לרוץ דרך השרכים והעצים אל המים. ניסיתי להעריך במטרים כמה אני רחוקה מהאגם. הערכתי שזה שבעים מטר וידעתי שכל צעד שלי הוא תשעים סנטימטר כי מדדתי. ולכן הבנתי שאם אני אעשה שבעים ושבע צעדים ישר־ישר, אני אגיע בערך לשבעים מטר (מחלקים 7,000 סנטימטר ב-90 וזה יוצא בערך 77.7). זה אחד הדברים שלמדתי לעשות, להעריך מרחקים, ואני טובה בחשבון ויודעת את לוח הכפל ולחלק בראש. ולכן אם אני צריכה אני יכולה לחשב כמה משהו רחוק ממני או כמה זמן ייקח לו להגיע אליי — זה חשוב להישרדות. עשיתי שבעים ושבע צעדים ישר והגעתי לצד של האגם ואל החוף הקטן עם האבנים השטוחות, והמים היו בערך חמישים סנטימטר מהמקום שעצרתי, כך שזה לא היה נורא.

האגם היה ארוך והתעקל בפינה ככה שמהחוף לא יכולתי לראות את הקצה שלו כמו מלמעלה במדרון. היו עצים כל הדרך אל המים מסביב, חוץ מבמקום הקטן שבו היינו. היה שם חוף קטן, ובגלל הזווית של המדרון שמאחוריי הערכתי שהעומק של המים במרחק שלוש מטר מהחוף הוא בערך מטר וחצי, אבל אי אפשר לדעת בוודאות כי אולי יש בורות או ערוצונים בסלע שמתחת למים והם מעמיקים אותם. הם היו שטוחים, שלווים ודוממים. הרוח הצפונית נרגעה מהבוקר והמים נראו כמו גיליון של זכוכית או של פלדה מבריקה במיוחד. היה אפשר לראות שהצבע שלהם חום־צהבהב אבל שקוף בהמשך, כי לא ירד הרבה גשם באזור הזה כמעט שלוש שבועות. בדקתי כל יום לפני שבאנו.

פפה ניסתה לשמור על שיווי משקל מעל המים, במרחק של נגיד שלוש מטר מהחוף, על סלע שקפצה אליו מחלוקי אבן קטנים.

"אל תרטיבי את הנעליים שלך, פפה," אמרתי.

"בסדר. הֵי, סאל. אני רואה פה דגים... דגים קטנים עם פסים."

האמת שהיא יכלה להרטיב את הנעליים שלה כי הן היו עשויות מגוֹר־טקס, שהוא חסין מים ונושם, אבל אם המים ייכנסו מלמעלה נצטרך לייבש אותן ליד המדורה, כי אם לא אז יהיה מסוכן ללבוש אותן הרבה זמן והן יגרמו לפטרייה ברגל או לדלקות אחרות. כבר אמרתי לה שאנחנו צריכות להיזהר מזיהומים.

אפילו מפצעים וחתכים קטנים כי היו לי רק ארבע גלולות אמוקסיצילין שמצאתי בארון אמבטיה. בָּערכת עזרה ראשונה שלי היו לי פלסטרים, יוד, צמר גפן, שתי תחבושות, סיכות ביטחון, מספריים, משחה לעקיצות ונוגדי דיכאון שנקראים ציטלופראם 30. חשבתי שהם יהיו שימושיים אם פפה תהיה בדיכאון כמו אימא. לא נראה שהם עזרו מתישהו לאימא אבל אולי כי היא הייתה שיכורה כל כך שהן כנראה לא עבדו. כי נגיד אסור לערבב אנטיביוטיקה עם אלכוהול כי האלכוהול מונע מהאנטיביוטיקה להרוג חיידקים שעושים זיהומים. אבל לא היה לנו אלכוהול ולא יהיה לנו, גם לא לצרכים רפואיים.

היו איתי גם קצת פרצטמול ואיבופרופן וקודאין, שהוא המשכך כאבים הכי טוב שיש בלי מרשם, אם ניפצע או יהיה לנו נקע או נעקם את הקרסול או אם אקבל מחזור ויהיו לי כאבים. למדנו על הווסת בכיתה ו' ואני בת שלוש־עשרה וזה הגיל שבדרך כלל מתחילים. עוד לא קיבלתי אבל תכנון לקראת בעיות אפשריות הוא חלק מההישרדות. גם יכולנו להשתמש בכְבולית שהייתה בכל מקום בשביל חיטוי פצעים כמו שעשו במלחמת העולם הראשונה.

לדגים הקטנים קראו פֶּרקָה. האגם נקרא באיזה שם גאלי כמו דוּבּנָה דָה והיו בו דגי פרקה וזאבי מים, טרוטות חומות וצלופחים. התכוונו לדוג מכל הדגים האלה עם החכה והרולר שפילחתי מרוברט. בטח גם הוא בעצמו פילח אותם.

זאת הייתה חכה טלסקופית באורך שלוש מטר, והיה עליה רולר שימאנו ובתוכו חוט בחוזק קריעה של עשר פאונד. היה לי עוד ציוד דיג. קרסים בגודל 10 ו-12, טבעות וסיכת חיבור, פיתיונות ודְמוּיים של דגי טרוטה במארז פלסטיק שפילחתי מהחנות של הדיג. היו לי גם שתי דמויים לזאבי מים ושלוש ריגים מוכנים, כדי שהזאבי מים יפסיקו לנשוך את החוט.

לפעמים רוברט ירד לחומה בקיץ כדי לדוג מקרל, ופעם הוא חזר עם שלוש ואימא צרחה והוא לא ידע איך להוציא להם את הקרביים או לבשל אותם והוא פשוט עמד ונופף בהם ואימא צרחה ואמרה "עוף מפה עם הדברים האלה, רוברט".

ולכן צפיתי בסרטון ביוטיוב ואז הוצאתי להם את הקרביים ואפיתי אותם במלח ואני ופפה אכלנו אותם בזמן שאימא ורוברט היו בבר. והם היו מדהימים והיה להם טעם מעולה.

השמש גמרה לעלות והיה לנו חמים ופפה דילגה על האבנים אל החוף ופתחה את הרוכסן של המעיל וזרקה אותו על הסלעים ואז קפצה על הדשא והתחילה לעקור אותו ולהפוך סלעים ואבנים קטנות.

היא כמעט בגובה שלי והיא רק בת עשר והעור שלה בצבע דבש כהה ובשמש הוא נראה זהוב. השיער שלה מתולתל ואפרו וג'ינג'י ויש לה נמשים. אני חושבת שהיא תהיה ממש־ממש יפה כשהיא תהיה אישה. השיניים שלה לבנות מאוד והיא אוהבת לצחצח אותן ולנשוך בהן כל מיני דברים. היא נשכה לרוברט את היד פעם כשהוא הרביץ לאימא והוא העיף לה סטירה שהעיפה אותה לצד השני של החדר וקרא לה זונה קטנה ואני קפצתי עליה כדי שלא תרביץ לו בחזרה והוא בעט לי בגב פעמיים והייתה לי מכה שהפכה לסגולה ואז לצהובה ואז שוב לא הלכתי לבית ספר.

לא הלכתי לבית ספר הרבה ימים ופחדתי שהם ישלחו את הנודניק ההוא שיכריח אותי ללכת אבל זה לא קרה. הדירה שלנו הייתה בקומה השנייה של לינלית'גו האוס. יש על גבעה מעל העיר שלוש בניינים שכולם נקראו בשמות של ארמונות מלכותיים ואפשר לראות את החומה ואת הים מהמרפסת. הבניינים האחרים בחצר נקראים פוקלנד וסקון. המנעול של האינטרקום בבניין שלנו היה שבור ופתחנו את הדלת שלמטה עם הכתף. המסדרון היה בצבע כחול בהיר והסריח מפיפי ולפעמים מסוממים ישנו מתחת לַמדרגות בטון בקומת קרקע שהובילו למעלה.

פפה הפסיקה לבכות כשאני הפסקתי, כשהייתה בת שמונה בערך, ושתינו לא בכינו מאז. אם היא כועסת היא מורידה את העיניים ונושכת את השפה התחתונה כמו שהיא עושה כשהיא רצה ואם היא עצובה אני עושה לה עריסה עם הידיים ומנענעת אותה.

היא צעקה, "סאל... תולעת!" והרימה תולעת פיתיון שמצאה. תולעי פיתיון מצוינות לדגי פרקה וטרוטה חומה ונדיר למצוא אותן באדמות חומציות כמו האזור שאנחנו שורדות בו. פפה דילגה על הסלעים אל האבן הגדולה שבאגם והחזיקה את התולעת מעל המים. היא קראה אליי "בואי נראה אם הוא יאכל את זה..." וטלטלה עם קצות האצבעות את הקצה של התולעת בתוך המים. בדיוק כשרציתי להגיד שמיותר לעשות את זה בלי קרס, ראיתי משהו מסתחרר בתוך המים וניתז מתחת לתולעת ופפה צעקה "בן זונה!" והסתכלה עליי בעיניים גדולות ובפה פעור. "הוא לקח את זה! הוא היה גדול, סאל. תביאי עוד תולעת!"

בפעם הראשונה מאז שהגענו לכאן התגעגעתי לטלפון שלי. חבל שלא צילמתי אותה מתכופפת בשמש על הסלע הזה במים השטוחים שנראים כמו זכוכית, מחייכת ונראית כל כך שמחה. החלטתי לזכור את זה במוח למקרה שזה לא יחזור. השמש האירה בפנים שלה והיא קראה אליי "נכון נחמד פה?"

ואמרתי "כן" וקפצתי על הדשא והתחלתי למשוך עשבים כדי למצוא תולעת. לקח לי המון זמן והתולעת שמצאתי מתחת לסלע הייתה שטוחה ואדמדמה ואני לא יודעת מאיזה סוג היא הייתה. קפצתי על האבנים הקטנות וזינקתי לידה על הסלע, ועכשיו היא הייתה מומחית והיא לקחה את התולעת והתחילה לשיר "...מנדנדים אותה ככה ומראים לדגים הקטנים את הזנב במים..."

שאלתי "היו לו פסים או נקודות?"

היא אמרה "נקודות. זהב עם נקודות אדומות גדולות. מה זה?"

"טרוטה חומה," אמרתי.

"אפשר לאכול את זה?"

"כן. אפשר גם לתפוס אותם עם דמויים."

"היינו צריכות להביא את החכה. למה הוא אוכל דמויים?"

"הוא לא אוכל אותם, הוא חושב שהם טרף."

"אבל הם ממתכת."

"כן, אלה פיתיונות מלאכותיים אבל הם זוהרים ונראים כמו דגים קטנים כשמסובבים אותם."

היא סובבה את הראש והסתכלה עליי. "את יודעת הכול," היא אמרה.

"נכון, את צודקת," אמרתי.

אבל הטרוטה הגדולה לא חזרה אז זרקנו את התולעת בצד של הסלע וראיתי דג פרקה יוצא ולוקח אותה. זה יהיה מקום טוב לדיג ונחזור מחר עם החכה.

התחלנו לעלות שוב בשיפוע כשהשמש נמצאת גבוה מעלינו. פפה הלכה עד שהגענו לַקרחת יער בַּמקום שהדשא היה הכי ירוק ועבה וסידרנו מלכודת. שתי ארנבים יצאו מהדשא מולנו והתחילו לרוץ לכיוון המאורה ופפה רצה אחריהם. הסתכלתי עליה רצה לה דרך השרכים עם הארנבים, שתי כתמים חומים מטושטשים לפניה והישבנים הלבנים שלהם חשופים.

ואז פפה עצרה וצעקה אליי שיש ארנב במלכודת ששמנו. היא אמרה, "סאל... סאל, תראי!" ואני רצתי אל הקרחת יער.

היה שם ארנב גדול וארוך שהמלכודת תפסה אותו בצוואר והוא התפתל ומשך בפתיל וביתד. פפה אמרה "אני רדפתי אחריו לבפנים, ראיתי אותו נתפס. יש דם!"

טבעת כהה של דם הופיעה בצוואר, במקום שהלולאה של המלכודת התהדקה. הדם התחיל להתיז וטיפות עפו עליי כשהארנב התנועע במהירות והתכופפתי על הברכיים לידו. אף פעם לא הרגתי משהו חוץ מאת רוברט אבל לא דאגתי מזה וזאת הייתה ההריגה הראשונה שלנו בהישרדות וראיתי איך עושים את זה מלא פעמים בטלוויזיה וביוטיוב. תפסתי את הארנב בצוואר והרמתי אותו תוך כדי שהרמתי את היתד. הוא צרח כמו שריקה של אוויר. מעכתי את הצוואר ואת הלולאה והרגשתי דם חם זורם על האצבעות שלי. ואז תפסתי ביד השנייה את הרגליים האחוריות שלו ומשכתי בכוח כמה שאפשר והרגשתי משהו נשבר מתחת לאצבעות שלי מסביב לצוואר והארנב עשה קול כזה של אוויר יוצא ונהיה קשה כמו אבן והראש שלו נפל כזה.

פפה אמרה "זין עליי".

ואני אמרתי "אל תקללי". שמתי את הארנב על הדשא והוא זז פעם אחת כשנגע באדמה ואז לא זז יותר. הוא היה ארנב גדול. המון בשר ולכידה ראשונה מעולה בשבילנו. הרגשתי מעולה.

פפה ליטפה לו את הפרווה. היא אמרה "הוא חם. בן או בת?"

"או ארנבון או ארנבת," אמרתי.

"כן. ארנבון או ארנבת?"

"ארנבון. והוא יהיה הארוחת ערב שלנו."

"רדפתי אחריו עד שנכנס למלכודת, נכון?"

"לגמרי. כמו אינדיאני משבט הסוּ שמוביל בופָלואים."

"באמת? תספרי לי עליהם."

"אני אספר לך אחר כך. בלילה, כשנלך לישון."

היא אמרה "בסדר".

עלינו בחזרה בשיפוע דרך היער עם העצים הצפופים והנחל והחזקתי את הארנב מהרגליים והוא היה כבד. ואז זכרתי שצריך לעשות שיצא לו הפיפי, אז החזקתי אותו מהראש והעברתי את היד על הצד שלו ועל הבטן והפיפי יצא מבין הרגליים בטפטוף.

 

עוד על הספר

  • שם במקור: Sal
  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: מירבל
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'
סאל מיק קיטסון

פרק 1
מלכודות

פֶּפָּה אמרה "קר" ואז שתקה קצת. ואז היא אמרה "קר, סאל. קר לי". הקול שלה היה חלש ושקט ולוחש. לא כרגיל. התחלתי לדאוג שהיא סובלת מהיפותרמיה. ראיתי באיזה מקום שמי שיש לו את זה נעשה איטי ושקט. ולכן מיששתי אותה, והגב היה חמים והבטן הייתה חמימה. ואז היא אמרה "תפסיקי למשמש אותי — חתיכת פדופילית". ואז ידעתי שאין לה שום היפותרמיה.

אבל היה קר. הלילה הכי קר מאז שהגענו לפה. לפי המצפן ידעתי שהרוח מגיעה עכשיו מדרום, והמחסה פנה לדרום־מזרח כי הרוח המערבית היא הרוח השלטת כאן. אז הרוח נשבה בפסגה שבה שכבנו על הענפי אשוחית. לפפה לא היה כובע. התכוונתי להכין לה כובע אחרי שנצוד ארנבים. אבל עדיין לא טמנתי מלכודות. הורדתי את הכובע שלי ושמתי לה אותו על הראש.

"ככה יותר טוב?" לחשתי באוזן הקטנה שלה. אבל היא שוב נרדמה. הייתי ערה עכשיו והתחלתי לדאוג קצת. בדרך כלל הקצבתי זמן לדאגה לפי השעון בטלפון. ברוב הבקרים דאגתי עשר דקות, אבל זה נהיה יותר ויותר ארוך בשבועות האחרונים כי היו הרבה עניינים לפתור ולתכנן לפני שברחנו. עמדתי לנחש מה השעה. הרגשתי שעוד מעט זריחה. לא היה אור אבל כבר הרגשתי משהו. כמעט תמיד הצלחתי לדעת מה השעה. אני לא יודעת איך, אבל פעם היה לי חשוב לדעת. כי למשל אימא ורוברט היו חוזרים קצת אחרי אחד־עשרה בלילה, ואחרי שהתקנתי את המנעול בדלת של פפה הייתי מוודאת רגע לפני שהם היו אמורים לחזור, שהיא נעולה ושהיא בפנים ישנה.

הם בכלל לא ידעו ששמתי את המנעול. לא ידעו שפילחתי מקדחה קטנה ושתי מפסלות מבי אנד קיו. חתכתי את התגיות אזעקה עם קוצץ ציפורניים. קניתי מנעול דלת בסניף הגדול של אסדה וצפיתי בחמש סרטונים ביוטיוב לפני שהתקנתי אותו. הם בכלל לא שמו לב לחורים הקטנים שקדחתי למפתח, הצבע על הדלתות בדירה שלנו היה מתקלף וחבוט בכל מקרה. ואז היה לפפה מפתח. רוברט לא היה יכול להיכנס גם אם היה מנסה. הוא אף פעם לא ניסה. אם הייתי שמה מנעול על הדלת שלי, רוברט היה מפרק אותו בבעיטה ומעיר את פפה. הוא לא היה מעיר את אימא כי כשהיא שיכורה ומעולפת אי אפשר להעיר אותה.

והוא לא התחיל להיכנס לחדר של פפה אז, אבל ידעתי שהוא ייכנס בקרוב כי הוא אמר שזה מה שיעשה ופפה הייתה בת עשר ובגיל הזה הוא התחיל איתי.

אז חשבתי שאדאג במשך עשר דקות. ידעתי שעוד מעט יופיע אור. במדריך הישרדות של הקומנדו כתוב שצריך להכין מדורה ברוחב הגוף לאורך מחסה עם גגון ואז לבנות מחיצה מאחורה ממקלות כדי להחזיר את החום. לא עשיתי את זה עדיין כי כשהגענו לא הייתי בטוחה שנישאר כאן. אבל זה היה בסדר. זה היה משטח קטן מעל הנחל והיו עצי שַׁדָּר גדולים מסביב. קשרנו את הברזנט לשתיים מהם כדי להכין את המחסה. הברזנט היה בצבעי חום ובז' להסוואה וקצת לבן־צהבהב כמו במדבריות. אבל זה עבד כי התרחקתי ממנו בריצה אל תוך היער ואז הסתכלתי מבין העצים ולא ראיתי אותו.

אבל ידעתי שמישהו נמצא שם כי שמעתי את פפה צועקת "סאל... בואי תראי את זה!" זה היה קרפד והיא ליטפה אותו ואני אמרתי "יש רעל על הגב שלו כדי למנוע מטורְפים לאכול אותו".

והיא אמרה "אני לא מתכוונת לאכול אותו, סאל. את יכולה לאכול אותו? אני לא רוצה לאכול אותו. אני אבנה לו בית". ואז היא הכינה בית קטן מאבנים שטוחות ומחלוקי נחל והכניסה לתוכו את הקרפד. היא אמרה שקוראים לו קונור, על שם ילד שמצא חן בעיניה בבית ספר.

דאגתי מהקטע של מדורה כי אנשים יכולים לראות אותה, לא כל כך ביום בעיקר בלילה. אם העץ יבש אין הרבה עשן ממדורת פירמידה קטנה, היא מעלה עשן רק אם העץ לח או טרי מדי. וגם הרוח מסלקת את העשן. וגם היינו בשממה הגדולה האחרונה בבריטניה והיינו במרחק של שלוש־עשרה קילומטר בדיוק ממקום היישוב הקרוב ונגיד שבע קילומטר משביל יער ושמונה קילומטר מכביש. בחרתי את המקום בקפדנות בעזרת מפת סיור שפילחתי מהספרייה, ששם יש את כל המפות סיור של האיים הבריטיים. היינו בדיוק שמונה מאות מטר לתוך היער מאחורי רכס שהתמתח לעבר הפסגה בגובה של קצת פחות משלושת אלפים רגל. למעשה עוד עשרים ושמונה רגל והוא היה נחשב למוּנרוֹ,1 ואז מטפסים וכל מיני סתומים עם מעילי גשם של מותגים היו עולים עליו.

אין עצים בפסגה אבל לפי המפה יש מעגל אבן. הגבעה נקראת באיזה שם גאלי, וכששאלתי את גברת קר היא אמרה שהוגים את זה מָגְנָה בְּרָה. מגנה ברה. אמרתי לפפה והיא רצתה ללכת לשם כי אמרתי לה שמגנה זה גדול בלטינית והיא שמחה ודילגה כי המילה ברה הזכירה לה חזייה — "הולכים לחזייה גדולה, הולכים לחזייה גדולה". היא כזאת מנוולת קטנה עם ראש מלוכלך והיא נהנית להגיד מילים גסות.

אבל בלילה אפשר לראות את האש זוהרת מרחוק. לא בצד של הברזנט אלא בצד השני. ולכן חשבתי שאם נבנה את המחיצה שעליה מדברים במדריך אז היא תחסום את האור בלילה ממזרח. אני לא יודעת באיזו דרך הם יגיעו אם יבואו לכאן ויחפשו אותנו אבל אולי הם יגיעו ממזרח. הכביש המהיר ממזרח לנו והם ישתמשו בו אם יבואו לכאן. אבל אני לא מבינה איך יוכלו לדעת שאנחנו כאן.

אחרי שדאגתי החלטתי להכין את המחיצה היום ואז להטמין מלכודות. הערכתי שיש לנו מספיק אוכל לעוד יומיים. או שלוש, אם אני לא אוכל ופפה כן. לכן היינו צריכות להתחיל ללכוד ולצוד. היה לי את הרובה אוויר של רוברט. הוא היה קצר והיה צריך לדחוס לתוכו אוויר. הוא ירה קליעים של עשרים ושתיים מילימטר והיו לי שתי קופסאות כאלה. אני לא אתן לפפה להשתמש בו, למקרה שהיא תירה בעצמה או בי בטעות. אבל אני צלפית טובה. התאמנתי במסדרון של הדירה והצלחתי להתאים את הכוונת לפרבלום בטווחים הארוכים. צפיתי בסרטון ביוטיוב גם על זה, שלוש ימים לפני שעזבנו. אחרי שבע דחיסות נגיד הוא יכול לחדור דיקט בעובי תשע מילימטר. הבאתי אותו לכאן בנרתיק של מקל הוקי עם רוכסן, שמצאתי בחדר ההלבשה בבית הספר.

השמיים התחילו להתבהר. באזור הזה באוקטובר, זה אומר שהשעה היא בערך 7:20. פפה ישנה בַּשק שינה, ואני יצאתי בשביל לא להעיר אותה. העלים שנשרו היו צהובים בהירים והם זהרו כשהאור של היום נכנס מבין העצים. גם עצי השדר זהרו. השדרים לבנים והם יהיו מעולים למחסום, כי לבן מחזיר אור וחום. נשפתי על הגחלים והוספתי מקלות קטנים עם קצוות שרופים. גם שמתי ערימה לייבוש על אבן שטוחה כל הלילה, וברגע שהאש נתפסה עליה בניתי מעל פירמידה. היא השמיעה רחשים והעלתה עשן. שמתי עליה את המשטח פלדה ועליו שמתי את הקומקום הקטן שירתח. היו לנו שקיות תה וחלב עמיד וסוכר בשקיקים ממקדונלד'ס. המון.

השמש כבר עלתה ונכנס אור דרך העצים ואדים עלו מהאדמה של היער בסלילים דקים ולבנים. היו גם ניצוצות קטנים של כפור על השוליים של העלים והענפים והרוח נחלשה ולכן העשן עלה ישר בין העצים. הכול היה שקט, חוץ מהוויששששש של האש. ואז שמעתי ציפורים וצווחות של עורבים. וזהו. בלי רעש של כביש או מכוניות או גלגלים. בלי חבטות או צפצופים. בלי טלוויזיה. בלי צעקות של אף אחד.

היו לי ארבע מלכודות מחוטי מתכת עם טבעות מוזהבות קטנות בקצה שיוצרות לולאות ועם פתיל ירוק מחובר ליתד עץ מחורצת. שמים אותן במסלולים שהארנבים עוברים בהם ומשאירים במשך הלילה. ראיתי שעושים את זה ביוטיוב באיזה אתר הישרדות. זה נראה קל והארנב היה מת כשחוזרים. אבל לא היה אכפת לי לתפוס אותו חי ולהרוג אותו. בחיים לא הרגתי ארנב. או משהו חוץ מרוברט.

אמרו שצריך לקבור אותן לכמה שעות כדי להוריד מהן את הריח של הבני אדם, ולכן הזזתי את העלים והוצאתי אותן מהתיק גב של פפה וכיסיתי אותן. קניתי אותן בחנות לציוד דיג בעיר בכסף שהוצאתי מאחד הכרטיסים של רוברט. לרוברט תמיד היו כרטיסים כשחזר מהמקומות שהלך אליהם. פילחתי לו אותם כשהוא ישן שיכור.

הקטע עם אימא ורוברט היה שהם לא שמו לב לשום דבר. לא היה להם מושג אם משהו השתנה או זז. אני ידעתי איפה נמצא כל דבר אצלי בחדר ובשאר הדירה. ידעתי כמה כוסות יש לנו, כמה כפות, ידעתי כמה חלב יש וכמה סבון כלים. כל הזמן שמתי לב. עשיתי את זה מאז שהייתי תינוקת. שמתי לב מה יש ואיפה, ושמתי לב כשדברים זזו או השתנו או נעלמו. אימא ורוברט לא ראו שום דבר.

אימא הייתה הכי גרועה. אפילו הפחיות שלה — היא אף פעם לא ידעה כמה נשארו לה. אני ידעתי. הייתי מחביאה אותן והיא לא הייתה שמה לב שנשארו לה במקרר רק שתיים במקום שלוש. לפעמים אם היו לה רק שתיים זה היה בסדר מצידה. שמתי לב לזה לפני הרבה שנים ולכן הייתי מחביאה כמה ופשוט משאירה לה שתיים ואז היא הייתה מגיעה ורוצה פחית והייתי אומרת לה שנשארו רק שתיים. והיא הייתה אומרת, חשבתי שקניתי רביעייה, ואני הייתי אומרת, בטח שתית אותן. והיא הייתה אומרת כן. גם כשפפה התחילה לפלח לה סיגריות היא לא שמה לב.

גם רוברט לא שם לב, כי הוא היה רוב הזמן שיכור או מסומם או גם וגם, ואפילו שהוא היה נועץ מבטים ארוכים בכל מיני דברים הוא לא שם לב אם משהו היה חסר או אם הזזתי משהו או אם קניתי משהו. העיניים של רוברט תמיד היו חצי עצומות כאילו הוא צמצם אותן, והן היו תמיד אדומות ממריחואנה ואלכוהול. הקצת לבן שרואים היה צהוב.

הברזנט והסכין ציד והמשטח לקומקום ואפילו הנעלי הליכה של פפה — הכול הגיע בדואר, קניתי הכול באמזון והכול בכרטיסים שפילחתי מרוברט אחרי שהביא אותם הביתה ושמר במגירה שליד המיטה. נזהרתי כשפילחתי את הכרטיסים או גנבתי לו את הארנק. פעם אחת הוא שכב בלי הכרה על הספה ואני ניסיתי להוציא את הארנק מהכיס האחורי והוא חצי התעורר כזה ותפס אותי ואמר "אני אכרות לך את הידיים", ואז הוא צנח שוב ונרדם והצלחתי לקחת לו את הארנק.

הדבר היחיד שהוא שם עליו עין היה אני. "הכול טוב, מתוקה שלי?" הוא היה אומר. פעם הוא אמר לאיזה מישהו בדוכן של הפיש אנד צ'יפס שאני הבת שלו. רציתי לומר "ממש פאקינג לא", אבל הוא התנהג כאילו הוא איזה מישהו חשוב ועטף את הכתפיים שלי ביד שלו ואמר "זו הילדונת שלי, סאל". אם הייתי אומרת משהו הוא היה עושה לי את המוות אחר כך אז העדפתי לסתום ולנעוץ עיניים באיש.

פפה התעוררה ואמרה "קונור עדיין שם, סאל?" ואני התקרבתי והרמתי את האבן מעל הבית שלו. והוא היה שם. היה לו שם נעים ורטוב מתחת, בין העלים והבוץ. פפה אמרה "מדהים!" וזינקה מתוך השק שינה והתחילה לנעול נעליים. הם עלו שמונים וארבע פאונד באמזון והיו להן סוליות ויברם, שהן הכי טובות להליכה וטיפוס.

נדמה לי שפפה רצה הכי מהר בעולם. יש לה רגליים נורא ארוכות והיא נראית כמו רוח כשהיא רצה. היא מהירה יותר מכל הבנים בבית ספר, אפילו בנים שגדולים ממנה. בעצם הכול היא עושה מהר. או שהיא לא זזה, כמו אבן, או שהיא ממש מהירה. היא אוכלת מהר ומדברת מהר.

ופפה מוכנה לאכול הכול, והיא כל הזמן רעבה. כשהיינו קטנות, היינו רעבות המון כי אימא לא הייתה בבית או הייתה שיכורה או שלא היה לנו כסף ופפה הייתה הולכת לדירות אחרות ברחוב שלנו ומבקשת אוכל. היא למדה לאכול הכול, לא כמו רוב הילדים ששונאים סלט ורק רוצים צ'יפס.

אבל פפה הייתה מתחננת לצ'יפס בדוכן ומבקשת אוכל מהילדים בבית ספר. גם מהמורים. ובסוף אמרתי לה להפסיק והייתי צריכה להשיג לה אוכל כי אם הם היו מספרים, הרווחה הייתה באה ולוקחת אותנו. הרווחה כל הזמן לקחה ילדים ותמיד הפרידה ביניהם. לכן לא אמרתי כלום לאף אחד, ואימא הזהירה אותנו שייקחו אותנו ויפרידו בינינו. ולכן פילחתי המון אוכל בשבילה והבאתי לה שקיות של סלט וגזרים ופעם אחת סלק בשקית פלסטיק שהיה כבר מבושל והיא מתה על זה, ואז היא הפסיקה להתחנן לאוכל ואף אחד לא סיפר עלינו לרווחה.

וכשרוברט התחיל איתי הוא אמר שאם אספר, אפילו אם אספר לאימא, ייקחו אותנו ויפרידו בינינו. הוא אמר שייקחו את פפה לאומנה ויאמצו אותה אפריקאים כי היא חצי אפריקאית ואותי יאמצו זקנים ולא נהיה ביחד. וזה בחיים לא יקרה.

לכן זה טוב להישרדות אם אוכלים הכול כמו פפה, אבל זה לא טוב אם רעבים כל הזמן כמוה. והיא אמרה "אני מתה מרעב, סאל", ונתתי לה עוגת פירות וארבע עוגיות מחיטה מלאה ואמרתי "אנחנו נצוד ארנבים" והיא אמרה "כדי לאכול אותם?" ואני אמרתי "כן" והיא אמרה "יופי".

היא הציצה בקונור מתחת לאבנים והרימה אותו והוא ישב אצלה ביד והיא דיברה אליו. היא אמרה לו איך קוראים לה ואיך קוראים לי ומאיפה באנו ולמה אנחנו ביער. ואז היא החזירה אותו לבית שלו ולבשה את המעיל שלה.

ארנבים לא ישנים שנת חורף ויש המון ביער גולוויי והם בעיקר גרים במאורות בתחתית של הגבעות והמדרונות, ששם אפשר להסתתר בשיחים ובדשא. דשא זה הדבר שהם אוכלים הכי הרבה, לא גזר או חסה כמו פיטר הארנב בטלוויזיה. הגיע הסתיו וברוב האתרים כתבו שהם יהיו פעילים וצריך לחפש מסלולים בדשא כדי לשים שם את המלכודות. אף פעם לא שמתי מלכודת או הוצאתי לארנב את הקרביים או פשטתי לו את העור, אבל ראיתי המון פעמים איך עושים את זה ביוטיוב.

הוצאתי את המלכודות מהעלים והבוץ ושמתי אותן בכיס של המעיל. היה לי סכין בנרתיק שבחגורה שלי.

ירדנו מהמחסה שלנו לאורך הנחל וטיפסנו על סלעים ועלינו בשיפוע למקום שהעצים היו יותר דלילים והיו עשב ושרכים. פפה רצה. השרכים הפכו לחומים אבל הם עדיין היו תקועים גבוה והיא הלכה לאיבוד בתוכם ואז ראיתי את השיער הג'ינג'י שלה מציץ מתוך מרווח ביניהם. הסתכלתי על האדמה וחיפשתי מסלולים. היו שם שבילים שעשו חיות וראיתי טביעות של אייל בבוץ ועוד טביעות שהייתי צריכה לבדוק אחר כך במדריך הישרדות. עלינו עד שהגענו למישור, ואז מאחורה היה עוד מדרון אחרון לכיוון האגם, שנמצא ממש למטה. פפה רצה במדרון ואני רציתי לעצור אותה כדי שלא תפחיד שום חיה אבל היא רצה כאילו אי אפשר לעצור אותה. כבר ראיתי אותה רצה ככה, מדלגת מעל בולי עץ ושרכים, רצה בתנועות מהירות וחלקות כאילו יש לה גלגלים. ואז היא עצרה פתאום באמצע הדרך למטה וצעקה "סאל!"

ירדתי אליה למקום שבו העצים נהיו דלילים, בעיקר שדר ואלון עתיקים, חלק מהם עם ענפים יותר עבים ממני שהגיעו עד לדשא למטה. היא עמדה ליד סלע אפור גדול שהציץ מתוך העשב. והיא הצביעה קדימה. "תראי," היא אמרה.

אלה היו בורות של ארנבים, שלוש מהם עמוסים בקקי שלהן. וכשהסתכלתי ראיתי עוד, חלק היו יותר רחוקים, ליד עץ אלון, והבורות היו מכוסים בשוליים של עשב. היו בסך הכול תשע, בחלק הארנבים לא השתמשו כנראה כי לא ראינו קקי ובחלק היה בוץ כהה וטרי בערימות בחוץ, במקום שבו הארנבים חפרו. ראיתי את המסלולים שיוצאים מהבורות, גומות בהירות וקטנות לאורך העשב. הם בעיקר ירדו במדרון לכיוון האגם. כמה שיורדים העשב נעשה יותר ירוק ועבה ורואים פחות עצים ושרכים.

"זאת מאורה," אמרתי.

"אז תשימי את המלכודות," פפה אמרה.

"אי אפשר לשים מלכודות ליד המאורה, הם יעקפו אותה. בר גרילס אמר שצריך להתרחק מהמאורה לאורך מסלול ולשים את המלכודות רחוק משם."

"ראיתי אותו, סאל, והוא לא השיג אפילו ארנב אחד! הוא היה צריך לקנות ארנב שיהיה לו לבשל. טמבל," היא אמרה.

היא צדקה אבל הוא עדיין ידע מה הוא עושה כי הוא היה בקומנדו והוא שרד בכל מקום והוא קופץ לתוך ביצות ואגמים קפואים גם אם הוא לא צריך. אבל הוא טמבל וזה כנראה כי הוא סנוב מאנגליה. רוב השורדים בטלוויזיה סנובים מאנגליה, כמו ריי מירס ואד סטפורד, ורוב האנגלים טמבלים. אבל קניתי סכין של בר גרילס מאמזון והיא הייתה מעולה, בדיוק הסכין שהוא השתמש, עם לשון מלאה.

"אל תקראי לבר טמבל, פפה," אמרתי.

והיא אמרה שוב "טמבל" ורצה במדרון.

התחלתי לרוץ אחריה בין עוד שרכים חומים שנקראים אברנית וכל הזמן הסתכלתי אחורה אל הסלע, ובמרחק של חמישים מטר בערך הגעתי למקום שבו היה רק עשב והוא היה עבה כמו קטיפה, ירוק בהיר כזה, והמסלול המשיך ישר לתוכו. ואז שמעתי את פפה צועקת "ארנב!" והיא חזרה אליי בריצה תוך כדי שרדפה אחריו. הארנב מיהר להיכנס בין השרכים אל הקרחת יער שבה הייתי עם פפה וכמעט תפסתי אותו, אבל אז הוא עשה פנייה חדה כי הוא ראה אותי. פפה עשתה פרצוף כמו תמיד כשהיא רצה, כאילו היא נושכת את השפה התחתונה ומכניסה את הלשון מתחת לשפה. כשהארנב הסתובב היא ניסתה לשנות כיוון ורצה מהר כל כך, שהיא נפלה והתגלגלה לתוך השרך החום והוא נשבר והשמיע רחש. "בן זונה," היא אמרה.

אמרתי לה "רוצי לעץ ההוא ותביאי קצת זרדים", והיא טסה אל האלון. צריך זרדים כדי להשאיר את המלכודת פתוחה במסלול וצריך לשים אותה ברוחב של יד מעל האדמה כדי שתהיה בדיוק מול הראש של הארנב. הוצאתי את המלכודת ושפשפתי קצת בוץ עליה כדי להסוות את הריח האנושי אבל לארנבים אין ממש חוש ריח מפותח כמו לחולדות או לחפרפרות, יש להם שמיעה טובה והם מתקשרים בטפיפות על האדמה כדי להזהיר את החברים שלהם. יש להם גם ראייה טובה ובשביל לשפר את ההסוואה עטפתי את הפליז הנוצץ בגבעולים ארוכים של דשא.

פפה חזרה בריצה עם הזרדים ואני דחפתי אותם לתוך האדמה והשארתי את המלכודת פתוחה לרוחב המסלול ואז דפקתי על היתד בקת של הסכין שלי. פפה אמרה "המלכודת תתפוס ארנב?" ואני אמרתי "ברור שכן. נצטרך להשאיר אותה כל הלילה אבל היא תתפוס".

והאמנתי שזה מה שיקרה, כי אם מאמינים במשהו הוא קורה ולכן פשוט צריך להיזהר לגבי מה שמאמינים שיקרה. האמנתי כמעט שנה שאני אעצור את רוברט ואימא תהיה מוגנת ואז הצלחתי.

סידרנו עוד שלוש מלכודות, אחת בהמשך המסלול שהלכנו בו ועוד שתיים במסלול נוסף, במקביל לאגם שלמטה. ואז התרחקנו מהאזור שבו חשבתי שהארנבים נמצאים כדי שלא נפחיד אותם והם יֵרדו במדרון אל האגם.

פפה אמרה "בואי נרד לאגם" והיא התחילה לרוץ דרך השרכים והעצים אל המים. ניסיתי להעריך במטרים כמה אני רחוקה מהאגם. הערכתי שזה שבעים מטר וידעתי שכל צעד שלי הוא תשעים סנטימטר כי מדדתי. ולכן הבנתי שאם אני אעשה שבעים ושבע צעדים ישר־ישר, אני אגיע בערך לשבעים מטר (מחלקים 7,000 סנטימטר ב-90 וזה יוצא בערך 77.7). זה אחד הדברים שלמדתי לעשות, להעריך מרחקים, ואני טובה בחשבון ויודעת את לוח הכפל ולחלק בראש. ולכן אם אני צריכה אני יכולה לחשב כמה משהו רחוק ממני או כמה זמן ייקח לו להגיע אליי — זה חשוב להישרדות. עשיתי שבעים ושבע צעדים ישר והגעתי לצד של האגם ואל החוף הקטן עם האבנים השטוחות, והמים היו בערך חמישים סנטימטר מהמקום שעצרתי, כך שזה לא היה נורא.

האגם היה ארוך והתעקל בפינה ככה שמהחוף לא יכולתי לראות את הקצה שלו כמו מלמעלה במדרון. היו עצים כל הדרך אל המים מסביב, חוץ מבמקום הקטן שבו היינו. היה שם חוף קטן, ובגלל הזווית של המדרון שמאחוריי הערכתי שהעומק של המים במרחק שלוש מטר מהחוף הוא בערך מטר וחצי, אבל אי אפשר לדעת בוודאות כי אולי יש בורות או ערוצונים בסלע שמתחת למים והם מעמיקים אותם. הם היו שטוחים, שלווים ודוממים. הרוח הצפונית נרגעה מהבוקר והמים נראו כמו גיליון של זכוכית או של פלדה מבריקה במיוחד. היה אפשר לראות שהצבע שלהם חום־צהבהב אבל שקוף בהמשך, כי לא ירד הרבה גשם באזור הזה כמעט שלוש שבועות. בדקתי כל יום לפני שבאנו.

פפה ניסתה לשמור על שיווי משקל מעל המים, במרחק של נגיד שלוש מטר מהחוף, על סלע שקפצה אליו מחלוקי אבן קטנים.

"אל תרטיבי את הנעליים שלך, פפה," אמרתי.

"בסדר. הֵי, סאל. אני רואה פה דגים... דגים קטנים עם פסים."

האמת שהיא יכלה להרטיב את הנעליים שלה כי הן היו עשויות מגוֹר־טקס, שהוא חסין מים ונושם, אבל אם המים ייכנסו מלמעלה נצטרך לייבש אותן ליד המדורה, כי אם לא אז יהיה מסוכן ללבוש אותן הרבה זמן והן יגרמו לפטרייה ברגל או לדלקות אחרות. כבר אמרתי לה שאנחנו צריכות להיזהר מזיהומים.

אפילו מפצעים וחתכים קטנים כי היו לי רק ארבע גלולות אמוקסיצילין שמצאתי בארון אמבטיה. בָּערכת עזרה ראשונה שלי היו לי פלסטרים, יוד, צמר גפן, שתי תחבושות, סיכות ביטחון, מספריים, משחה לעקיצות ונוגדי דיכאון שנקראים ציטלופראם 30. חשבתי שהם יהיו שימושיים אם פפה תהיה בדיכאון כמו אימא. לא נראה שהם עזרו מתישהו לאימא אבל אולי כי היא הייתה שיכורה כל כך שהן כנראה לא עבדו. כי נגיד אסור לערבב אנטיביוטיקה עם אלכוהול כי האלכוהול מונע מהאנטיביוטיקה להרוג חיידקים שעושים זיהומים. אבל לא היה לנו אלכוהול ולא יהיה לנו, גם לא לצרכים רפואיים.

היו איתי גם קצת פרצטמול ואיבופרופן וקודאין, שהוא המשכך כאבים הכי טוב שיש בלי מרשם, אם ניפצע או יהיה לנו נקע או נעקם את הקרסול או אם אקבל מחזור ויהיו לי כאבים. למדנו על הווסת בכיתה ו' ואני בת שלוש־עשרה וזה הגיל שבדרך כלל מתחילים. עוד לא קיבלתי אבל תכנון לקראת בעיות אפשריות הוא חלק מההישרדות. גם יכולנו להשתמש בכְבולית שהייתה בכל מקום בשביל חיטוי פצעים כמו שעשו במלחמת העולם הראשונה.

לדגים הקטנים קראו פֶּרקָה. האגם נקרא באיזה שם גאלי כמו דוּבּנָה דָה והיו בו דגי פרקה וזאבי מים, טרוטות חומות וצלופחים. התכוונו לדוג מכל הדגים האלה עם החכה והרולר שפילחתי מרוברט. בטח גם הוא בעצמו פילח אותם.

זאת הייתה חכה טלסקופית באורך שלוש מטר, והיה עליה רולר שימאנו ובתוכו חוט בחוזק קריעה של עשר פאונד. היה לי עוד ציוד דיג. קרסים בגודל 10 ו-12, טבעות וסיכת חיבור, פיתיונות ודְמוּיים של דגי טרוטה במארז פלסטיק שפילחתי מהחנות של הדיג. היו לי גם שתי דמויים לזאבי מים ושלוש ריגים מוכנים, כדי שהזאבי מים יפסיקו לנשוך את החוט.

לפעמים רוברט ירד לחומה בקיץ כדי לדוג מקרל, ופעם הוא חזר עם שלוש ואימא צרחה והוא לא ידע איך להוציא להם את הקרביים או לבשל אותם והוא פשוט עמד ונופף בהם ואימא צרחה ואמרה "עוף מפה עם הדברים האלה, רוברט".

ולכן צפיתי בסרטון ביוטיוב ואז הוצאתי להם את הקרביים ואפיתי אותם במלח ואני ופפה אכלנו אותם בזמן שאימא ורוברט היו בבר. והם היו מדהימים והיה להם טעם מעולה.

השמש גמרה לעלות והיה לנו חמים ופפה דילגה על האבנים אל החוף ופתחה את הרוכסן של המעיל וזרקה אותו על הסלעים ואז קפצה על הדשא והתחילה לעקור אותו ולהפוך סלעים ואבנים קטנות.

היא כמעט בגובה שלי והיא רק בת עשר והעור שלה בצבע דבש כהה ובשמש הוא נראה זהוב. השיער שלה מתולתל ואפרו וג'ינג'י ויש לה נמשים. אני חושבת שהיא תהיה ממש־ממש יפה כשהיא תהיה אישה. השיניים שלה לבנות מאוד והיא אוהבת לצחצח אותן ולנשוך בהן כל מיני דברים. היא נשכה לרוברט את היד פעם כשהוא הרביץ לאימא והוא העיף לה סטירה שהעיפה אותה לצד השני של החדר וקרא לה זונה קטנה ואני קפצתי עליה כדי שלא תרביץ לו בחזרה והוא בעט לי בגב פעמיים והייתה לי מכה שהפכה לסגולה ואז לצהובה ואז שוב לא הלכתי לבית ספר.

לא הלכתי לבית ספר הרבה ימים ופחדתי שהם ישלחו את הנודניק ההוא שיכריח אותי ללכת אבל זה לא קרה. הדירה שלנו הייתה בקומה השנייה של לינלית'גו האוס. יש על גבעה מעל העיר שלוש בניינים שכולם נקראו בשמות של ארמונות מלכותיים ואפשר לראות את החומה ואת הים מהמרפסת. הבניינים האחרים בחצר נקראים פוקלנד וסקון. המנעול של האינטרקום בבניין שלנו היה שבור ופתחנו את הדלת שלמטה עם הכתף. המסדרון היה בצבע כחול בהיר והסריח מפיפי ולפעמים מסוממים ישנו מתחת לַמדרגות בטון בקומת קרקע שהובילו למעלה.

פפה הפסיקה לבכות כשאני הפסקתי, כשהייתה בת שמונה בערך, ושתינו לא בכינו מאז. אם היא כועסת היא מורידה את העיניים ונושכת את השפה התחתונה כמו שהיא עושה כשהיא רצה ואם היא עצובה אני עושה לה עריסה עם הידיים ומנענעת אותה.

היא צעקה, "סאל... תולעת!" והרימה תולעת פיתיון שמצאה. תולעי פיתיון מצוינות לדגי פרקה וטרוטה חומה ונדיר למצוא אותן באדמות חומציות כמו האזור שאנחנו שורדות בו. פפה דילגה על הסלעים אל האבן הגדולה שבאגם והחזיקה את התולעת מעל המים. היא קראה אליי "בואי נראה אם הוא יאכל את זה..." וטלטלה עם קצות האצבעות את הקצה של התולעת בתוך המים. בדיוק כשרציתי להגיד שמיותר לעשות את זה בלי קרס, ראיתי משהו מסתחרר בתוך המים וניתז מתחת לתולעת ופפה צעקה "בן זונה!" והסתכלה עליי בעיניים גדולות ובפה פעור. "הוא לקח את זה! הוא היה גדול, סאל. תביאי עוד תולעת!"

בפעם הראשונה מאז שהגענו לכאן התגעגעתי לטלפון שלי. חבל שלא צילמתי אותה מתכופפת בשמש על הסלע הזה במים השטוחים שנראים כמו זכוכית, מחייכת ונראית כל כך שמחה. החלטתי לזכור את זה במוח למקרה שזה לא יחזור. השמש האירה בפנים שלה והיא קראה אליי "נכון נחמד פה?"

ואמרתי "כן" וקפצתי על הדשא והתחלתי למשוך עשבים כדי למצוא תולעת. לקח לי המון זמן והתולעת שמצאתי מתחת לסלע הייתה שטוחה ואדמדמה ואני לא יודעת מאיזה סוג היא הייתה. קפצתי על האבנים הקטנות וזינקתי לידה על הסלע, ועכשיו היא הייתה מומחית והיא לקחה את התולעת והתחילה לשיר "...מנדנדים אותה ככה ומראים לדגים הקטנים את הזנב במים..."

שאלתי "היו לו פסים או נקודות?"

היא אמרה "נקודות. זהב עם נקודות אדומות גדולות. מה זה?"

"טרוטה חומה," אמרתי.

"אפשר לאכול את זה?"

"כן. אפשר גם לתפוס אותם עם דמויים."

"היינו צריכות להביא את החכה. למה הוא אוכל דמויים?"

"הוא לא אוכל אותם, הוא חושב שהם טרף."

"אבל הם ממתכת."

"כן, אלה פיתיונות מלאכותיים אבל הם זוהרים ונראים כמו דגים קטנים כשמסובבים אותם."

היא סובבה את הראש והסתכלה עליי. "את יודעת הכול," היא אמרה.

"נכון, את צודקת," אמרתי.

אבל הטרוטה הגדולה לא חזרה אז זרקנו את התולעת בצד של הסלע וראיתי דג פרקה יוצא ולוקח אותה. זה יהיה מקום טוב לדיג ונחזור מחר עם החכה.

התחלנו לעלות שוב בשיפוע כשהשמש נמצאת גבוה מעלינו. פפה הלכה עד שהגענו לַקרחת יער בַּמקום שהדשא היה הכי ירוק ועבה וסידרנו מלכודת. שתי ארנבים יצאו מהדשא מולנו והתחילו לרוץ לכיוון המאורה ופפה רצה אחריהם. הסתכלתי עליה רצה לה דרך השרכים עם הארנבים, שתי כתמים חומים מטושטשים לפניה והישבנים הלבנים שלהם חשופים.

ואז פפה עצרה וצעקה אליי שיש ארנב במלכודת ששמנו. היא אמרה, "סאל... סאל, תראי!" ואני רצתי אל הקרחת יער.

היה שם ארנב גדול וארוך שהמלכודת תפסה אותו בצוואר והוא התפתל ומשך בפתיל וביתד. פפה אמרה "אני רדפתי אחריו לבפנים, ראיתי אותו נתפס. יש דם!"

טבעת כהה של דם הופיעה בצוואר, במקום שהלולאה של המלכודת התהדקה. הדם התחיל להתיז וטיפות עפו עליי כשהארנב התנועע במהירות והתכופפתי על הברכיים לידו. אף פעם לא הרגתי משהו חוץ מאת רוברט אבל לא דאגתי מזה וזאת הייתה ההריגה הראשונה שלנו בהישרדות וראיתי איך עושים את זה מלא פעמים בטלוויזיה וביוטיוב. תפסתי את הארנב בצוואר והרמתי אותו תוך כדי שהרמתי את היתד. הוא צרח כמו שריקה של אוויר. מעכתי את הצוואר ואת הלולאה והרגשתי דם חם זורם על האצבעות שלי. ואז תפסתי ביד השנייה את הרגליים האחוריות שלו ומשכתי בכוח כמה שאפשר והרגשתי משהו נשבר מתחת לאצבעות שלי מסביב לצוואר והארנב עשה קול כזה של אוויר יוצא ונהיה קשה כמו אבן והראש שלו נפל כזה.

פפה אמרה "זין עליי".

ואני אמרתי "אל תקללי". שמתי את הארנב על הדשא והוא זז פעם אחת כשנגע באדמה ואז לא זז יותר. הוא היה ארנב גדול. המון בשר ולכידה ראשונה מעולה בשבילנו. הרגשתי מעולה.

פפה ליטפה לו את הפרווה. היא אמרה "הוא חם. בן או בת?"

"או ארנבון או ארנבת," אמרתי.

"כן. ארנבון או ארנבת?"

"ארנבון. והוא יהיה הארוחת ערב שלנו."

"רדפתי אחריו עד שנכנס למלכודת, נכון?"

"לגמרי. כמו אינדיאני משבט הסוּ שמוביל בופָלואים."

"באמת? תספרי לי עליהם."

"אני אספר לך אחר כך. בלילה, כשנלך לישון."

היא אמרה "בסדר".

עלינו בחזרה בשיפוע דרך היער עם העצים הצפופים והנחל והחזקתי את הארנב מהרגליים והוא היה כבד. ואז זכרתי שצריך לעשות שיצא לו הפיפי, אז החזקתי אותו מהראש והעברתי את היד על הצד שלו ועל הבטן והפיפי יצא מבין הרגליים בטפטוף.